הקבלת יד המצוות

לעניננו, נאמר את המודל ואחר כך נראה איך הוא עובד:

כבוד ומורא – חו"ג דעתיק המלובשים בגלגלתא ומו"ס דאריך

ב-13 מתחילים מרדל"א בדרך כלל, אבל כאן לא נעשה כך, כי שתי המצוות הראשונות הן כבוד ומורא, אהבה ויראה, שמקורן בחסד וגבורה דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומו"ס דאריך. אז כאן אני מתחיל מאריך, שבתוכו יש את החו"ג דעתיק. את רדל"א איני צריך במודל הזה (ידוע שבינה דרדל"א שורה על גבי הגלגלתא דאריך, מצות "כבד את אביך ואת אמך", והיינו מה שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאשר אביו בטבע, וד"ל. הדעת דרדל"א שורה באוירא שבין הגלגלתא למו"ס דאריך, והיינו שהיא מיחדת את שתי המצות של "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו", ועד שמורא הורים נכלל בכבוד הורים ממש, לאכללא שמאלא בימינא דלית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא, וד"ל). כבוד אב ואם – חסד דעתיק בגלגלתא דאריך. אני לא סופר כאן סתם ספירות פרטיות (כמו הספירות שבתוך הכתר, אך כן נסדר אח"כ עשר ספירות), אלא מה שנקרא פרצוף. חסד דעתיק בגלגלתא דאריך נקרא פרצוף הגלגלתא שיש בו ספירות (אפילו עשרים ספירות). מורא אב ואם – גבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דאריך.

פו"ר – יחוד המזלות (סוד הדיקנא)

פו"ר – סוד יחוד המזלות, כי הרי פו"ר זה זכר ונקבה שמתחברים (אם כי המצוה מוטלת על הזכר, לפי מסקנת חז"ל, אבל כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו...", אין פו"ר בלי איש ואשה), והמקום הראשון שיש בו זיווג הוא זיווג המזלות (דעת עליון), מזל "נוצר" ממנו יונק מי שעתיד להיות האבא (וזה "אין מזל לישראל", והוא מקיים מצות פו"ר) ומזל "ונקה" ממנו יונקת מי שעתידה להיות אמא. בשביל יחוד או"א עילאין צריך קודם את יחוד המזלות. זה נקרא דעת עליון – "והאדם ידע את חוה אשתו". זה קצת חידוש, שאנחנו מכוונים כאן את יחוד המזלות כדרגה בפני עצמה – ודרגה זו כוללת את כל הדיקנא. זה לא סתם פרט, אלא מדרגה בפ"ע, כי יש באריז"ל עסמ"ב רק באריך – גלגלתא, אוירא, מו"ס, דיקנא (הדעת דרדל"א שמאיר באוירא כנ"ל מאיר אחר כך בדיקנא בכלל ובפרט בפומא, "דעת גניז בפומא").

קדושין, שמחת האשה וברית מילה – חב"ד

קדושין ושמחת האשה – חכמה ובינה. זה עוד יותר טוב מקודם, קודם היה "בינה עד הוד אתפשטת" ועל דרך זה חכמה מתפשטת עד נצח. כאן יותר טוב, שקידושין – לעשות את הקשר לקדש עליון, "כדת משה" (שהוא חכמה במוחין, כמו שהוא בנצח במדות, ועיקר מקומו במוחין כמובן) – זה בחכמה, והשמחה זה בבינה (השמחה היא פנימיות הבינה). ברית מילה – דעת, שרש היסוד (היסוד, כמו בכוונת הלולב, עולה עד הדעת להמשיך משם את הזרעא חייא וקיימא). עד שלא עושים ברית מילה לילד הוא לא יכול להמשיך מהדעת הפנימית שמבדילה בין ישראל לעמים. בברית הילד נעשה מובחן מהגוים, כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (עם כל כמה סינים שיש, אין להם דעת בעצם לעשות פרי חדש).

"כי יקח איש אשה" ו"כי יקח איש אשה חדשה" – חוה ראשונה וחוה שניה

אגב, עכשיו נתבונן במשהו עמוק: אמרנו שקידושין ו"ושמח את אשתו" מסודרות כך לפי סדר התורה, אבל מהפלאים בענין זה הוא שמצות קדושין נלמדת מתחלת הפסוק של גירושין – "כי יקח איש אשה ובעלה והיה [לשון שמחה] אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו". אחרי כל הסיפור הזה פתאום נאמר "כי יקח איש אשה חדשה". לכל מי שקורא את התורה ברור שכנראה זה אותו איש. לפי ההלכה "אשה חדשה" היינו אשה שהיא חדשה לך. יכול להיות שאלה נישואין שניים, ולא ראשונים, אבל לך היא חדשה (אפילו אם לך זה נישואין ראשונים ולה זה נישואין שניים). על פי פשט, הפסוק לא מחייב שבשבילך זו אשה שניה, אבל לפי איך שקוראים את התורה נראה מאד ברור שקודם היה "כי יקח איש אשה וגו'" ומיד אחרי הגירושין כתוב "כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה וגו'". על פי פשט יש כאן איזה "ברישא חשוכא והדר נהורא", כברייתו של עולם. אני אומר ממש בקיצור – יש כאן איזה רמז לחוה ראשונה וחוה שניה (נושא שדברנו עליו באריכות בשיעורים קודמים). כלומר, הפסוק ממנו הרמב"ם לומד קידושין הוא כמו קידושי חוה ראשונה, שדווקא שם העיקר מדאורייתא זה "ובעלה" (ורק מהמשך הפסוק, מההיקש לקידושין, "והלכה והיתה", לומדים שאפשר גם לקדש בשטר, ובכסף זה עוד לימוד רחוק – אבל היום לפי הלכה הכסף זה העיקר. שוב, אין המקום להאריך בזה. לגבי כל חתן – לכל בחור יש את הסיפור של החוה הראשונה לפני החוה השניה. חוה הראשונה היא לא מישהי שהבחור מתחתן איתה, אלא מחשבות – זה קיים אצל כל בחור. כמה ש"לא תמצא חן בעיניו" וכו', השרש של התיקון – "כי יקח איש אשה חדשה" – יותר גבוה גם מחוה שניה. התיקון של חוה ראשונה זה לאה, אותיות המחשבה, ותיקון חוה שניה זה רחל, אותיות הדבור – לכל אחת מעלה לגבי השניה. בכל אופן, פסוק הקידושין זו חכמה ("איזהו חכם הרואה את הנולד", וד"ל) ופסוק השמחה זו בינה, זה כבר חוה שניה (שהיא חדשה בהיותה צדקת בגלוי, הוא שלח רשעה מתוך ביתו ולקח לעצמו אשה חדשה, אשה עם מדות מחודשות, אשה צדקת). כתוב הרבה פעמים באריז"ל שחכמה זה עולם הבא ובינה זה עולם הזה, כמו תפלין דר"ת זה תפלין דעלמא דאתי ותפלין דרש"י של עולם הזה. זה שעולם הבא נברא ב-י של השם ועוה"ז ב-ה (גם ה עילאה, בינה).

[השלמה: שמחה על בטול דמיון התהו

אמרנו ששני הפסוקים שמהם הרמב"ם לומד את מצוות קידושין ושמחה כתובים זה אחר זה – קודם קידושין ואז שמחה. הראשון בפרשת גירושין, המתחילה ממצות קידושין, ולכן אמרנו שכאשר קוראים את הפסוקים ומבינים שדווקא מהם לומדים את המצוות זה עושה רושם של חוה ראשונה וחוה שניה, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא", "קליפה קדמה לפרי", "תהו קדם לתיקון". לפי זה, הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" לא מתפרש רק על מי שקודם לא היה נשוי ("תהו") ואז התחתן (מצות "שבת"), אלא גם על מי שקודם היה נשוי בבחינת תהו, בבחינת "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצאה בה ערות דבר". בנישואין של תהו יש שמחה ("אין 'והיה' אלא לשון שמחה") בכך שלא תמצא חן, שהשידוך הזה לא מתקיים וצריך לפנות מקום לנישואין המתוקנים. אמרנו שברוחניות כל בחור עובר את זה, שחוה הראשונה זה הדמיון שלו – כח המדמה – ויש לו שמחה אם נגמל מהדמיון.