חיפוש בתוכן האתר

כז אב תשס"ט - "שלשים" למאיר ינאי - גבורה: קושי דקדושה לעומת קושי דקליפה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כז אב תשס"ט - "שלשים" למאיר ינאי
פרצוף כבוד הורים לאחר מיתה
חכמה
בינה: כבוד הורים מעולם אחר
חסד: אריכות ימים במצוות
גבורה: קושי דקדושה לעומת קושי דקליפה
תפארת:
נצח: הנצחת האב
הוד: הריני כפרת משכבו
יסוד: פריעת חובות האב
מלכות: קיום צוואה
הערות שוליים
כל הדפים

גבורה: קושי דקדושה לעומת קושי דקליפה

מצוה לציית לאב גם בדברים שאינם הנאתו האישית

כנגד הגבורה יש דין מאד מענין. האחרונים דנים האם כשהאב אומר לבן לעשות דבר שאין לו בו הנאה אישית יש בכך כבוד הורים. רוב האחרונים אומרים שמצוה על הבן לציית ולבצע את כל מה שעולה על הדעת של האב לבקש מהבן (בשיעור קודם, בר"ח אב, שייכנו את כללות הענין הזה לספירת הגבורה).רק אם בקשת האב היא נגד התורה אסור לציית לו. כדי להבין טוב שאלה של האחרונים בהקשר זה נקדים יסוד חשוב אצלנו:

"אבן ישראל" – קושי מהאב וכובד מהבן

על יוסף הצדיק אומר יעקב בברכותיו לפני מותו "משם רֹעה אבן ישראל", והפירוש שהוא היה רועה ומפרנס של "אבן ישראל" – אב ובן של ישראל (יעקב ובניו, וגם בני בניו – אבן ר"ת אב-בן-נכד) מהדרשה של "אבן" כלשון אב ובן אנחנו לומדים שהיחס בין אב ובן הוא סוד האבן. לאבן שתי תכונות פיזיקאליות – כובד וקושי, שני דברים שונים לחלוטין מבחינה פיזיקאלית. לדוגמה, האבן הכי קשה היא היהלום – לא בגלל שהיא כבדה אלא בגלל שהיא קשה (ואבן קשה חותכת את מה שפחות קשה ממנה). שוב, יש שתי תכונות באבן – מדת הקושי ומדת הכובד. כתוב שהיחס של אבא ובן נקרא "אבן", כי כל אחד נותן לשני את אחת מתכונות האבן – האבא נותן לבן את הקושי, וכשהבן מכבד את אביו הוא נותן לו את כובד המשקל. כשהבן מקיים את מה שהאבא מבקש זאת אומרת שהוא מחשיב אותו. ריבוי הבנים, ריבוי משרתים, רוב עם למלך – "אין מלך בלא עם" – נותן כובד למלך, מלביש את המלך (בחינת "כד אתתקן רישא דעמא" כנ"ל). כשהבן מכבד את האבא הוא נותן לו ולמלתו – גם באופן אישי וגם באופן צבורי – כובד משקל. אם כן, כתוב שהבן נותן במצות כבוד הורים כובד לאבא, אבל מה האבא נותן לבן? קושי. קושי מתפרש כמו 'חוט שדרה', בטחון עצמי (בחינת נצח, סוד "ברא כרעא דאבוה", כשבקדושה היינו ההרגשה ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" כנודע). האבא אמור להעניק לבן את היכולת להתמודד עם קשיי החיים, להפוך אותו לבעל מספיק קושי חיובי (תיכף נאמר שעלול להיות גם קושי שלילי). ולסיכום: האבא נותן לבן את הקושי והבן נותן לאב את הכובד, ולכן ביחד היחס שלהם נקרא אבן – "משם רעה אבן ישראל" (והפסוק נאמר על יוסף[ה] הצדיק דווקא, שמסר את נפשו על כבוד אביו, כנ"ל בספירת הכתר).

בקושי שלילי אין צורך לציית לאב

רמזנו שהקושי יכול להיות גם מוגזם ובלתי רצוי, והיינו הקושי של עולם התהו, בחינת "קשה כארז", ההיפך מ"רך כקנה" של התיקון, בחינת ארך אפים ואריכות ימים שנתבארה בספירת החסד כנ"ל (והיינו הקשר בין חסד לגבורה, יד ימין ויד שמאל, בפרצוף כאן – חסד, ימין, הוא "חד אריך" כנ"ל, ואילו גבורה, שמאל, הוא "חד קציר" בקצר רוח ודינים-צמצומים – קושי, שחייב פקוח רב לשמור שיהיה מצד הקדושה, שלא יגלוש לקליפה). לאחר הקדמה זו, יש שאלה בהלכה: אני הבן, ויש לי אבא, ומישהו פגע בי – עשה לי, הבן, משהו לא טוב. האבא רואה את הפגיעה ומאד חורה לו, והוא רוצה לדאוג שאני אהיה קשוח – האבא אומר שלא צריך לסלוח ולמחול לאותו אחד, והוא מצוה עלי לא לסלוח לו. אפשר ללמד זכות על האבא, שלא רוצה שהבן יהיה מה שקוראים 'פראייר'. הוא רוצה לחנך את הבן שלו שיהיה עם חוט שדרה, אז הוא אומר לבן – אל תסלח לאותו יהודי שפגע בך. הוא לא פגע באבא אלא בבן, אבל האבא רוצה לחנך את הבן איך מגיבים. הבן הוא בחור טוב לב, הוא רוצה לסלוח – האם חייב לשמוע בקול אביו? האם חייב לא לסלוח כדי שיהיה קשה, או שיכול לוותר לו? שאלה זו נידונה באחרונים, דיון לא פשוט, אבל בסוף המסקנה היא שלא לסלוח זו עבירה, ולכן בכך הבן לא צריך לשמוע לאביו. האב אומר לו בעצם לשמור ליהודי טינה ואיבה בלב, והרי בתורה כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" – זו מצות לא תעשה, ולכן אל לבן לשמוע באביו במקרה זה. אם הבן רוצה למחול ולהיות 'פראייר' זו מצוה, לא להיות קשוח שלא סולח, ולכן הענין נכנס תחת הכלל שאם האבא אומר לעשות עבירה אסור לשמוע בקול האב.

שאול ויונתן לעומת דוד ושלמה

השאלה הנידונה יכולה להיות שאלת רב, כמו באיזה שו"ת – היה מקרה והבן שאל את הרב מה לעשות שאבי אמר לי לא לסלוח ואני רוצה לסלוח. הרב חייב לתת לו פסק בכל מקרה, אבל הטוב ביותר הוא אם הרב מספיק ממולח ויכול למצוא אסמכתא בתנ"ך. ובאמת, היה רב שמצא את הסיפור הזה בתנ"ך – שאול ויונתן עם דוד. שאול המלך אומר לבנו יהונתן כי התחברותו עם דוד היא "לבֹשתך ולבֹשת ערות אמך", כי בסוף יקח ממך את המלוכה, ומצוה עליו להיות עוין לדוד, לשנוא אותו ולרצות להתנקם בו כפי ששאול רוצה. רואים שיונתן לא ציית – עשה בדיוק ההיפך. יונתן כרת ברית עם דוד, אמר לאביו שדוד לא עשה שום דבר וכל מחשבותיו עליו הן דמיונות, ולא היה מוכן בשום פנים ואופן לכבד את רצון אביו לשנוא את דוד מלכא משיחא. אם כן, יש אסמכתא מפורשת – המובאת בהלכה – לדין כאן. אבל, אם חושבים קצת, יש עוד אסמכתא הפוכה, שפלא שלא מובאת: לפני שדוד נפטר הוא אומר לשלמה בנו שלא ישכח להנקם מיואב בן צרויה וכך גם לגבי שמעי בן גרא – שידאג ברוב חכמתו שלא ירדו בשלום שאולה. הכי מענין בסיפור ששמעי היה הרבי של שלמה המלך – הרב שלו, הר"מ שלו בישיבה – והנה, לפני שדוד נפטר אומר לשלמה ששמעי קללני קללה נמרצת ואתה בחכמתך תדאג שימות מיתה לא טבעית, שלא ימות על מטתו. ומה היה? שלמה באמת קיים בכך מצות כבוד הורים. מאד פשוט מהתנ"ך שאם הוא לא היה מקבל צוואה מאביו הוא לא היה פוגע ביואב ולא בשמעי, אותם הרג במצות אביו, וגם גומל חסד עם לגבי ברזילי הגלעדי, לו נצטווה לעשות לו טובה (רואים שדוד לא רק 'תפס דינים' ביום האחרון שלו, אלא היה מאוזן – צוה על שני דינים וחסד באמצע – יואב, ברזילי, שמעי[ו]). אלו המילים האחרונות של דוד – מיד לאחר שצוה לשלמה בנו כך כתוב שהוא מת – ורואים ששלמה קיים אותן. אפשר לחשוב שיש כאן ראיה הפוכה, מעשה לסתור, שהבן כן צריך לשמוע לאביו בנטירת שנאה למישהו.

שני תירוצים לישוב המעשים הסותרים לכאורה

אפשר לענות שני דברים כדי 'לצאת מהפלונטר', ושניהם נכונים. קודם נאמר את הפשט: בעומק, הרי מלכות ענינה צדק – "צדק מלכותא קדישא". יסוד ומלכות הם אמת וצדק, והאמת היא ששאול לא היה צודק, כפי שיונתן מתקומם (לא רק שדוד לא קלל את שאול, אלא דאג תמיד לכבד אותו), ואילו דוד צודק. גם בתור מלך, ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", שאול לא צודק – הוא בדמיונות, הוא בפרנויה. יונתן מבין שהאבא שלי סובל, חולה נפש, הוא בפרנויה (ובסופו של דבר הכל מאת השי"ת כדי שבאמת דוד ימלוך, מגורת שאול תבואנו) – במצב כזה לא צריך לשמוע לו. אבל דוד הוא שקול, ודורש את הגמול ליואב ושמעי בצדק (ועל זה וכיוצא בזה נאמר "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"). למה להרוג את יואב? יואב הוא סך הכל אדם גדול וחשוב (כפי שהפליגו חז"ל במעלותיו), אבל הוא עשה משהו לא טוב – הוא הרג סתם שני צדיקים, ללא משפט, לא בשעת מלחמה. הריגתו בסופו של דבר בידי שלמה היא תיקון בשבילו – זה דין מלכות. דוד דואג כאן לדין של "מלכות צדק" גם לאחר מאה ועשרים. כך גם לגבי שמעי – היה צריך להרוג אותו על המקום (כמו שיואב רצה), אבל דוד הבליג והתאפק, אך בסוף "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" וצריך להעניש אותו (אלא שבשעת מעשה, בברחו מירושלים כו', הוא לא היה בטוח בעצמו שיש לו דין מלכות, כידוע השקלא וטריא בזה, וראה גם הביאור בפנימיות בביאור ה ל"פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת). בשני המקרים, של יואב שהרג שני שרי צבאות ישראל ושל שמעי שקלל את דוד קללה נמרצת (סוד "ומכה אביו ואמו מות יומת" ו"ומקלל אביו ואמו מות יומת", וד"ל), מגיע להם דין מות במאה אחוז, אלא שדוד לא יכול לבצע זאת כעת ולכן סומך על חכמת שלמה. עד כאן פשט, שבגללו כנראה אף אחד לא הביא את השאלה הזו. התירוץ השני קשור למה שנאמר בהמשך, שיש כאן עוד צד – שאול אומר את דבריו מחיים ואילו קיום דבריו של דוד הוא כבוד הורים לאחר מיתה. דוד אומר – אני הולך למות, ואתה לאחר מותי תדאג לענין, זו צוואתי לאחר מיתה. תירוץ כזה הוא ממש חידוש מופלא – לרמוז מכאן שכבוד הורים אחר מיתה יותר חשוב מכבוד הורים מחיים, שמחיים יונתן לא צריך לשמוע לשאול ולאחר מיתה שלמה צריך לשמוע לדוד.

ספירת הגבורה והשידור מהבינה לגבורה לאחר מיתה

כל הצדדים האלה שייכים לספירת הגבורה: לשנוא יהודי זה פגם בספירת הגבורה. אמרנו שהאבא רוצה לתת לבן קושי, אבל מכיון שמדובר בקושי של קליפה ולא של קדושה לא צריך להקשיב לו. "לא תשנא" הוא כמובן כנגד הגבורה (קיום צוואה יהיה בפרצוף כאן כנגד המלכות). כעת נסביר עוד משהו: אם האבא משדר לבן עוינות כלפי מישהו – כי פגע בבן או שקצת פגע באבא – אז למדנו שמחיים, אם הבן הוא צדיק וגם למדן הוא צריך לדעת שאל לו לשמוע בקול אביו המשדר לו עוינות כלפי מישהו. לאחר מיתה הדבר נכון על אחת כמה וכמה. רוצים ללמוד בשיעור כאן שכל הדברים אחר מיתה מתגברים יותר ויותר. לכן, אחר מיתה, בעלמא דקשוט, הבן צריך לקבל שידור מאביו בגן עדן (בחינת בינה). כתוב שאחת מתכונות גן עדן היא שהאהבה שם לכל ישראל היא אהבה עצמית ממש – שאני אוהב את כולם כמו שאני אוהב את עצמי (בסוד "על כל פשעים תכסה אהבה", על כל פשעי הזולת כלפי תכסה אהבת עצמי ממש, כמבואר במצות אהבת ישראל בספר דרך מצותיך). מהמבט הזה לא שייכת בכלל סתם טינה ושנאה בלב – כך משודר מהבינה להגבורה לאחר המיתה. אמנם, חשוב להדגיש, כשם שמגן עדן משודרת אהבת ישראל, היפוכה של נטירה ליהודי, כך גם קיימת בבינה ההבדלה בין ישראל לעמים. לכן כאשר האב מצוה את בנו על נטירה לגוי ונקמה בו צוואה זו רק מתחזקת לאחר מיתה – גן עדן מספק הגנה ליהודי וכולל אותו בו (בבחינת "עד ועד בכלל") ובה בעת הוא מגנה את הגוי ודוחה אותה החוצה (בבחינת "עד ולא עד בכלל"). אם כן, גם הקושי החיובי שגבורה, הכולל גם נקמה ונטירה לראויים להן, מתעצם ומתגבר לאחר מיתה.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com