חיפוש בתוכן האתר

יט כסלו תש"ע - עבודת השבטים, האבות ויוסף הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יט כסלו תש"ע
כחו של יוסף - להפוך את ה''אחר'' ל''בן''
פירושי ''ויוסף הורד מצרימה''
עבודת השבטים, האבות ויוסף
הקפאת הבניה הערבית
כל הדפים

ד. עבודת השבטים, עבודת האבות ועבודת יוסף (דיון בשאלת המפלגה)

נעבור לתכלית, שזה איך פועלים על ה'אחרים', איך יוסף פועל. כמובן שמה שמענין אותנו זה בנוגע לעצמנו, לדור שלנו, למציאות שלנו – המציאות הכי מתחדשת, גם בימים האחרונים ממש. יש שיחה אחת שהרבי כותב שיש שתי דרכים איך להתמודד עם הקליפה, עם הרע. נאמר את זה בקיצור: יש דרך אחת – בדרך מלחמה. שלוחמים נגד האויב – יש אויב וצריך להלחם נגד האויב. יש דרך אחרת – שהרבי אומר שהיא יותר געשמאק, דרך יותר נעימה ויותר טעימה – שאני מתייחס לאויב שלי כמו אשת פוטיפר (זה באותה שיחה שהתחלנו על אשת פוטיפר), שאני יודע שבאיזה מקום בפנימיות זה לשם שמים. מביא מהתניא שכאשר גוי רשע מפריע להתפלל אני צריך להתחזק בתפלה. הגוי בא להפריע לי להתפלל בשליחות מהקב"ה, כדי שאני אתחזק ואתפלל יותר מעומק הלב.

אם מישהו מתבונן בתופעה זו, בסיטואציה כזו, אז בעצם כותב הרבי חידוש שלא כתוב בתניא בדיוק, אבל מי שמתבונן כך יוצא – שבשרש הכי עליון של נשמת אותו גוי שבא להפריע לי להתפלל (כמובן שהשרש בלתי-נודע לחלוטין לגוי למטה) מפריע לו שאני היהודי לא מתפלל מספיק בכוונה, לכן השרש שלו לא שקט, ולא ינוח עד שלא יבלבל לי את הראש בכל האפשר לו, על מנת שאני אתחזק להתפלל יותר טוב, יותר חזק, יותר מעומק הלב שלי. מי שהוא חכם באמת – שזה גם נקרא מוחין דאבא – יראה את זה. הוא החכם הרואה את הנולד, רואה את השרש ממנו באה ההפרעה הזו. אז הוא גם צריך להלחם – להלחם פנימה, עם עצמו – להתפלל יותר חזק. אבל זה הרבה יותר געשמאק, אם יודע לא רק שהגוי נשלח מהשמים, אלא שבפנימיות הוא עצמו מתכוון לשם שמים. את הדבר הזה צריך להסביר הרבה הרבה, זה בכלל לא פשוט. בעזרת ה' ננסה קצת להסביר את זה. בכל אופן, הרבי אומר שיש שאתה לוחם נגד קליפה – או שאתה לוחם ממש נגד אויב להכניע אותו, או שאתה לוחם פנימה עם הנפש שלך (או כדי להשפיל את הרע שבך או כדי להתחזק ולהתאמץ בטוב שבך יותר ויותר), וזה בלי שאתה יודע שהמנגד מתכוון לשם שמים, שאשת פוטיפר מתכוונת לשם שמים. יש דרך הרבה יותר געשמאק (כביטוי הרבי) – שאתה מודע לכך שאשת פוטיפר מתכוונת לשם שמים. הרבי לא מביא את זה בשיחה, אבל זה קרוב למה שכתוב בזהר ומובא בתניא – משל הזונה, שהיא פועלת בשליחות המלך ובעצמה לא רוצה שבן המלך יישמע לה.

אבל יש שיחה אחרת (לקו"ש חכ"ה), שאפשר לומר שהיא העיקרית בענין דרכי המלחמה עם האויב, והיא מה שנוגעת לנו היום: שיחה שיש בעצם שלש דרכים איך להתמודד עם מנגד. הרבי קורא לזה – עבודת השבטים, עבודת האבות, עבודת יוסף. כמובן שמה שאנחנו רוצים להגיע אליו זה עבודת יוסף, שגבוהה גם מעבודת האבות. הכל רמוז בפסוק של י"ט כסלו, "פדה בשלום נפשי מקרב לי". "פדה" ס"ת "ויוסף הורד מצרימה" (כמו שרמזנו כמה וכמה פעמים). כשחברנו "אשת פוטיפר" ל-דב יצא לנו אפד, שגם משער פד, פדה. יש שלום או קרב – תחליט מה אתה רוצה. או שאתה נכנס לקרב, או שאתה בדרך שלום. אבל ב"פדה בשלום נפשי מקרב לי" יש דבר והפוכו, תרתי דסתרי. לכן אומר הרבי שיש שלש בחינות – אחד שנכנס לקרב, אחד שעובד עבודת שלום (בלי להכנס בכלל לקרב), ואחד שנכנס לקרב בשלום. השבטים לא יכולים לשאת את ההפכים של "בשלום... מקרב" וגם לא להלחם בדרך של שלום, אלא להלחם ישר. השבטים – החל מיהודה, המלך – רק יורדים ויכולים להכנס לקרב. יש אויב, יש מנגד, והוא רוצה להרוג אותי – לכן אני צריך להכנס לעובי הקורה של הקרב ולנצח אותו. זה קרב, זה נקרא שהמברר צריך לרדת להתלבש בלבושי המתברר – זו ירידה ממש. על זה כתוב "כל מלבושי אגאלתי" – לשון גאולה גועלית, כמבואר במ"א (גועל לא רק עם ע, יש גואל עם א – לכלוך). יש אחד שזוכה לגאולה, אבל זו גאולה של "אגאלתי", ש"כל המתעסק עם מנוול מתנוול".

יש שאלה פרקטית, אקטואלית, אם להקים מפלגה או לא. אז אם אתה בדרגת השבטים, להקים מפלגה זה "כל מלבושי אגאלתי" – זה להתלכלך, כי המברר חייב להתלבש בלבושי המתברר, ובטוח שהוא יתלכלך. אבל השבטים לא יכולים אחרת. מה הברירה שלהם? או להכנע או להלחם. אז ברור שיותר טוב להלחם, גם שבסוף יהיה "אגאלתי", גאולה גואלית, מאשר להכנע לאויב. מה שקורה היום, שהרבה מאד אנשים מתוך יאוש, או מתוך אמונה עוורת בממסד, מעדיפים להכנע וזהו. כמה שהרבי – ובכלל בחסידות – יורדים על עבודת "אגאלתי", אבל פשיטא שאם הברירה היא בין כניעה לבין "אגאלתי" עדיף "אגאלתי". זו נקודה מאד חשובה, פשט שצריך להבין קודם כל. אבל שוב, עד כאן זו עבודת השבטים בפני עצמם, שהם "מרכבתא תתאה". כתוב שהפירוש של "מרכבתא תתאה" שאמנם זה מרכבה אבל בעולמות התחתונים, לא באצילות. מי שהוא בסוד מרכבתא תתאה, כל זמן שהוא בהתבודדות – כמו השבטים שהקדישו את זמנם לרעית צאן בהתבודדות, בלי לרדת לעולם הזה – הוא בחינת מרכבה, בטל לה' ולרצונו, אבל ברגע שיורדים לתוך המציאות "אגאלתי", ואז 'אויס מרכבה'. ברגע שהשבטים – דרגת השבטים, מרכבתא תתאה – יורדים להתמודד בפוליטיקה, הם מפסידים בן רגע את המרכבה שלהם, את בטולם לאלקות.

האבות זה "מרכבתא עילאה" – מרכבה בעולם האצילות. מרכבה בעולם האצילות, גם כשהיא כאילו יורדת לתוך המציאות, היא לא יורדת באמת – היא לא מתלבשת אף פעם בלבושי המתברר, אלא רק שורה על המציאות מלמעלה, וכל מה שהיא פועלת – היא פועלת בטול, ואם מתגלה בכל הדרה פועלת "תפול עליהם אימתה ופחד", "אז נבהלו אלופי אדום". היא יכולה לפעול "נבהלו" ו"אימתה ופחד" על האויב, אבל לא ממש משנה את מהותו – לא עושה אתהפכא. זה רק בטול זמני, בטול מקומי, כי אין כאן התלבשות אמיתית להפוך את המנגד "מיניה וביה", מבפנים, רק בדרך מקיף, בדרך של שלום. עוד פעם, עבודת האבות היא בשלום, בלי קרב בכלל – אין קרב, אלא רק דרכי שלום. מה זה כלפי הממסד? רק לפעול בדרכי שלום זה רק להפיץ תורה, ותו לא (כך כותב הרבי). אני מדגיש שזו שיחה של הרבי, במיוחד בשביל מה שיבוא תיכף, אבל גם בנקודה זו. לכאורה אני חושב שהרבי מדבר רק על הפצת תורה, אבל כאן הוא כותב בפירוש שתיקון עולם על ידי הפצת תורה זו דרך האבות, שגבוהה מדרך השבטים – זה "מרכבתא עילאה", כתוב שהאבות כל ימיהם, גם כשעוסקים בעסקי חולין, לא נפרדים מיחודו יתברך. למה? כי אף פעם לא מתלבשים באמת בתוך התחתון.

עכשיו נגיע לעיקר, לדרך של יוסף הצדיק: הלשון בחסידות על יוסף זה לא "מרכבתא תתאה" ולא "מרכבתא עילאה" אלא "מרכבה ממש לאלקות" – זה הביטוי. זה יותר מ"מרכבתא עילאה" של האבות. מה זה "מרכבה ממש לאלקות"? שיכול לשאת את שני ההפכים של "בשלום... מקרב". הוא כן מתלבש, לגמרי למטה, כמו יוסף שהתלבש בכל עניני החולין, בכל גינוני המלכות – התלבש ממש, בטרדה גדולה ועצומה מאד (זה לשון אדמו"ר האמצעי, שעסק בעניני חולין "בטרדה גדולה ועצומה מאד") – ואף על פי כן אין כאן שום "אגאלתי". הוא יכול להקים מפלגה – יוסף. השבטים אם יקימו מפלגה יהיה על בטוח "אגאלתי" – זה להתלכלך. האבות לא חולמים להקים מפלגה – אף פעם לא יקימו מפלגה – כי כל המלחמה היא מלחמת קדש בדרך רוחניות, להאיר אור, להפיץ תורה, להשאר בבחינת "מרכבתא עילאה". אבל מי שיכול, ובעצם זה מה שהוא עשה – הפך להיות המלך עצמו, השליט עצמו, קודם על מצרים ואחר כך על כל העולם כולו (משביר לכל הארצות), על דרך מלך המשיח – להתלבש ממש ולא להתלכלך זה יוסף. איך אתה יכול להתלבש ממש ולא להתלכלך? רק מי שהוא "מרכבה ממש לאלקות" יכול. מה הווארט? שבעצם הוא למעלה לגמרי מגלות וגאולה, למעלה מזמן ומקום, לא תופס אצלו שום מקום לא גלות ולא גאולה. הוא 'עצמי'.

הרבי בשיחה הזאת מדמה את יוסף הצדיק לאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה – זה הקשר לי"ט כסלו. כל השיחה היא שיחה של י"ט כסלו, שהבחינה המיוחדת של יוסף הצדיק היא היא הבחינה של אדמו"ר הזקן, וממילא של כל הרביים. מצד אחד ברור שפועלים כמה שיותר הפצת מעינות פנימיות התורה, ובמדה מסוימת זה העיקר, אבל יש את היכולת להכנס ממש לתוך המציאות, לא לשנות את הטבע. כמו שמפורסם הספור שאדמו"ר הזקן נכנס למאסר ברצונו – היה יכול להמתיק את כל הדינים בהעברת היד על המצח ולא עשה זאת, היה יכול לשרוף את הכלא ולא עשה את זה. למה הוא לא שרף את הכלא? למה לא העביר את היד על המצח? כי רצה דווקא את הקרב – קרב זה התקרבות – לתוך המציאות התחתונה, לברר מבפנים לגמרי, מכח זה שהוא עצמי. מה זה 'עצמי'? שיורד ברצון מלא.

עוד פעם, השבטים מעדיפים להתבודד. אם יש איזה אויב שבא ותוקף אותם צריכים ללבוש כלי זין ולצאת לקרב – בעל כרחם. ברגע שיוצאים לקרב מתלבשים בלבושי המתברר, מתלכלכים, צריכים להתלבש בכלי זין – "כלי חמס מכורותיהם", מה שחמסו מעשו. שוב, זה "אגאלתי", בגלל שזה הכרח – המציאות מכריחה אותם להקים מפלגה. אבל יוסף, אם הוא כבר עושה את זה – הוא עושה ברצון, בלי שום הכרח. זה נקרא שהוא עצמי, ששום דבר בעולם לא מכריח אותו, בגלל שבעצם הוא למעלה מזה לגמרי. הוא יכול כן ויכול לא, והוא בוחר כן, ומה שהוא בוחר כן בגלל שהוא יודע שזו תכלית רצון ה' – לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" (ר"ת דב), ולהגיע עד הדיוטא התחתונה לגמרי, להתלבש שם בפנימיות, בלי שזה ישפיע עלי כהוא זה.

הרבי כותב שזה בעצם מה שכתוב בשער היחוד והאמונה. אומר שכל שער היחוד והאמונה זה שתי נקודות – שה' בורא את העולם תמיד בעשרה מאמרות ("לעולם הוי' דברך נצב בשמים"), ושהצמצום לא כפשוטו (לא כמו אלה שטעו בזה). בקיצור, הוא אומר שמי שעצמי יכול לחבר את שתי הנקודות האלה – שדבר הוי' נמצא ומתלבש בתוך הנברא (ולכאורה כל מה שמתלבש צריך להיות מוגבל בעצמו, כמו הנברא שמתלבש בו), אבל שהצמצום לא כפשוטו. הצמצום לא כפשוטו זה לא רק שעצמות ה' בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה" ממש, אלא שהאלקות שנמצאת בתוך המציאות ומצמצת עצמה – ממלא כל עלמין – זה גם לא כפשוטו, ועצמות ה' ממש בתוך כל דבר. זה בדרך 'השכלה' – בנקודה אחת – הנקודה של יוסף, שיכול להתלבש בלי גבול ממש בתוך המציאות. זו נשיאת הפכים, שיש קרב ויש שלום.

נסיים: אחד מהחברים כתב שכמה שיש לנו עימות עם אחינו בני ישראל, ששמים לנו רגל על כל צעד ושעל, אבל לא לשכוח שעיקר האויב שלנו זה האויב הערבי. במחילת כבודו, וכל מי שחושב ככה – דווקא מי שחושב ככה זה אחד שרוצה להתנקות מקליפת הציונות, אבל מה לעשות שהוא עדיין פגוע קצת בקליפת הציונות ברגע שנדמה לו שהאויב האמיתי זה הערבי – זו טעות. הרי אנחנו, כמו שלמדנו בהתוועדויות הקודמות, היום אנחנו בגלות אצל יהודים, אחינו בני ישראל. מצד אחד אנחנו אוהבים אותם מאד, אבל צריך להכיר שעיקר הבעיה – לא צריך לקרוא לו אויב, נקרא לו מנגד – זה ה'אחר', אותו "אחר" שרק יוסף יכול להפוך אותו ל"בן". ואויב מספר שנים זה לא ישמעאל אלא עשו – כל הקרוב קרוב הוא יותר אויב. תרבות המערב, עשו, יותר אויב מישמעאל. מי שחושב מקומי, מה שקורה בארץ, חושב שהאויב הגדול זה הערבי בכפר למטה. זה קטנות מוחין לחלוטין. מי שאשם בבעיה שלנו זה אחינו בני ישראל – זה אויב מספר אחת, פשיטא, האח היקר שלנו. אויב מספר שנים זה עשו. אויב מספר שלש זה ישמעאל. אויב מספר ארבע זה שאר כל העולם כולו. כל הקרוב-קרוב. המנגד מספר אחד הוא הקליפה דאצילות, האויב מספר שנים הוא קליפת הבריאה, האויב מספר שלש הוא קליפת היצירה (קטנות מוחין זה מטט, בעולם היצירה, שם חושבים שישמעאל הוא האויב הגדול שלנו), ו"אף עשיתיו" זה שאר כל העולם כולו.

נחזור לדרכי המלחמה: הדרך של השבטים להלחם מתוך קרב, שגם כאשר ינצח זה יהיה נצחון בבחינת "כל מלבושי אגאלתי", זה מוחין דיצירה. דרך השלום, שזה מקיף והפצת שכל טוב של תורה – בלי יכולת להתלבש ממש, וממילא זה לא יכול להפוך מבפנים את האויב, לעשות אתהפכא אמתית – זה בעולם הבריאה. הכל יחסי, לפעמים אומרים שהאבות זה אצילות, ואם יוסף גבוה מהם הוא יסוד א"ק, אבל הכל לפי ערכין – כן יוסף הוא האצילות האמיתית, מי שיכול לשאת הפכים, "מרכבה ממש לאלקות".

נחזור לשיחה הראשונה: השיחה הראשונה היתה שיש להלחם בלי להיות מודע שהאויב מתכוון לשם שמים ויש מלחמה מתוך מודעות שבשרש האויב עצמו מתכוון לשם שמים. אם היה מדובר רק ביהודים היה לי יותר קל – זה לימוד זכות, הרי ליהודי יש באיזה מקום נפש אלקית שהיא בגלות, רחמנות עליו. איני דן אותו ח"ו כערב רב – זו לא השיטה והדרך שלנו – אלא רחמנות עליו, וודאי שהוא צריך לחזור בתשובה, אותו אויב מספר אחד. אבל רק יוסף יכול להחזיר אותו בתשובה – "יוסף הוי' לי בן אחר". אבל הרבי אמר שלא מדובר רק ביהודי – הרי אשת פוטיפר אינה יהודיה, והגוי שמפריע לי להתפלל הוא גוי (ככתוב בפירוש), וגם הוא מתכוון לשם שמים בשרש. זאת אומרת שגם במדרגה הכי תחתונה, אצל כולם, יש איזה שרש שמתכוון לשם שמים. גם אצל הערבי, גם אצל עשו-אדום, אצל כולם. אפשר לומר ש"אף עשיתיו" – שעולם העשיה זה אחד שהוא נכנע. אמרנו שהכי גרוע זה להכנע, ובשתי השיחות הרבי לא מדבר על אחד שנכנע, שמרים ידים. לכן היינו חייבים להדגיש אפשרות זו, שאדרבה – זה מה שכולם עושים. אם אני מרים ידים זה "אף", לשון חרון אף לגמרי, שמפסיק – "אף עשיתיו". אז יש מעל לכך שלש מדרגות של לא להכנע – השבטים, האבות ויוסף. אבל היות שאפשר להלחם – קרב בלי שלום – או מתוך מודעות שהוא לשם שמים, בשרש עכ"פ, או ללא מודעות זו, אז אפשר לומר שמי שנלחם בלי שום מודעות של שרש נשמה זה "אף עשיתיו" ומי שמודע שיש כאן איזה שרש (שזה יותר געשמאק) זה יצירה. אז יש לי ארבע עולמות של התמודדות.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com