חיפוש בתוכן האתר

כט כסלו תש"ע - נר חמישי של חנוכה - דף 6 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כט כסלו תש"ע - נר חמישי של חנוכה
יש שבר - יש סבר
Page 3
קליפת התרמודאי - כפירה בחום היהודי הטבעי
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת ההווה
Page 6
נשיאת ההפכים בחנוכה - צירוף טעמים חלוקים
זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי - החזרה לתורשה האמהית
Page 9
ג שלבי ''זרוק חוטרא'' - הפרעת המנוחה, הגבהה מהארץ, זריקה באויר - בדורנו
Page 11
כל הדפים

יש שיחה שבית שמאי משרש אחר העלם הרע – דין של ע"ז בא"י, אולי נגיע לזה – ואילו בית הלל חי קצת כמו הדין (בדיעבד) של חו"ל, שאי אפשר וממילא לא דורשים ממך לשרש אחר העלם הרע. מי שהעיקר אצלו זה "סור מרע" חייב לשרש גם אחר העלם הרע, ומי שהעיקר אצלו זה "עשה טוב", ועל ידי ה"עשה טוב" ה"סור מרע" יקרה מעצמו, לא מחייב אותך כרגע שבראש מעינותיך יהיה כל הזמן לשרש אחר העלם הרע. מה זה נוגע אצלנו, לחבר'ה כאן? דברנו על גירסא דינקותא. התכוונו גם לכל מיני דברים שהחברים שלנו למדו, ההשקפות שהם גדלו עליהם, ועכשיו מנסים להוציא את זה מהראש ולהחליף בהשקפות אחרות, יותר מתוקנות. אז קודם יש בעיה להוציא גירסא דינקותא, זה לא פשוט, אבל אחר כך השאלה כמה אני צריך לשרש אחר הדעות האלה. בית שמאי הוא פאנאט, שצריך לשרש שלא ישאר שום "שרש פורה רוש ולענה" של הדעות הקודמות, אבל בית הלל יותר מתון וסלחן – ודאי שכל מה שאתה יודע מהרע הגלוי, ע"ז על השטח, צריך להוציא מהמחשבה, אבל איני מצריך אותך לשרש בזמן הזה, כי אנחנו עדיין בהוה ששייך לעבר. אנחנו עוד לא בהוה ששייך לעתיד, שזו עיקר מחלוקת ב"ה וב"ש.

אחד הספרים החדשים שיצאו לאור ב"מבחר שיעורי התבוננות" של ר' עמרם לידא מבאר שבע זה שיעור שהיה לפני כמה שנים על השיטה של ב"ה וב"ש במחלוקותיהם – כאן ובעוד מקומות בש"ס – לפי העקרון של "אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל". הווארט שיצא שם שב"ש, עם כל ה"אזלינן בתר בכח", הכח-הפוטנציאל אצלם זה "העלם שישנו במציאות", שנקרא גם "מקיף קרוב", ואילו בית הלל קשור ל"העלם שאינו במציאות" – מדרגה יותר גבוהה, לכן אי אפשר ללכת אחרי ה"העלם שאינו במציאות" – אך הוא הוא המשתקף ב"בפועל ממש". זה בקיצור, זה נקרא "ארץ קדמה" (דעת ב"ה, וב"ש זה "שמים קדמו"). הדיוק הזה ברש"י אומר את זה הכי יפה שיכול להיות. זה שב"ש פוסקים כנגד הימים הנכנסים, וההוה נכלל בעתיד – ההוה הוא מקיף קרוב. זה כמו שיש ביטוי בחסידות של המשכת מקיפים לתוך פנימי – כל דבר שהתממש במציאות זה שהמשכתי מקיף בתוך פנימי. עתיד זה מוכן ומזומן בכח, עוד לא בכח, זה שעדיין הוא מקיף. אבל יש מקיף קרוב ויש מקיף רחוק. מקיף קרוב זה העלם שישנו במציאות, זה כאן – כבר אפשר לחיות עם משיח, כי משיח נמצא כאן וצריך רק לפקוח את העינים (כמו שהרבי אמר בזמן האחרון). משיח כבר לא העלם שאינו במציאות אלא העלם שישנו במציאות. אם הראש שלך מתוכנת להעלם שישנו במציאות אז ההוה הוא חלק מהעתיד. היום הזה שהולך לקרות עכשיו הוא חלק מכל העתיד. אבל אם יש עדיין העלם שאינו במציאות אז העתיד מחולק מההוה, ההוה זה העלם שישנו במציאות – הרי היום הזה עוד לא נכנס בפועל, ולמה רש"י אומר שזה היום שאני עומד בו? או שזה תחלת הערב או שעוד לא נכנס בכלל (כמו בשבת), אך הוא כבר "העלם שישנו במציאות", לכן אני אומר שזה יום שאני עומד בו. בשביל בית הלל המחר לגמרי זה העלם שאינו במציאות, אני לא יכול לכלול את ההוה, העלם שישנו במציאות, עם העלם שאינו במציאות, שזה המחר. לכן אני חייב לקחת את ההוה שישנו במציאות ולשייך אותו לעבר, לימים היוצאים.

איך אומרים את הווארט הזה בלשון של קבלה? האריז"ל אומר שיש שני מקיפים, מקיף קרוב ומקיף רחוק, וקורה להם בכינויים הפוכים מהחסידות – לקרוב קורא מקיף חוזר ולרחוק מקיף ישר (בחסידות זה בדיוק הפוך, אבל זה לא משנה כרגע). המקיף החוזר של האריז"ל, המקיף הרחוק, מתרחק מהפנימי והמקיף הקרוב, ועולה ונדבק לתחתית העיגולים, ובינו לבין המקיף הקרוב יש את כל העולמות וכל הפרצופים שבאמצע (ואין כאן המקום להסביר). אמרנו כמה פעמים שכמו שהרוגאצ'ובר עשה עם הרמב"ם, לקחת מו"נ ולהכניס להלכה, כך תפקיד דורנו להכניס את האריז"ל להלכה. כאן דוגמה יפה, שלדעת בית הלל המקיף הרחוק מתרחק מהיום שאני עומד בו, קטגוריה בפני עצמו – הוא העלם שאינו במציאות, ולכן איני יכול להדליק בשבילו נר (משהו מוחשי, מציאותי, שאפשר לכל היותר להדליק בשביל העלם שישנו במציאות). אז המקיף הקרוב, היום שאני עומד בו, מתחבר עם הפנימי – עם מה שכבר היה. זה ממש משהו יפהפה בכך שרש"י צריך לכתוב שהיום שאני עומד בו נמנה עם הימים היוצאים לדעת בית הלל. מה שיצא לנו מכל הסיפור הזה, שהרבי מאד רוצה שכבר נגיע לימים בהם נפסוק את ההלכה כבית שמאי, כי אז הכל יהיה במציאות, ואז אפשר לחיות עם משיח ממש, ורק צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" בפועל ממש, וכבר לא בהעלם שאינו במציאות, מקיף חוזר שמתרחק מהמקיף הקרוב ומהפנימי ממש. אבל, דא עקא, שבינתיים אנחנו פוסקים כבית הלל ב"מהדרין מן המהדרין", אבל כבר צריך להכין את הראש ל"לחיות עם משיח" (ולא רק "להביא לימות עם משיח").

עד כאן החימום, לפני שנגיע לעיקר. לחיים לחיים!

ניגנו "פדה בשלום" (ורקדו), ו"אין כאלהינו" של היהודי הקדוש.

לחיים לחיים, לחיים לאותם שני זקנים בצידון, במיוחד לאותו זקן שעשה כבית שמאי, לחיים לחיים.

אם כבר, אז נאמר: בין האחרונים יש שתי שיטות (כמה אחרונים, שכל אחד אומר אותו דבר בנפרד, בלי לצטט אחרים) לגבי אותו זקן שעשה כבית שמאי. יש שיטה אחת שאומרת שהיות שזה רק הידור, ולא מגוף המצוה, לכן מותר לעשות כבית שמאי – זה משהו אישי. אם זה היה עיקר המצוה היה אסור לעשות כב"ש, אבל זה רק הידור. יש מי שאומר – וגם מדייק את הלשון שעשה "כבית שמאי" לעומת "כדברי בית הלל" – שהזקן שעשה כדברי ב"ש לא ידע שזו דעתם (אם היה יודע היה אסור ללמד), אלא עשה כך מדעתו ונתן טעם לדבריו כנגד פרי החג. הרבה אחרונים אומרים זאת, והדיוק שאחד עשה "כדברי בית הלל" שידע שאלה דבריהם (ושצריך לעשות כדבריהם, לכן לא עשה כבית שמאי, באתכפיא) והשני עשה במודעות טבעית כבית שמאי (הראשון עשה באתכפיא, וגם לא גילה לשני...). זה שתי השיטות שראיתי באחרונים, בזכות מי שהעניק לנו ספר עם כל השיטות האלה. זה שתי השיטות, וכנראה לא מספיק – נשאיר פתוח, צריך עוד תירוץ. מה שכן, בתירוץ הראשון – מי שעושה כבית שמאי זה יותר 'עצמי' אצלו, יותר נכנס אצלו כעצמי (אולי נסביר יותר בהמשך).

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com