חיפוש בתוכן האתר

כט כסלו תש"ע - נר חמישי של חנוכה - מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת ההווה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כט כסלו תש"ע - נר חמישי של חנוכה
יש שבר - יש סבר
Page 3
קליפת התרמודאי - כפירה בחום היהודי הטבעי
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת ההווה
Page 6
נשיאת ההפכים בחנוכה - צירוף טעמים חלוקים
זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי - החזרה לתורשה האמהית
Page 9
ג שלבי ''זרוק חוטרא'' - הפרעת המנוחה, הגבהה מהארץ, זריקה באויר - בדורנו
Page 11
כל הדפים

ד. מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת ההוה

הלאה, יש פה הרבה דברים, אבל אין זמן כי רוצים להגיע לעיקר. עוד נקודה: יש שני טעמים בגמרא למה בית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל מוסיף והולך – או כנגד הימים הנכנסים (ב"ש) והיוצאים (ב"ה) או "כנגד פרי החג" ו"מעלין בקדש ואין מורידין". מה הנפק"מ בין הטעמים? יש בזה הרבה אריכות, גם שיחה מהרבי, ואכמ"ל. רק נאמר בקיצור שכל הענין שבית הלל זה "אזלינן בתר בפועל" ובית שמאי זה "אזלינן בתר בכח" זה דווקא לטעם הראשון, כנגד הימים היוצאים והנכנסים, ולכאורה אין בזה קשר לטעם השני, של "כנגד פרי החג" ו"מעלין בקדש". זה משמעותי, כי לפי רוב האחרונים הסיבה שהגמרא צריכה להביא את הסיפור של שני הזקנים בצידן, זה כדי להכריע – כדעת הרמב"ם – שגם ה"מהדרין מן המהדרין" עושים את ה"מהדרין" (שלא כשיטת התוס', ש"מהדרין מן המהדרין" זה רק למי שמדליק נר אחד). המנהג שלנו היום כדעת הרמב"ם (ספרדים עושים כדעת התוס', זה קצת מוזר). בכל אופן, יש פה שני זקנים בצידון, שאחד נוהג כדברי ב"ה ונותן טעם לדבריו שמעלין בקדש ואין מורידין ואחד נוהג כבית שמאי ונותן טעם לדבריו כנגד פרי החג. נשאיר את זה להשלמות, כי זה ארוך, אבל יש כאן שתי שאלות: האחת, איך הזקן הראשון נוהג כבית שמאי במקום בית הלל, הרי זה אסור. השניה, למה כתוב בגמרא שהזקן הראשון עושה "כבית שמאי" והזקן השני עושה "כדברי בית הלל". נשאיר להשלמות, אבל רק נאמר ווארט – שלא ראיתי בכתבי האריז"ל – שכנראה שני הזקנים זה הלל ושמאי עצמם. לא יודעים מי הזקנים, זה רק מעשה בשם רבה בר בר חנה (יודעים איזה מעשים הוא אוהב לספר). יש מי שמנקד צַידן ובתנ"ך זה צידון. בכל אופן, שני הזקנים זה לא בכדי, זה לא סתם. יש מי שאומר שכל הסיפור מיותר לחלוטין, שלא לומדים ממנו שם דבר, אבל ודאי שזה לא מיותר אם רבב"ח בשם רבי יוחנן דואגים לספר סיפור זה – כנראה שיש דברים בגו.

נאמר עוד ווארט אחד, קצר, שנוכל לומר: רש"י כותב לפי הטעם הראשון, "כנגד ימים הנכנסין" – "העתידים לבוא", ועל "כנגד ימים היוצאין" – "שיצאו כבר, וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין". הרבה אחרונים שואלים למה רש"י צריך להוסיף את "וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין". אף אחד לא אומר את התשובה הפשוטה ביותר (שעומדים בתחלת היום, ובפשטות אי אפשר לומר שהיום שכעת מתחיל כבר יצא, אבל אפשר להגיד שהוא נכנס). שוב, לכאורה ההסבר הכי פשוט הוא זה שעכשיו אמרו, שמדליקים את הנר בין השמשות – עוד יותר בשבת, כמו בשנה זו שיש שתי שבתות, שמדליקים את הנר עוד לפני שקיעת החמה – אז איך אפשר להדליק נר על יום שעוד לא התחיל? אם זה בית שמאי זה מובן, כי אני מדליק לקראת העתיד, אבל אם זה בית הלל זה לא כל כך מובן ולכן רש"י צריך לומר שהיום שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין.

נדייק, המלה שרש"י משתמש בה היא "עומד", ואצל הראשונים – כמו הרד"ק – "עומד" זה שם נרדף ללשון הוה. יש עבר-הוה-עתיד, אבל יש – במיוחד אצל אבולעפיא, שעושה מזה משחק של ע, ע-ע-ע – זה עבר-עומד-עתיד (ואם רוצים הוה זה הולך היה-הוה-יהיה; גם עתה, גם עכשו וגם עומד זה ע; הרד"ק משתמש גם בלשון "בינוני" להוה), וכאן רש"י משתמש ב"עומד".

אם זה שבת אני אפילו לא עומד שם, אבל אם זה שבת כנראה שאני כבר כאן 'עומד שם'. כשאני מדליק לפני השקיעה ביום ששי אני כבר עומד ביום הזה, אבל החידוש הוא שזה נמנה לי עם היוצאים. איזה ווארט יש כאן? יש כמה וכמה אחרונים שמתקשים ומתדיינים בזה באריכות. הפשט לכאורה זה כמו שאמרנו עכשו. אבל יש עדיין דברים בגו – מה ההגיון בזה? כאן יוצא שבית שמאי זה פשוט ובית הלל זה מסובך. אבל אמרנו שדווקא הטעם הזה הוא הטעם של "לשיטתייהו" של בית שמאי ובית הלל, "אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל", לכן זה טעם מאד חשוב (ויש גם נפק"מ להלכה – שיחה של הרבי שלא נכנס אליה עכשיו).

במלים הכי פשוטות, בית הלל מרגיש את ההוה בחלק מהעבר ובית שמאי מרגיש את המתהוה והולך – זה לא היה, אלא הוה שעכשיו מתהוה – כחלק מהעתיד. אצל בית הלל ההוה העומד זה חלק מהעבר, כאילו זה כבר יצא. דרך אגב, אם רוצים לעשות כשניהם לע"ל, "כדין וכדין", יש לנו כמה שיטות איך עושים. אבל יש גם אחרונים שאומרים למה צריך את כל המהדרין מן המהדרין, עם המחלוקת הזו, ואת הסיבוך בין הרמב"ם והתוס' – העצה הפשוטה שכל אחד ידליק כל יום 8 נרות. אז לא יהיו 36 נרות אלא 64 – במקום המשולש של 8 יהיה הרבוע של 8. אם היינו עושים גם כב"ש וגם כב"ה כל יום, יחד, היה צריך להדליק 9 – היום ב"ה מדליקים 5 וב"ש 4, ביום הראשון 8 ו-1 וביום האחרון 1 ו-8. אם שני הזקנים של צידון גרים אחד ליד השני, ויש להם רק חנוכיה אחת, אז אני רואה בחלון שלהם, בפתח שלהם, כל יום 9 נרות. על כל פנים, יוצא שהמחלוקת היסודית היא בנוגע להוה – אם הוא חלק מהעתיד או חלק מהעבר. זו תפיסה חדשה, חשובה מאד. מה שקורה כאן שיש שני הוה, לכן יחד זה 9 נרות ולא 8. אם היו מסכימים על ההוה שניהם יחד תמיד היו 8 נרות, אך היות שהם חלוקים על ההוה זה 9 נרות.

בינוני של תניא זה מי שחי את ההוה, ורואים שעיקר המחלוקת כאן היא על ההוה, על הגדר של עכשו – משיח נאו. אני אומר רק באותיות פורחות, בית שמאי זה הביטוי של הרבי "לחיות עם משיח" עכשיו, שההוה זה כבר חלק מהעתיד. אבל המציאות של עכשיו, שאותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה, וגם הרבי עוד לא אמר שכבר אין יותר סוף הגלות – ואמר שהדור שלנו הוא סוף הגלות ותחלת הגאולה – אז מה זה ההוה? לבית ההלל זה מצב שעדיין שייך לעבר, אנחנו עדיין בגלות, אבל אני חי "להביא לימות המשיח" (ר"ת הלל). זה הבדל דק: שניהם חושבים על משיח, אבל יש אחד שכל מה שפועל בעולם זה "להביא לימות המשיח" (גם הוראה של הרבי), ויש ראש קצת אחר (שבדרך כלל אין הבחנה ביניהם, כנראה אין שיחה שמבחינה), של "לחיות עם משיח", וזה בית שמאי.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com