אין לך מצוה בכל התורה כולה שיש בה הנאה בעצם קיום המצוה כמו המצוה הראשונה של התורה, והיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", אז אם מצוה זו מוגדרת כמצות הנאה – ותיכף נסביר יותר – אז פשיטא שכל המצוות כולן אמורות להיות כמותה, "בתר רישא גופא אזיל". אדמו"ר הזקן היה מפרש ש"פרו ורבו" זה ש"יהודי יעשה עוד יהודי", לקרב יהודים לתשובה, והרבי מקאמרנא היה מפרש שזה בעיקר במוחין, לחדש בתורה. האגלי טל כותב בפירוש בהקדמה שעיקר הנאת התורה זה לחדש חידושי תורה. אין הנאה כמו נביעת האין סוף (בלשון הבעל שם טוב), שהאדם זוכה להיות נביעה – טובלים במעין בימות החמה, קשור לסוגית "מצות לאו להנות נתנו" – כמים קרים על נפש עיפה. אין לך הנאה כמו מצות פרו ורבו. חז"ל אומרים בפירוש ש"פוריא" (מטה) – שזה שם החג – נקראת כך כי עליה פרים ורבים. אז כל החג זה הנאה. אחד שנודר לא לקבל הנאה ממצוה זו זה שאלה. לפי הרשב"א, הוא אומר שעל פי פשט שזה לא יחול, כי זה נודר על המצוה ו"מצות לאו להנות נתנו". אז מה אם אתה מקבל הנאה? "מצות לאו להנות נתנו" היינו שהנאת המצוות אינה נחשבת הנאה, ולכן זה צריך להיות מותר לפי הרשב"א. לפי הר"ן, וכך משמע ברוב הראשונים – וגם הרמב"ם כותב כך בכמה מקומות על פי הפשט, בכמה מקומות ביד – היות שיש בזה הנאה גשמית, ולא הנאה רוחנית מהמצוה, הוא אסור בכך. לא אומרים על הנאת הגוף, גם כאשר היא מלווה בקיום מצות ה', "מצות לאו להנות נתנו". אם היית מודר מהשופר, כמו שכתוב במסכת ר"ה, אז תוקעים לו תקיעה של מצוה כי "מצות לא להנות נתנו".

מה לגבי אחד שיש לו הנאה גופנית מלשמוע קול שופר? על זה יש חקירה של ר' שמעון, שמגדיר שיש ג' דרגות של הנאה – זה חידוש שלו – דריי דינים לגבי הנאה. יש דין אחד של הנאה מקיום המצוה, והוא אומר – דבר לא פשוט, כי יש כאלה שדנים בכך אם יש בעיה בהנאה רוחנית, אבל הוא אומר – שפשיטא שמותר להנות רוחנית מהמצוה, וודאי ש"מצוות לאו  להנות נתנו" לא מדבר כלל בהנאה רוחנית בעוה"ז או בעוה"ב – זה בסדר גמור. על זה כתוב באמת שכמה הנאה שתקבל זה לא נקרא הנאה כדי לאסור עליך את המצוה. אם נדרת לא להנות מסוכה אתה יכול לשבת בה, כי "מצוות לאו להנות נתנו". כך אומר רבא, ומשמע קצת שאביי חולק עליו – אין כאן המקום לחקור זאת – אבל זה הדין הפשוט. אבל, אם אין מנוס מאשר לקבל יחד עם ההנאה הרוחנית מקיום המצוה גם הנאה גשמית, שהגוף ממש נהנה – כאן יש בעיה. הר"ן, וכך משמע פשוט ברוב הראשונים, שזה לא נכלל בכלל של "מצות לאו להנות נתנו", והנדר חל על ההנאה הגופנית וממילא אסור לך לקיים את המצוה. היות שהנדר מצא לו מקום לחול על ההנאה הגשמית, אז אינך יכול לקיים את המצוה בכלל. שוב, הרשב"א חולק – כאן הוא הרבי, הוא החסיד – ואומר שגם כשאתה מקבל הנאה גופנית מקיום מצוה זה בטל בהנאה הרוחנית. צריך לחקור איזה סוג של בטול יש כאן לפי ההגדרות של החסידות, אבל לפי הרשב"א ההנאה הגשמית מקיום מצוה בטלה בהנאה הרוחנית, ולכן "מצות לאו להנות נתנו" זה גם היתר לקיים מצוה כזו, כמו פו"ר.

יוצא פרדוקס, שלפי הרשב"א "מצות לאו להנות נתנו" זה בעצם שמצות כן להנות נתנו, לפי המהלך שלנו – כלומר, שלא נורא שתקבל כמה שיותר הנאה, גם הנאה גשמית ממש, מקיום המצוה, כי אם יש לך כוונה לשם שמים ההנאה הגשמית-הגופנית ממש בטלה. הרבי שאל על זה קושיא, שידוע שאותו רבי נחום מטשרנוביל שהזכרנו קודם, הצדיק הגדול, נעשה שמן מענית "אמן יהא שמיה רבא". הוא היה עני מרוד, לא אכל כלום, אבל היה מאד שמן, והסבירו הצדיק שהשמין מאד מהתענוג בענית איש"ר. "לכן שמעי נא זאת עניה [מענית איש"ר] ושכרת ול אמיין". לפי הרשב"א אין עליו שום קושיא, אף שקבל הנאה גופנית ממצוה. שם אפשר לתרץ בשתי צורות – או שהשמין בגוף מהנאה רוחנית (הרי אף אחד לא נגע לו בגוף, לא קבל גירוי גשמי-גופני, הכל רוחניות) והגוף שלו היה כל כך בטל לרוחניות, על דרך לעתיד לבא, שהשמין בגוף ממש מהעניה. זה לכולי עלמא. אבל אם נאמר שהדבר הזה נקרא הנאה גשמית, אז נאמר שזה אליבא דרשב"א, שההנאה הגשמית היא גם בכלל ההנאה הרוחנית, אם מדובר ב"מצות הוי' ברה מאירת עינים".

יש סוג שלישי, אומר ר' שמעון, על ידי חלוקת ההנאות הגשמיות לשתים – יש הנאה גופנית עם נגיעה בגוף ממש, נקרא לזה 'הנאה גופנית מקרוב', ויש 'הנאה גופנית מרחוק', שזה על דרך הנאה משמיעת קול השופר. זה לא שמשהו נגע לו ממש בגוף. מה הנפק"מ? לפי הר"ן. לפי הרשב"א לא צריך חילוק, כי הכל בכלל המצוה. אבל לפי הר"ן ורוב הראשונים, אומר ר' שמעון, הנפק"מ היא שכדי לאסור את ההנאה הגופנית מרחוק – כמו הנאה מקול שופר – הוא צריך לכוון לכך. שאם הוא מכוון לקבל הנאה מקול השופר, והוא מודר מלהנות משופר, אז יש פה בעיה. אבל אם הוא לא מכוון, אז לגבי הנאה גשמית מרחוק – זה כמו הרשב"א, שזה נכלל. רק אם הוא מכוון זה שמשתמש בשופר לתועלת גשמית, ואז זה אסור. מה שאין כן לגבי הגדר התחתון יותר, שזה הנאת הגוף ממש, כמו מי שטובל במקוה – טובל בשביל להטהר, אבל טובל במעין קר בימות החמה (בימות הגשמים ניחא, כי לא נהנה, ויכול לטבול) – אז זה "כמים קרים על נפש עיפה", ונהנה מאד מהמים, שנוגעים בגוף ממש, ואז אם מודר הנאה מהמעין אסור לו לטבול בו לפי הר"ן (לפי הרשב"א, מסביר ר' שמעון, שיש לחלק והטבילה היא לא עצם המצוה, ואכמ"ל). אבל לפי הר"ן, ורוב האחרונים שסוברים כמוהו, הנאה קרובה אסורה גם אם לא מכוון. לענין הנאה מקול השופר צריך לכוון בשביל שיהיה אסור, אם מודר הנאה מהשופר, אבל לגבי הנאה גופנית מקרוב – גם כשאינך מכוון שום דבר זה אסור. שוב, בלשון של ר' שמעון הוא קורא לזה 'שמוש הגוף' בכל מקרה, גם כשאינך מודע.

זה חידוש. איך נסביר את ה'דריי דינים' שלו באותיות של חסידות? נאמר שיש פה ג' נפשות. קודם חשבתי שיש רק ב' נפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית. הרשב"א אומר שכאשר אתה עושה מצוה הנה"ב נכללת בנה"א. זה משהו חסידי ביותר, כמו שאמרנו קודם, שהרשב"א הוא רבי, כידוע. הנה"ב, עם התאוות ועם ההנאות, זה בכלל הנה"א ברגע שזה מצוה. הוא לא מכוון לקבל הנאה מהגוף, אבל הוא מקבל הנאה בדרך ממילא. לפי ר' שמעון, הר"נ אומר שבעצם הוא כן כיוון באיזה מקום. ר' שמעון אומר שהנאה בלי כוונה זה גורנישט – אין שום איסור תורה מעצם קבלת ההנאה, והאיסור הוא רק שימוש בדבר כדי לקבל ממנו הנאה. זה הכלל הגדול אצל ר' שמעון, שגדר האיסור הוא לא 'אסור לקבל הנאה' אלא ש'השתמשות אסורה', אסור להשתמש בדבר כדי לקבל הנאה. אם ההנאה לגמרי בדרך ממילא אז אין פה שום איסור, בכלל בגדר איסורי הנאה, אז מה צריך לומר? את זה הוא לא אומר, כי אין לו את המילים (יש לו מילים יפות, אבל אין לו את כל הלקסיקון). הכלל שלו שאיסור הנאה זה לא רק 'מקבל', רק נוקבא, אלא כל איסור הנאה צריך להיות זיווג של זו"נ – צריך שימוש ועוד קבלת הנאה, שזה על דרך יחוד זו"נ, ואז זה אסור. אם יש כאן הנאה בדרך ממילא, אז איפה השימוש? לכן צריך לומר שיש כן איזו כוונה. לפי ההגדרות שלו, אם המים של המעין נוגעים בגוף שלי ואני נהנה, אז אף על פי שאיני מכוון להנאה גופנית – במקרה שאני מודר הנאה מהמעין הזה אסור לי, כי יש לי איזו כוונת הנאה. הרי, כמבואר בחסידות, נה"ב זה לא רק מודע, אלא בעיקר בלא-מודע, העלם הנפש, ושם אני משתמש במים – בין אם אני מודע ובין אם לא. אז החידוש יהיה במדרגה האמצעית – הנפש השכלית נקרא לזה. ידוע שבין הנה"א לנה"ב יש עוד נפש, נפש השכלית, שמצד עצמה שייכת לקליפת נגה – לנה"ב – לכן בהגדרה הראשונה יש שתי נפשות, ולא שלש. אבל ביתר עיון, אומר שיש כאן נפק"מ להלכה, שאע"פ שהמעין אסור בימות החמה, אבל שמיעת קול השופר לא תהיה אסורה אא"כ אני מכוון בפירוש. בנפש השכלית, כל זמן שזה בלא-מודע זה בסדר – הממד הלא-מודע של הנפש השכלית כן נכלל בנפש האלקית, אבל הממד המודע שלו לאו דווקא נכלל. אז ברגע שזה יוצא מהעלם לגילוי זה נוגע.

עשינו כעת פרק קצר מאד בלומדות לפי ר' שמעון בענין מצוות לאו להנות נתנו. אבל החידוש הגדול זה הרשב"א, שאומר שאם זה מצוה אז הכל בטל בנפש האלקית. לא שאפשר כבר לפסוק הלכה כרשב"א, אבל יש על מי לסמוך. הרשב"א הוא מאן-דאמר גדול, ואנו חותרים ושואפים למדרגה זו אצל הרשב"א, שפשיטא אצלו שההנאה הגשמית ממש היא בכלל ההנאה הרוחנית של קיום המצוה.