אמרנו שיש שתי סעודות בשנה שהן מעין סעודת לויתן – סעודת פורים זה העיקר, ויש עוד סעודה, סעודת ערב יום כפור. כתוב שיום כפורים הוא כמו פורים – לא פורים ממש, אלא כמו פורים – אבל כתוב "ועניתם את נפשותיכם ביום התשיעי" וחז"ל לומדים "כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי", לכן צריך לאכול כפליים בערב יום כפור. מי שאוכל כפליים בערב יום כפור – זה כמעט כמו סעודת פורים, לא ממש, תיכף נסביר את ההבדל – כאילו מתענה יומיים, ולומדים את זה מ"ועניתם את נפשותיכם". הוא אוכל ושותה – וידוע מנהג חסידים שהיו מגיעים מאד מבוסמים ל"כל נדרי" (לסליחות קצת מבוסמים ו"כל נדרי" הרבה יותר), כי זה כמו סעודת פורים. אבל כמה שאוכלים כפליים, הכל זה בחינת "ועניתם", כי ממלה זו לומדים זאת, שכל מי שאוכל ושותה ביום התשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי ובעשירי. מה הסבה? מה הפשט? הפשט הוא – וכך כתוב בשו"ע – שמה שאוכלים ושותים הרבה בערב יום כפור זה כדי שיהיה כח ביום כפור. זה גם קצת דומה לסעודת לויתן. מה יהיה אחרי סעודת לויתן? צום גדול, "צדיקים אין להם לא אכילה ולא שתיה", יהיה צום לעולם ועד, צום נצחי בלי אכילה ושתיה, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", הכל הנאה. לא רק בלי שתיה, אלא גם בלי הנאה – רק הנאה, יחיו מהנאה. ידוע שלכן המשיח נקרא צמח, כי צמח ניזון מאור – פוטוסינתזה, הופך אור למזון – כך צדיקים לע"ל הם בחינת צמח, שלא אוכלים ולא שותים, רק ניזונים-נהנים מזיו השכינה, מאור השכינה. אותו הדבר אליהו הנביא, לפני שהוא הלך להר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ה' האכיל אותו איזה סעודה קטנה, ואמר לו בפירוש שזה כדי שיהיה לך כח אחר כך ללכת. על משה רבינו לא כתוב שלפני שהוא עלה להר הקב"ה אמר לו "תאכל טוב היום, בגלל שמחר אתה עולה להר לארבעים ימים וארבעים לילות של 'לחם לא אכל ומים לא שתה'". זו שאלה טובה אם הוא באמת אכל קודם.

בכל אופן, הענין הזה שאוכלים בשביל לצום – שיהיה כח אחר כך לצום – זה פשט לגבי הסעודה של ערב יום כפור. זה לא פשט לגבי סעודת פורים. אף אחד לא חושב שאוכל ושותה בפורים בשביל לצום. ויש לומר שגם בסעודת לויתן אף אחד לא יאכל את הסעודה מתוך כוונה שזו הסעודה האחרונה. זה יהיה בדרך ממילא, אבל אף אחד לא יאכל עם הכוונה הזו – יאכלו את סעודת לויתן רק מתוך רוב כיף, וישתכרו מתוך הנאה, "שכרת ולא מיין" לגמרי. למה הדבר דומה? לגבי עניני חולין יש שתי מעלות. יש מעלה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שהרמב"ם אומר שזה הכלל הגדול בתורה, ויש מעלה של החסידות, לא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" אלא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה (כמו שכתוב בסוף ברכות) – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". כמו שזה לגבי חולין ככה זה לגבי מצוות. יש מצוות שעיקר המטרה היא לא אני, אלא רק לעשות נח"ר לקב"ה, המצוה בשביל משהו אחר. בערב יום כפור אוכלים כדי שיהיה לי כח לצום, ולכאורה צריך לכוון כך – זה על דרך "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ואילו סעודת פורים שזה דומה, אבל זה אחרת – עד כדי כך שזה הפוך במדה מסוימת – אין לך סעודה בכל השנה כולה שזה "בכל דרכיך דעהו", שהנאה זו היא תכלית הכוונה בפני עצמה, שסעודה זו "להנאה נתנה", כמו כל המצוות של פורים, שדווקא זו המצוה, ש"חייב איניש לבסומי", ואמרנו ש"לבסומי" זה הנאה, כל כך הרבה הנאה עד שאתה נעשה "שכרת ולא מיין".

אם כן, זה שתי סעודות גדולות מאד. נספר סיפור שהרבי סיפר לפני הנשיאות. זה סיפור על רבי נחום מטשרנוביל, התלמיד הזקן של המגיד, שזכה גם להיות אצל הבעל שם טוב. היה לו בן – ממשיך דרכו, רבי מרדכי מטשרנוביל. לגבי התייחסות אדמו"ר הזקן לרבי מרדכי יש חילוקי דעות, שאין כאן המקום להאריך, אבל רבי נחום היה ידיד נפש קרוב ביותר לאדמו"ר הזקן. פעם אחת, כשרבי מרדכי היה אברך צעיר, הוא חלה, והרופאים המומחים אסרו עליו – בין היתר – טבילה במקוה, שיכולה מאד להזיק לבריאותו. האבא, רבי נחום, מאד דאג לו, ואף על פי שיש ענין לטבול, ובפרט אצל חסידים יש ענין גדול לטבול, הוא אסר עליו באיסור חמור לטבול עד שיחלים. פעם אחת רבי נחום שמע שרבי מרדכי הלך לטבול, וזה הקפיץ אותו – הקפיד עליו – ושאל איך יתכן. אז רבי מרדכי אמר שהרוקח במקום – שיש חוץ מהרופאים, שגם אמור להבין ברפואה – אמר לו שמקובל אצלו מהבעל שם טוב שטבילה אחת לא מזיקה לבריאות. מי יודע את זה יותר מרבי נחום מטשרנוביל? הרי הוא תלמיד של הבעל שם טוב! אין אחד שיודע יותר ממנו שהבעש"ט אמר שטבילה אחת לא תזיק, וזה לא הספיק עבורו והוא חיזק את ידי הרופאים לאסור לטבול. הוא מאד התרגז ושאל – מה אתה מספר לי על הבעל שם טוב?! אותו רוקח, יהודי פשוט שמדבר עם רבי גדול, אמר – אם תרשה לי אספר לך סיפור. אותו רוקח לא היה חסיד מי יודע מה, אלא יהודי פשוט. הוא מספר שפעם לפני הרבה שנים – גם היה מבוגר – בא אלי תלמיד של הבעל שם טוב (יש כמה דעות מי זה היה), וראיתי במו עיני שבערב יום כיפור בסעודת הבקר הוא שותה בקבוק שלם של וודקה הכי חזקה, 99, אבל שלם! אחר כך, בסעודה מפסקת – יש שתי סעודות לפחות בערב יום כפור – ראיתי ששוב הוא שותה בקבוק שלם של וודקה הכי חזקה שיש, אבל שלם! הייתי בטוח, אומר הרוקח, שמאה אחוז יהודי זה יפול על הפנים וישן לו את כל יום כפור. וראה זה פלא, אחר כך הלכתי לבית כנסת, וראיתי שאותו אחד עומד ליד עמוד החזן, בעל התפלה, ועקבתי אחריו, וראיתי שכל המעת לעת, עשרים ושש שעות – ככה זה צום יום כפור, 26 שעות כמנין שם הוי' – הוא עמד מתוך רוב דבקות בתפלות היום הקדוש, עמד והתפלל לקב"ה. מסיים הרוקח, שאחרי שראיתי את המופת הזה נחרט בלבי שאפשר לסמוך על הרבי שלו. אפילו לא כתוב בסיפור, אבל פשוט מהסיפור שזה מופת מה שהוא רואה. מי כמוהו יודע מה זה המשקה הזה. כל אחד יכול לדעת מה זה משקה, אבל בעל רוקח יודע עוד יותר מה זה משקה – איזה משקה הוא שתה, ומה זה עשוי לפעול על בן אדם. זה שהוא עמד עשרים ושש שעות בתפלה אחרי זה, ליד העמוד, זה לא בגלל שהוא צדיק, כפי שחשב הרוקח. זה "צדיק באמונתו יחיה", רק מכח הרבי שלו. לכן הרוקח הבין שעל המלה של הבעל שם טוב אומר אפשר לסמוך גם נגד הטבע. לכן, סיים הרוקח, אמרתי לבן שלך שטבילה אחת לא תזיק – בלי להתחשב ברופאים. מול מענה זה ואמונה תמימה זו לא היה לרבי נחום מה להגיד. ב"ה רבי מרדכי הבריא. בכל אופן, רואים שתלמידי הבעל שם טוב שתו באופן אחר, מכח הבעל שם טוב. מי שיכול לשתות שני בקבוקים מלאים של 99 ולעמוד 26 שעות ליד העמוד בדבקות, אז גם בפורים לא נגביל אותו. כנראה שזה חלק מה"בסומי" שלו, אבל אנחנו לא מכירים כאלה אנשים. הכי קרוב לזה זה כמובן הרבי עצמו, ש"עינינו ראו ולא זר" – אולי זה אפילו נמצא בוידאו – שהרבי שתה לפעמים הרבה מאד וכאילו נעשה 'ככה ככה', ואז העביר את היד על המצח ובהרף עין חזר לשפיות מלאה. איך עושים את זה? זה סיפור של כמה וכמה צדיקים, שפחד מפיג יין – כך כתוב בגמרא. זה "התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד הוי' וכו'". ירושלים זה שלמות היראה, ואם אתה בבחינת ירושלים – שלמות היראה – לא יזיק כמה שתשתה, כי אפשר בשניה אחת, עם העברת יד על המצח או כיוצא בזה, עם פחד ה', שבמגלת אסתר זה "פחד מרדכי" ו"פחד היהודים", עם פחד של קדושה אפשר להפיג בהרף עין את השתיה, את הטפה המרה של יין שרף. אבל שוב, מי שאין לו את זה, ומי שלא דומה לאותו חסיד של הבעל שם טוב, הוא צריך להבין את הפשט כמו שהשל"ה הקדוש אומר וכמו שהסברנו עד עכשיו, הפשט של "שכרת ולא מיין", שעיקר הענין, עיקר הווארט, עיקר העבודה של פורים, זו עבודה מתוך הנאה.