נצח: ה"לא אדם" שב"אדם"

נצח מופיע בפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אמרנו, וזה חידוש מאד חשוב, שלהיות "לא אדם" זה פרט של להיות אדם. עד היום לא ידענו את הסוד הזה. "לא אדם" – זה הנצח של האדם. כתוב "נצח ישראל" – זה האדם הישראלי – "לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כתוב בחסידות שכל ביטוי של "לא..." מתייחס לאותו דבר – זה לא משהו אחר לגמרי. ברגע שאני אומר ש'זה לא זה' הכוונה היא שיש יחס, רק שלא זה כמו שהוא מתגלה בדרך כלל אלא בצורה הפוכה (זה מה ש"אין כלל שאין בו יוצא מהכלל"; במאמר מוסגר: בצבעי הקשת לא רואים את הארגמן, הוא ה"יוצא מן הכלל", שנמצא בספירת הנצח – בשביל להבין את זה צריך להבין את כל מה שנתבאר בסמינר "אור וצבע").

מה זה נקרא לומר לאדם שיש לו בעיה שאתה יכול להיות גם "לא אדם"? בלשון הרבי, החסידות, זה להיות עקשן. יש ביטוי מפורסם מהרבי שלהביא את המשיח צריך עשרה עקשנים. עשרה עקשנים זה עשרה יהודים שלא יתחרטו ולא יחזרו בהם, שלא זזים מ'חולשת משיח'. זה שהקב"ה הוא "לא אדם להנחם" – הרי יש הרבה פסוקים שה' ניחם – זה דווקא לגבי המלכת בית דוד, לגבי משיח (ה' התחרט על בית שאול ומבטיח שעל בית דוד לא יתחרט, יקים לו בית נאמן, וזה החידוש כאן – שדוד מתפלא עליו ומתפעל ממנו, שזה לא לפי "תורת האדם" – ה' יכול להתחרט, לפי מעשה התחתונים, וכאן באופן מיוחד ויוצא דופן "לא אדם הוא להנחם"). להתחרט זו תכונה אנושית – יש פסוק "חרט אנוש", להיות אנושי זה להתחרט, גם על דברים לא טובים וגם בכלל, שאדם הוא לא יציב עד הסוף ("חרט אנוש" זה משהו קבוע, חרוט בנפש – לכאורה דבר והיפוכו – וההסבר הוא שהדבר הכי חרוט וקבוע באישיות זה חוסר היציבות). אכן, נצח והוד זה ספירות של יציבות. לכן בנצח אדם יכול לקבל החלטה בדעתו שבנקודה זו אני לא זז, יש לאדם בחירה והוא יכול לבחור להיות "לא אדם". זה שיכול להיות "לא אדם" – השלמות שלו – זה הנצח שלו, "כי לא אדם הוא להנחם" (אדם לא אדם = יא ברבוע, שלמות). [החלטה זו נכנסת להיות כטבע שני, אבל לפעמים עומדת בנסיון. גם בחירת ה' בבית דוד עמדה למבחן כמה פעמים – כמו כשה' רואה שכולם רשעים, או כשעתליה כמעט מכחידה את בית דוד – ואז צריך הרבה התגברות ועקשנות בשביל לנצח. רוב הזמן יש עקשנות בטבע, בלי להרגיש שאתה עקשן, אבל בשעת נסיון צריך להתגבר במדה זו – להתגבר על מנת לנצח. לכן נצח זה או נצחיות (כשזה בטבע) או נצחון (כשצריך לעמוד בנסיון)].

[השלמה: יש דיוק מתבקש בפסוק "כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". לכאורה "לא ישקר" לא שייך להמשך הפסוק, לא כתוב "כי לא אדם הוא להנחם ולשקר", ואדרבה, אדם טוב הוא לא שקרן (שקרן הוא "לא אדם" לגריעותא), אבל הוא כן מתנחם. יש איזה חידוש בפסוק, שמתוכו גופא אפשר לומר שהוא מדגיש שאדם לא משקר – שכן טוב להיות אדם. ש"נצח ישראל לא ישקר" כי הוא "אדם" ו"לא ינחם – כי לא אדם הוא להנחם". את הווארט שהלא-אדם צומח משלמות האדם אפשר לדייק כאן מהפסוק. האדם לא משקר, ומודה שהתנחם – מודה שיש לו חולשה והוא מתנחם (כמו בנדרים, שאפשר למצוא פתח חרטה – "חרט אנוש"). אם יש מישהו שפותר בעיות נפשיות זה החכם שמתיר את הנדר – הנושא הכי כללי בתורה של העמקה בנפש ומציאת מניעים תת-מודעים או לא-מודעים וכך פתרון בעיות נפשיות זה מסכת נדרים. חכמת החכם שמוצא פתח חרטה – מוצא את החולשה שהיא הפותרת את הבעיה. חשיפת החולשה – המודעות לחולשה מתוך הלא-מודע – זה המפתח לפתרון והתרת הנדר. ומה החולשה? שלא ידע מה הוא אומר, מה יצמח מזה, ואם היה יודע לא היה אומר. הוא מתחרט, וזה נקרא "חרט אנוש".]

הוד: "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

הפסוק אומר – ואנחנו מזכירים הרבה פירוש הבעל שם טוב על זה – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". עיקר האנוש שבאדם היינו שחלק ממהותו שיכול לחטוא (וודאי יחטא). אם הוא חוטא ממש זו חולשה שהופכת לחסרון, ועל זה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". אבל יותר בעדינות, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" הכוונה שמיסודו, עוד לפני שהוא חוטא, הוא בעל חולשה. זה שאדם מיסודו הוא בעל חולשה זה ההוד. בלי ההוד אין כלום. קמים בבקר ואומרים "מודה אני לפניך" – ה"אדן" (= מודה) של עבודת ה' זה ההוד. וכאן, הבסיס של האדם זה להודות בחולשה שלי – "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". זה אדן שמעמיד את האדם על רגליו – שחולשה זה לא חסרון, זה מה שעושה אותך אדם. זה התרגום של אדם – "אנש" (זה קשור גם למה שאמרנו שעיקר החולשה אצל האשה, 'המין החלש' – "איהי בהוד" – והיא באמת האדן של האנושות).

יסוד: שלמות האדם – נישואין

יסוד זה מה שכתוב בזהר, כמה פעמים, ש"אדם" זה להיות נשוי. אחד שהוא לא נשוי הוא לא אדם – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". זה המשך של ההוד – זו חולשה להתחתן. כתוב "העטופים ללבן והקשורים ליעקב" – הכבשים שיכולות להתחמם בינן לבין עצמן, בלי להזדקק לזכר, שייכות לקליפה. מי שיכול לחיות חיי רווקות שייך לקליפה – "העטופים ללבן" (רוקות לשון ריקות – בסוף זה הופך לחסרון; מהעדר-החולשה נעשה בסוף המצב של "הבור רק אין בו מים", "אבל נחשים ועקרבים יש בו"). מי שיש לו את החולשה שחייב להיות עם בן או בת זוג זה "הקשורים ליעקב" – שייך ליעקב, לחולשה. כמובן, זה שאין אדם בלי איש ואשה יחד זה היסוד – ברית הנישואין בין החתן והכלה (והרמז שהנשואין שייך דווקא ל"הקשרוים ליעקב": אדם השלם = יעקב רחל; בתחלה יעקב נקרא "איש תם", אז אפשר לחשוב שהוא שלם בלי אשה – זה לפני שהתחתן – אבל הוא "איש תם ישב אהלים", שרומז לכך שה"תם" יביא אותו לשאת אשה, וה"אהלים" הופכים להיות אהל לאה ואהל רחל, ואז דווקא יהיה שלם; אהלו של שם הופך להיות אהל לאה ואהלו של עבר הופך להיות אהל רחל – לפני שהלך לחרן נטמן רק באהל עבר, כי שם כבר מת).

מלכות: התלבשות ו"דרך ארץ קדמה לתורה"

"אחרון אחרון חביב" – "חביב אדם" – כולל שני דברים. בגבורה דרשנו את האותיות אפר-דם-מרה, או רוח החיים בדם, או המים לעומת הדם, אבל כאן אומרים ראשי תיבות – "אאלפך חכמה" (מחשבה), דבור, מעשה. כלומר, שלש האותיות רומזים לשלשת לבושי הנפש, שבאים מהמלכות – "לבוש מלכות". לכן פירוש זה שייך למלכות, ממלכות דאצילות נבראים ונוצרים ונעשים שלשת העולמות התחתונים בי"ע, שהם הם כנגד מחדו"מ. מחשבה-דבור-מעשה זה יכולת הנפש להביע את עצמה, להתלבש, להופיע – "עלמא דאתגליא" זה מלכות. איך אני מופיע? מלובש במחשבה-דבור-מעשה.

מה זה אומר לגבי מישהו שבא עם בעיה? יכול להיות, רוב הפעמים, שהבעיה שלך היא שבאיזה מקום אתה ערום – אתה לא מלובש (זו גם לשון חז"ל על חטא אדם הראשון, "כי ערומים הם" – שהיתה להם מצוה אחת ונתערטלו ממנה). כאן, היות שהמלכות היא הכי פשוטה וארצית – זה המקום לתת עצה מעשית. כתוב שכל התורה והמצוות הם במחשבה-דבור-מעשה. כל תריג מצוות הן תריג עיטין – עצות טובות לתיקון הנפש. אם אתן עצה טובה לאשה להדליק נרות שבת קדש – שזו ודאי סגולה לעזרה נפשית – זו עצה שבאה מהמלכות. כל עצה מעשית, שקשורה להלבשת הנפש – להתלבש נכון – שייכת למלכות. המלכות זה להתלבש נכון, ובשביל יהודי להתלבש נכון זה תומ"צ. יש מכתב מפורסם מהרבי הצמח-צדק (שנדפס בספר מאה שערים), שמישהו כתב לו שהוא בעצבות – היום קוראים לזה דכאון עמוק – והוא ענה לו שיתלבש בצבעים עליזים, הלבוש מצביע על הנפש. זה יותר מתאים לנשים, שיכולות להרשות לעצמן להתלבש באיזה צבע שרוצות. לגברים זה טפה יותר קשה, שכולם חייבים ללכת שחור, אבל אם לא חייבים ללכת שחור זה לכולם – כך הצמח-צדק אמר (סימן שבזמנו לא היו חייבים ללכת ככה, ירידת הדורות...). תתלבש שמח – זה ישפיע על הפנימיות. כל התורה והמצוות זה לבושים – מחשבה (אותיות בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה") דבור ומעשה. זה הפירוש של המלכות, שהאדם המלכותי לבוש נכון. הרבה פעמים באמת חסר לך לבוש.

עוד דבר, רק לסיים – נחזור להתחלה – גם "דרך ארץ קדמה לתורה" זה מלכות. זיי א מענטש – תהיה אדם. "דרך ארץ קדמה לתורה" זה כט פעמים אדם – קשור במהות להיות אדם. לנהוג בכל הדברים שלך בדרך ארץ – יש כמה פירושים בדרך ארץ, לא נפרט אותם – אבל זה לחשוב כל הזמן על דרך ארץ. חוץ מזה שבחסד אמרנו שצריך להתדמות לה' בכל המדות הטובות שלו, אבל אם רוצים מלה אחת פשוטה בשביל דרך ארץ, בשביל כולנו, זה תמיד להתחשב (שייך גם למחשבה). עוד לפני שאתה טוב – תתחשב (תהיה רגיש לא לפגוע, עוד לפני שאתה מיטיב לזולת). להתחשב בזולת זה דרך ארץ, וזה מלכות. כשהגר שבא להתגייר ובקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת הלל אמר לו "מה דסני לך לחברך לא תעביד" – לא 'תהיה טוב', אלא 'אל תעשה מה ששנוא עליך', תתחשב.

בזה סיימנו את ה"אדם אחד" – 13 מדרגות של אדם – הזמן של זה בספירת העומר. ועדיין, אחרי הכל, הכותרת היא "חולשה זה לא חסרון". שיהיה חג מתן תורה שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ושכולי האי ואולי – שכל אחד יזכה להיות ה"אדם אחד מאלף מצאתי".