ה. אדם-איש-גבר-אנוש

אחרי זה, אמרנו שאם רוצים כותרת כללית זה המשפט שאמרנו – "חולשה זה לא חסרון". זה יסוד היסודות של תיקון הנפש. אבל היות שאמרנו שהבינוני באותיות התורה זה ה"אדם", כולל ה"חביב אדם שנברא בצלם", אנחנו רוצים לעשות מבנה – פרצוף האדם, מה זה נקרא להיות אדם. הכל נלמד מתוך המלה אדם – כמו כל דבר בתורה, המלה כוללת ואומרת הכל, על רוב גווניה של המלה.

לפני זה נאמר שכתוב – גם בזהר הקדוש (תזריע מח, ב – דף שלם – ועל חלק חשוב מהסוגיא יש ביאורי הזהר, הכי מורחב אצל הצ"צ) וגם בהרבה מקומות בחסידות – שיש לאדם ארבעה שמות בכלל: אדם, איש, גבר, אנוש. אבל היות שאדם הוא הכלל, אז בעצם הוא כולל את כולם. כמו שנסביר, זה שהאדם חייב להיות עם חולשה זה "אדם שת אנוש" – הפסוק הראשון בדברי הימים – שאדם צריך להיות אנושי. איך מסבירים את אדם-איש-גבר-אנוש כארבעה דברים כאילו-שונים? כתוב בחסידות שאדם זה על שם המוחין, ואיש זה על שם המדות – אלה שני שמות עצם של המין האנושי, המין המדבר (תמיד מדייקים בחסידות שלא קוראים לו "משכיל" אלא "מדבר", אבל יש צד לקרוא "משכיל" על שם השכל, וראה בהשלמות בענין 'שם הפעולה' של האדם). אדם ואיש אלה שני שמות עצם וגבר ואנוש היינו שני שמות תואר. אם אתה מתגבר ומתחזק, או באדם שבך או באיש שבך – או בשכל או בלב – אז אתה גבר. או שאתה אדם-גבר או שאתה איש-גבר. הגבר בעצם מתאר את העצם, אדם או איש. אבל אם אתה חלש, עד כדי כך שאתה אפילו אנוּש – אנוש מגיע למצב אנוש – באדם שבך או באיש שבך, זה נקרא אנוש. כך ההסבר בדרך כלל, שיש פה שני שמות עצם ושני שמות תואר. אבל, כאמור, הכל נכלל במלה אדם.

תרגום אונקלוס בכל התנ"ך מתרגם אדם כ"אנש" (משרש אנוש), וכך מתרגם גם "נפש" (כשמופיע במקום אדם-איש) – נפש אדם אנוש = ארץ ישראל, לב פעמים הוי'. גם צורת הריבוי, אנשים, זה לא משרש איש אלא משרש אנוש (לפי הרד"ק). גם אשה – אף על פי שכתוב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת", ואני חושב שזה מאותו שרש (שהרי זה "לשון נופל על לשון", ומכאן חז"ל מוכיחים שהעולם נברא בלשון הקדש) – זה משרש אנוש (ה-נ נופלת, כך כותב הרד"ק). לא סתם אומרים שאשה היא 'המין החלש', למעליותא – אשה היא משרש אנוש. הייתי חושב שאנשים זה ריבוי של איש, אבל הריבוי של איש זה אישים – יש כמה פעמים בתנ"ך, כמו "אליכם אישים אקרא" – ואנשים זה 'אנושים' (הקדמת התניא מתחילה "אליכם אישים אקרא", סימן שרוצה שחסידים יהיו אישים – בינונים, צדיקים, "איש מלחמה", כל מיני בחינות). כלומר, גם אנשים וגם נשים וגם אשה – הכל משרש אנוש (= אהיה פעמים טוב, אהיה פעמים אהוה).

למה האנושות כולה על שם אנוש? למה לא קוראים לכולם אדם? אדם זה הדור הראשון ואנוש הדור השלישי, אז למה כולם נקראים אנוש? יש מפרשים שזה בגלל החולשה, שמה שמגדיר את האנושות זה שכואב לכולם, כולם כואבים, כולם חלשים. זה מגדיר את האנושות, לכן דווקא השם הזה הוא השם של האנושות. יש אפילו מפרשים יותר מודרניים, שאומרים שבשפות שמיות שרש אנש זה לשון אחוה והתחברות (פירושים אלה מובאים בקונקורדנציה). לפי זה, זה ממש מחזק מה שאמרנו קודם, שרק על ידי אנוש – חולשות – יש חברה. אותם מפרשים אומרים שזה שידוע – כתוב גם ברמב"ם, חוץ מזה שלקוח גם מחכמי או"ה – שאדם הוא בעצם מדיני (שאדם שואף למדינה-לחברה מתוקנת, לא יכול לגור לבד, על אי בודד, שייך לעולם התיקון) זה בהיותו אנוש. לכן קוראים לזה אנושות – גם לשון אחוה וחברה (שזה מה שמחבר בין האנשים) ובעברית זה לשון חולשה.

שוב, בכל התנ"ך התרגום של אדם זה "אנש" ואילו התרגום של איש זה "גבר". התרגום זה צד האחור של המושג – אדם מתחבר עם אנוש (פשוט, "אדם שת אנוש") ואילו התרגום של איש זה גבר, הם הולכים יחד. אם כי לפי ההסבר בחסידות כתוב שגבר יכול להיות או אדם או איש וגם אנוש יכול להיות אדם או איש, אבל בהתבוננות קלה יוצא שאנוש שייך לאדם בעיקר, ואילו גבר שייך לאיש בעיקר – זה נשמע לגמרי הגיוני, וככה זה בא לידי ביטוי בפירוש בתרגום.

כתוב עוד כלל גדול, שאדם הוא כלל (כפי שנסביר יותר בהמשך) ואיש זה פרט (אדם איש ע"ה = אנוש, היינו שהוא כולל את הכלל והפרט עם הכולל). אז היחס בין אדם לאיש הוא כלל ופרט. איך רואים את זה בתורה? היה אדם הראשון, לבנו הבכור קראה חוה קין – "כי קניתי איש את ה'". לא כתוב שהבל הוא גם איש – אולי הוא אנוש, אולי הוא חלש (אמנם, יש מדרש חז"ל שהבל היה גבור מקין, התגבר עליו השכיב אותו, אבל קין רימה אותו בכך שאמר לו שיגרום צער לאבא אם יהרגו, ואז הרפה ממנו וקין עלה עליו והרג אותו) – אבל כל פעם שכתוב בתנ"ך "איש איש" (חי פעמים – אדם במספר סדורי – וזה ניב שאין כמותו "אדם אדם", "גבר גבר" או "אנוש אנוש") לפי הקבלה זה שרש קין ושרש הבל – שני אישים, שני פרטים מתוך הכלל. האבא, אדם, הוא הכלל, ושני הילדים הראשונים שלו – ששניהם לא החזיקו מעמד – זה שני פרטים שיוצאים ממנו. זה שהקב"ה לקח את צלע אדם הראשון ועשה ממנו אשה, ואז אדם אמר "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (אמרנו שזה לא אותו שרש, אבל לשון נופל על לשון) – ברגע שאדם זקוק לאשה הוא הופך במדה מסוימת מכלל לפרט. כשהיה אדם, חלק מהכלליות שלו שנברא דו-פרצופין, הפן הזכרי והפן הנקבי באותו גוף – אדם כולל הכל, "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם". אדם זה שם משותף, לאיש ואשה יחד, וברגע שהוא חצי והיא חצי – כל אחד "פלג גופא", ורק כשמתחתנים זה נשלם לגוף אחד – זה איש ואשה. כלומר, במדה מסוימת האשה והצורך-הזיקה לאשה (או באשה הצורך באיש) זה כדי לייחד אישיות פרטית. אז יש משהו כמובן מאד גדול וחשוב בלהיות כלל, אבל יש גם משהו חשוב בלהיות פרט – זה אדם וזה איש.