אנחנו לומדים על רבה עכשיו. רואים כמה דברים יפהפיים. קודם כל, שלמרות שהיתה לו ישיבה עם ארבע מאות תלמידים נבחרים, הוא עסק גם עם תינוקות של בין רבן. נקודה של משיח, שילמד תורה דווקא עם יהודים פשוטים וילדים קטנים, כמו הבעל שם טוב. זו נקודה אחת חשובה כאן. אבל הדבר העיקרי כאן – שהוא כבר רואה בקטנות שלהם איך כל אחד יגדל. איזו תכונת נפש זו לגבי רבה? על פי פשט זה דעת, כמו שכתוב כאן – "בוצין בוצין מקטפיה ידיעא". "ידיעא" זה דעת, לשון הכרה. יש כמה דרגות של דעת בנפש, והממד הכי פנימי זה הכרה פנימית. כאן הדעת זה הכרה – שאפשר להכיר מהקטנות איך הדבר יהיה כאשר יגדל. הדעת ממצעת בין החכמה ובין הבינה. לכאורה, אם לא היה כתוב כאן "ידיעא" הייתי יכול לחשוב שהדבר הזה בנפש רבה משקף את החכמה וגם את הבינה. את החכמה – "איזהו חכם? הרואה את הנולד", רואה מה יצמח מילדים קטנים. לכאורה זה מבט – תיכף נראה שרבה זה מבט, יש לו חדות עינים. כמו שמחדד את הילדים, יש לרבה מבט חד שיכול לראות על הילד הקטן מה יהיה איתו. אז הייתי אומר שזה חכמה – איזהו חכם הרואה את הנולד. אבל גם הייתי יכול לחשוב, וזה גם נכון, שזה תכונה של בינה. הרי הבחינה העיקרית שלו היא בינה (רמז שלא אמרנו קודם: רבה בינה זה רת"ס רבה ושאר האותיות בינה). בחסידות יש ניב, סגנון לשוני, שמי שרואה לעומק על מישהו זה נקרא שהוא 'מבין' עליו – שיש לו 'מבינות'. הסיפור המפורסם בענין 'מבינות' הוא על רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים בחב"ד, שאמר שאדמו"ר הזקן היה שרוי ברוח הקדש כל היום, לאדמו"ר האמצעי (בנו, הרבי השני) היתה רוה"ק כשרצה (על דרך מאמר חז"ל "חכם לכשירצה"), והצמח-צדק (בן-גילו של רבי אייזיק) היה שרוי ברוה"ק כמה פעמים ביום. זה היה בהתוועדות שישבו יחד רבי אייזיק ורבי הלל – שני חברים – ורבי הלל קצת התקומם ושאל את רבי אייזיק, ולך גם יש רוח הקדש?! אתה אומד את הצדיקים, זה כך וזה כך, וגם לך יש רוה"ק?! התשובה, המפורסמת בחב"ד, היתה – רוח הקדש אין לי, אבל 'מבינות' יש לי. מי שלומד יכול להבין ברוה"ק גם כשאין לו. גם בסיפור הזה, ברור שזה סוג של 'מבינות' – שהוא מבין דבר מתוך דבר. הם אמרו משהו פשוט. כששואלים ילד יהודי, גם ילד קטן, איפה ה' נמצא – הוא יצביע למעלה. בגלל שיצביע למעלה זה אומר שהוא יהיה רבן של כל ישראל? מסתמא כל ילד יגיד ככה. יכול להיות שילד עוד יותר ספג חסידות, אז יאמר שה' בכל מקום, ואפילו לא צריך להצביע למעלה. סימן שזה לא רק המילים, לא רק ההצבעה, אלא שהוא הבין בנשמה שלהם. לכאורה זה נקרא מבין דבר מתוך דבר. לפי זה, בסיפור הזה יש בתכונות של רבה את כל החב"ד – חכמה של "הרואה את הנולד", בינה-מבינות של "מבין דבר מתוך דבר", ודעת-ידיעא (כי הדעת מחברת את החכמה ואת הבינה). זה מה שלומדים על רבה מהסיפור הזה.

שתי הגמרות הראשונות היו בברכות, וכעת עוברים למסכת שבת:

שבת סד, א: [מבארים פסוק:] ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז אמר רבי אלעזר עגיל זה דפוס של דדין כומז זה דפוס של בית הרחם אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך דבר המביא לידי גיחוך [רש"י מסביר – ליצנות] אמר ליה רבה מגופיה דקרא שמע מינה כומז כאן מקום זימה.

זה מאד מתאים למה שלמדנו. רבה ורב יוסף הם שני חברים, ורב יוסף היה עוור – סגי נהור. מסבירים שבגלל זה, היות שאסור לומר את התושב"כ בעל פה, הוא היה בקי בתרגום – הוא היה הבקי הכי גדול בתרגום הפסוקים. רואים את זה כאן במפורש, במאמר זה. שקודם כל מובא מה מקובל מרבי אלעזר, ורב יוסף אומר שזה אכן מתאים לתרגום. רבה אומר לו שלא צריך את התרגום בשביל להבין מה זה כומז, אפשר להבין זאת גם מ"גופיא דקרא" – מלשון הקודש. הוא דורש את "כומז" כנוטריקון – "מאמר" בלשון הקבלה, כפי שתיכף נסביר יותר – כאן מקום זימה. אם כן לא צריך לדעת את התרגום. לכאורה, איך יסביר מי שקשור לפשט? אם לא היינו קוראים את זה בתוך הגמרא, ויושב כאן 'מתנגד' ו'חסיד', שאצל מתנגד כל מה שחסידים אומרים זה ווערטלאך, דמיונות, ומה שהמתנגד אומר זה מבוסס – מי אומר פשט ומי אומר ווארט? גם רב יוסף הוא ודאי חסיד (בגימטריא משיח), אבל הוא הפשט – מסתכלים בתרגום וכך לומדים. גם רש"י הרבה פעמים מסביר לפי התרגום – דבר ראשון כשאינך מבין, תסתכל בתרגום. בא רבה ואומר לרב יוסף שלא צריך את התרגום – אני לומד את זה מהמלה עצמה, 'כומז – כאן מקום זימה'. שוב, אם לא היו יודעים שזה רבה היו אומרים שאיזה חסיד המציא חסידישע-ווארט, שהפך את זה לר"ת. הרי לא כתובים בפסוק ר"ת, ואולי אמציא ר"ת אחרים. תרגום זה תרגום, אבל ר"ת יש מליון. וכאן לא רק שאתה מוכיח מר"ת, אלא שאתה אומר שזה יותר טוב מהתרגום. ודאי יש כאן משהו מאד עמוק לגבי שני אלה.

כדי להבין את זה נחזור על כך שרבה הוא בעיקר מוחין דאמא. יש הרבה הרבה ענינים במוחין דאמא, ואחד מהם לפי המובא בספר מעין החכמה (המיוחס למשה רבינו), ומובא משם בפרדס לרמ"ק ומוסבר באריכות (ובעוד מקומות בספרי הקבלה) – שבכל דרשת מילה יש חמש דרגות של הבנה (כולל פשט). הדרגה הראשונה – תיקון, לימוד המלה כמו שהיא. אחר כך יש צירוף – דרשת כל צירופי המלה (למשל אם היה יוצא פירוש של כומז על ידי החלפת ז-ם, אם היתה מלה מוכרת היטב כוזם והייתי מפרש כך, זה ללמוד מילה בדרך צרוף). הדבר השלישי – מאמר, שזה מה שהוא עושה כאן, לקחת מלה ולהתייחס אליה כאילו זה קיצור (שורט-הנד בלועזית). שכל מילה היא קוד, צופן, שמקצר בתוך המילה משפט יותר ארוך – שכל מילה אפשר לפתח ל"מאמר". זה בדיוק מה שרבה עושה כאן – דוגמה קלאסית, יסודי ביותר בגמרא, איך רואים שחכם גדול לומד פירוש של מילה לפי הדרגה של "מאמר". אחר כך יש מכלול – שאני לומד את משמעות המילה מבדיקת הניבים השונים שהיא נמצאת בהם. מכלול זה כמו  חתונה, כלולות, ואני בודק לאיזו מלה אחרת מצטרפת מלה זו ליצור איזה ניב בלשה"ק. אפילו כאן, יש עגיל וכומז – זה הולך יחד – ושניהם זה דפוס. רבי אלעזר אומר שעגיל זה דפוס של דדים וכומז דפוס של בית הרחם. אז אם אני יודע שעגיל זה דפוס של דדים, אני כבר יכול לנחש שהכומז זה דפוס של משהו (דפוס במובן של לבוש), ואז אני יכול לנחש שאם יש דפוס של דדים יהיה גם דפוס של בית הרחם. זה ללמוד בדרך מכלול. אחרון חביב לנו זה לדרוש על ידי חשבון – שאני עושה גימטריא, ודרכה אני מקשר למושגים שונים ולומד על התוכן.

שוב, יש חמש רמות – תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון. זה כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י, וממילא המוחין האלה, שמגופא דקרא אני לומד בדרך מאמר זה שייך למוחין דאמא. מה שהנחנו קודם לגבי רבה, שככה הוא עובד. זו דוגמה יפהפיה. חוץ מזה שעצם הדבר שהוא אומר שה-מ זה מקום – הרי אמרנו שעצם המלה מקום שייכת לבינה (כך הסברנו לגבי "מקום בינה"). זה שבוחר להגיד "מקום זמה" – אומר ששייך לבינה. זה מתחיל ביסוד אמא – גם שייך לבינה. קודם אמר שהחכמה צריכה להאיר במקום הבינה – "וגילו ברעדה" – וגם כאן רמוז, בכך ש-כומז עולה חכמה (ורק השרש, כמז, עולה בינה). כתוב שחכמה זה הוי' ו-בטול ("הוי' בחכמה" ופנימיותו בטול), ממש בחלוקה של כו-מז.

כמו שנראה יותר ויותר בהמשך רבה (שאנחנו מקשרים אותו לאדמו"ר הזקן, אבל נראה הרבה דוגמאות שהוא) בא לתקן את כח המדמה בנפש. גם כח המדמה שייך לבינה. בתוך בינה יש הרבה פנים, הרבה ענינים. אחד מהם, פרצוף לאה, שמתפשט מהמלכות דתבונה – נקרא כח המדמה. רבה הוא מאד ציורי, ויש המון דמיון בדבריו. מי שלגמרי מתקן את כח המדמה נקרא נביא – "וביד הנביאים אדמה". בין גדולי החסידות, אנחנו יודעים שמי שהכי דבר על הענין של תיקון כח המדמה זה רבי נחמן. הוא אמר שכח המדמה הלא-מתוקן הוא הוא היצר הרע. לומר שאני לא צריך את התרגום, אלא קורא "כומז" ורואה "כאן מקום זמה" – זה דמיון. לעשות מאמר זה דמיון. זה תרגיל מצוין לילדים – איזה משפט אתה יכול לפתח ממלה זו. היום קוראים לזה מבחן נפשי, מבחן פסיכולוגי – כשאתה נותן לילד מלה לפתח ממנה משפט, זה כמו שנותנים לילד לצייר בתור אבחון. כאן זה אולי משהו יותר טוב – משהו לשוני. הכל זה כח  מדמה. אצלו ה"כאן מקום זמה" יותר פשוט מהתרגום, אבל כמו שאמרנו – זה דרוש גמור. כל אחד יכול לפי רוח הדמיון הטובה עליו להמציא משהו אחר לגמרי. אבל היות שהוא הוא הענין של רבה, תיקון כח המדמה, אז זה בדיוק מה שהוא עושה. כמובן שכל כח המדמה – שזה היצר הרע – קשור לכומז, "כאן מקום זמה". כל הדמיונות שבעולם מסתובבים שם, הכל בא משם. הוא לא מתבייש לומר ש'כאן מקום זמה' זה הפשט של המילה. עוד יותר – הוא מתגרה ביצר הרע, תופס אותו בצוואר שלו ומתקן אותו. אומר שאני אומר שהמלה הזו, כומז, אומרת הכל – כאן מקום זמה.

[השלמה: אמרנו ש-כומז בגימטריא חכמה. כומז במילוי עולה 259 = ז"פ הבל (יחידה, חכמה במ"ס). רק חלק המילוי – פומין – עולה מקום. אסמכתא חשוב ל"כאן מקום זימה". הדגשנו את ה"מקום" בקשר לבינה. התרגום, מחוך, עולה רק אחד יותר מכומז – ז מתחלפת ב-ח. כומז עולה חכמה ומחוך אותיות חכמו – זה שיש חכמה במקום זימה זה "אבא יסד ברתא", שקאי על יסוד הנוקבא. אמרנו שהשרש הוא כמז העולה בינה. באמת, במאמר שעושה "כאן מקום זמה" יש רק את השרש, בלי ה-ו (כי ה-ו של מקום היא אחרי ה-מ, לא כמו במלה כומז). כמז במספר קדמי = רמח, כנגד רמח אברים, וזה ה-רחם.

אמרנו שמה שמחבר את המכלול כאן זה "עגיל וכומז". "אצעדה צמיד וטבעת" אני יודע מה הם, ומה שלא ברור זה "עגיל וכומז". דברנו על זה פעם, שעגיל זה לא עגילים של היום – עגיל וכומז זה שני דפוסים, שני מקומות הערוה. זה נקרא בית הרחם = הצנע לכת.]