המאמר הבא הוא המאמר השני המובא בחסידות בדרושי ר"ה (הכוללים את עבודת כל השנה):

ר"ה לד, ב: אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר:

הוספנו כאן פסוק מהפרשה הקודמת, בהעלותך, שרש"י אומר שמפסוק זה לומדים את הדין, רק שמענין שלומדים בסדר הפוך:

"...ותקעתם בחצצרת [שופרות] על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון [זכרונות] לפני אלהיכם אני הוי' אלהיכם [מלכויות]".

ידוע שלגבי עשרת פסוקי מלכויות מחלוקת בגמרא אם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" זה מלכות. אנחנו פוסקים כרבי יוחנן, שזה מלכות, ולכן הוא החותם אצלנו פסוקי מלכויות. בפסוק כאן, כמו בעוד פסוקים, כתוב "אני הוי' אלהיכם" – מזה לומדים מלכויות. גם קריאת שמע מסיימת בכך, כפי שלמדנו שבוע שעבר – פותחת ב"שמע ישראל הוי' אלהינו" ומסיימת "אני הוי' אלהיכם" בתחלת וסוף הפסוק האחרון (ולפי אדמו"ר הזקן יחיד המתפלל, וכך כולם עושים, גם בצבור, חוזרים גם פעם שלישית "אני הוי' אלהיכם"). כל ק"ש זה "אני ראשון ואני אחרון" – מתחיל מ"שמע ישראל" (אין מה לדבר שבשכמל"ו זה ודאי מלכות, אבל חז"ל אומרים שגם שמע ישראל), רש"י אומר בפשש"מ ש"הוי' אחד" זה "והיה הוי' למלך ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (היום רק אנחנו מכירים בכך). זה מתאים למה שלמדנו כמה פעמים בשם החיד"א הקדוש, שאמר לאיזה שר בחו"ל (שם היה אוסף כסף) שיאמר פעמיים ביום "שמע ישראל וגו'" (היה גוי אוהב ישראל). פלאי פלאים, כי זה גוי, וכתוב "שמע ישראל". כמו שאמרנו כמה פעמים, כנראה כוון לאותו רש"י, משהו משיחי – שכעת ה' הוא רק אלקינו, אבל המלכות האמתית בפסוק (כפסיקת רבי יוחנן בגמרא שנוהגים לפיה) היא "הוי' אחד" שזה מלכות ה' על כל הארץ. עכ"פ, מ"אני הוי' אלהיכם" דורשים מלכויות.

איפה זה בספירות? מלכויות במלכות, זכרונות זה ז"א בכלל וספירת היסוד בפרט (לכן חותמים "זוכר הברית"), ושופרות אמא (שם יש גילוי עתיקא, השעשועים והגילוי של עתיקא במקום אמא). בתוך הכתר גופא – וזה כל סיום תרס"ו – מלכויות זה רישא דאריך (ריכא, רצון המלך), זכרונות ברישא דאין ושופרות ברדל"א (שם מקום השעשועים העצמיים). אבל למטה בספירות – וכך הכל נמצא אצל רבה – זה מלכות, ז"א (ויסוד בפרט) ובינה (יסוד אמא). הכל תלוי בשופרות – "ובמה? בשופר"? הכל מתאים לרבה – שייך ליסוד אמא, תלוי בשופר. שופר זה גם שופרא דשופרא – התענוג של הקול הפשוט של השופר – וגם יסוד אמא, התענוג מתגלה ביסוד אמא. אם כן, "מצות היום בשופר" זה יסוד אמא, אחר כך "בכסה ליום חגנו" – סוכות זה כבר מקיפים דאמא. הפסוק הוא מלמעלה למטה, כי זה פסוק בתורה שבכתב שבדרך כלל ממעלה למטה – בינה, ז"א, מלכות. המלכות היא התכלית, אבל באה בסוף. בעבודה שלנו זה מלמטה למעלה – מלכויות, זכרונות, שופרות. כל הדבר הזה הוא מאמר של רבה.

[השלמה: אמרנו שהגזירה מתחילה מרישא דאין – הענג. אמרנו שזה שאפשר לגזור ולבטל מצוה מן התורה זה במלכות, אבל זה מתחיל מבינה (גילוי התענוג בבינה), שמצד החיצוניות שלה כתוב "מינה דינין מתערין". לבטל מצוות זה דין קשה. דווקא בבינה, בבחינה הבסיסית של שבת – "שבת מקדשא וקיימא" בבינה – בשביל זה "דינין מתערין" משם, והדינין שמתערין זה לגזור שלא יבואו לחלל שבת. גם כאן הכל מתוך דמיון – אמרנו שהוא מתקן את כח המדמה – גם כאן הכל שמא וכו'. שמא זה אמש הפוך – סדר של בינה-חכמה-דעת. כל "שמא" מתחיל מבינה. זה צירוף ההוד, היו. שוב – "בינה עד הוד אתפשטת".

אם מוסיפים ל-שופר לולב מגילה את ה-ה של הזאה (ר"ת וס"ת) הר"ת הם שלמה (בלי זה ר"ת שלם וס"ת רבה), ר"ת "מזמור שיר ליום השבת", בשביל לשיר ליום השבת צריך לזמר עריצים, גם לגזור גזירות שמזמרות כמה דברים (מורידות את השופר ואת הלולב וכו'...), זמירות שבת.]

אחר כך:

סוכה לא, ב: דאמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל.

זה החסד והגבורה של רבה – ימין ושמאל. תיכף נאמר עוד משהו לגבי הלולב.

כדי לקצר נאמר יחד, יש בתענית שרבה רואה מלאכים. אחר כך, הכי גדול כאן זה בב"ב:

שם עג, א: אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינה מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה ונייח אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומא דגלא תלת מאה פרסי זימנא חדא הוה אזלינן באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא והויא לי כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבליה ורמי לה גלא קלא לחברתה חבירתי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה דניתי אנא ונאבדיה א"ל פוק חזי גבורתא דמריך מלא חוטא חלא ולא עברי שנאמר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו אמר רבה לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה ולא יכיל ליה זמנא חדא הוה מסרגאן ליה תרתי כודנייתי וקיימן אתרי גישרי דרוגנג ושואר מהאי להאי ומהאי להאי ונקיט תרי מזגי דחמרא בידיה ומוריק מהאי להאי ומהאי להאי ולא נטפא ניטופתא לארעא ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה עד דשמעו בי מלכותא וקטלוהו אמר רבה לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור והר תבור כמה הוי ארבע פרסי ומשאכא דצואריה תלתא פרסי ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא רמא כופתא וסכר ליה לירדנא.

יש שם שלשה עמודים של מעשים מופלאים. ידוע שלדוגמה כל התחלת לקו"מ זה הסברים לדרכו של רבי נחמן איך להסביר מעשים מופלאים אלה. תמיד אנחנו מדמים בין רבי נחמן ובין הגר"א, כי גם לגר"א יש המון הסבר על זה. רואים פה, על פי שני עדים, שרבה חי בעולם אחר לגמרי – רואה דברים מוזרים לחלוטין. זה הכי מוכיח שרבה לא בעולם שלנו, אלא באיזה עולם דמיון של הקדושה (הכל אמת).

לא נקרא, רק נאמר בעל פה. בבבא בתרא יש ארבעה סיפורים בשם רבה. מתחיל מדברים ששמע מיורדי היום – רק חוזר מה שספרו לו (דברים מופלאים – אם נכנס, לא נוכל לצאת מזה...). אחר כך ממשיך דברים שראה בעצמו. לגבי הרביעי יש מחלוקת אם זה רבה או רבב"ח. זה פרק "המוכר את הספינה", ומי שפותח בספורים זה רבה. יש עוד כמה עמודים של ספורי פלא, אבל הכל הולך אחר הפתיחה – הפתיחה זה רבה. אצל רבה יש שלשה או ארבעה סיפורים (כאן כתובים ארבעה, אבל לגבי הרביעי יש גירסה שכבר עבר לרבב"ח), והעיקר בכמות זה ספורי רבב"ח, ואחר כך יש גם רבי יוחנן וגם רב ספרא ועוד כמה, שכל אחד מתאר את הדברים המופלאים שהוא עצמו חווה וראה. הכל בהשראת שרש נשמתו של רבה.

[השלמה: הגמרא בפרק הספינה מתחילה מרבה, רבה בר בר חנה, רבי יוחנן, רב ספרא, רב יהודה הינדואה, רבי אליעזר ורבי יהושע (שהיו הולכים בספינה שרבי אליעזר ישן ורבי יהושע הזדעזע והעיר אותו וכו' ואמר לו שכנראה ראה את עיני הלויתן. היום אם קורה כזה דבר אומרים שאולי אתה משיח, אבל הוא אמר לו שסה"כ ראית את העינים של הלויתן עליו כתוב "עיניו כעפעפי שחר"; רבי יהושע = 17 פעמים 23, ועם "עיניו כעפעפי שחר" = ג"פ 23 ברבוע, תענוג משולש), ובסוף הונא בר נתן (= שבת). יש כאן השתלשלות של שבעה (רבי יהושע הוא חווה החויה, ורבי אליעזר רק מפרש לו) – שבע דרגות.]