חקיקה מבפנים בין בני זוג

את המושג הזה מיד אפשר לתרגם לחו"כ, לאיש ואשה. למשל, אם הבעל שקוע כל כך בעסקים שלו, בפרנסה שלו, הוא לא פנוי להסתכל על האשה שלו וגם לא על הילדים שלו, כי הוא לא שמה בכלל. הוא במקום נחות מדי. אז צריך לעשות חקיקה מבחוץ, שיוכל להשתחרר מהאחיזה למטה, שיוכל להתעלות ולהיות במקום כזה שהוא מסוגל להתייחס. זה נקרא חקיקה מבחוץ, זו הפעולה של חקיקה מבחוץ. הפעולה של חקיקה מבפנים זה לא רק זה, אלא זאת אומרת שאני מרגיש קירוב אמיתי לבן זוג שלי. אם אנחנו הכלה והקב"ה החתן הכוונה לקב"ה, ואם זה איש ואשה זה הזוג בינם לבין עצמם. עוד הפעם, היכולת להתייחס בכלל, שלפי הערכים קודם זה קצת עליה מ"כנגדו" ל"עזר" (יחס טוב, ואפילו יחד, כפי שאנחנו קוראים לזה), זה חקיקה מבחוץ,

חקיקה מבפנים

אבל, קירוב ששואף ל"אחד" – עליה מ"עזר" ל"לו" – זה על ידי חקיקה מבפנים. התכלית זה להרגיש קרוב לה', כפי שנלמד היום. יש התבוננות שמעוררת, אבל לא מביאה אותך להרגיש קרוב באמת למושא האהבה, וזה לא עבודת התפלה לפי חב"ד. עיקר העבודה זה להרגיש קרוב לה', עם שאיפה להיות דבוק ממש – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – ואם לא מרגישים קרוב-שואף-לדבוק, לאחד, אין זו אהבת אמת. אותו הדבר לגבי בני זוג. זה שאני חוזר הביתה אחרי יום עבודה ויכול כן להסתכל על האשה והילדים זה התעלות, על ידי חקיקה מבחוץ, אבל להרגיש בלב קרוב מאד – "'שארו הקרוב אליו' זו אשתו" – זה על ידי חקיקה מבפנים.

קיצור הנלמד – שלש התבוננויות

הוא יתאר כאן שלש התבוננויות יסודיות. האחת, בריאת העולם יש מאין בכל רגע ורגע. השניה, התבוננות ב"מה גדלו מעשיך הוי'", "מה רבו מעשיך הוי'", "איהו ממלא כל עלמין וכו'". השלישית, התבוננות בחיות האלקית שמהוה כל עולם וכל פרצוף וכל אחד מאתנו – שהעולם חי וכל דבר חי. בפרקים הקודמים הסברנו שזו ההתבוננות של הצדיק חי עלמין, ספירת היסוד (חסד שביסוד, היום). הוא אומר ששתי ההתבוננות הראשונות, אם עושים נכון, פועל חקיקה מבחוץ. אבל דווקא ההתבוננות השלישית, שכבר תוארה לעיל – היא העיקר בקונטרס זה – שהכל חי מה' (משהו בסיסי ביותר), זה יותר פנימי מבריאת העולם ואפילו מגדולת ה'. שני הראשונים פועלים חקיקה מבחוץ והשלישי חקיקה מבפנים. עד כאן הקיצור של מה שבע"ה נלמד.

התבוננות יום-יומית בחינוך

נחזור לשאלה: האם חו"כ שבאמת אוהבים אחד את השני זקוקים להתבוננות בכלל, או כמו שאמרנו שלעתיד לא זקוקים כ"כ להתבונן כי הכל זה מודעות טבעית? התשובה היא שכל הזמן צריך התבוננות, כל יום. כלומר, לא רק במקרה שהאשה בוכה שלא אוהבת את הבעל שלה, מה עושים, הצילו – לא רק במקרה הקיצוני הזה, אלא כל הזמן צריך התבוננות. למה הדבר דומה? למה שכתוב ב"היום יום" שהורים – שבע"ה החו"כ יהיו הורים בקרוב – צריכים להקדיש לפחות חצי שעה כל יום להתבונן בחינוך הילדים שלהם, איך לשפר ולהיטיב עם ילדיהם בחינוך שלהם. הוא אומר שזה חובת קדש כמו להניח תפילין. כמו שכל יהודי שומר תומ"צ מניח תפילין בבקר בבקר, כך בדיוק אותו דבר צריך להתבונן חצי שעה ביום בעניני חינוך. זה בנוגע לילדים שלך, וכן הוא הדבר אם יש לך אחריות על חינוך ילדי וילדות ונערי ונערות ישראל בכלל. כתוב ששלשה דברים צריכים חיזוק, והכי חשוב זה חינוך ותורה – שזה לא מתחזק מעצמו. אם אנחנו לא נחזק את הישיבה היא לא תתחזק מעצמה – זה חלומות, זה דמיונות. זה דוגמה לדמיונות שוא – לחשוב שיבוא משיח והמצב יתחזק בלי שנשתדל לחזק את המצב זה דמיונות. מה זה ראשית החיזוק? זה התבוננות.

"בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" בעבודת ההתבוננות

כמו שהדבר הזה נכון לגבי תורה, שתורה צריכה חיזוק, אותו הדבר לגבי בנין עדי עד. במדה מסוימת אפילו יותר. "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" – כך אומרים על חתן וכלה. "בורא עולם בקנין" זה עולם הקנין, עולם האצילות, זה תחת החופה ואפשר לומר שבמשך כל השבע ברכות יש השראה של קנין – "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", קנין קידושין וקנין נישואין (שני קנינים), והקנין הוא גם פעולה נמשכת, כך הרוגאצ'ובר רוצה, שנרגיש את זה כל החיים, אבל במיוחד זה מורגש כשזה טרי, בתוך השבע ברכות. כל כך טרי שבא לידי ביטוי בהלכה – שאומרים שבע ברכות. שוב, כתוב "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" (= "שלום בינו לבינה ושלום בעולם"!) – יש לזה גם שיר (אותו ניגון שאצלנו שרים במלוה מלכה על שערי אורה, זה הניגון החסידי הכללי למילים שכדאי לשיר כל חתונה ושבע ברכות). במקור זה קשור ל"איש חסיד היה" במלוה מלכה, שאליהו הנביא שהשכיר עצמו להמכר כעבד-בנאי לטובת איזה עני, והתפלל בחצי הלילה "בורא עולם וגו'". "בורא עולם בקנין" זה באצילות, אבל "השלם זה הבנין" זה כבר בריאה – שם אמא מקננא בבריאה, בנין-בינה.

ראש דבינה – התבוננות

נתחיל את השיעור בזה שיש שלש התבוננויות. בכלל, כתוב שבכל ספירה יש רת"ס – ראש להרגיש שרשו, תוך זה הוא עצמו, והסוף זה השפעה למטה. כך גם בבינה, שהראש של הבינה זה ההתבוננות החב"דית – לצאת מעצמך, להרגיש את השרש ועל ידי זה לצאת מעצמך. זה ג"ר דאמא, כמבואר באריכות בשער היחוד, במיוחד בפירוש של רבי הלל. עיקר ההתבוננות זה בינה שבבינה שעולה לחכמה וכתר של בינה – זה הראש של הבינה, שזה ההתבוננות, על זה נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", לפני "ואהבת". זו מצות ההתבוננות.

תוך דבינה – בנין הבית

אמרנו שעיקר השרש של התבוננות הוא בין כנ"ל, אך הוא קרוב גם לשרש בנה, ואכן, על פי סוד, אחרי בין, בג"ר דבינה (עיקר פרצוף ה"בינה" בקבלה, אמא עילאה) בא בנה, בז"ת דבינה-תבונה (סוד בינו לבינה, י של איש ו-ה של אשה – "שכינה ביניהם") – אחרי התבוננות (משרש בין) יש מצות בניה (משרש בנה). ודאי אי אפשר לומר שהבית של חתן וכלה יבנה מעצמו. מאחלים לכל חו"כ שיבנו בנין עדי עד, אבל מן הסתם בשביל זה צריך להשקיע, צריך ללמוד את הנושא, לימוד המביא לידי מעשה. כשאדם הולך להתחתן הוא לא בדיוק יודע מה מחכה לו, ואחר כך צריך להשקיע – קודם בונים יחס מתוקן בינינו, בונים את הבית המשותף שלנו.