חיפוש בתוכן האתר

זהב שלמה – פרשת נשא - אייר תש"פ הדפסה דוא

בס"ד

זהב שלמה – פרשת נשא

[ד, כו] וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ.

ואת כל אשר יעשה להם - כתרגומו ית כל דיתמסר להון, לבני גרשון.

"יֵעשה" פירושו ימסר, "מה שמוסר ומפקיד להם הכלים קרוי עשיה, כמו שנאמר ביוסף 'ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה' שרצונו לומר שהוא היה מוסר להם לכל אחד ואחד" (באר מים חיים), ו"להם" מוסב על בני גרשון אע"פ שלא מוזכרים כאן בפירוש (אך נזכרים בפסוקים הקודמים. ולא רצה רש"י לפרש כראב"ע ורמב"ן ש"יעשה להם" מוסב על המשכן והמזבח הנזכרים כאן, דהיינו כל הכלים שיֵעשו למשכן ולמזבח, שפירוש זה דחוק מכמה פנים, כמו שכתבו מפרשי רש"י).

והנה בסיום מעשה בראשית נאמר "אשר ברא אלהים לעשות" שפירושו לתקן[א], הקב"ה ברא וכעת על האדם לתקן. וכאן למדנו ש"לעשות" פירושו (גם) למסור, והיינו הך: "אשר ברא אלהים לעשות" למסור לאדם שיתקן. ה' מוסר ביד כל אחד ואחד את עבודתו ושליחותו המיוחדת לו לתקן את עצמו ואת חלקו בעולם.

וכן בפסוק "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – אני בראתי ויצרתי את עולמות הבריאה והיצירה, אבל את עולם העשיה "עשיתיו" תוך כדי מסירת תפקיד לתחתונים, להיות שותפים עם הקב"ה.

וכן יש לפרש "שמע בני מוסר אביך", מה שאביך מוסֵר לך (בפשטות מוסר הוא משרש יסר, אך כעת יש לפרש משרש מסר), "מוסר השכל" שיש בו מסירת תפקיד (כמו מֶסֶר בלשוננו). וההמשך "ואל תטוש תורת אמך" היינו תורה-הוראה כללית השוה לכל נפש (דהיינו שאבא, חכמה, הוא מוסר פרטי, ואמא, בינה, היא הוראה כללית).

היתדות במשא בני גרשון

והנה להלן כתוב במשא בני מררי "וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם" (פס' לב) ופירש רש"י שם "ויתדתם ומיתריהם – של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה, שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה וכו'". ובפרשת תרומה (שמות כז, יט) פירש רש"י "יתדות – כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן... תקועין בארץ", ואלו היתדות במשא בני גרשון, ואילו יתדות העמודים במשא בני מררי אינם תקועים למטה בקרקע אלא בראש העמוד (ראה מזרחי וגור אריה פס' לב. וכל זה שלא כרמב"ן שם שחולק על רש"י). אמנם בפסוקים של משא בני גרשון אצלנו לא נכתב יתדות כלל, ונמצא שהם כלולים ב"ואת כל אשר יעשה להם ועבדו".

היתד הוא הדבר היחיד במשכן שהיה תקוע בארץ (וגם זה אינו מפורש, אלא שרש"י בפרשת תרומה לומד זאת מלשון יתד), וזו מעלה בעבודת בני גרשון שדוקא הם קובעים את המשכן, "ותקעתיו יתד במקום נאמן". גרשון הוא ממוצע בין קהת למררי, ובתור ממוצע הוא כולל את שני הקצוות (כמו שמבאר הגור אריה[ב]), ולכן הוא תוקע את היתד בארץ לעמידת המשכן כולו.

בפנימיות, יתד ראשי תבות יסוד תפארת דעת, הספירות ב'קו האמצעי' (בסדר עולה מלמטה למעלה) – הקו האמצעי יורד מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר, וכן גרשון בהיותו הממוצע-אמצעי בין קהת למררי. יסוד-תפארת-דעת הן הזכר, סוד היתד התקוע ("אין קישוי אלא לדעת", ו"גופא [תפארת] ובריתא [יסוד] חשבינן חד"). יתד = אור אין סוף (שעולה אור אור), מאור אין סוף למעלה עד תקיעה בארץ למטה.

יתד הוא בן-זוג של מיתר, "ויתדתם ומיתריהם" (וכל מיתר הוא כה פעמים הוי'). המלה יתד 'יוצאת' מהאות השניה של המלה מיתר (כמו הרבה זוגות), וכן שני השרשים קרובים יתד-יתר (ד-ר מתחלפות). יתד יתר מצטרפים יחד לריבוע, 1024, לב ברבוע (מדות המזבח בבית עולמים, ומספר האותיות בקריאת שמע). יתד הוא זכר כאמור ויתר הוא נקבה[ג].

עבודת הלויים בשיר

[ד, מז] מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

עבדת עבדה – הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת. ועבודת משא – כמשמעו.

כלומר, השיר של הלויים הוא עבודה בעבור עבודת הקרבנות של הכהנים (מזרחי). הלויים מלוים בשיר את עבודת הכהנים, לוי לשון לווי ("הפעם ילוה אישי אלי"). השיר הוא ביטוי השמחה, ועבודת הלויים בשיר היא "עבדו את ה' בשמחה".

עבודת הכהנים היא "בחשאי וברעותא דלבא", ועבודת הלויים היא "לארמא קלא". זהו היחס בין חכמה ובינה, בטול ושמחה: הכהן מצד החכמה, מוחין דאבא, בטול, ללא התפעלות מורגשת. והלוי מצד הבינה (כמבואר על הפסוק "ועבד הלוי הוא"), מוחין דאמא, שמחה ("אם הבנים שמחה").

אם כן, מה שעבודת הלוי נקראת "עבודת עבודה" היינו שהלוי מרים את הכהן, השמחה מעלה את הבטול! זאת מפני שיש לאמא עילאה שרש גבוה יותר מאבא עילאה, ולעתיד לבוא תתגלה מעלה יתירה זו, כמבואר שהלויים הם יהיו הכהנים, "והכהנים הלוים". כלומר, "עבודת עבודה" תהיה יותר מהעבודה עצמה, השמחה של הלוי תתעלה מעל העבודה עצמה של הכהן, על דרך הפתגם החסידי שהמצוות ניתנו עבור שמחה של מצוה (ובתור 'היכי תימצי' להתוועדות חסידית...).

הכהנים אסורים לעבוד כשהם שתויי יין, אבל בלויים לא מצאנו שאסורים לשיר כשהם שתויי יין[ד]. יין שייך לבינה, "יין המשמח", ו"אין אומרים שירה אלא על היין" – ולכן הוא שייך ללוי ולא לכהן (אלא השמן שבחשאי, שמן חכמה ויין בינה). והנה לגבי תפלה מפורש בהלכה "שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה"[ה], דהיינו שהתפלה דומה לשיר ששתוי כשר (לפחות בדיעבד), תפלה = שירה (ולגבי ברכת המזון הדין קל עוד יותר, "שתוי מותר לכתחילה בברכת המזון"[ו]).

אפשר 'לקצר' את פירוש רש"י למלים "עבדת עבדה שיר. ועבדת משא [כמשמעו, דהיינו שאין צריך לפרש]". והרמז בזה: עבדת עבדה שיר = 11 פעמים מהיטבאל (הערך הממוצע של כל אות), אשת המלך הדר, סוד הידור מצוה, עצם הענין של עבודת עבודה, עבודה לעבודה אחרת (מהיטבאל = מה בן, כמבואר במ"א). עבדת עבדה שיר ועבדת משא = 5 פעמים חשמל (הערך הממוצע של כל מלה), סוד החשמל הוא יסוד עבודת ה' כנודע מהבעש"ט.

שילוח טמאים

[ה, ב] צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:

וישלחו מן המחנה - שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. טמא לנפש - דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בב"ר אדריינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות.

מה שהאריך רש"י לפרט את חילוק המחנות לטמאים השונים, והרי אין דרכו להביא הלכות שאינן נוגעות לפשוטו של מקרא, מפרש במשכיל לדוד שהוקשה לרש"י הלשון "וישלחו מן המחנה", והיה צריך לומר "וישלחו חוץ למחנה" כמו בפסוק הבא "אל מחוץ למחנה תשלחום". ולכן מפרש ששינוי הלשון בא לרמז שלא כל הטמאים משולחים לגמרי החוצה לאותו מחנה.

ומה שכתב רש"י "שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן" (המלים "בשעת חנייתן" לכאורה מיותרות), בא לדייק שגדר מחנה הוא רק בשעת החניה אבל כשהוגללו הפרוכות הותרו טמאים להכנס כמפורש בגמרא[ז].

"הצרוע נשתלח חוץ לכולן וכו'" – נמצא שסדר הפסוק הוא מהחמור לקל, צרוע, זב וטמא מת. הלימוד בגמרא פסחים, שרש"י מציין אליו, מתחיל בדברי רבי יהודה, שבמצורע נאמר "בדד ישב" – "לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו", וזב וטמא מת אינם באותו מחנה כיון שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם [לשון רבים], ליתן מחנה לזה ומחנה לזה". וטמא מת מותר במחנה לויה, כיון שנאמר "'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', עמו במחיצתו", מכאן שמת עצמו מותר (להכניסו) במחנה לויה, וכל שכן טמא מת, וממילא נלמד שזב הוא המשתלח מחוץ למחנה לויה.

טמא מת מותר במחנה לויה היינו לווית המת במחנה לויה, וכן משה הלוי מלוה בעצמו את עצמות יוסף כל ארבעים שנה. וכן בדברי רש"י על "טמא לנפש", "דמסאב לטמי נפשא דאנשא... לשון עצמות אדם" – רמז ברור ל"עצמות יוסף" (הנקרא במיוחד אדם, "אנחנו טמאים לנפש אדם")! ועוד ברמז: טמא רומז ל-מט יום של ספירת העומר ויום החמשים, טמא, של מתן תורה, שאז מגיעים לשער הנו"ן, סוד "עצמות יוסף" העצמוּת. ורמז נוסף: וכל טמא לנפש = משיח בן יוסף!

בפנימיות, שלשת המחנות הם כנגד יהו, אצילות-בריאה-יצירה. מחנה שכינה כנגד האצילות, שבו שורה החכמה-בטול ("אבא מקנן באצילות"), י בשם הוי', ולכן רק טהור גמור מותר להכנס לשם. מחנה לויה כנגד בריאה, בינה ("אמא מקננא בכורסיא"), שמחה (כמבואר לעיל על עבודת הלוי), ה ראשונה. מחנה ישראל כנגד עולם היצירה, תפארת-רחמים ("תפארת ישראל", ז"א מקנן ביצירה), ו. ומה שהצרוע משתלח ויוצא חוץ לכל המחנות, היינו שהוא יוצא לעולם העשיה, חוץ לכל מחנות הקדושה, "אף עשיתיו", לשון חרון אף ("אף" הפסיק הענין). והוא עיקר סוד גלות השכינה והתיקון הנדרש בזמן הגלות ובחוץ לארץ, מחוץ לקדושת ארץ ישראל[ח]. נמצא שענין ה'בידוד' (לגריעותא), "בדד ישב" של המצורע, הוא ירידה-נפילה לעולם העשיה. שלשת המחנות הם שלשה מקומות ממשיים, ואילו מחוץ לכל המחנות היינו מחוץ למקום בכלל – "חרון אף של מקום" כמו 'אף מקום' (שום מקום), סוד "כף הקלע".

עוד למעלה מזה, שרש יהו הוא בשלשת הראשים שבכתר (וכנגד שלשת האבות): מחנה שכינה (י) מושרש באמונה (אברהם אבינו, ראש כל המאמינים); מחנה לויה (ה) מושרש בתענוג (יצחק אבינו, שחוק ותענוג, בסוד הקשר בין לוי ליצחק); מחנה ישראל (ו) שייך לרצון. ורמז מובהק: שכינה לויה ישראל = אמונה תענוג רצון = 977. ועוד פלא, בפרשת שילוח טמאים ארבעה פסוקים, המתחילים במלים וידבר צו מזכר ויעשו = 977. ועוד, תחילת הציווי עם עיקר המעשה: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה = 5 פעמים 977.

שילוח

הפועל והציווי העיקרי בפרשה הוא בלשון שלח, שלש פעמים בציווי "וישלחו מן המחנה... מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום", ופעם אחת במעשה "וישלחו אותם אל מחוץ למחנה"[ט]. העיקר הוא במלה "וישלחו", בציווי הראשון "וישלחו מן המחנה" (הדבור המתחיל ברש"י)[י], ובמעשה בסוף.

יש גם לא תעשה, "ולא יטמאו את מחניהם" וכן מה שנאמר בפרשת כי תצא "לא יבוא אל תוך המחנה", אבל העשה כולל יותר, כלשון הרמב"ם בספר המצוות "לשלח הטמאים מן המקדש" (ל"ת לא, וכן בהלכות ביאת מקדש פ"ג) – מצוה עלינו לשלח את כל הטמאים, מצות הצבור (קשור לשמירת המקדש שנועדה גם להרחיק זרים וטמאים ואכמ"ל) – ואילו הלאו הוא על הטמא עצמו "שהזהיר כל טמא מהכנס בכל המקדש" (סהמ"צ ל"ת עז. וכיו"ב בהלכות ביאת מקדש). המצוה נוהגת גם בזמן הזה, לפחות לדעת הרמב"ם וסיעתו שקדושת מקום המקדש לא בטלה, וכמו שכתב החינוך כאן (מצוה שסג).

ברמז: וישלחו = 360. והנה שני הפסוקים הראשונים, וידבר הוי' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש = 3600[יא], 10 פעמים וישלחו! יש כאן חלוקה יפה: ראש תוך סוף הפסוק הראשון, וידבר אל לאמר, עם ראש וסוף הפסוק השני (אין בו תבה אמצעית) צו לנפש = 3 פעמים 360, והשאר עולה 7 פעמים 360 (חלוקת ג ראשונות ו-ז תחתונות). ועוד, וישלחו = שין במילוי, סוד האות ש של שלח, כידוע שלשת הקוים של ש רומזים לשלשת האבות (שכנגד שלשת המחנות כנ"ל).

 

 

 



[א] בראשית רבה יא, ו.

[ב] לקמן פס' כז-כח "על פי אהרן ובניו תהיה כל עבדת בני הגרשני... ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן", ופירש רש"י בפס' כז "על פי אהרן ובניו – ואיזה מהבנים ממונה עליהם ביד איתמר בן אהרן הכהן". וכתב הגור אריה "וקשה, למה הוצרך כלל לכתוב על פי אהרן ובניו, לכתוב ביד איתמר בן אהרן הכהן בלחוד. ונראה דג' עבודות היו: עבודת בני קהת והם היו נושאים הכלים המקודשים ולחשיבותם נתמנה עליהם אלעזר בן אהרן. והאחרון הוא בני מררי נושאי קרשי המשכן ונתמנה עליהן איתמר בן אהרן הכהן. וגרשון היה כמו ממוצע בין העבודות. ולפיכך אמר הכתוב כי היה פקודתם על ידי כלל אהרן ובניו, כי האמצעי לעולם דומה אל הכלל לפי שהאמצעי הוא נוטה לב' הצדדין. ומפני כי עבודת הגרשוני הוא כמו הממוצע בין עבודת הקהתי והמררי היה עבודתו כללית, לפי שהוא נוטה לשניהם. לכך נתמנה עליהם אהרן ובניו. אלא שמעלין בקודש ואין מורידין להיות זה אלעזר, שכבר ניתן לו דבר קודש יותר, והוא משמרת הקהתי. ומכל שכן אהרן שהיה חשוב עוד יותר מן אלעזר, לפיכך נשאר ביד איתמר בן אהרן".

[ג] במספר קדמי, יתד הוא 13 פעמים 120, ו-יתר הוא 7 פעמים 335, זוג מובהק של זכר (13) ונקבה (7), כאשר 120 ועוד 335 הוא כפולת 7 ו-13! יתד במספר קדמי הוא גם כלי פעמים הוי' ו-10 פעמים יוסף (היסוד).

[ד] גבורת ארי תענית טו, ב "לא מצינו שלוי שתוי יין אסור בשיר".

[ה] עירובין סד, א (ובירושלמי תרומות פ"א ה"ד "ואם התפלל תפלתו תחנונים"). וראה טור ושו"ע או"ח סי' צט (ובדרכי משה על הטור אות ג). ובטור שם "'יין ושכ"ר א"ל תשת' ראשי תיבות ואם שתה כדי רביעית אסור להתפלל תש"ת תפלת שכור תועבה", ובפרישה שם "וגם תשת ר"ת תפלת שתוי תפלה". ובסמ"ק מצורי"ך על הסמ"ק מצוה יא מובא "שתוי תפלתו תפלה שנאמר 'אדני שפתי תפתח ופי יגיד' ראשי תבות שתוי" – ויש לומר שכאשר שותים מעט לפני התפלה אזי התפלה נאמרת ממילא, ה' יפתח את הפה והדברים יאמרו באמת. ראה שו"ע ונו"כ שם שבשתיה מועטת שאינה מפריעה כלל מותר גם לכתחילה).

[ו] שו"ע אדה"ז קפה, ד וממשיך "שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואחר שביעה פעמים שהוא שתוי ואעפ"כ חייבה אותו התורה לברך". בדרך מליצה: לאחר ששתה בסעודה הוא כבר שמח כמו ביום טוב שבו "אין שמחה אלא ביין", ואומר "שיר המעלות... היינו כחלמים", כשיכור ישן וחולם. ב"שיר המעלות" יש בדיוק 50 תבות, גילוי שער הנו"ן ("תספרו חמשים יום", ומכאן כוונה יפה לספירת העומר). מובא בשם הרבי מקוצק שלחסידים יש אחיזה בברכת המזון יותר מאשר בתפלה, כי בתפלה שכור אסור להתפלל ובברכת המזון אפילו שתוי ושיכור יברך. וכן בהתוועדות חסידים שותים משקה, ומגיעים לשער הנו"ן – והרמז: יין היינו שני יודים-יהודים שווים בקומתם (כידוע מהיהודי הקדוש בפירוש כתיבת שם יי בספרים), שותים יין יחד ומגיעים לשער ה-ן.

[ז] תענית כא, ב.

[ח] רמזים בזה: צרוע-עשיה זב-יצירה טמא לנפש-בריאה טהור-אצילות = 2560 = 10 פעמים אהרן (16 ברבוע) = אמונה תענוג רצון יחוד רחמים אמת שפלות (פנימיות הספירות בכל הקו האמצעי).

טהור טמא-לנפש זב צרוע = 1105 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' (ו"אחד" היינו שכולם יחד "גוי אחד בארץ"). כל טהור כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש = 1317 = אריה שור נשר אדם, סוד המרכבה.

[ט] בשני הפסוקים הראשונים יש ארבעה פעלים שונים: וידבר לאמר צו וישלחו = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל.

[י] וישלחו מן המחנה = אל פעמים חי שייך לסוד "אל חי בקרבכם" שאמר יהושע לישראל כאשר היו מצומצמים בין בדי הארון (יהושע ג, י. רש"י שם פס' ט), סוד "מועט מחזיק את המרובה". שאר הפסוק עולה הרבוע הכפול של טל, טל תורה שהוא טל תחיה.

[יא] 3600 הוא 60 ברבוע, חיה יחידה. בשני הפסוקים יש חוה תבות, ו-אדם חוה אותיות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com