בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

טעם מצוה

פרשת תולדות

עניני תפלה

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

מהדורה פנימית. לא מוגה.

כסלו ה'תש"פ

"וַיֶּעְַתַר יִּצְָחָק ַלַ ה' לְנַֹכַח אִּשְתֹוֹ ִּכִּי עֲקָָרָה ִּהִּוא וַיֵעֶָּתֶּר לֹוֹ ה 'וַתַַהַר רִּבְָקָה אִּשְתֹוֹ "^א.

תפלת יצחק ורבקה היא התפלה המובהקת אצל האבות) כמו שיתבאר(, והרמז המובהק: יצחק רבקה = תפלה.

יש לזה שייכות מיוחדת למשה רבינו שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות, כמנין ואתחנן^ב, כלומר: ואתחנן = תפלה = יצחק רבקה. תפלת משה היתה להכנס לארץ הקדש, "ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", דהיינו להגיע אל מקומם של יצחק ורבקה: יצחק התייחד מבין האבות שלא יצא מהארץ )כמו שיתבאר בפרשת ויצא( ,"גור בארץ הזאת" )בהיותו עולה תמימה(, וגם רבקה שנולדה בחוצה לארץ שייכת בעצם לקדושת ארץ ישראל, "עו ָלָה עמו"^ג.

א. מצות התפלה

לדעת הרמב"ם^ד יש מצות עשה מהתורה להתפלל בכל יום, והוא הציווי על 'עבודה', כמו "ולעבדו בכל לבבכם"^ה )ועוד פסוקים(, דהיינו "שיהיה אדם מתחנן ומתפלל בכל יום"^ו, אלא שזמני התפלה ונוסחה הם מדרבנן .וכתבו הפוסקים בדעת הרמב"ם שאמנם לחיוב מהתורה די בתפלה קצרה, אבל כל מה שאדם מאריך בתפילה הרי הוא מקיים בזה מצוה דאורייתא^ז.

ואילו לדעת הרמב"ן^ח חיוב התפלה כולו מדרבנן ,וכן דעת רוב הפוסקים^ט, ולשון הרמב"ן "כל ענין התפלה אינו חובה כלל ]מהתורה[ אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו". אמנם הרמב"ן מעלה אפשרות שיש מצוה מן התורה להתפלל בעת צרה, וכן דעת הסמ"ק שבעת הצורך התפלה מהתורה ועל זה נאמר "ובקשתם משם"^י, ובלשון הצמח צדק" שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים כמו בעת צרה וכיוצא, אז היא מצות עשה מדאורייתא שציונו השם יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו על זה, וזהו משרשי האמונה והוא לפי שעל ידי זה ידע ויבין שהשם יתברך הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו וכי לו לבדו היכולת להושיע"^יא )וכל הנושא יתבאר עוד בטעם מצוה פרשת ואתחנן.(

והנה שלשת האבות תקנו את התפלות הקבועות, "אברהם תקן תפלת שחרית... יצחק תקן תפלת מנחה... יעקב תקן תפלת ערבית"^יב, אבל תפלות אלו אינן מפורשות כל כך בתורה, ומה שמפורש יותר הוא התפלות לצורך שעה בעת צרה – כדברי הגמרא שתפלה בעצם היא "חיי שעה"^יג – הן תפלה על אחרים והן על המתפלל עצמו, כאשר

                                                   ^א בראשית כה, כא.

^ב   דברים רבה יא, י.

^ג    כתובות סא, א.

^ד   ספר המצוות מ"ע ה. הלכות תפלה פ"א ה"א.

^ה   דברים יא, יג. הרמב"ם מביא שם ארבעה פסוקים: ועבדת תעבדו תעבד ולעבדו = ב פע' תשעט, חוה חוה פעמים אם ]חוה היא "אם כל חי"[, בחי' נוקבא. השרש עבד = 4 פעמים חוה, והאותיות הנוספות = 66 פעמים חוה. הרמב"ם מדגיש שם" אף על פי שהיא מהמצות הכוללות", דהיינו שמהות התפלה שייכת למדה השביעית )החביבה( מי"ג מדות שהתורה נדרשת בה: "מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל" = ו פעמים משיח.

^ו    לשון הרמב"ם שם ה"ב.

^ז    המבי"ט בקרית ספר" דאע"ג דמדאוריתא נפטר משהתפלל קצת בשבח קודם ואח"כ בשאלתו אם מאריך בזה בשמונה עשרה לא גרע והוי מדאוריתא אף על גב דאינו חייב מדאוריתא לומר כל הי"ח ברכות וכדאמרן בק"ש דאע"ג דבפסוק ראשון נפטר מדאוריתא אם קרא כל השלשה פרשיות קיים מצוה דאוריתא הכי נמי הכא".

^ח   בהשגותיו לסהמ"צ שם.

^ט   לשון המגן אברהם סי' קו סק"ב. וכן הכריע אדמו"ר הזקן )שם ס"ב(, שכתב "וכן עיקר". וכן במשנה ברורה שם סק"ד .

^י    סמ"ק מצוה יא, וראה בהגהות רבינו פרץ שם .

^יא  דרך מצוותיך, שרש מצות התפלה. וזה לא כמו מי שרוצה לומר בדעת הרמב"ן שכוונתו רק לצרה של הצבור .

^יב  ברכות כו, ב .

^יג   שבת י, א.

תפלת יצחק היא התפלה הראשונה של אדם על עצמו. התפלה היתה להפקד בבנים לאחר שהתברר שרבקה עקרה ,ולפי חז"ל גם יצחק היה עקר^יד – וזו "עת צרה" שבה יש להתפלל .כל תפלה נקראת "רחמי" )בלשון חכמים(, בקשת רחמים, אך הדבר שייך במיוחד לתפלה בעת צרה, ובמיוחד אצלנו: לבקש רחמים שה' יפתח את רחם העקרה^טו.

אמנם גם אם חיוב התפלה הוא לגמרי מדרבנן )כרמב"ן(, יש גדרי תפלה גם מהתורה ,כדברי האחרונים "קיומה וענינה ]של תפלה[ הוי לכולי עלמא מדין תורה"^טז, ולכן כאשר עומד ומתפלל צריך )מהתורה( להיות באופן מסוים ,כמו "דע לפני מי אתה עומד"^יז, כמו שמבאר הרבי^יח. ובסגנון אחר: בדרך כלל מצוה נובעת מ'חובת גברא', האדם חייב לעשות מעשה מסוים והחיוב הזה הופך אותו ל'מעשה מצוה', אבל התפלה אינה כשאר המצוות והגדרתה כתפלה אינה נובעת מחיוב הגברא^יט, ולכן יש 'תפלת נדבה' בגדרי תפלה אע"פ שאינה חובה.

אם כן, מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא האם בתורה ישנו ציווי על "עבודה שבלב" )כדעת הרמב"ם(, בכלל תרי"ג מצוות, או שעבודה שבלב היא ענין שלא שייך )מדאורייתא( לצוות עליו כחיוב כל המצוות, אלא עומדת בפני עצמה כ"עמוד העבודה" )שיש לו גדרים בתורה גופא(. ובפשטות, לפי הרמב"ן תפלה היא בגדר "דרך ארץ קדמה לתורה"^כ, ורמז מובהק דרך ארץ עולה תפלה!

תפלה לא מפני הציווי

ביתר ביאור, יש את עצם התפלה, ויש את מצות התפלה, חיוב הגברא. עיקר התפלה אינו מתחיל-נובע מחיוב הגברא ,ובמיוחד לדעת הרמב"ן שאין מצות תפלה מהתורה ובכל זאת יש בתורה את המושג של תפלה.

וכן מבואר בנוגע לכוונה הכללית בתפלה, שהעיקר הוא עצם הכוונה לה' ולא חיוב הגברא )כמו בשאר מצוות(: כך נאמר במשנה" וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא"^כא, ומבואר בגמרא ש'קבע' היינו "כל שתפלתו דומה עליו כמשוי"^כב, ופירש רש"י" והיינו לשון קבע, חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי", ובדברי אדמו"ר הזקן" שלא יתפלל מפני החיוב כדי לצאת ידי חובתו שאז תפלתו דומה עליו כמשאוי ומבקש ליפטר ממנה אלא כמי שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך וגם יאמרנה בלשון תחנונים כרש המבקש בפתח"^כג. דהיינו, גם לדעת הרמב"ם שיש מצוה מהתורה להתפלל, ולדעת הרמב"ן גם לאחר שחכמים תקנו את מצות התפלה כחובה – אין הכוונה שאדם יקיים זאת לקיים את חובתו. בכל המצוות צריך לכוון

                                                   ^יד יבמות סד, א.

^טו מדת הרחמים עצמה שייכת ליעקב בפרט. יעקב נולד על-ידי בקשת רחמים מרובה של יצחק ורבקה, ואז נולדה מדת הרחמים בדמותו של יעקב אבינו ודוק. "עת צרה היא ליעקב ]בחינת רחמים[ וממנה יושע."

^טז לשון ר' חיים, חידושי הגר"ח להלכות תפילה פ"ד ה"א .וראיה לזה מהגמרא בסוטה לח, ב "כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה", וקשה לפי הרמב"ן שתפלה אינה דאורייתא אם כן איך נקראת נשיאת כפיים שלנו בתפלה "בעבודה"? אלא אמר הגר"ח שגם לרמב"ן יש גדר "עבודה" דאורייתא בתפלה )עמק ברכה הלכות נשיאת כפים(. ויותר מזה כתב ערוך השלחן או"ח פט, ו שגם לרמב"ן יש חיוב מהתורה ,ונביא דבריו בפרשת ואתחנן.

^יז  לפי ברכות כח, ב.

^יח כדברי הרבי: "כל השקלא וטריא אם תפלה מן התורה או מדרבנן שייך רק קודם שעומד להתפלל )האם יש חיוב מהתורה להתפלל בזמן זה דוקא וכו'(, אבל כאשר עומדים להתפלל להקב"ה ואומרים "ברוך אתה ה'" פשיטא שישנו חיוב מהתורה לחשוב אודות הקב"ה ,"תורת מנחם תשמ"ג ח"א עמ '44, מובא בשלחן מנחם לאורח חיים סי' מט. ובאגרות קדש חי"ד עמ' עג )מובא בשלחן מנחם שם בהערות( "אפשר דתפלה עצמה אפילו תהיה רשות ובכל זאת כשמתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה ." ^יט כך מבאר הרב סולובייציק, שיעורים לזכר אבא מארי ח"ב, סמיכת גאולה לתפלה .

^כ    ויקרא רבה ט, ג.

^כא  אבות ב, יג .

^כב  ברכות כט, ב.

^כג  שו"ע אדה"ז צח, ג.

לצאת ידי חובה )לכתחילה ודאי, ומחלוקת אם בדיעבד מצוות צריכות כוונה^כד(, וזו הכוונה העיקרית, אבל בתפלההכוונה העיקרית היא עצם התפלה לפני ה', בקשת רחמים, "רחמי", ולא קיום החובה להתפלל .

והנה ניתן לפרש שלעולם צריך לכוון לצאת ידי חובת מצות תפלה )דאורייתא לרמב"ם ודרבנן לרמב"ן(, כמו שצריך לכוון בשאר מצוות, ומה שנאמר "אל תעש תפלתך קבע" היינו שלא יתפלל רק בכוונה זו לצאת ידי חובה ,שאם עושה כך ודאי ש"תפלתו דומה למשאוי ומבקש להפטר ממנה". אבל אפשר לומר, כפשטות לשון רש"י ואדה"ז, שהכוונה "לצאת ידי חובתו "כלל אינה שייכת בתפלה! ואפילו לדעה שמצוות צריכות כוונה לצאת, מכל מקום בתפלה אין צריך כוונה כזו^כה.

מכל מקום ,ודאי שיש שני צדדים בתפלה, התפלה מצד עצמה ומצות התפלה. בפשטות, אלו שתי הדעות בגמרא אם "תפלות אבות תקנום" או "תפלות כנגד תמידין תקנום", ואין זה מחלוקת )כמו שמובן ממה שהרמב"ם הביא את שתי הדעות^כו( אלא צדדים שונים בתפלה.

תפלה בטבעיות

יש להסביר עוד: עיקר התפלה הוא מה שאדם מתפלל 'בדרך ממילא', בטבעיות ומרצונו החופשי^כז, מפני שהוא רוצה לבקש מה' כל משאלותיו ומפני שהתפלה היא דבקות בה' )כמבואר שתפלה לשון דבקות כמו "התופל כלי חרס(". זה נכון במיוחד לדעת הרמב"ן, שלכן לא שייך לצוות על תפלה מהתורה.

וכן נאמר )ונפסק להלכה( "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"^כח. כלומר, התפלה 'שואפת' להיות תמידית^כט, ומכאן שיסוד התפלה אינו מכח הציווי )שהרי לא יכול להיות ציווי על תפלה כל היום( אלא מתוך" צמאה נפשי לאלהים". לפי זה, התפלות המוגדרות שקבעו חכמים, שחרית מנחה וערבית, בזמנם ובנוסחם – באו רק לתת את ה'גבול' והגדר ההלכתי המחויב לעיקר התפלה שקיים עוד 'לפני' הציווי. וזה מתאים למה שהתבאר שבתפלה אין צריך לכוון לקיים מצות תפלה, כי הציווי רק תוחם את עיקר התפלה הקיימת לפני הציווי, ודוק .

ועוד בשייכות התפלה ל'טבע היהודי:' במצות קידוש השם נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", לשון נפעל )ולא בלשון ציווי "קדשו את שמי"(, ומבואר שקידוש השם נעשה בדרך ממילא, מתוך הטבע היהודי שאינו מוכן להפרד מה'. אלא שקידוש השם הוא סוף סוף מצוה בתרי"ג, כיון שיש בזה ציווי מעשי )כמו מסירות נפש בשעת השמד וכדומה(, ואילו התפלה נותרת כולה ביטוי של הטבע היהודי.

ובהמשך לזה, תפלה היא באמת כמסירות נפש. בכלל קו העבודה הוא העלאה מלמטה למעלה, בפניה אל ה ,'"אליך ה' נפשי אשא". וכן התפלה בדרגתה עליונה היא דבקות עד כדי יציאה מגדרי הגוף, כדברי הטור" וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות". בזה שונה תפלה מכל המצוות שעליהן נאמר "וחי בהם, ולא שימות בהם", ואילו תפלה היא ב'תנועה' של מסירות נפש )וכן

                                                   ^כד שו"ע או"ח ס, ד.

^כה                    אמנם בחידושי הגר"ח הלכות תפלה פ"ד ה"א ביאר בדעת הרמב"ם שהכוונה המעכבת בתפלה היא משני טעמים, מעצם מעשה התפלה שצריך שידע שהוא עומד לפני ה', ומדין מצוות צריכות כוונה כמו בכל המצוות, עיי"ש. ומדבריו יוצא שצריך שיכוון )גם( לצאת ידי חובה מצות תפלה. אבל נכדו הרב סולובייציק מבוסטון )כנ"ל הערה יט, וכן ברשימת שיעוריו על ברכות כט, ב( חלק עליו בזה מהטעם המבואר כאן )ועוד נחלקו על הגר"ח מטעם שמספיק כוונה כללית בתחלה. ראה גליונות החזו"א על הגר"ח. שו"ת מנחת שלמה ח"א סי 'א. וראה בדברי הרבי בשלחן מנחם הנ"ל.(

^כו                     בהלכות תפלה פ"א ה"ב הביא הרמב"ם שתפלות כנגד תמידין תקנום, ובהלכות מלכים פ"ט ה"א כתב שאברהם התפלל שחרית וכו.' ^כז וראה באריכות במאמר 'התפלה המתמדת' בספרנו הטבע היהודי.

^כח  ברכות כא, א.

^כט  ובשו"ת ארץ צבי פרומר סי' לו: "הגיד הרב הקדוש ר' ישראל מרוזין זצ"ל דקודם החטא היה כל היום ראוי לתפלה אך אחר החטא נתקלקל האויר ובא אברהם אבינו ע"ה וזיכך זמן לתפלת שחרית ויצחק זיכך זמן לתפלת מנחה ויעקב זיכך זמן לתפלת ערבית, עד כאן תמצית דבריו הקדושים. וממוצא דבר אתה למד דהוא הדין אחר התקון שישוב הכל כמו שהיה קודם החטא כידוע יהיה גם כן זמן תפלה כל היום."

ידוע על גדולי הצדיקים שבתפלתם הגיעו לסכנת מיתה ממש ,ועד שהיו נפרדים לשלום מבני ביתם קודם התפלה( .

לכן עיקר התפלה שייך ליצחק אבינו, שכל ימיו היה עולה תמימה על גבי המזבח .

תפלה היא גילוי שער הנון ."חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחד"^ל, השגת האדם היא עד מ"ט שערי בינה ואילו על השער החמשים נאמר "לא יראני האדם וחי". ובכל זאת, בתפלה יש 'נגיעה', לא בדרך השגה שכלית, של שער החמשים. לכן תפלה שייכת במהותה למסירות נפש, "לא יראני האדם וחי ."

רמז נאה בזה: כבר הוזכר שיצחק-רבקה עולה תפלה. והנה אם נחשב את כל המספרים מיצחק עד רבקה – דהיינו 208 ועוד 209 וכו' עד 307 – יעלה הכל נ פעמים תפלה, רמז לגילוי שער הנון בתפלה )ועוד, תפלה ועוד חמשים )שער הנון( = בראשית, תחלת ותכלית הכל(. ובהמשך לזה: בדרך זו יש מאה מספרים בין יצחק לרבקה )כיון שכללנו גם את 208 ו-307(, רמז למאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, כפי שנלמד מהפסוק "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", "אל תקרי מה אלא מאה"^לא: והנה ברכה שייכת לאברהם אבינו שנאמר בו "והיה ברכה ,"אך כאן יש התכללות מובהקת של אברהם ביצחק ורבקה, כמודגש בפסוק "מה ה' אלהיך... ליראה", מדת היראה של יצחק.

תפלת האשה

גם רבקה התפללה עם יצחק, "לנכח אשתו, זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" )פירוש רש"י^לב(. מכאן רמז לדברי המשנה^לג שנשים חייבות בתפלה. ובכלל, עיקרי הלכות תפלה נלמדו דוקא מתפלת חנה^לד, תפלת האשה.

אכן, יש מחלוקת בגדר חיוב נשים בתפלה )והדבר תלוי בפירוש הגמרא ובגרסאות^לה(: הרי"ף והרמב"ם כתבו שנשים חייבות בתפלה מפני שזו מצות עשה שלא הזמן גרמה^לו, והרמב"ם לשיטתו שעיקר תפלה מן התורה ללא זמנים קבועים וממילא נשים חייבות בה כמו הגברים ,אבל מה שתקנו חכמים תפלות שונות בזמנים חלוקים בזה אפשר שנשים פטורות) אלא מספיק שיאמרו בקשה כלשהי במשך היום(. אבל לשיטת הרמב"ן שעיקר תפלה מדרבנן ממילא זו מצות עשה שהזמן גרמה ובכל זאת נשים חייבות בה כיון ש"רחמי נינהו ,"ובירושלמי "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו," ולכן חייבות להתפלל שחרית ומנחה )אך לא ערבית כיון שהיא רשות(^לז. אמנם בתפלה בעת צרה ודאי שנשים חייבות כגברים )ובזה גם לרמב"ן יכול להיות מצוה מהתורה כנ"ל(, כמו התפלה של יצחק ורבקה על בנים.

אכן, גם לפי הרמב"ן יש חילוק בחיוב תפלה בין גברים לנשים: בגברים אמנם התפלה במהותה היא רחמי אבל סוף סוף חכמים קבעו אותה חוב המוטל על האדם )אלא שהמתפלל אינו צריך לעשות זאת בגלל החוב, "אל תעש תפלתך קבע" כנ"ל( ואילו בנשים החיוב הוא רק מטעם "רחמי". ולכן יש אחרונים^לח שכתבו שנשים פטורות מתפלת

מוסף שלא נתקנה ל"רחמי" אלא כנגד קרבן מוסף, "ונשלמה פרים שפתינו" )שמטעם זה אין תשלומים לתפלת מוסף

                                                   ^לראש השנה כא, ב.

^לא  דברים י, יב. מנחות מג, ב ורש"י שם.

^לב  אמנם לפי מפרשים אחרים "לנכח אשתו" היינו שהתפלל עליה או לנגדה.

^לג   ברכות פ"ג מ"ב.

^לד  ברכות לא, א.

^לה  ברכות כ, ב. ראה שם ברי"ף, מאירי, רי"ד, מעדני יום טוב על הרא"ש אות צ. וראה דקדוקי סופרים ושם הערה ב.

^לו   רמב"ם הלכות תפלה פ"א ה"ב .אמנם מדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה קידושין פ"א מ"ז נראה אחרת, ואכמ"ל.

^לז   כל זה לפי המגן אברהם קו סק"ב ואדמו"ר הזקן שם, וכן הוא במשנה ברורה. וראה שו"ת יביע אומר ח"ו סי' יז, ובספר הליכות ביתה סי' ו.

^לח  צל"ח ברכות כו, א. וראה בשיעורי הרי"ד סולובייציק שם. והאחרונים דנו עוד בנושא מצד מה שהאשה אינה שוקלת, ואכמ"ל .

לאחר שעבר זמנה^לט(. ובסגנון אחר: יש לומר שבנשים לא שייך הטעם של תפלות "כנגד תמידין" אלא רק "אבותתקנום ."ולפי זה אפשר לומר שנשים חייבות בתפלה רק כאשר הן יכולות לכוון כראוי שהתפלה תהיה כולה בגדר "רחמי", ורק בגברים שהדבר נקבע כחיוב מצד עצמו די בכך שיכול לכוון בברכת אבות אע"פ שאינו יכול לכוון כראוי בשאר התפלה^מ. ובזה מיושב מה שלמעשה הרבה נשים צדקניות אינן מקפידות להתפלל שחרית ומנחה )לפחות נשים הטרודות בענייני הבית( ,והמגן אברהם הסביר זאת כדעת הרמב"ם שיוצאות ידי חובה בבקשה אחת ביום )ועוד פוסקים צדדו להסביר את המנהג^מא(, אך כעת הדבר מובן שכאשר קשה בפועל לכוון אינן חייבות^מב.

לעיל הוסבר שעיקר התפלה הוא בהיותה בדרך ממילא, מצד הטבע היהודי, ולא מצד החיוב. וכעת עולה שאמנם לגברים הוסיפו חכמים גדרי מצוה וחיוב, אבל הנשים נותרו קרובות יותר לתפלה 'המקורית' שבאה מצד הטבע היהודי. והדבר מתאים לעניין האשה בכלל, הקרובה יותר לטבע היהודי.

עמוד העבודה

בשלשת האבות, התפלה שייכת במיוחד ליצחק. בשלשת העמודים עליהם העולם עומד^מג: אברהם הוא עמוד גמילות החסדים, יצחק הוא עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה. עבודה שייכת למקדש, לא רק עבודת הקרבנות אלא גם עבודת התפלה, "תפלות כנגד תמידין תקנום". יותר מזה, הרמב"ם כותב שיש מצוה מיוחדת )חלק ממצות תפלה( של תפלה במקדש, "ללכת שם להתפלל בו ונגדו "– וכן מובא שיצחק לקח את רבקה למקום המקדש להתפלל עליה^מד.

בכללות, התפלה היא פניה מלמטה למעלה, עבודה של 'העלאה', לעומת גמילות חסדים שהיא 'המשכה' מלמעלה למטה )והתורה היא "עמודא דאמצעיתא"(. זהו גם ההבדל בין ברכה לתפלה: לאברהם שייכות הברכות, "והיה ברכה, הברכות נתונות בידך"^מה, ברכה היא השפעה מלמעלה למטה, וליצחק שייכת התפלה. זו העבודה המיוחדת של יצחק בהמשך הפרשה, חפירת בארות – המים החיים של הבאר נובעים מלמטה למעלה )וכן בארות יצחק רומזים לבתי המקדש^מו(.

והנה יש הבדל בין תפלת יצחק ותפלת רבקה, כמו שמפרש רש"י "ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע". בלשון הקבלה, יש העלאת מ"ן )מיין נוקבין( מלמטה )בחינת אשה-נקבה(, והמשכת מ"ד )מיין דכורין( מלמעלה )בחינת איש-זכר(. תפלת רבקה היא העלאת מ"ן, ואילו תפלת יצחק אע"פ שגם היא בדרך מלמטה למעלה הרי היא מעוררת המשכת מ"ד, ולכן קבלת התפלה נכתבה בפירוש רק אצל יצחק .

תפלת יצחק היא על היות רבקה עקרה, וכן יצחק עצמו היה עקר, ויש לפרש "לנכח אשתו כי עקרה היא ]הוא כתיב[" היינו שהסתכל במציאות אשתו וראה את עצמו משתקף בה שגם הוא עקר. אבל היא התפללה רק על עצמה

שלא ידעה בעקרותו. ואמרו חז"ל "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"^מז,

ויש לפרש שהיינו גם ללמד את ענין התפלה, שעיקרה הוא לדעת שללא עזר אלוקי אנחנו עקרים ואין לנו אלא להשליך יהבנו על ה 'הפוקד אותנו בזרעא חיא וקיימא.

^לט  כמבואר בשו"ע או"ח קח, ו, ובנושאי הכלים שם.

^מ    כמבואר בשו"ע או"ח קא, א, ובאדה"ז שם, וביאור הלכה ד"ה ואם אינו.

^מא  ראה פסקי תשובות סי' קו, וש"נ .

^מב  כל זה לפי דברי הרב שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות ח"ה סי' מה, ודפח"ח.

^מג  אבות א, ב.

^מד  תרגום יונתן כאן.

^מה  בראשית יב, ב ורש"י שם.

^מו   רמב"ן בפרשתנו כו, כ ^מז יבמות סד, א.

ב. תפלה על נס

תפלה במהותה שייכת לשינוי מנהגו של עולם. כאשר יש מקום לפעולה בטבע, על האדם לפעול ולעשות, אבל כאשר אין מוצא ונוכחים לדעת ש"כי עקרה היא" אז מתפללים לשינוי הטבע )וזהו "לנכח אשתו" כאשר נכח לדעת שהיא עקרה וצריך תפלה(, ואז צריך הפצרה מרובה כפירוש רש"י "ויעתר, הרבה והפציר בתפלה."

דין תפלת שוא לפי הבבלי

והנה חז"ל אומרים^מח שלרבקה לא היה רחם והקב"ה 'גלף' לה )וכן אמרו על שרה^מט, אלא ששם לא היתה תפלה^נ(.

לפי זה, ע"י התפלה נפעל בדרך נס ושינוי טבעו של עולם, כדברי רבינו בחיי "שהתפלה יש לה כח לשנות הטבע"^נא.

אבל אם כן צריך להבין, האם מצד האדם ניתן וראוי להתפלל על דבר כגון זה, שיתרחש נס. לשם כך, יש לברר את הסוגיה של תפלת שוא:

במשנה^נב נאמר "הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא", ובגמרא^נג: "ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'^נד, מאי ואחר? אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה". ותירצו" אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה ]שעוד לא הוחלט מין הולד[".

ומכאן נפסק בהלכה עד השלחן ערוך^נה )ללא חולק( שהמתפלל על מין הולד לאחר ארבעים יום זו תפלת שוא ,ומשמע שכל תפלה על נס ושינוי הטבע היא תפלת שוא .

וכן בהלכות תעניות: נאמר בגמרא^נו שאם הזרעים צמחו ויבשו אין מתריעין, ופירש רש"י "דמכאן ואילך לא יועיל והוא תפלת שוא", וכן מבואר בירושלמי^נז שמתאריך מסוים אין מתריעין על הגשמים כיון ש"אין מתריעין על מעשה נסים" )וכ"כ הבכור שור "המתפלל שיעשה לו נס הרי זו תפלת שוא"^נח(. ואם כן תפלת יצחק על רבקה היא לכאורה תפלת שוא, וכן יש לרמז שוא = רבקה.

והנה צריך להבין את התירוץ הראשון בגמרא, "אין מזכירין מעשה נסים". ומשמעות הלשון הזו )במקומות אחרים בגמרא^נט( שמעשה נסים לא שכיח ואין מתחשבים בו בענייני הלכה. ובדרך קרובה יש לפרש: אין מזכירין בתפלה מעשה נסים, שאין מתפללים על דבר כזה. אבל לכאורה הקושיה במקומה עומדת, שהרי לאה כן התפללה על נס כזה ומדוע לא נלמד ממנה ?

וניתן לומר שיש הבדל בין צדיקים גדולים לסתם אנשים והמשנה מדברת על הרוב. וכיוצא בזה כתב בספר חפץ ה' )לבעל אור החיים הקדוש:(" דאין להאדם לשאול מאת ה' דבר הטבע^ס להפך לו סדר העולם דכד מטית להתם

^מח בראשית רבה סג, ה "עיקר מטרין לא היה לה." ^מט בראשית רבה נג, ה.

^נ    ראה בזוהר ריש פרשת תולדות שאברהם לא התפלל על שרה.

^נא  כד הקמח ערך תפלה.

^נב  ברכות פ"ט מ"ג.

^נג  ס, א.

^נד  בראשית ל, כא.

^נה  טור ושו"ע או"ח רל, א.

^נו   תענית יט, א.

^נז   תענית פ"ג ה"ב.

^נח  בכור שור לשבת כא, ב, עיי"ש .

^נט  יבמות קכא, ב. חולין מג, א.

^ס   אולי צ"ל דבר נגד הטבע.

]דהיינו: אם נגיע למדה זו[ ג"כ יתפלל לה' ב"ה שיהפך נחשת לזהב ומים לשמן כהא דרבי חנינא בן דוסא דהפךחומץ לשמן^סא דלאו בני אדם הוו אלא יסודי עולם ]'צדיק יסוד עולם'^סב[ וצדיק מושל ]'צדיק מושל ביראת אלהים'^סג שמכאן למדו 'מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה'^סד[, ומתניתין דקתני דינא דכולי עלמא ופשוט"^סה, וכן ביאר הרבי^סו "היא ]לאה[ היתה רגילה בנסים ולכן יכלה להתפלל גם לאחר ארבעים, מה שאין כן אצלנו". וביתר ביאור, בדרגת האמונה של האבות והאמהות ראו איך הכל נעשה בדבר ה' ומצדם לא היה חילוק בין ההשגחה המלובשת בטבע )בנס נסתר( לנס של שינוי הטבע^סז, מה שאין כן אצל אנשים רגילים .

]וכן מבואר בעניין אין סומכין על הנס^סח, ומי שסומך על הנס במקום סכנה מנכים מזכויותיו^סט – שזה נאמר בדרך כלל אבל יש צדיקים וחסידים בכל דור שסומכים על הנס במקרים מסוימים^ע, וכן בעניין מדת הבטחון שלפי ערך בטחון האדם בה' נעשים לו נסים גם שלא בדרך הטבע )ואדרבה, עיקר גדר הבטחון הוא כאשר אין חוט של תקוה כלל בדרך הטבע^עא(.[

ולפי זה "מעשה אבות סימן לבנים"^עב היינו בבנים כאלה הראויים להדמות לאבות ולחקות אותם. בזה מובן מדוע יש צורך לתפלה בדרך עתירה דוקא, "ויעתר יצחק... כי עקרה היא ]ולכן צריך תפלה באופן של עתירה[". ויש לדרוש: שמו של יצחק היינו יש חק )צ-ש מתחלפות באותיות השינים( ,יש חקוי, אפשר לחקות אותו. יש-חק קשור גם לֹחֹק, דבר שהוא מעל טעם ודעת: עיקר חקוי האבות הוא לחקות את הנהגתם שלמעלה מן הטבע^עג. "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"^עד – כל האבות נקראו ישראל^עה, ו"חק לישראל הוא" שכל אחד יכול ללכת בדרכם, ולהתרומם

^סא תענית כה, א "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק." ^סב משלי י, כה.

^סג   שמואל-ב כג, ג.

^סד  מועד קטן טז, ב.

^סה  וכן בגבורת ארי תענית יט ,א "המתפלל על דבר שאינו דרך העולם אלא על ידי נס הרי זו תפלת שוא. מיהו באדם גדול וחסיד שפיר דמי כדאשכחן גבי לאה אבל בעוונות נתקיים בנו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין וה' ירחם". וראה במאירי בתענית שם" ואין אנו חשובים להתפלל על מה שהוא יוצא מגדרו של עולם".

^סו   שיחות קדש ש"פ ואתחנן תשכ"ה.

^סז   וראה רמב"ן שמות יג, טז:" ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".

^סח  "לא סמכינן אניסא", פסחים סד, ב )עיי"ש שזו מחלוקת אביי ורבא(, קידושין לט, ב .

^סט  שבת לב, א.

^ע    ראה למשל: ברכות לג, א על רבי חנינא בן דוסא והערוד. תענית כ, ב על רב ושמואל ורב הונא שסמכו על חסידותו של רב אדא בר אהבה שיעשה לו נס. תענית כא, ב על נחום איש גם זו שסמך שהבית לא יפול כל עוד הוא בתוכו. קידושין כט, ב על אביי שהכניס את רב אחא בר יעקב למקום סכנה כי סמך על כך ש"מתוך חסידותו יעשה לו נס" )לשון רש"י שם(. בבא בתרא קיט, ב על בנות צלפחד ,וברשב"ם שם" בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד" )ורמז יפה: יוכבד ועוד בנות צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה תרצה = שרה רבקה רחל לאה = ב"פ אהיה אשר אהיה )שם אהי"ה שייך לאמא(, לומר שהן שקולות כאמהות.(

וכך כתב בספר החינוך מצוה תקמו )מצות מעקה:(" ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם... ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס", עיי"ש.

^עא  כדברי הרבי הריי"צ, כמבואר במאמר 'אמונה ובטחון' בספר לב לדעת )ובאריכות בסדרת השיעורים לאחרונה.( ^עב לפי תנחומא לך לך סימן ט .רמב"ן בראשית יב, ו. וכיו"ב בבראשית רבה מח, ז "סימן לבניך."

^עג   הרמב"ם כתב על גמילות חסד בכלל, והכנסת אורחים )ולוויתם( בפרט ש"הוא החק שחקקו אברהם אבינו" )תחילת הלכות אבל ,והתבאר בטעם מצוה פרשת וירא(. והנה חק בהכאה ,ח פעמים ק = 800 = הכנסת אורחים. גם הכנסת האורחים של אברהם אבינו היתה בדרך חק, למעלה מטעם ודעת: ביום שלישי למילתו המתין להם כחום היום ורץ לקראתם וכו.' אם נחשב חק בארבע רמות המספר – פשוט, מילוי, מילוי המילוי ומספר קדמי )כנגד כחב"ד( = 6 פעמים תהו, 6 צרופי תהו, היינו בחינת כתר למעלה מטעם ודעת.

^עד  תהלים פא, ה.

^עה  בראשית רבה סג, ג.

בבחינת ישראל, "כי שרית"^עו, אלא שההלכה, הוראה לצבור ככלל, היא "משפט לאלהי יעקב" לנהוג בדרך של יעקב שמחזיק עצמו קטן, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"^עז, חושש שמא יגרום החטא^עח, ומכלכל מעשיו לפי טעם ודעת )משפט( .

ומכל מקום לעניין פירוש הגמרא נראה דחוק לפרש כך, שלפי זה העיקר חסר מן הספר! שהרי הקושיה היתה מתפלת לאה וא"כ היה צריך לומר "לאה שאני" וכיו"ב. וכן לא מצאנו בפוסקים שחילקו בין אדם לאדם^עט, אלא שיש לומר שפסקו כתירוץ השני בגמרא שגם לאה לא התפללה אלא קודם ארבעים יום .

דעת הט"ז

אמנם הטורי זהב^פ פירש בדרך אחרת, וזה לשונו" למה התפללה לאה אמנו תפלת שוא להך תירוצא דמעשה נסים הוה? אלא נראה דלהך תירוצא צ"ל דאם מתפלל 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' זה הוי תפלת שוא, כי היאך תלד זכר ובבטנה נקבה, אבל אם מתפלל שיהי' הולד שהיא נקבה שיתהפך לזכר אין זה שוא כי אין קשה לפני הקדוש ברוך הוא כו'" – כלומר, תפלת שוא היא רק תפלה על העבר, כלשון המשנה "הצועק לשעבר", אבל אם מתפלל שכעת ישתנה הולד בדרך נס אין זו תפלת שוא. וממילא אין כל קושי מהתפלה על רבקה .

ומכל מקום מסתבר שגם לפירוש הט"ז בדרך כלל אין מתפללים על נס כזה היוצא מדרך הטבע, כנ"ל ש"אין מתריעין על מעשה נסים", כיון שהקב"ה אינו משנה טבעו של עולם בכדי )ולכן בתירוץ השני הגמרא אומרת שלאה התפללה רק בתוך ארבעים יום, וכן סתימת הפוסקים שלאחר ארבעים יום אין מתפללים כלל(, ולכן ברבקה היה צורך בתפלה מיוחדת בדרך עתירה .

בכלל, יש לדון הרבה בחילוקים בין נס לטבע בענין זה. שהרי מפורש בגמרא )ונפסק להלכה(^פא שההולך למוד את גרנו אומר "יהי רצון... שתשלח ברכה בכרי הזה", ומבואר שזה רק לפני שמדד "שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", אבל "מדד ואחר כך ברך הרי זו תפלת שוא". ואילו תפלה על מין הולד לאחר ארבעים יום, אע"פ שהולד סמוי מן העין, נחשבת "מעשה נסים". וצריך לחלק בין תפלה על ברכה-ריבוי בתבואה לשינוי המין שנחשב יציאה מדרך הטבע אע"פ שאינו נראה בעין^פב, ובפשטות החילוק הוא בין ריבוי בכמות לשינוי באיכות, הברכה בכמות חלה על הדבר הקיים )כמו באלישע הנביא שהיה צורך לשמן קיים שיתברך^פג( ואילו שינוי באיכות הוא בגדר דבר חדש שבא מתוך שלילת הקיים )בסגנון אחר: מבואר שיש כח לצדיק לשנות את צרוף האותיות, להפוך צרה לצהר וכיו"ב^פד, וכן הוא "שתשלח ברכה בכרי" שינוי הצירוף הקיים לצירוף של ברכה( .

ועדיין קשה, הרי כל בקשה בתפלה היא לשנות מה שנגזר בדרך הטבע הרגיל, כמו תפלה על החולה שיתרפא גם כשהוא חולה אנוש, וכמו שמבואר בחסידות^פה שתפלה היא "יהי רצון "– שיהיה רצון חדש שלא היה קיים קודם ,

המשכה מ'העלם שאינו במציאות' כלל )לעומת ברכה שהיא רק להמשיך מהמקור הנעלם שישנו במציאות( – ואם

                                                   ^עו בראשית לב, כט.

^עז   עמוס ז, ב-ב.

^עח  ברכות ד, א.

^עט  והרי מצאנו חילוקים כגון זה, כמו בדין נפילת אפים במגילה כב, ב "אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון" )ונפסק להלכה בשו"ע או"ח קלא, ח.( ^פ בפירושו לתורה )דברי דוד( בראשית ל, כא, עיי"ש.

^פא  תענית יט, א ב"מ מב, א. שו"ע או"ח רל, ב.

^פב  ראה רבינו בחיי שמות ל, יב:" שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום, ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם".

^פג   מלכים-ב ד ,ב. כמבואר בזוהר ח"א פח, א. ובט"ז או"ח סי' תרע סק"א.

^פד  ראה בעל שם טוב עה"ת תחילת פרשת נח.

^פה  עיין סה"מ מלוקט ד"ה "פדה בשלום נפשי", י"ט כסלו תשכ"ו ובכ"מ וש"נ.

כן כל תפלה היא בגדר מעשה נסים^פו. ויש לומר שכיון שאנו מקובלים מבית דוד המלך )שהוא עצמו דרגת תפלה ,"ואני תפלה"^פז( ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"^פח זה גופא אומר שגם חרב חדה המונחת, כמו חולה אנוש, עדיין אין בה קביעת המציאות ממש, שלא כמו מין הולד שכבר נקבע )אדרבה ,דעת הרמב"ן שלכתחילה אין לדרוש ברופאים אלא רק להתפלל^פט(. מאידך, גם לדעת הט"ז שניתן להתפלל על מעשה נסים, יש לחלק בין שינוי הולד שסוף סוף הוא סמוי מן העין, לנס גלוי כמו תחיית המתים וכדו,' ודוק בכל זה.

תפלת שוא לדעת הירושלמי

כל זה לדעת הבבלי, אבל הירושלמי )וכן הוא במדרש^צ( חולק על הבבלי, וזה לשונו )על המשנה הנ"ל(" דבית ינאי אומר ביושבת על המשבר היא מתניתא הא קודם כן יצלי ]חולק על הבבלי וסובר שאף לאחר ארבעים יום יכול להשתנות עד שעת הלידה ולא עד בכלל[. אמר יהודה בן פזי אף היושבת על המשבר יכול להשתנות ]וחולק אף על המשנה^צא[ על שם 'הנה כחומר ביד היוצר'^צב ]ובמדרש ממשיכים: מה יוצר הזה לאחר שיצר את הכד שוברו ועושה אחר אף אני עושה כן אפילו על המשבר[... עיקור עיבור של דינה זכר היה. מאחר שנתפללה רחל נעשית נקבה".

כלומר, מהמעשה בדינה – שלפי הירושלמי היה הנס בעקבות תפלת רחל – לומדים הלכה שניתן להתפלל גם על שינוי הטבע כגון זה, ורק תפלה על מה שכבר נעשה בעבר היא תפלת שוא )כפירוש הט"ז בבבלי(. ממילא לא קשה מהתפלה על רבקה שתלד, אלא שמכל מקום נצרך לזה תפלה בכח בדרך עתירה. ולפי זה "מעשה אבות סימן לבנים "– כל אחד יכול לעשות עצמו כאבות והאמהות )ולחקות את יצחק(, אע"פ שהדבר נראה כתפלת שוא^צג מכל מקום זו תפלה שוה ומועילה ,שוה לכל נפש.

כיוצא בזה מצאנו בעוד כמה מקומות שלפי הירושלמי מתחשבים יותר באפשרות של מעשה נסים^צד, שלא כשיטת הבבלי. ואחד מהם מה שבבבלי^צה נאמר לגבי עדות על אדם שמת, שאם נפל לבור וכיו"ב "אין מזכירין מעשה נסים "ואין לחשוש שניצל בדרך נס, ואילו הירושלמי חולק ואומר "שמא נעשה לו נס" כדניאל או כחנניה מישאל ועזריה .

דהיינו שלפי הירושלמי "מזכירין מעשה נסים !"

בדרך רמז: מזכירין מעשה נסים עם הכולל = בראשית, זו תחלת התורה ותחלת )ותכלית( עבודת השם )בראשית ת"י בחוכמא, מוחין דאבא, חכמה( .מעשה נסים שאני = 936 = לאה פעמים הוי' )תפלת לאה לה('^צו = רחל במספר קדמי. כנ"ל שמעשה נסים זה נעשה בתפלת לאה )שדנה דין בעצמה( או בתפלת רחל. ויש לתווך בין הדעות שתפלת רחל היינו עצם יעודה בחיים )כמו שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"(, שהוא הכח המניע את תפלת לאה )וזה הרמז במספר קדמי, קדמות רחל(.

^פו   כל תפלה היא מעשה נסים = 1156 = 34 ברבוע כו'. יש בביטוי 17 אותיות, ממוצע כל אות 68 = חיים )שהוא 4 פעמים טוב(. ראשי התבות כל תפלה היא מעשה נסים = תפלה, יצחק-רבקה.

^פז   תהלים קט, ד.

^פח  ברכות י, א, עיי"ש.

^פט  פירוש הרמב"ן ויקרא כו, יא. וכן דעת הראב"ע שמות כא, יט; כג, כה. ואכמ"ל.

^צ    בראשית רבה עב, ו. תנחומא ויצא סימן ח. וראה פירוש הט"ז עה"ת בראשית ל, כא.

^צא  ואין להקשות כיצד האמורא חולק על המשנה, כבר כתב הרא"ם )בנוגע למדרש תנחומא(

^צב  ירמיה יח, ו. ראה שם שירמיהו רואה את היוצר שעושה מלאכה על האבנים – והנה גם מושב האשה היולדת נקרא אבנים, "וראיתן על האבנים", שמות א, טז.

^צג   תפלת שוא ועוד יצחק רבקה = 1732, השרש של 3 )...1.732(, רמז ל"שלשה שותפים באדם." ^צד ראה מה שהביא בספר אמרי במערבא עמ '883.

^צה  יבמות קכא, ב. הירושלמי מובא שם בתוס' ד"ה אין מזכירין. וראה שו"ע אהע"ז יז, כט ובנו"כ.

^צו   כאשר ראשי התבות מעשה נסים שאני עולה יה פעמים הוי', והשאר עולה יהו פעמים הוי'. הערך הממוצע של כל מלה במעשה נסים שאני הוא חדש, שעולה יב צירופי הוי' )כנגד י"ב חדשים(, דהיינו התודעה שה' מחדש בטובו בכל יום ורגע תמיד יש מאין. ממילא הערך הממוצע של כל אחת מיב האותיות הוא ג"פ הוי' = לחם, סוד יב לחמים של שבת קדש )הביטוי "מעשה נסים שאני" אינו נמצא בגמרא לפנינו אבל כך מצטט הט"ז מהגמרא.(

זו דוגמה מובהקת להבדל בין שני התלמודים, הבבלי והירושלמי. הירושלמי הוא בחינת חכמה, מוחין דאבא ,"אוירא דארץ ישראל מחכים"^צז. והבבלי הוא בחינת בינה, מוחין דאמא – "במחשכים הושיבני ,זה תלמודה של בבל"^צח, "דיתבי בארעא דחשוכא ואמרי שמעתא דמחשכן"^צט – כי הבינה היא חשוכה יחסית להשגת החכמה הרואה את עצם הדבר באור בהיר. ובנידון שלנו: מצד החכמה ברור שהמציאות יכולה להתחדש בכל עת גם בדרך נס, כי החכמה רואה את ההתהוות התמידית יש מאין, "והחכמה מאין תמצא"^ק. ואילו הבינה היא כבר בגדר 'יש', מציאות הכלי )המכיל את האור(, ולכן יש כניעה מסוימת לחוקי הטבע ה'חשוכים'. ומבאר הרבי^קא שהירושלמי כאן הוא מעין הגילוי דלעתיד, מבחינה שלמעלה מהגבלה, ובסגנון דומה: הירושלמי הוא בחינת "מתנת חנם" לגבי הבבלי )וכאשר מבקשים מה' בדרך מתנת חנם אז הכל אפשרי(. אם כן, התפלה בבבל מוגבלת בתוך חוקי הטבע ורק בארץ ישראל ,ירושלמי, התפלה 'משוחררת' ללא גבולות – כמבואר שעיקר התפלה שייכת לארץ ישראל דוקא^קב.

הבדל זה שייך לשני סוגי האור האלוקי ביחס לעולם, סובב וממלא. הירושלמי שייך לאור הסובב כל עלמין ,שיחסית אליו הכל בהשוואה, הטבע והנס חד הוא, והבבלי שייך לאור הממלא כל עלמין שמצדו יש סדר והדרגה וכל דבר על מקומו הקבוע. סובב וממלא הם בחינת שמים וארץ – שמים וארץ = סובב כל עלמין וממלא כל עלמין – הבבלי "ארעא דחשוכא" הוא בחינת ארץ, ממלא, והירושלמי )"אוירא דארץ ישראל"( הוא גילוי אור הסובב ויחודו עם הממלא, בסוד "כימי השמים על הארץ". וברמז: תפלת שוא ראשי תבות שמים וארץ^קג.

ויש לומר שזהו ההבדל בין יצחק ורבקה. יצחק הוא "עולה תמימה"^קד שלא יצא מארץ ישראל, מוחין דאבא ,כתלמוד הירושלמי, ורבקה עלתה מבבל, תלמוד בבלי, מוחין דאמא. לכן בפשט לא מוזכרת תפלת רבקה כלל )כדעת הבבלי שבסתם אין מתפללים על דבר כזה(, וגם לפי הדרש שרבקה התפללה זהו מכח יצחק בעלה )ולכן תפלתה אינה מפורשת(, "עולה עמו ואינה יורדת"^קה – עולה מבבל לקבל מוחין של ארץ ישראל .

בהמשך לזה יש לדרוש: כאשר הבנים התרוצצו במעיה של רבקה היא אמרה "אם כן למה זה אנכי" ופירש רש"י "למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון", ויש לומר שרבקה חששה שמא חטאה במה שהתפללה תפלת שוא וכעת נענשת. יותר מזה, בשעת התפלה גופא היה לרבקה חשש זה, והיתה מסופקת אם כשר הדבר. אלא שספק זה היה באמת 'שארית' מבית אביה בבבל, וזה מה שהיא נקראת "צדיק בן רשע", ומאותו ספק נוצר עשו )שיש בו את ה'ֵגֵנים' של בית אביה(. אבל מעצם תפלתה )שהתעצמה עם דרגת יצחק( נוצר יעקב, ש"ידו אוחזת בעקב עשו" כדי לבטל את הספק )= עמלק, הנכד של עשו.(

תפלת הצדיק וגזרת הצדיק

והנה יש לפרש את הבבלי בדרך אחרת, שלכאורה היא הפשוטה ביותר, ולחלק בין דרך תפלה לדרך גזרה, ובלשון

הרוגאטשובר^קו "והנה זה שני גדרים, תפלה וגדר צדיק מבטל". כלומר, מצאנו הרבה מעשים שהנביאים והצדיקים פעלו מופתים בשינוי טבעו של עולם )כרבי חנינא בן דוסא שהוזכר(, ויש לומר שזה לא בדרך תפלה אלא בדרך גזרה

                                                   ^צז בבא בתרא קנח, ב.

^צח  סנהדרין כד, א.

^צט  לפי פסחים לד, ב.

^ק    איוב כח, יב.

^קא  שיחות קדש הנ"ל. לקו"ש ח"א, פרשת תזריע עמ '232.

^קב  ליקוטי מוהר"ן תורה ז: "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו. ועיקר אמונה, בחי' תפלה, בחי' נסים, אינו אלא בארץ ישראל", עיי"ש.

^קג   "שמים וארץ" כתוב שתי פעמים בתורה, בשתיהן" ֹקֹ נה שמים וארץ", וחמש פעמים בתהלים, בכולם "ֹעֹשה שמים וארץ", חלוקת ז-הב.

^קד  רש"י פרשתנו כה, כו. כו, ב.

^קה  כתובות מח, א.

^קו   צפנת פענח ב"ק פ, ב. וכיו"ב בצפנת פענח עה"ת הפטרת פרשת וירא. צ"פ הלכות ברכות פ"י ה"ט, הלכות תעניות פ"ב הי"ג.

– "ותגזר אמר ויקם לך"^קז, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"^קח. וממילא יש לומר שבגמרא רביוסף לא התכוון להוכיח מלאה שניתן להתפלל על שינוי המין, שהרי היא לא התפללה אלא "דנה דין בעצמה", על דרך צדיק גוזר, אלא רק בא להוכיח שמצינו שינוי כגון זה ועל זה מתרצים "אין מזכירין מעשה נסים" שזהו מעשה נסים ואין מתפללים על כך, אבל לאה עצמה לא פעלה בדרך תפלה. ואילו הירושלמי נקט שרחל התפללה ובעקבות זאת דינה הפכה לנקבה, ולכן מוכיח מזה שניתן להתפלל על נס )ועוד, "צדיק גוזר" הוא על אחרים, אבל על עצמו "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"^קט אלא בדרך תפלה, ולכן אם לאה פעלה את השינוי הדבר יכול להיות בדרך גזרה אבל אם הוא נעשה ע"י רחל פשוט שזה בדרך תפלה.(

אך יש לדייק יותר: באמת גם המופתים הגדולים שעשו הצדיקים שייכים לכח התפלה, כמו שכתוב על אלישע "ברחמי הוא דעבד"^קי – דהיינו שבתוך הגזרה של הצדיק יש גם בקשת רחמים פנימית^קיא. דהיינו שיש שתי בחינות בתפלה גופא, כמו שמבאר רבי נחמן^קיב שיש תפלה בבחינת רחמים ותפלה בבחינת דין, שאז צריכים "בעל כח "שיתפלל אותה ,כמו "ויעמד פינחס ויפלל, שעשה פלילות"^קיג. כיוצא בזה יש לומר שישנה תפלה בבחינת פלפול ,התדיינות עם הקב"ה בדרך משא ומתן, כמו "אתה אמרת ")כמורנו הבעש"ט שהיה מתפלל בסגנון כזה בימים נוראים^קיד(. וזהו לשון עתירה אצלנו, תפלת בעל כח שהופכת את הגזרה, כמו שמפרשים חז"ל )לקמן( שעתירה היא במשמעות של הפיכה ממדת הדין למדת רחמים ולשון מחתרת )ועוד יש לרמז: עתירה כמו מתריעין )שורשים עתר-תרע(, בדרך כלל "אין מתריעין על מעשה נסים" אבל העתירה פועלת מעשה נסים( .יצחק אבינו בעתירתו 'מתמקח 'ומתפלפל עם ה' )כמו פינחס ,יצחק = פינחס( עד שהוא מנצח את ה") 'וקודשא בריך הוא קא חייך ואמר נצחוני בני"^קטו, צוחק מיצחק(, לכן לעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "אתה אבינו"^קטז, עמוד התפלה שמנצח את הקטרוג על ישראל, "ויעתר יצחק לה'... ויעתר לו ה ."'

ביתר ביאור: התפלה נובעת ממדת השפלות, שבה האדם מרגיש חסר ונזקק ועומד מול הקב"ה בבקשת רחמים שימלא חסרונו, וממילא הוא נתון בתוך מגבלות הבריאה, חוקי הטבע שחקק ה', ואינו מתפלל )בדרך כלל( לשנות את הטבע הזה, ולא מרגיש ראוי שיעשה לו נס. ואילו הגזרה באה מהמקום שבו הצדיק מתדמה לבורא, "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות"^קיז. ובמושגי הספירות: התפלה שייכת למלכות, שפנימיותה היא השפלות )וכן השרשים תפל-שפל קרובים זה לזה(, מדת דוד המלך )"והייתי שפל בעיני"(, ואילו צדיק גוזר ומבטל שייך לספירות נצח והוד, "כליות יועצות" וכן הצדיק נותן עצה לה' וגוזר כיצד להנהיג את העולם )שייך ל-תהא שנת עצה טובה(, כאשר השורש העליון הוא מה שהקב"ה נמלך בנשמות הצדיקים לברוא את העולם^קיח – בנצח הצדיק גוזר

                                                   ^קז איוב כב, כח.

^קח   לפי תענית כג, א. ירושלמי תענית פ"ג ה"י.

^קט   ברכות ה, ב.

^קי    מגילה כז, א. אמנם הרוגאטשובר מבאר שהתפלה נצרכה כדי להמשיך את הברכה של אליהו "פי שנים", שיקבל ממנו את הכח של צדיק גוזר .

^קיא  וכן לשון הבכור שור הנ"ל" ואין ראיה מר"ח בן דוסא שקירה בית בתפלתו וכמה עובדי דשם בתענית דשאני הוא דרב גובריה ומעשיו על דרך ותגזור אומר ויקם לך, וק"ל".

^קיב  לקוטי מוהר"ן ח.

^קיג  סנהדרין מד, א .

^קיד  מובא בכתר שם טוב אות שלו ואילך.

^קטו  בבא מציעא נט, ב.

^קטז  שבת פט, ב.

^קיז   בראשית רבה צח, ג.

^קיח  לפי בראשית רבה ח, ז.

והקב"ה מקיים ובהוד הקב"ה גוזר וצדיק מבטל^קיט. על כח הגזרה שייך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה"'^קכ, שנאמר עליהושפט מלך יהודה, אלא שגם הוא הולך בדרכי דוד אביו ואוחז במדת השפלות, כנ"ל שהכל שייך לתפלה .

והנה "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות הוי' אלהים"...^קכא, ויש לפרש: מדת הדין היינו שהצדיקים יפעלו רק בדרך גזרה, "אני אמרתי אלהים אתם ]בשם אלהים לבד, שהוא מדת הדין["^קכב, אבל לבסוף "ראה שאין העולם מתקיים "– שאין צדיקים כאלה, או שאם ישנם הם עלולים גם להחריב את העולם במדת הדין )כמו רשב"י כשיצא תחלה מהמערה( – ואז "שתף מדת הרחמים", בדרך תפלה )רחמי(, שם "הוי' אלהים" דהיינו שהרחמים קודמים אך כלול בתוכם כח של גזרה )וזה המשך הפסוקים "אכן כאדם תמותון", שאז יש צורך בתפלה כמו אדם ההולך למות, כמו שנאמר^קכג על משה רבינו שהחלה עצמו בתפלה על ישראל, בדרך בקשת רחמים(. במחלוקת התנאים על תנורו של עכנאי^קכד, רבי אליעזר הוא "צדיק גוזר" בשינוי הטבע ורבי יהושע אוחז בדרך התפלה ואומר "לא בשמים היא "– כנודע שרבי אליעזר הוא מדת הדין ורבי יהושע מדת הרחמים.

במלים אחרות: לעשות מופתים בדרך גזרה שייך למדת האמת. "וה' אלהים אמת"^קכה, שרק מציאותו היא האמת^קכו, וכל מי שדבוק במדת האמת )"זכאי קשוט" בלשון הזוהר(, "עושה האמת מפני שהוא אמת"^קכז, יכול להתפלל-לגזור על שינוי הטבע. הנס הגלוי הגדול ביותר של "צדיק גוזר" הוא עמידת השמש ליהושע בן נון, "לשמע ה' בקול איש"^קכח, וכן עמדה השמש למשה רבינו ולנקדימון בן גוריון – והרמז: משה יהושע נקדימון בן גוריון = אמת אמת אמת )ממוצע כל שם(, הכל במדת האמת^קכט.

והנה בנוגע לציבור כתבו הפוסקים שניתן להתפלל על הנס, כמו בנוסח "הרחמן הוא יעשה לנו נסים"^קל. שהרי "ועמך כלם צדיקים ]כיצחק אבינו וכרבי חנינא בן דוסא, ולכן[ לעולם יירשו ארץ ]יירשו היום בכח תפלתם-גזרתם["^קלא. וכן כל התפלות על הגאולה הן בדרך עתירה וגזרה, שתבוא הגאולה תיכף ומיד ממש, "עם ענני שמיא"^קלב, "זכו אחישנה"^קלג – "לאלתר לתשובה לאתר לגאולה"^קלד.

^קיט כמבואר במאמר 'תשעת עיקרי האמונה של פנימיות התורה' בספר אמונה ומודעות. וראה שם שכנגד הבינה שייך העיקר של "עבודה צורך גבוה", עבודה היינו תפלה )עבודה שבלב(, בסוד הקשר בין מלכות לבינה, ה"א תתאה בה"א עילאה )"הא בהא תליא .(" ^קכ דברי הימים-ב יז, ו. וראה מאמר בשם זה בספר מלכות ישראל ח"ב.

^קכא  רש"י בראשית א, א.

^קכב  תהלים פב, ו.

^קכג   ראה ברכות לב, א.

^קכד  בבא מציעא נט, ב.

^קכה  ירמיה י, י.

^קכו   כמבואר בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה.

^קכז   רמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ב, שם מבאר שהיא דרגת העובד מאהבה כאברהם אבינו.

^קכח  יהושע י, יד.

^קכט  והתבאר בשיעור כ"ה מרחשון שנה זו.

^קל    שו"ע או"ח קפז, ג. ועל זה תמה הבכור שור שהרי לא מתפללים על נס ותירץ לחלק בין יחיד לרבים או בין דרך הטבע לנס גלוי. הובאו דבריו בשערי תשובה על השו"ע שם, וראה שם בחכמת שלמה .

^קלא  ישעיה ס, כא.

^קלב  דניאל ז, יג.

^קלג   סנהדרין צח, א.

^קלד  מאמר הרבי הריי"צ .ואף שהקב"ה השביע "שלא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים יותר מדי" )כתובות קיא, א(, מכל מקום כלשון הרבי: "במשך כל הדורות דזמן הגלות ציפו בנ"י והתפללו בכל יום ויום לביאת המשיח ועל אחת כמה וכמה צדיקי ונשיאי ישראל שאצלם היתה התשוקה והגעגועים כו' לביאת המשיח בתוקף הכי גדול, וכמה מהם מסרו נפשם לדחוק הקץ )למרות האזהרה שלא לדחוק את קץ( כידוע בדברי ימי ישראל", משיחת פרשת ויצא תשמ"ח.

]באותיות קצרות יש לומר עוד בדרך הסוד: לשון המדרש שהקב"ה גלף לרבקה את הרחם רומזת באופן מובהקלסוד הצמצום, שהרי נאמר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"^קלה. "טהירו עילאה" היינו התפשטות אור אין סוף, מלכות דאין סוף, רצון ומחשבת "אנא אמלוך "– ונמצא שרבקה אמנו היא סוד טהירו עילאה )ו"שני גיים בבטנך" שני מלכים-מתגאים, יעקב הוא "אנא אמלוך" בקדושה ועשו בקליפה(. בתוך הטהירו יש גליפה-חקיקה, שנעשית מכח תפלת יצחק )יש-חק, חקיקה(. הגליפה היא סוד עולם המלבוש, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", והרחם עצמו הוא משל מופלא לחלל הפנוי שבתוכו יש מקום לעמידת העולמות .

יעקב הוא הקו הבוקע בחלל הצמצום, ושורשו מעולם המלבוש, ועשו היינו התהוות הקליפות במקום הפנוי[.

בני חיי ומזוני

נחזור לפרשת השבוע: הנה פרשת חיי שרה עסקה בשידוך יצחק ורבקה, ופרשת תולדות, כשמה כן היא, עוסקת בבנים שנולדו. לאחר החתונה מגיע זמן הבנים, ועל כך יש להתפלל. אמנם גם השידוך היה מלווה בתפלה, אבל פחות מפורשת: "ויצא יצחק לשוח בשדה" ומפרשים חז"ל שהתפלל על זיווגו^קלו, אבל הדבר לא מפורש. גם בדברי אליעזר אל ה' שיזמן את האשה המתאימה היתה כלולה תפלה )"הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם ("אבל זו תפלה שבאה בהמשך לברכה שהעניק אברהם, כמו שהתבאר ההבדל בין ברכה לתפלה. נמצא שעיקר התפלה בתורה הוא על בנים – "מעשה אבות סימן לבנים", סימן לבנים שיתפללו על בנים. תפלה זו היא בדרך עתירה, כידוע ש"על ילדים צריך מסירות נפש ]החל מתפלה במסירות נפש["^קלז.

והנה "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא"^קלח. אפשר לחשוב ש"מזלא" אינו תלוי כלל במעשה האדם, אבל בחסידות מבואר שאע"פ שזכות רגילה אינה מועילה אך יש זכות גדולה שמעוררת את המזל העליון. זהו גם כח התפלה לשנות את המציאות ולהגיע עד לשרש המזלא, במיוחד תפלה בבחינת "עתירה." "מזלא" הוא הכתר, שרש הנשמה העל-מודע, ושלשת הדברים "בני חיי ומזוני" הם כנגד שלשת הראשים שבכתר .בני שייך לראש העליון של הכתר הנקרא "רישא דלא ידע ולא אתידע" )רדל"א(, כח האמונה בנפש – בנים = אמונה ובזכות האמונה ה"דלא ]ידע[" הופך ל-אלד. חיי שייך לראש השני הנקרא "רישא דאין", כח התענוג בנפש – תענוג שייך לחיים )כמו "להחיות בהם נפש כל חי" שפירושו להתענג^קלט, וכמו "כי עמך מקור חיים"^קמ שמתפרש מקור כל התענוגים(. מזוני שייך לראש השלישי הנקרא "רישא דאריך", כח הרצון בנפש – כמו שמפורש בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"^קמא.

לשון עתירה

עתירה היא אחד מעשרה לשונות של תפלה^קמב, וכתב רש"י" ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן

'ועתר ענן הקטרת'^קמג מרבית עלית העשן". אם כן, יש קשר בין לשון עתירה לקטרת, כמו שהתפלה בכלל נקראת

^קלה  זוהר ח"א טו, א. וראה ביאורו בספר מגיד מראשית אחרית.

^קלו   ראה העמק דבר עה"פ.

^קלז   מאמר הרבי הריי"צ.

^קלח  מועד קטן כח, א.

^קלט  תוס' ברכות לז, א ד"ה בורא.

^קמ    תהלים לו, י.

^קמא  תהלים קמה, טז .בנים-אמונה חיים-תענוג מזון-רצון = 1250 )הרבוע הכפול של 25( = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה ועם מזונות )במקום מזון( = 1656 = 6 פעמים חיים נצחיים, חיה במשולש, ממוצע כל תבה )והוא עולה 8 פעמים אור(. 1656 היא שנת המבול.

^קמב  המנויים בספרי ר"פ ואתחנן.

^קמג  יחזקאל ח, יא. יש גם "עתר" כשם מקום בספר יהושע טו, מב: "לבנה ועתר ועשן "– עתר סמוך לעשן .ועתר ענן הקטרת = 1560 = 3 פעמים 520, ממוצע כל תבה = 12 פעמים 130, ממוצע כל אות. ועתר ענן הקטרת עלה = 1665 = אדם פעמים הבל )ענן הקטרת הוא הבל כנ"ל(.

קטרת, ובפרט תפלת מנחה של יצחק אבינו – "תכון תפלתי קטרת לפניך מנחת ערב"^קמד. עליית ענן הקטרת היא כמוהבל הלב שהוא מקור אותיות הדבור של התפלה. "עתר ענן הקטרת" הוא הבל ריחני כמובן )קטרת( – שייך לחוש הריח של חשון, החודש בו קוראים בתורה פרשת תולדות.

ההבל באותיות הדבור שייך לאות ה "אתא קלילא דלית בה מששא"^קמה, בחינת נוקבא. והנה ה-ה נוספה לשמותיהם של אברהם ושרה כאשר אברהם הצטוה על המילה והתבשר בהולדת יצחק – מכאן שהשורש של יצחק ובת-זוגו רבקה הוא בשתי אותיות ה של אברהם ושרה, והיא באה לידי ביטוי בתפלתם. גם בדברי הרמב"ם יש לרמז: בספר המצוות שלו מצות התפלה היא החמישית במניין, וכן בי"ג עיקרי האמונה שלו העיקר החמישי הוא שרק לה 'ראוי לעבוד ולהתפלל^קמו, הכל קשור לאות ה, כאשר סדר מניין המצוות שייך לאברהם )=רמח מצוות עשה( ועיקרי האמונה שייכים לשרה )"איהי אמונה"^קמז(.

ובמדרש^קמח: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר ששפך תפלות בעושר, ריש לקיש אמר שהיפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אידרא. לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן ואומר רבש"ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו אף היא אמרה כן כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה. כי עקרה היא, רבי יודן בשם רבי לקיש עיקר מטרין ]רחם[ לא הוה לה וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. ויעתר לו ה', רבי לוי אמר משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא". יש כאן שלשה פירושים ל"ויעתר": לשון עושר ,לשון היפוך ולשון חתירה:

דברי רבי יוחנן, "ששפך תפלות בעושר", דומים לפירוש רש"י הנ"ל, לשון ריבוי. הדימוי לעושר שייך ליצחק ,"הרוצה להעשיר יצפין ]צפון היינו מדת הגבורה של יצחק["^קמט.

דברי ריש לקיש, "שהפך את הגזרה", הם כמו שנאמר בגמרא^קנ "אמר רבי יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות". והנה רבי יוחנן הוא צדיק מעיקרו, בחינת עשיר, ואילו ריש לקיש הוא בעל תשובה שעושה "אתהפכא" ומתאים לו לפרש על הפיכת הגזרה.

דברי רבי לוי, מלשון חתירה, שייכים לענין התשובה )כמו שנאמר בגמרא^קנא על תשובתו של המלך מנשה "ויעתר לו... שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע לקבלו בתשובה"(. תשובה קשורה לספירת הבינה, השורש של יצחק ורבקה, וכן מוצא אותיות הגרון ח-ע שייך לפי הסוד לבינה.

^קמד  תהלים קמא, ב. ובירושלמי ברכות פ"ד ה"א למדו מכאן שתפלת מנחה הוקשה לקטרת.

^קמה  פיוט אקדמות.

^קמו   בנוסח פיה"מ הרגיל לא נאמר בפירוש "להתפלל" אבל כן הוא בנוסח "אני מאמין" שהתקבל בישראל.

^קמז   זוהר ח"ג רל, א.

^קמח  בראשית רבה סג, ה.

^קמט  בבא בתרא כה, ב.

^קנ     יבמות סד, א.

^קנא   סנהדרין קג, א.

רמזי ויעתר

נתבונן בלשונות הפסוק בדרך החשבון:

ויעתר = 686 )ובחרת בחיים(, 7 בחזקת 3 )מעוקב 7( כפול 2.

ויעתר בצירוף יצחק רבקה = 1201, מספר השראה של 25.

ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 5 פעמים שמחה )סוד ה' ליראיו כו'(, ממוצע כל תבה. השמחה קשורה ליצחק ,לשון צחוק-שחוק )יצחק מתפלל ל"אלהי יצחק" שהוא בינה-אמא ,סוד "אם הבנים שמחה"(. והנה עיקר השמחה תהיה בביאת משיח, אותיות ישמח, שכלי זיינו הוא התפלה ויש לומר שזו תפלת עתירה דוקא. אמצעי התבות ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 1369, יחידה-הבל ברבוע )כנ"ל בעניין ההבל .37 הוא גיל יצחק בעקדה( = ורוח אלהים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח.

מ"ויעתר" עד "ויעתר" ,"ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר" = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, שלמות עשר הספירות.

עתירה = 685 = יחוד בעז רות. זהו 'מספר השראה' של 19 )18 ברבוע ועוד 19 ברבוע, כאשר מספר ההשראה הקודם הוא תריג( והוא 5 פעמים 137 )קבלה וכו,(' ממוצע כל אות במלה עתירה.

עתירה תפלה )כאשר ת של תפלה יוצאת מהאות השניה של עתירה, כמו בהרבה זוגות מלים( = 1200. ראשי התבות הן עת, "עת לעשות לה "')בתפלה שהיא חיי שעה, עת(, ושאר האותיות = פעמיים שסה.

השרש עתר מופיע 25 פעמים בתנ"ך ,10 בתורה ,2 כאן ועוד 8 של משה בעשר מכות. נמצא שמשה מקבל את כח תפלתו מיצחק ורבקה )כח הגבורה, להכות את מצרים( ."ויעַתַ ר" נמצא עוד פעם אחת בנ"ך: "ויעתר מנוח אל הוי'"^קנב )= 7 פעמים 11 ברבוע( והנה מנוח = חצי יצחק. יש פעם אחת "יעַתַר" ,"יעתר אל אלוה וירצהו"^קנג = עתרת, "עתרת ]לשון רבוי[ שלום ואמת"^קנד.

נחשב במספר קטן: עתר = 13. ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 91 במספר קטן= 13 במשולש! ויעתר יצחק

= 39, ג"פ אחד, הוי' אחד = עתר עתר עתר(. להוי' לנכח אשתו = 52, בן )4 פע 'אחד(.

עתר-עקר )ער ער( = 1040 = יצחק פנים ואחור )40 פעמים הוי'( = נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן לשון הריון )"ותהר רבקה אשתו(". עתר-עקר במילוי) עין תו ריש עין קוף ריש( 1872 = חסד פעמים הוי', חלק המילוי לבדו עולה 832, ארץ ישראל, לב פעמים הוי'.

עבודה שבלב = ונח מצא חן בעיני ה' )השראה יה(, כידוע ששרש יצחק הוא נח )וכן עתר במ"ס = 58, חן-נח(. ויחד עם תפלה = 936 = לו פע 'הוי' – "ויעתר לו הוי'". משה התפלל תפלה קצרה )= 910 חצי 1820, שתי תפלות

קצרות שחרית ומנחה] שהרי תפלת ערבית רשות[ כנגד ב תמידין( אל נא רפא נא לה = 449 ויחד עם ונח גו ,'421 = 870 = יה פעמים חן-נח.

"ותהר רבקה אשתו" אותיות תורה. יש חמש פעמים "ותהר" בתורה, כנגד חמשה חומשי תורה ,וזו הפעם החמישית כנגד משנה תורה .חמש "ותהר" נאמר על חוה אשת קין הגר שרה רבקה = 1900 = 100 פעמים חוה, הכל תיקון חוה( .ותהר רבקה = 918 = אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה = אמונה שפלות, ט פעמים אמונה-בנים. רבקה אשתו = 1014 = 6 פעמים 13 ברבוע ,3 פעמים הוי' פעמים אחד. ותהר רבקה אשתו = 1625, השראה 29, 13 פעמים 5 בחזקת 3, כה פעמים אדני.

                                                   ^קנב שופטים יג, ח.

^קנג  איוב לג, כו.

^קנד  ירמיה לג, ו.