חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה - הכנסת כלה - פרשת חיי שרה הדפסה דוא

 

 

בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

 

 

טעם מצוה

 

 

פרשת חיי שרה

הכנסת כלה

 

 

 

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

 

 

מהדורה פנימית. לא מוגה.

חשון ה'תש"פ

 

פרשת חיי שרה – הכנסת כלה

"וַיָֹבֹא אַבְרָָהָם לִּסְֹפֹד לְשָָרָה וְלִּבְכָֹתָהּ". "וְאַחֲֵרֵי ֵכֵן קַָבַר אַבְרָָהָם ֶאֶת שָָרָה אִּשְתֹוֹ ". "וַיֹאֶמֶר אַבְרָָהָם ֶאֶל עַבְדֹּוֹ זְַקַן בֵיתֹוֹ ... ִּכִּי ֶאֶל אַרְִּצִּי וְֶאֶל מוֹלַדְִּתִּי תֵֵלֵךְ וְלָקַחְָתָ אִָּשָה לִּבְִּנִּי לְיִּצְָחָק". "וַיְבִּאֶָהָ יִּצְָחָק הָאֹהֱָלָה שָָרָה אִּמֹּוֹ וַיִַּקַח ֶאֶת רִּבְָקָה וַתְִּהִּי לֹוֹ לְאִָּשָה וַיֶאֱהָבֶָהָ וַיִּנֵָחֵם יִּצְָחָק אַחֲֵרֵי אִּמֹּוֹ ". "וַיִּגְַוַע וַיָָמָת אַבְרָָהָם בְשֵיָבָה טוָֹבָה... וַיִּקְְבְרוּ אֹתֹוֹ יִּצְָחָק וְיִּשְמֵָעֵאל בָָנָיו ֶאֶל מְעַָרַת הַמַּכְפֵָלָה".

פרשת חיי שרה כולה גמילות חסדים: פותחת ומסיימת ב"חסד של אמת" בקבורת שרה ואברהם, ובאמצע נישואי יצחק ורבקה כאשר רבקה עצמה נבחנת במדת החסד המופלגת שלה. ואלו דברי הרמב"ם בהלכות אבלא "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'".

בפרשתנו נמצאים כמעט כל הפרטים שמונה הרמב"ם )מלבד בקור חולים(, ומתוכם נעסוק כעת בענייני נשואין )על הכנסת אורחים ראה בפרשת וירא ושם גם התבארו דברי הרמב"ם וגדר המצוה של גמילות חסדים(.

גמילות חסדים בנישואין נלמדת כבר מאדם וחוה שהקב"ה עסק בנישואיהם, כמו שאומרים בנוסח שבע ברכות "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"ב, "'ויביאה אל האדם' מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון"ג. "אמר רבי שמלאי תדע שכל דרכיו חסד שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו'... ובסופה קבר את המת ובאמצעיתה בקר את החולה"ד, וממילא בהכנסת כלה מקיימים גם ללכת במדותיו של הקב"ה )כמו שהתבאר בפרשת וירא(. אלא שנישואי אדם וחוה לא מפורשים בכתוב ואילו הזיווג של יצחק ורבקה מפורש באריכות, החל מ"ולקחת אשה לבני ליצחק" שעולה פעמיים הכנסת כלה. וכן הסמיכו כמה מהלכות נישואין על הכתובים בנישואי יצחק ורבקה, כמו דין ברכת חתניםה.

יתירה מזו, יצחק ורבקה הם 'הזוג המושלם' בתורה, הזוג הראשון שנאמרה בו אהבה, "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה". וכן מבואר בפנימיות שסוד הנישואין הוא זיווג ספירת המלכות, 'פרצוף הנוקבא', עם זעיר אנפין ,פרצוף הזכר )יחוד אותיות וה בשם הוי'(. ובמושגי השמות: יחוד שם מה )בגימטריא אדם( עם שם בן, ומוסבר שזהו יחוד יצחק )שם מ"ה( ורבקה )שם ב"ן(, ולכן הוא הזיווג העיקרי בתורהו.

א. מצות הכנסת כלה

בדברי הרמב"ם הנזכרים יש שלשה פרטים בנשואין, "להכניס הכלה... לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל

צרכיהם) "זאת מלבד עצם התקנה של ימי המשתה והשמחה שמביא הרמב"ם בהלכות אישות "תקנו חכמים שכל

                                                   א פי"ד א-ב.

ב                      כתובות ח, א. וברש"י שם ד"ה שמח תשמח מבאר על ברכת "שהכל ברא לכבודו" שהיא" אסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא".

ג                       ברכות סא, א. ובבראשית רבה ח, יג" נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה וברכן... מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון". ובאבות דרבי נתן פ"ד "שתקנה הקב"ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל האדם". ובפרקי דרבי אליעזר פי"ב "אמר הקב"ה בואו ונגמול חסד לאדם ולעזרו", עיי"ש.

ד                      תנחומא וירא א. וראה הנוסח בתנחומא בובר וירא ד. ובבראשית רבה ח, יג" אמר רבי שמלאי מצינו שהקב"ה מברך חתנים ומקשט כלות ומבקר חולים וקובר מתים, מברך חתנים מניין, ויברך אותם אלהים, ומקשט כלות מניין, ויבן ה' אלהים את הצלע". אמנם בגמרא סוטה יד, א כתובה המימרה של רבי שמלאי באופן אחר, "דרש רבי שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים... דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'", נקטו הלבשת ערומים המפורשת בכתוב ולא הכנסת כלה שאינה מפורשת.

ה                      מסכת כלה פ"א ה"א. ראה תוספות כתובות ז, ב ד"ה שנאמר ושאר ראשונים שם. ובגדר שליחותו של אליעזר יש כמה שיטות, כמו שביאר יפה ר' אשר וייס שליט"א, ואכמ"ל.

ו                       כמבואר בלקוטי תורה פרשת וזאת הברכה צו, ג. ורמז: יצחק רבקה מה בן = ברית )ברית הנישואין בקדושת הברית(. ויחד עם אדם חוה = 676, הוי' ברבוע.

הנושא את הבתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים"ז, ובתחילת הלכות אבל" משה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.(" ובמצוה לשמח חתן וכלה כתב הטור" מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה... ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל לפי שהיתה מרקדת בהן לפני חתן וכלה". מלבד זאת, עצם העיסוק בשידוכין הוא מצוה ולכן מותר לשדך בשבת, "משדכין על התינוקות ליארס בשבת... 'ממצוא חפצך ודבר דבר' חפציך אסורים חפצי שמים מותרים"ח. וכן נכלל במצות צדקה לסייע לאדם למצוא את זיווגו, "די מחסורו אשר יחסר לו... לו זו אשה"ט.

בדברי הרמב"ם: "להכניס הכלה "היינו להשתתף בליווי הכלה בפועל בשעת הנישואין )וכן הנישואין עצמם נקראים לכנוס-להכניס את האשה לבית בעלה או לחופה(, כמו שמפרש רש"י את המושג 'הכנסת כלה'י "ללוותה מבית אביה לבית חופתה", ובמאירי "מבית אביה לבית בעלה" )מתאים לשיטת הרמב"ם שחופה היינו שהבעל מכניסה לביתויא(. אמנם לפעמים 'הכנסת כלה' הכוונה לסיפוק צרכיהיב, אבל זהו הפרט השלישי בדברי הרמב"ם "לסעדם בכל צרכיהם" ולכן ברור ש"להכניס הכלה "בתחילת דבריו היינו ללוותה בפועל. וזה סדר הדברים ברמב"ם: תחילה הזכיר הכנסת כלה, בין הוצאת המת לליווי האורחים ,כיון שכל אלו פעולות שאדם עושה בהליכה-ליווי, ובהמשך הזכיר בנפרד לשמח חתן וכלה ולסעדם.

בנוסף הגמראיג מאריכה בענין הריקודים והשבח לפני הכלה, "כיצד מרקדין לפני הכלה... כלה נאה וחסודה", אלא שהרמב"ם השמיט כל זה ,וכנראה לדעתו אין דברים אלו הלכה מחייבת .והנה אפשר לפרש שהריקודים והשבח הם חלק מ'הכנסת כלה', שהיו מרקדים ומשבחים לפניה כשמוליכים אותה לחופה, ולא מדובר בשמחת המשתה שלאחר מכן, וכך מפורש בדברי אדמו"ר הזקן )שיובאו בהמשך(יד. אמנם לשון הטור ובשו"ע היא "מצוה לשמח חתן וכלה ולרקוד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה ,"צירפו את הריקוד והשבח לשמחה )ואולי זה מפני שינוי המנהגים במשך הדורות אבל בגמרא הכוונה להולכת הכלה( .

ואמנם נוהגים ללוות גם את החתן אך ליווי הכלה הוא עיקר ,כלשון הדרישה" המצוה רמיא אכל הקהל יותר בכלה וכדדייק לישנא הכנסת כלה לחופה ולא אמרו הכנסת חתן לחופה"טו, כמו בנישואי אדם וחוה "ויביאה אל האדם."

                                                   ז הלכות אישות פ"י הי"ב.

ח   שבת קנ, א.

ט   כתובות סז, ב.

י    רש"י מגילה כט, א.

יא  הלכות אישות פ"י ה"א. ראה אנצ"ת ערך חפה.

יב  כמו שמקובל בלשון הפוסקים והעולם. וכן בגמרא סוכה מט, ב נאמר שהכנסת כלה צריכה להיות באופן של "והצנע לכת", ופירש רש"י בפירוש השני בשם יש מפרשים שהאדם לא יתפאר בכך שסייע להכנסת כלה, וכתב שכן הוא בשאלתות.

יג   כתובות טז, ב.

יד  וכן נראה ממה שמיד לאחר הסוגיה של "כיצד מרקדין" ממשיכה הגמרא לעסוק בעניין הכנסת כלה, "מעבירין את המת לפני הכלה ...

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה" )כמו שיתבאר להלן(. בסוגיה של כיצד מרקדין נאמר "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה", ובסוגיה של "מבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה" נאמר "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה".

טו  דרישה יו"ד סי' שסא אות א.

ומפרשים שליווי הכלה נועד "לחבבה על בעלה"טז. ולמעשה דנו מהי הכנסת הכלה בפועל לפי שינויי המנהגיםיז. הדרישה כתב שהיה ראוי ללוות את הכלה כשמביאים אותה לחופה, ולבסוף הסכים שהכנסת כלה מתקיימת במה שהולכים הקהל עם החתן לכסות ראש הכלה .והט"ז כתב שכיסוי ראש הכלה הוא רק הכנה לחופה ואין זה הכנסה לחופה, וליווי הכלה לחופה נעשה בידי הנשים "ואין להתערב שם עמהם" ולבסוף הביא מנהג שהאנשים החשובים הולכים לקראת הכלה כשמגיעה לחופה, וכ"כ הבית שמואל )דהיינו שהנשים מלוות את הכלה והגברים יוצאים מעט מהחופה לקראתן וחוזרים לאחוריהם. אך למעשה כיום לא מצוי שנוהגים כך. אכן אפשר לקיים היום הכנסת כלה כשמלווים את החתן והכלה לחדר היחודיח(. מכל מקום, נמצא שלמעשה בטלו את הכנסת כלה כפי שהיתה בזמן חז"ל )מחשש פריצותיט(, ואפשר שעיקר המצוה מתקיים במה שבאים להשתתף בחופה שהיא הכנסת הכלה, וגם כשמלוים את החתן כשהכלה נכנסת אליו הרי זה לכבודה )כמו שכתב הבן איש חיכ(. ועוד, ועיקר, למעשה הנשים מלוות את הכלה ונמצא שמצוה זו זכו בה הנשים הצדקניות.

ולשון אדמו"ר הזקן "וידוע שבימי חכמי התנאים היה החתן עושה הסעודה בביתו דוקא והכלה אין לה בית ,ועיקר המצוה להרבות בכבוד כלה הוא להביאה ולהכניסה לבית החתן ברוב עם שילכו עמה ולהללה ולשבחה בכל מיני מעלות"כא, ומבאר בפנימיות שהכלה היא המלכות והחתן הוא זעיר-אנפין ועניין הנישואין הוא שהמלכות עולה אל ז"א, ואין למלכות כח לעלות מצד עצמה )"מאחר שהיא בשפלות בעצמותה"כב( והיא צריכה עוזרים לעלות אל החתן )ומבאר שם שצריך דוקא זכרים שיבואו עמה, ולא כמו המנהג היום כנ"ל.(

נחזור לסדר הדברים ברמב"ם. הרמב"ם מנה שלש מצוות של הליכה "להוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים". בפנימיות, שלש אלו שייכים לספירות נצח-הוד-יסוד, נצח והוד הן כנגד הרגלים כידוע, והיסוד נחשב כרגל שלישית .בפרט, הוצאת המת שייכת להוד, "הודי נהפך עלי למשחית"; הכנסת כלה היינו ההליכה מהמלכות )הכלה( אל היסוד )החתן(; ליווי האורחים שייך לנצח, רגל ימין המעמידה את הגוף .

גם שלשת החלקים בהכנסת כלה גופא – הכנסת הכלה, לשמח חתן וכלה, ולסעדם בכל צרכיהם – מכוונים כנגד נצח-הוד-יסוד: הכנסת כלה היא עליה ממלכות ליסוד כנ"ל; לשמח חתן וכלה שייך להוד, כיון ששמחה היא בבינה )"אם הבנים שמחה ("המתפשטת עד הוד )בקו שמאל(. גם הוצאת המת שייכת להוד כנ"ל, וזה מצד הדינים המשתלשלים מהבינה, וכן מודגש בכמה מקומות היחס בין מיתה לנישואין )כתקנת ימי האבל וימי המשתה( .אם נאמר שהריקוד והשבח שייכים לשמחת חתן וכלה )כלשון הטור והשו"ע(, גם זה שייך להוד, כיון שרגל שמאל מנהיגה את חוש ההילוך) בספר יצירה( וכן השבח הוא כדברי בית הלל לומר "כלה נאה וחסודה" גם כשהיא חגרת או סומא דהיינו בדרך של הודאה על דבר שאינו מובן ; לסעדם בכל צרכיהם שייך לנצח, המעמיד את הגוף.

                                                  

טז  תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק כתובות יז, א. המקור לחבב אשה על בעלה הוא בפרשת וירא, "ויאמרו אליו איה שרה אשתך "– "לחבבה על בעלה" )רש"י שם מגמרא בבא מציעא פז, א(, אם כן בכל שמחת נישואין חוזרים להכנסת האורחים של אברהם ושרה, כמו שיבואר שהכל מתחיל מהכנסת האורחים. ויותר מזה כתב הלבוש )אהע"ז סה(" מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה, ואפילו אינה נאה כדי לחבבה על בעלה, שכן מצינו במלאכים ששאלו לאברהם איה שרה וגו' כדי לחבבה על בעלה, וההוא יומיה לגבייהו הוה כמו יום נישואין הואיל ונתבשרו בבנים, וחזרה שרה להיות לה אורח כנשים. לפיכך מצוה גם כן לחבב הכלה על בעלה ביום נישואיה".

יז   כל זה בנושאי הכלים של הטור והשו"ע אהע"ז סי' סה.

יח  ראה ברכת חתנים לרב משה פנירי פכ"ד. ובדברי הבן איש חי דלקמן.

יט  כמו שהביא בנטעי גבריאל פי"ז הערה ג.

כ   ראה בניהו על מגילה כט, שכותב שאחרי החופה ושבע ברכות הולכים לבית החתן ואז הכלה הולכת עם הנשים והחתן עם האנשים "ואלו האנשים ההולכים עם החתן נחשבת הליכתם ולויה שלהם לכבוד הכלה שהיא יוצאה מבית והולכת לבית החדש שהוא בית חדש שלה] -בשבילה הוא חדש[." כא מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א עמ' רמו.

כב מכאן מקור לקביעה שפנימיות המלכות היא מדת השפלות.

מעלת הכנסת כלה

בגמרא" מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה"כג, ועל זה נאמר "פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה"כד ופירש רש"י" כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה". והנה בהוצאת המת נאמר שיעור, שיהיו לו מלווים "כל צרכו" )וכמות האנשים תלויה בתורתו של הנפטר(, אבל בהכנסת כלה לא נאמר בגמרא שיעור וכתבו הראשונים שלזה אין באמת שיעור, "כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ]לפי הפסוק "ברוב עם הדרת מלך", וחתן דומה למלך[ ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב"כה. אן באבות דרבי נתן כתוב שמבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה רק כשאין לה כל צרכה דהיינו שגם בזה יש שיעור לפי כבודהכו.

וצריך להבין, מה המיוחד בהוצאת המת והכנסת כלה, הרי כן הדין בכל מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחריםכז!

יש מפרשים שחז"ל נקטו הוצאת המת והכנסת כלה כי אלו דוגמאות שכיחות למצוה שאי אפשר לעשות בידי אחריםכח. אבל יותר נח לפרש שבהוצאת המת והכנסת כלה יש חידוש מיוחד ,שהרבה אנשים מבטלים כדי להרבות בכבוד המת ובכבוד הכלה )לפי הגדרים הנ"ל(. יותר מזה ,בספר סדר היוםכט כתב שהחילוק בין מצוה שאפשר לעשותה בידי אחרים הוא רק במצוות שאין בהן צד גמילות חסדים ,אבל לגמילות חסדים תמיד מבטלים "כי אלו מקיימים את כל העולם כעסק התורה וכמעט יותר" – דהיינו שעמוד גמילות חסדים גדול יותר מעמוד התורה, כמו שאברהם נקרא "הגדול ]בענקים[" גם ביחס ליעקב עמוד התורה, וכן כתוב במנורת המאור "גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה"ל. ואפשר שגם שאר הפוסקים שלא כתבו כן מודים בעיקר הדבר, שהרי את עצם הקבורה והנישואין אפשר לעשות בידי אחרים ובכל זאת מבטלים כדי לקיים את הגמילות חסד שיש בדבר, ודוק )וכן ניתן לומר גם בדברי אדמו"ר הזקן בזהלא(.

ועוד יש לומרלב שבטול תלמוד תורה להוצאת המת הוא מפני כבוד תורהלג, ולכן הכל נמדד לפי ערך התורה שלמד המת, "נטילתה כנתינתה" )ובמי שלא למד כלל די בעשרה לקדיש וכו('. וכן מה שמבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה הוא מפני שנישואין קשורים לתורה, כמו שכתוב בגמרא וכן "כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות"לד, וכן נראה מדברי הראשונים" כל המשמח חתן וכלה כאלו עסק בתורה כדאמרינן בכתובות מבטלין ת"ת

                                                   כג מגילה כט, א. כתובות יז, א .

כד  מנחות צט, ב.

כה  תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק כתובות. וכן בשטמ"ק שם בשם ליקוטי גאונים שאין שיעור להכנסת כלה. וכיו"ב במאירי.

כו   אדר"נ פ"ד" שני תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן ואם לאו יעמדו וישננו ויקלסו לכלה וילוו למת". ולפי זה ביאר גם הרבי ב'רשימות' )חוברת טו אות כח ואילך( בדברי הגמרא )אבל לא הזכיר את הראשונים הנ"ל שכתבו להיפך(. וראה שבט הלוי ח"ז סי' רג.

כז   לפי מועד קטן ט, א.

כח  פירוש החיד"א לאבות דרבי נתן.

כט  בפירוש משנת אלו דברים.

ל    מנורת המאור אלנקאווה פ"ז עמ '559. ובספר מעלות המדות )ומשם בספר מעיל צדקה לבעל שבט מוסר( "גדולה גמילות חסדים מן התורה ומן הקרבנות... תדע שהרי מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה מפני שהוא גמילות חסדים "– מפורש כדעת סדר היום.

לא  הלכות תלמוד תורה פ"ד ס"ג "ואם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים כגון להיות מעשה לצדקה במקום שדבריו נשמעים יותר מדברי אחרים או שאין עשיית אחרים מספקת למצוה זו כגון להוצאת המת שאין לו מלווים לפי כבודו כשיעור שיתבאר במקומו יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו". וראה עוד בדבריו בקונטרס אחרון לפ"ג סק"א. ובהערות הרב אשכנזי לפ"ד שם העיר מאגרת הקדש )ט( שבזמן חז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים ובעקבתא דמשיחא גמילות חסדים גדולה .

לב  לפי נחלת יהושע על אדר"נ.

לג   כמו שכתב הטורי אבן במגילה כט, א )ד"ה מבטלין(. וראה מרומי שדה שם שחלק עליו.

לד  ברכות ו, ב.


להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה"לה, וכן בהרבה דברים יש היקש בין שמחת חתן וכלה למתן תורה כדברי מהר"ם מרוטנבורג "כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה, שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל"לו.

מכל מקום, נמצא שהפסקה מלימוד תורה, "בטולה של תורה זהו יסודה", יש לשני ענינים: או לכל מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים, או להוצאת המת והכנסת כלה ביחוד. בנוסף , הבעל שם טוב מפרש "בטולה של תורה זהו יסודה" על מנוחה ממאמץ המוחין )לאו דוקא כשמפסיק מלימודו לדבר מצוה(. שלשה אלו הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: הפסקה כדי לנוח ממאמץ היא מתוך הכנעה ובטול, מצד שפלות האדם שאינו יכול ללמוד ללא הפסקה; הפסקה לדבר מצוה היינו הבדלה. כשאדם עוסק בקודש הנבדל, "אשר קדשנו במצוותיו", הוא נעשה נבדל אף ביחס ללימוד תורה; הפסקה להכנסת כלה שייכת להמתקה כמובן, אך גם הפסקה להוצאת המת היא מתוך אמונה שלמה בתחית המתים והפיכת האבל לשמחה, וזו תהיה "הוצאת המת" לגמרי מן העולם כאשר "בלע המות לנצח".

ועוד יש לרמז בקשר בין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", זהו היחס הכללי כדי לזכות לתורה. אבל הכנסת כלה היא יותר מכך ,כי כל לימוד של אות בתורה דומה לשמחת חתן וכלהלז.

ועוד נאמר "מעבירין את המת מלפני הכלה" )ופירש רש"י "כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת דרך אחרת"לח(, והש"ך ביאר "מעבירין את המת מלפני הכלה. להכניסה לחופה, דלעולם מצות החיים קודמת למצות המתים ועיקר מצות הכלה להכניסה לחופה משום לא תוהו בראה וגו'". אמנם הרמב"ם כתב" מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכן הוא אומר 'לב חכמים בבית אבל וגו''. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין את המת מלפני הכלה", דהיינו שמצד האדם יש קדימה ועדיפות לעסוק במת, אלא שלכלה ומלוויה יש דין קדימה בדרך כיון שכבוד החיים עדיף. אבל הרמב"ן חולק וסובר שלכל דבר כלה קודמת למתלט )אלא אם כן זהו מת מצוה(, וכן נפסק בשולחן ערוך שאם יש מת וכלה ואין מספיק אנשים להתעסק בשניהם "מקדימים ומכניסים הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת"מ, מפני שבהכנסת כלה מקיימים "לא תהו בראה לשבת יצרה"מא.

ב. שידוך מן השמים

השידוך מכח ההורים

יצחק ורבקה הם השידוך הראשון והעיקרי המפורש בתורה, ובאריכות יתירה, החל משליחות אליעזר עבד אברהם למצוא כלה שתהיה "עזר כנגדו"מב ליצחק, ועד הנישואין ממש .

                                                  

לה  תשב"ץ קטן סי' תסה. ושם כתב "חתן על הכלה בגימטריא התורה", וזה לא מכוון, ונראה שצריך להיות חתן על כלה בגימטריא תריג.

לו   תשב"ץ קטן סימן תסז.

לז   וראה אגרת הקדש לבעש"ט )בתחילת כתר שם טוב( על השמחה שראה בעולמות העליונים כשמחת חתן וכלה.

לח  וראה בהפלאה שם שלעניין זה הוא הדין גם כבוד חתן קודם להוצאת המת .

לט  ובריטב"א כתובות יז, א בשם הרמב"ן" לכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה".

מ    שו"ע יו"ד סי' שס. וראה בטור ובנושאי הכלים. וראה בירור השיטות בתוספתא כפשוטה מגילה עמ '1187. ובדברות משה כתובות סי 'ח ענף ד ביאר שלשיטת הרמב"ם השמחה בנשואין היא דין במצות הנישואין שתיעשה בשמחה, ומה שאחרים מצווים להשתתף בשמחת החתן והכלה זה רק מדין גמילות חסד ושייך ל"ואהבת לרעך כמוך", וכיון שיש לאדם תועלת לעצמו כשהולך לבית אבל, "טוב ללכת אל בית אבל", ממילא פטור מללכת לשמח חתן וכלה )כמו הדין שאבדתו קודמת וכדו'(. אבל לשיטת הרמב"ן השמחה בנישואין היא דין מיוחד על כולם לשמוח כשנבנה בית בישראל, ולכן המעלה הפרטית בהליכה לבית אבל אינה דוחה זה .

מא  ישעיה מה, יח. כמו שכותב השאילתות שם.

מב  בראשית ב יח.

מי שדואג בפועל לשידוך הוא אברהם, לאחר מות שרה, אך באמת גם שרה 'מעורבת' בשידוך .כלומר ,הפרשה

פותחת במות שרה וקבורתה )ומסיימת במות אברהם וקבורתו( ,ודוקא בפרשה זו רמוז סוד החיים הנצחיים" ,חיי שרה"מג )שם הפרשה מורה על עניינה(. והנה חיי שרה נמשכים בכלתה הצדקת כמותה, כמו שנאמר "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" ופירש רש"י "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו". גם ניחום האבלים שמתחיל אחרי מות שרה מסתיים רק בנשואי יצחק ורבקה, "וינחם יצחק אחרי אמו" )ופירש רש"י "דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה ומשמתה הוא מתנחם באשתו"(.

כלומר, זיווג אברהם-שרה נמשך בזיווג יצחק-רבקה, כמו במטבע שטבע אברהם אבינו "זקן וזקנה ]אברהם ושרה[ מצד אחד, בחור ובתולה ]יצחק ורבקה[ מצד אחר"מד. וכן יש לרמז בתחילת הפרשה, "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה": "חיי שרה" רומז לזיווג, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת ]כנ"ל שאהבה כתובה בפירוש ביצחק ורבקה[", ופעמיים "חיי שרה" אחד לאברהם ושרה ואחד ליצחק ורבקה )וכן" שני חיי שרה" רמז לזוג השני.(|

נישואי הבנים הם מכח ההורים, והרי "האב חייב בבנו להשיאו אשה"מה כמו שאברהם השיא את יצחק )ו"מעשה אבות סימן לבנים"מו(. אברהם יוזם את השידוך ומעניק את הכח לאליעזר לבצע. ברכת אברהם לאליעזר שיצליח בדרכו היא כמו ברכת כהנים המתקיימת מהרה, "עד מהרה ירוץ דברו"מז )כמו שיבואר לקמן(, שהרי אברהם עצמו נחשב כהן, "אתה כהן לעולם"מח. ממילא יש לדרוש על אברהם את הפסוק "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"מט ראשי תבות שידוךנ.

יותר מזה, בנישואי הבנים ההורים 'נכנסים 'ממש בתוך הבנים. כך אברהם כתב שטר מתנה ליצחק על כל נכסיו לקראת השידוךנא, "על כן יעֹזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"נב – הבן מקבל עזבון )ירושה( מהוריו וזה נותן לו כח לעזוב אותם בפועל ולדבוק באשתו, כיון שעכשיו הוריו הם חלק ממנו ממש. לכן הכל נמשך אחר פתיחת הפרשה: גמילות חסד באבלות וקבורה מביאה להכנסת כלה של הדור הבא, עד שיצחק ורבקה עומדים במקום אברהם ושרה )ובמושגי הקבלה: אברהם ושרה הם אבא ואמא עילאין, יצחק ורבקה הם ישראל סבא ותבונה, אבא ואמא תתאין.( בכל זה מובן מדוע הטעם הפנימי לכך שהרמב"ם מביא את מצות הכנסת כלה בתוך הלכות אבלות.

מהכנסת אורחים להכנסת כלה ומאברהם ליעקב

בפרשות וירא חיי-שרה יש שלשלת של גמילות חסדים )כמו שהתבאר בפרשת וירא(, החל מביקור חולים כאשר ה' בקר את אברהם לאחר המילה, דרך הכנסת האורחים של אברהם ועד הכנסת כלה .

והנה בזכות הכנסת אורחים זוכים ללידת בנים, כמו שאברהם ושרה התבשרו בשעת הכנסת האורחים על לידת

יצחק, וכדברי המדרש" יש מצות שמתן שכרה בנים, כמו שרה שאירחה את האורחים ושונמית על שקבלה את

                                                   מג ראה בספר הממד הפנימי, לפרשת חיי שרה.

מד  בבא קמא צז, ב.

מה  קידושין כט, א.

מו   לפי תנחומא לך לך סימן ט. רמב"ן בראשית יב, ו. וכיו"ב בבראשית רבה מח, ז "סימן לבניך." מעשה אבות סימן לבנים = בראשית ברא, כללות חומש בראשית ותכלית בריאת העולם = כתר מלכות )הכתר קשור לחופה שעל החתן והכלה, "כי על כל כבוד חפה.(" מז תהלים קמז, טו.

מח  תהלים קי, ד.

מט  מלאכי ב, ז.

נ     כמבואר בלקוטי מוהר"ן תניינא פט.

נא   רש"י פרשתנו כד, י;לו.

נב   בראשית ב כד.

אלישע"נג )המלה אֵֹרֵח אינה כתובה בתורה, רק המלה אַֹרַח שכתובה בהקשר להכנסת האורחים של אברהם ושרה ,"חדל להיות לשרה ארח כנשים", וכאשר עסקה שרה בהכנסת אורחים אז פרסה נדה וחזר לה אורח כנשים – בזכות הכנסת אורחים הגיע אורח כנשים!(. וכך אמר הרב המגיד ממעזריטש לאדמו"ר הזקן תלמידו כשביקש ממנו על בנים: "במה יזכה נער את ארחו"נד – במה יזכה האדם לבן זכר') נער'(? על ידי מצות הכנסת אורחים) 'ארחו'(נה. בהקשר זה יש לפרש "מעשה אבות סימן לבנים "– סימן פירושו גם סגולה ,דהיינו ללמוד ממעשה אבות ולהדמות אליהם" ,לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי"נו, זהו סגולה להולדת בנים.

לא רק הולדת הבן היא שכר על הכנסת אורחים אלא גם נישואי הבן בהמשך )שהרי "לא תהו בראה :("בזכות הכנסת האורחים זוכים אברהם ושרה גם להכנסת כלה, להכניס לביתם את רבקה כלתם )"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו"' אותו אהל המוזכר בפרשת וירא "הנה באהל"נז(, ויש לומר שהכל בזכות החסד של הכנסת האורחיםנח. וכן הפסוק המקדים לענין השידוך של יצחק הוא "ואברהם זקן בא בימים", ומבואר שאברהם בא עם כל הימים, "יומין עילאין"נט, כל המצוות שעשה בכל ימי חייו )מבלי לאבד אף יום( ובמיוחד מצות הכנסת אורחים שהוא מצוין בה, ועם הימים האלה הוא זוכה להכניס כלה לבנו .גם רבקה נבחנה בהכנסת אורחים, הן במה שהיא משקה את אליעזר והגמלים )אע"פ שזה מחוץ לביתה, כמו שהתבאר בפרשת וירא( והן במה שהיא מזמינה אותו לביתה .

הסיום הוא כאשר הכלה עצמה יולדת בנים, בהולדת יעקב ליצחק ורבקה – הכל בהמשך להכנסת האורחים של אברהם ושרה, שהרי" בני בנים הרי הם כבנים"ס וממילא יעקב הוא בנו של אברהם )וגם עליו נדרש "במה יזכה נער את ארחו"(. ועוד, הולדת יעקב קשורה במיוחד לרבקה הנכנסת לבית אברהם )עוד יותר מאשר ליצחק( כיון ש"אשה מזרעת תחילה ]רבקה[ יולדת זכר ]יעקב["סא, וכן "ורבקה אוהבת את יעקב ."

והנה מדת יעקב המיוחדת )אותו אוהבת רבקה( היא האמת" ,תתן אמת ליעקב"סב )אמת ראשי תבות "אמת מארץ תצמח ]ארץ היא האשה-נוקבא ,דהיינו רבקה שאוהבת את אמת ליעקב["סג, וכן "אשה מזרעת תחלה ]בדעת חזקה ,ארץ שמצמיחה אמת[ .("וכיון שהולדת יעקב חותמת את )שכר( גמילות החסדים של אברהם, נמצא בפשטות שמדת

                                                  

נג   תנחומא כי תצא ב. ובמגיד מישרים פרשת וירא "כיון דקבלה עליה ]שרה[ לאתעסקא בגמילות חסדים דהכנסת אורחים, מיד אתער חסדא ורחמו דלעילא ואתגזר למיהב לה בר ." נד תהלים קיט, ט.

נה   אג"ק ח"ד תשצ. מובא גם בשם הבעש"ט, הוספות לכתר שם טוב עה.

נו    תנא דבי אליהו פכ"ה.

נז    הנה באהל ועוד האהלה שרה אמו = 12 פעמים חן. שרה רבקה = 14 פעמים חן. וביחד חן פעמים הוי'.

נח   למעשה יש כאן שלש הכנסות: הכנסת אורחים, הכנסת כלה, הכנסת עטרה )בזיווג יצחק ורבקה" ,ותהי לו לאשה" = 793, 61, אני-אין, פעמים 13, אחד-אהבה. הכנסת עטרה = 819 = 63 פעמים 13, אחדות פשוטה כו'( הכל יחד = 2209 = 47 ברבוע ,47 הוא יחוד הוי' אהיה השייך לאבא ואמא עילאין, אברהם ושרה, וגם לישראל סבא ותבונה, יצחק ורבקה ]יש כאן 28 אותיות, משולש 7, פנות המשולש הנה )"והנה רבקה יוצאת"( ועוד 2149 = 7 פעמים רבקה[.

נט   זוהר ח"א קכט, א.

ס    יבמות סב, ב.

סא  ברכות ס, א.

סב  מיכה ז, כ.

סג   תהלים פה יב.

אמת ליעקב חותמת את מדת" חסד לאברהם "– בדיוק כמבואר בפנימיות התורה שמדת האמת חותמת ומאמתת אתמדת החסד )והתבאר גם בפרשת וירא( ,"יעקב אשר פדה את אברהם"סד, "חותמו של הקב"ה אמת"סה(סו.

אל תאחרו!

"מעשה אבות סימן לבנים" ויש ללמוד עניני שידוכים מהפרשה:

בכל מעשה השידוך מודגש הזריזות והמהירות, הן במעשה האנושי והן בסייעתא דשמיא המלוה את המעשים: החל מקפיצת הדרך, "ואבוא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ" )רש"י(; ובהמשך ,"והנה רבקה יוצאת" מיד לאחר דברי אליעזר; הזריזות המופלאה של רבקה בגמילות חסד; הנהגת אליעזר בבית לבן "לא אוכל עד אם דברתי דברי" כדי לגמור את השידוך ללא עיכוב; ולמחרת בדברי אליעזר "אל תאחרו אותי ,"ודברי רבקה "אלך !"

הכל התחיל במדת הזריזות של אברהם ,"זריזותיה דאברהם "שממנו לומדים "זריזים מקדימים למצוות", כמו שמודגש בהכנסת האורחים שבה נהג אברהם בזריזות מופלאה, "וירץ... וימהר אברהם"סז )והכנסת האורחים היא שהביאה לשידוך כנ"ל(, ואברהם הנחיל את מדת הזריזות לאליעזר עבדו .

מכאן המסקנה: על כל העוסקים במצות הכנסת כלה, מהשדכן, החתן והכלה, השושבינים וכל העם הבאים לשמחם – להיות זריזים ביותר. וכמו ההוראה בהלכה להזדרז בשידוך "שמא יקדמנו אחר"סח – "אל תאחרו" שמא יבוא אחר. ועוד ,אחר הוא צירוף ֹאֹרח: אל תאחרו להכניס את האורח ואז לא תאחרו להכניס את הכלה.

מדת הזריזות קשורה לשמחה, "זריזות הנמשכת משמחה"סט )לעומת כבדות הנמשכת מעצבות(. אכן, עיקר השמחה בעולם היא שמחת חתן וכלה )כמו שכתוב באגרת הקודש של הבעש"טע(, כאשר דוקא מתוך ההספד והבכי בתחילת הפרשה מגיעים לשמחת הנישואין, "הפכת מספדי למחול לי"עא.

בהמשך לשמחת הנישואין, זריזות ושמחה הם הסוד של שלום בית בין האיש והאשה לאורך ימים ושנים טובות, ובכך מתקיימת מצות הכנסת כלה כל ימי חייהם, "ראה חיים ]בזריזות ושמחה[ עם אשה אשר אהבת"עב.

ביתר ביאור: הזריזות שייכת בעיקר לאיש והשמחה לאשה. כלומר, האיש צריך להיות בעצמו זריז במצוות, כמו אברהם אבינו, ואת אשתו עליו לשמח, "ושמח את אשתו"עג )וכן "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה"עד, "אשה בעלה משמחה"עה(, שתהיה "אם הבנים שמחה"עו )כאשר השמחה עצמה היא סגולה לבנים, "אם הבנים"(. יותר

                                                   סד ישעיה כט, כב.

סה  שבת נה, א.

סו   בשיחת הרבי שתובא לקמן מבואר שאברהם לא כתב בשטר המתנה תאריך מאוחר אע"פ שהשטר כשר כיון שזה מחזי כשקרא, כנ"ל שהחסד של אברהם צריך חותמת של אמת.

סז   וירץ וימהר = שניאור, ז פעמים אנכי = והנה )= מהוי'( ]רבקה[ יצאת.

סח  לפי מועד קטן יח, ב.

סט  תניא פכ"ו.

ע    כתר שם טוב א.

עא  תהלים ל, יב.

עב  קהלת ט, ט.

עג   דברים כד, ה.

עד  פסחים עב, ב.

עה  ראש השנה ו, ב.

עו   תהלים קיג ט.


מזה, על האיש למתן את הזריזות של עצמו )שתהיה "זריזות במתינות"( כדי לשמח את אשתו, בסוד "מי ה שִּלֹחַ ההלכים לאט"עז.

קפיצת הדרך לשידוך ולגאולה

הרבי שואלעח, מדוע היה צורך בנס של קפיצת הדרך? ומסביר בדרך הפשט, כיון שאברהם כתב בשטר המתנה את התאריך של יום הכתיבה ואם אליעזר היה מחזיק בדרך כשבעה-עשר יוםעט נמצא שנכסי אברהם יצאו מרשותו ללא צורך זמן רב לפני השידוך בפועל )והרי אדם צריך לחוס על נכסיו(, ולכן קפצה לו הדרך. לכן אליעזר הוצרך להזכיר זאת כדי להסביר איך יתכן שכתוב בשטר המתנה תאריך של היום )עד כאן דברי הרבי( .

ויש להוסיף לפי מה שהוסבר שהענין הפנימי בנתינת נכסי אברהם ליצחק הוא דבר אחד עם עצם השידוך, עזבון של נכסי האב כדי שהבן יעזוב את אביו ואמו וימצא את אשתו, ולכן ראוי שהכל יהיה באותו יום. הרי "ואברהם זקן בא בימים", והוא מתכונן לעבור לעולם שכולו טוב, ולכן הוא מזרז ביותר את השידוך יחד עם עזבון נכסיו, כדי שיוכל להשתתף בחתונה עוד בהיותו חי בעולם הזהפ.

ועוד מבאר הרבי בדרך פנימית: רבקה היתה "כשושנה בין החוחים"פא בין הקליפות הסובבות אותה, וקשה להוציאה משם מפני שהקליפות נאחזות בה )שבזכותה הם מקבלים חיות(. לכן מיד כאשר רבקה היתה ראויה לביאה )כדברי חז"ל שהיתה אז בדיוק בת שלש שנים( הרגיש אברהם שהיא יכולה להנשא ליצחק ולכן שלח את אליעזר בו ביום והוא הגיע בו ביום, לא לעכב במשהו את יציאתה מהקליפות, "והנה רבקה יוצאת"פב. וזה מה שאמר אליעזר ללבן ובתואל שלא יעכבוהו: היום יצאתי והיום באתי, ומכאן תראו שזהו ענין חשוב שאין לאחרו. וכן הוא בענין הגאולה, הקב"ה לא משאיר את ישראל רגע אחד מיותר בגלות, כמו שנאמר ביציאת מצרים שלא עכבם כהרף עיןפג )אלא "ואבוא היום אל העין" כהרף עין( .

גם הלשון "שמא יקדמנו אחר" רומז לקליפות האוחזות בכלה לעכב את השידוך) "אחר" היינו "סטרא אחרא"פד(, כמו שלבן ובתואל רצו לעכב את רבקה, עד שהיה צורך שמלאך יהרוג את בתואל )אע"פ שתחילה דברי אליעזר פעלו על לבן ובתואל שהודו "מה' יצא הדבר" והסכימו לעצם השידוך.(

                                                  

עז   ישעיה ח, ו. כמבואר בשכינה ביניהם פרק ז עמ' קעו )וכן בספר יין משמח בכ"מ, ראה במפתחות שם(. על האיש להיות זריז לפקוד את אשתו ולקיים מצות עונה בזמנה )"וֹעֹנתה לא יגרע"(, אך עליו לעשות זאת בדרך של מענה )לשון עונה( לאשתו, שתהיה "אשה מזרעת תחלה", לפי קצב הזריזות שלה, והוא עונה אחריה.

עח  לקוטי שיחות ח"א.

עט  זה המספר שנוקט הרבי, אע"פ שהמהלך מא"י לבבל הוא חמשה עשר יום, כמ"ש במשנה תענית פ"א מ"ג, כנראה מפני שמדובר על הליכה מבאר שבע או חברון ולא מירושלים .

פ    רש"י מפרש בסוף פרשת וירא )כב, כ(" בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקדוש ברוך הוא שנולדה רבקה בת זוגו". אם כן, אברהם מאשים את עצמו שלא הזדרז, אבל מיד מתברר לו שזה גופא היה התכנית של הקב"ה.

פא  שיר השירים ב, ב. זוהר ח"א קלז, א.

פב  הנה רבקה יצאת" אמצעי התבות = אברהם. והן אותיות קבצנאה, דהיינו "קבצנו יחד ]ביציאה מהקליפות[ מארבע כנפות הארץ לארצנו". ראשי התבות והנה רבקה יוצאת ריו, יראה-גבורה. סופי התבות = קדוש, סוד תי נימין. יצאת = אם הבנים שמחה. במספר סדורי, והנה רבקה יצאת = 127, חיי שרה, המשכה מתחלת הפרשה כנ"ל.

פג   מכילתא עה"פ "ויהי מקץ שלשים שנה", שמות יב, מא.

פד  בטולו של הסטרא אחרא הוא על ידי מעשה אבות סימן לבנים ר"ת סמא"ל כנודע, והוא ר"ת" אתה סתר לי מצר תצרני". ועוד ,סטרא אחרא = לילית, בת זוגו של סמאל )וביחד סמאל לילית הם הלעומת זה של תורה ב"רצוא ושוב" כנודע.(

מכל זה יוצא שמהכנסת כלה מקבלים את התובנה של "גאולה מהרה"פה, תיכף ומיד ממש, מבלי להתעכב רגעאחד מיותר בגלות. זהו 'ראש ישר' של ספר בראשית )"ספר הישר" של האבות שנקראו "ישרים"פו(, כדברי הרמב"םפז "כבר הבטיחה תורה ]כמו שאברהם מבטיח לאליעזר שיצליח כדלקמן[ שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים."

מה' יצא הדבר – הסכמת ההורים לשידוך

והנה" מהוי יצא הדבר" = "יקח נא מעט מים" שבו פתח אברהם בהכנסת האורחים, ועולה גם "הוי כל צמא לכו למים" )המים הם גם סמל המהירות, "וימהר אברהם("פח.

וכן מהוי' יצא הדבר = חשמל, סוד חש-מל-מל )שגילה מורנו הבעל שם טוב(: 'חש '– הכל צריך להיות חיש-

מהר כדי להוציא את הניצוץ הקדוש מהקליפות, מתוך תודעה של הכנעה; 'מל '– לשון מילה וכריתה, להוציא ולהבדיל את השושנה מהחוחים; 'מל '– לשון מלול-דבור, גילוי אור בקדושה בנשואי יצחק ורבקה, המתקה. והנה עצם היציאה מהקליפות היא במלה אחת של רבקה "אלך", והרמז רבקה אלך = משיח, נלך ללא עיכוב לקראת מלך המשיח.

על דברי רבקה "אלך" מפרש רש"י )ע"פ המדרש( "אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים". והנה הפוסקים דנו האם צריך להתחשב בדעת ההורים בשידוך, וכתב המהרי"קפט שהאב אינו יכול למחות בבנו שלא לשאת אשה ההוגנת לו שהוא רוצה בה, ולא שייך בזה חובת כיבוד אב ואם, וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוךצ. אמנם יש פוסקים שהסתייגו בכמה פרטיםצא )ויש שפקפקו גם בעיקר דינו של מהרי"קצב(, אך נפסק שמעיקר הדין הבן או הבת אינם צריכים לשמוע בקול ההורים ולהמנע משידוך שהם רוצים בו אלא שלכתחילה ודאי רצוי שיסכימו לשידוךצג. אם כן, אלו דברי רבקה "אלך אף אם אינכם רוצים" כיון שהבנתי שזהו השידוך המתאים לי. ויש לומר שרבקה אומרת כך משלשה טעמים, המכוונים כהכנעה-הבדלה-המתקה: ראשית, מתוך הכנעה בפני גדולת אברהם אבינו, החותן לעתיד, שהיה מפורסם בעולם )וגם בדברי אליעזר(, וכבודו מכריע את כבוד הוריה. שנית, מתוך ההתאמה למשפחת יצחק, והבדלה מהרשעים שגדלה ביניהם כשושנה בין החוחים. ושלישית, מצד ההשגחה הגלויה שמלוה את השידוך ,המתקה.

הצלחה מובטחת

הפסוק "מה' יצא הדבר" הוא המקור בתורה ממנו נלמד "מה' אשה לאיש"צד. כל מעשה השידוך בפרשה הוא הדוגמה המובהקת בתורה של השגחה פרטית )עד שגם הקליפות מודות בכך(, וכך בכל שידוך רואים השגחה פרטית

                                                  

פה נוסח ברכת גאולה בתפילת י"ח, ובנוסח אחרים "גאולה שלמה מהרה." פו עבודה זרה כה, א.

פז   הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

פח  וראה ברכות בחשבון לפרשת וירא. אם נבנה סדרה מהמלים" מהוי' יצא הדבר", 66 101 211, בסיס הסדרה יהיה 75, בטחון. המספרים הבאים בסדרה יהיו: 396 656 )עד כאן 1430, הכל פעמים הוי'(, 991 1401 = 3822 = 7 פעמים 546, ממוצע כל אבר עד כאן = הוי' פעמים אהיה )47 הנזכר בהערות לעיל( = יעקב יעקב יעקב.

פט  שו"ת מהרי"ק סימן קסו. לכל זה ראה באריכות בספרנו מצות כבוד הורים עמ' נ ואילך.

צ    יו"ד רמ, כה .

צא  ראה למשל דברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' נ, שזיווג שהוא בזיון לאב הבן צריך לשמוע בקולו, ודברי הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה סי' רסו שסובר שדינו של מהרי"ק אינו שייך בבת מפני שאינה מצווה על פ"ו. לעומת זאת בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לד ובשו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' כב דחו דבריהם להלכה, וש"נ .

צב  ר"י פערלא עשה ט-י.

צג   וראה נטעי גבריאל שידוכים ותנאים פ"ח.

צד  מועד קטן יח, ב.

מיוחדת, "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים"צה, "אלהים מושיב יחידים ביתה"צו. ורמז: מהוי' אשה לאיש = שרה יצחק )זיווג יצחק בזכות שרה(, ויחד עם רבקה = השגחה פרטית!

בשיחה נוספתצז מבאר הרבי מה שאברהם אמר לאליעזר "ה'... ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני" ואילו אליעזר סיפר שאברהם אמר לו "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך": אברהם הבטיח לאליעזר שהמלאך לא רק יתמוך בו ויסייע לו להצליח בשליחותו )"אתך"(, אלא ילך לפניו ויצליח מתחילה את השתדלותו. וכך אכן היה בכל מהלך הענינים שההצלחה היתה מובטחת מתחילה – בקפיצת הדרך, יציאת רבקה בזמן המתאים, ועוד. אלא שאליעזר לא אמר זאת ללבן ובתואל בפירוש, כיון שהוא בקש את הסכמתם ולא יכל לומר שהכל כבר נקבע מראש .

ומכל מקום אליעזר רמז לכך בזה שהוסיף והדגיש את מושג ההצלחה )שלא נזכר בדברי אברהם תחילה:( "והצליח דרכך", וכן בתיאור תפילתו "אם ישך נא מצליח דרכי", ובסיום דבריו "אל תאחרו אותי וה 'הצליח דרכי "

– כי הצלחה אמתית היא כאשר הקב"ה נותן זאת לאדם, לא באמצעות יגיעתו שלו, אלא כמו ביוסף הצדיק "ויהי איש מצליח" בדרך מתנה מלמעלה )עוד יותר מאשר "יגעתי ומצאתי תאמין" שאז יש לפחות יגיעה מועטת שהמציאה באה בעקבותיה( .

מכאן שסוד ההצלחה קשור להכנסת כלה .הרי מושג ההצלחה מופיע לראשונה בתורה בפרשתנו )"הכל הולך אחר הפתיחה"(, ארבע פעמים, והכל בקשר לשידוך )החל מ"והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו ,"ושלש פעמים נוספות בדבריו כנ"ל(. אחר כך מופיעה ההצלחה אצל יוסף הצדיק )שלש פעמים(, שאף נקרא "איש מצליח", והנה לפי האר"י יוסף הוא גלגולו של אליעזר! והרמז: יוסף אליעזר = דעת = דהיינו שהערך הממוצע שלהם הוא 237 שעולה ואבא היום אל העין!צח

הקשר בין הצלחה לנישואין מובן בכך שהצלחה תלויה במזל, כמבואר ש"איש מצליח" היינו "בר מזלא", וכדברי חז"לצט "בני חיי ומזוני... במזלא תליא מלתא" דהיינו המזל העליון המזיל שפע ברכה והצלחה. גם הנישואין הם "עם בת גילו" )כמנהג ישראל לכתוב בהזמנה לחתונה(ק דהיינו בת מזלו, מאותו מזל, אותו שורש נשמה, כמו בזיווג יצחק ורבקה שהיא הכלה הכי הגונה ומתאימה לו, גומלת חסדים לבית של גמילות חסדים. לא לחנם אומרים בכל ענייני נישואין ברכת "מזל טוב !"

המושג הצלחה לא מופיע בדברי אברהם עצמו בפירוש, אבל כמו שמסביר הרבי זהו הפירוש ב"ישלח מלאכו לפניך" באופן של הצלחה. אם כן, המזל נקרא כאן "לפניך", והנה לפניך = קץ, "קץ שם לחשך", זהו קץ הגאולה ביציאת רבקה מהקליפות להנשא ליצחק, והוא סוד הקץ בשמו של יצחקקץ חי.

והנה "אין מזל לישראל"קא מפרש הבעל-שם-טובקב: האִַּיִּן האלקי הוא המזל של ישראל. סוד האין, המזל, רמוז בפסוק "ואבוא היום אל העין "– כמבואר ש-א היא פנימיות ע, ולכן 'אין' הוא פנימיות 'עין'. ועוד ,ואבוא היום אל העין = 237 שעולה אין במילוי ,אלף יוד נון. "אין מזל לישראל" רומז לזיווגי כל האבות והאמהות שכולם יוצאים

מראשי התבות ישראל, והוא קשור במיוחד לשרה, כיון שישראל נקרא על שם "כי שרית" לשון שרה-שררה, הכל מכח "חיי שרה."

                                                   צה בראשית רבה סח, ד.

צו   תהלים סח, ז.

צז   לקוטי שיחות כ"ה פרשת חיי שרה שיחה ב.

צח  את הצירוף אליעזר יוסף ניתן לכתוב בצורת משולש 4, ואז פנות המשולש הן פאי, סוד" פותח את ידך" שעולה אמן כנודע.

צט  מועד קטן כח, א.

ק    וראה באריכות בספר מחול הכרמים שיש נישואי "עם בת גילו" ונישואי "עם בחירת לבו", אלא שיש התכללות ביניהם כמבואר שם.

קא  שבת קנו, א.

קב  בעש"ט על התורה לך לך כו.

השגחה ובחירה

בהקשר להצלחה המובטחת-מראש של השידוך ,מסביר הרבי את מאמר חז"ל )על פרשתנו( "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"קג. בתורה יש כלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"קד ויש בחירה חופשית מלאה ביד האדם. ואילו ב"שיחתן של עבדי אבות" רואים שהכל ממש בידי שמים. אך לשם כך יש צורך בשני תנאים: ראשית, להיות "עבדי אבות" בבטול כלפי האב-המשלח )עד שבכל הפרשה אליעזר לא נקרא בשמו אלא רק "עבד אברהם"(. ושנית, "שיחתן של עבדי אבות", "אין שיחה אלא תפלה"קה, כלומר להכיר שהאדם לא יכול לסמוך על כוחותיו אלא מוכרח להתפלל לה' שיצליח דרכו )ומכל זה לומד הרבי לעבודת ה'שלוחים' בדורנו שתפקידם לעשות שידוך בין נשמות ישראל לקב"ה ולהוציא את הניצוצות הקדושים מהשבי.(

כאשר אברהם שולח את אליעזר, יש ביניהם דיון שלם על בחירת האשה, האם היא תאבה-תסכים ללכת, עד שאברהם פוטר את אליעזר מהשבועה במקרה שהאשה לא תאבה. ומצד שני, אברהם מבטיח שהאשה אכן תמצא ,כמו שמבאר הרבי: "אמנם קיימת בחירה לאדם... אך למרות כל זאת ברור שההצלחה תתבצע בפועל, מובטח שתמצא אשה אשר תבחר ללכת עם אליעזר" )והוא על דרך דברי הרמב"םקו שמה שנאמר "ועבדום וענו אותם ,""וקם העם הזה וזנה" וכדו' אינו שולל את הבחירה החופשית של הפרטים, אלא שכך יתנהגו הכלל-הרוב( .

והנה "תאבה" הוא משרש אבה ושער אב. אברהם, האב הראשון, תאב למצוא שידוך לבנו יצחק, שיהיה ממנו

"דור ישרים יבורך"קז, אלא שצריך שגם האשה תאבה להדבק בזרע אברהם .בראשית אותיות שיר תאב – מתחילת הבריאה ה' תאב להגיע לשידוך, "התאוה ]תאו כמו תאב[ הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"קח, ואמנם צריך שאנחנו )הכלה( נאבה אליו, בבחירתנו החפשית, אבל באמת מובטח שכך יהיה, בודאי נעשה תשובה בבחירה )מתוך תאבה-תאוה(, שהרי "לא ידח ממנו נדח"קט – "ומיד הם נגאלים", בקפיצת הדרך וקפיצת הארץ.

                                                   קג בראשית רבה ס, ח.

קד  ברכות לג, ב.

קה  עבודה זרה ז, ב.

קו   הלכות תשובה פ"ו ה"ה.

קז   תהלים קיב, ב.

קח  בראשית רבה ג, ט.

קט  לפי שמואל-ב יד, יד. כלומר, לעיל הובאו דברי הרמב"ם שהאדם הפרטי 'משוחרר' בבחירה חופשית, והגזירה האלוקית היא רק על הכלל. כך זה נכון בהווה, אבל לעתיד לבוא מתברר ש"לא ידח ממנו נדח", וכל פרט ופרט מבני ישראל ודאי יעשה תשובה, "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל."

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com