חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה פרשת שמיני – סימני דגים - כ' אדר ב' תשע"ט הדפסה דוא

בס"ד כ' אדר ב' תשע"ט

טעם מצוה פרשת שמיני – סימני דגים

"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם"[א].

גדר מצוות עשה במינים הטהורים

במאכלות אסורות יש גם מצות עשה וגם מצות לא תעשה, כמו שנאמר בגמרא[ב] לגבי דגים "ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו, ולמה שנאן? לעבור עליו בעשה ולא תעשה", דהיינו שהאוכל דג טמא עובר בלא תעשה של "מבשרם לא תאכלו", ובעשה של "את זה תאכלו" ולא את הטמאים (ולאו הבא מכלל עשה עשה). וכן בשאר בעלי החיים, שבכולם נאמרה לשון דומה (כמו "זאת החיה אשר תאכלו"[ג], "כל צפור טהורה תאכלו"[ד]), ולכן באכילת המינים הטמאים עוברים בעשה ולא תעשה.

לדעת הרמב"ם, מצוות עשה אלו נמנות בפני עצמן במניין תרי"ג, והן ארבע מצוות "לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה. לבדוק בסימני העוף להבדיל בין הטמא לטהור. לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור. לבדוק בסימני דגים ולהבדיל בין טמא לטהור"[ה]. וכוונתו שהמצוות נלמדות הן מהפסוקים שנאמרו בלשון אכילה והן מהפסוקים שנאמרו בלשון הבדלה – בסוף הפרשה "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", וכן בפרשת קדושים "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור"[ו].

אך הבה"ג לא מנה מצוות עשה אלו, וכן השיגו הראב"ד[ז] והרמב"ן[ח] על הרמב"ם שאין למנותן. וטען הרמב"ן: כיון שאין מצות עשה חיובית באכילת הטהורים, וכל משמעות העשה היא להוסיף איסור באכילת הטמאים, אם כן אין למנות אלא את הלאוים.

ובדעת הרמב"ם נחלקו הדעות: א. יש שפירשו שגם לרמב"ם משמעות העשה היא רק שיש איסור נוסף באכילת הטמאים, ומכל מקום העשה נמנה כמצוה בפני עצמה[ט].

ב. החינוך כתב במצות בדיקת סימני בהמה וחיה "ועובר עליה ולא בדק... אע"פ שמצא אחר כך שהיתר אכל בטל עשה זה של בדיקת הסימנין"[י] (וכיו"ב כתב במצות בדיקת סימני דגים[יא] ובדיקת סימני חגבים[יב]). ונראה שהוא מפרש כך ברמב"ם שהמצוה "לבדוק", דהיינו שיש מצוה חיובית בבדיקה כאשר רוצה לאכול, ואם אכל בלא לבדוק אע"פ שלא עבר על הלאו מכל מקום בטל את העשה, וכן כתבו עוד מפרשים בהבנת הרמב"ם[יג].

וקרוב לזה כתב הריב"ש[יד] "כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנין שלא יהיה מכ"ד עופות הטמאין וכמו שכתב הר"ם ז"ל, על כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהן ואפילו הוא מעוטא", דהיינו שמשמעות המצוה היא שהדבר יהיה בגדר ודאי ולכן אין לסמוך בזה על רוב (אמנם מדברי התוספות[טו] הוכיחו שגם בזה הולכים אחר הרוב כמו בכל התורה). וכיוצא בזה כתבו שגם לדעת הרמב"ם שבדרך כלל ספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, מכל מקום בדברים אלו ספיקא לחומרא מהתורה[טז].

ג. אפשר לומר יותר מזה, שיש מצוה בעצם הידיעה של סימני בעלי החיים הטהורים, גם כשאינו רוצה כלל לאכול (ואילו לפי הפירושים הקודמים אין מצוה בעצם הידיעה מלבד המצוה הכללית של לימוד תורה וידיעתה). והנה בתורת כהנים נאמר "להבדיל [בין הטמא לטהור], לא בלבד השונה אלא ביודע אי זה טמא ואי זה טהור [לא רק ידיעה תיאורטית אלא להכיר בפועל ב'ידיעה חושית'[יז]]", וכן פירש רש"י "לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן"[יח]. אך עדיין אפשר לפרש שהמצוה היא לדעת כאשר האדם בא לאכול, כדי שלא להכשל באיסור בפועל, וכן עולה מפירוש הראב"ד לתו"כ[יט], אבל הרוגאטשובר[כ] מפרש בתו"כ וברמב"ם "דהידיעה בעצמה הוא מצוה", ומפרש שזה מפני שהסימנים הם סיבה עצמית, "פועלים הטהרה", וכמו שיתבאר.

יש לפרש את לשון רש"י "יודע ומכיר ובקי בהן" כנגד ספירות חב"ד: "יודע" היינו דעת כמובן; "מכיר" יש לפרש כאן על חכמה, "איזהו חכם המכיר את מקומו"[כא]; "בקי" היינו בינה, עיקר הבקיאות כאן היא להבדיל בין לבין, לשון בינה (אם כן, סדר החב"ד ברש"י הוא דעת-חכמה-בינה, ויה, צירוף התפארת). יודע ומכיר ובקי בהן = ישראל (=בינה דעת). יודע ומכיר ובקי = 22 ברבוע, כללות אותיות התורה.

סימני סנפיר וקשקשת – "יגדיל תורה ויאדיר"

בתורה התפרשו סימני בהמה וחיה, דגים וחגבים, ולשון המשנה בחולין[כב] "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת... ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירין הפורח בהן". ועוד אמרו במשנה בנדה[כג] "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת"[כד] (וכתבו התוספות[כה] שדבר זה ידוע לנו במסורת מאדם הראשון שקרא שמות לכל בעלי החיים והכיר את כולם, או מהלכה למשה מסיני).

ובגמרא (בחולין[כו] ונדה[כז]) הקשו "מכדי אקשקשת קא סמכינן, לכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר"! ותחילה תירצו שהיינו טועים לומר שקשקשת היינו סנפיר. ושוב שאלו, מנין שקשקשת היינו "לבושא", ותירצו שזה נלמד מהפסוק "ושריון קשקשים הוא לבוש". ושוב שאלו "ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר", ותירצו "אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל, 'יגדיל תורה ויאדיר'".

זהו המקום היחיד שהגמרא משתמשת בתירוץ "יגדיל תורה ויאדיר" – מתאים לדגים שהם סמל הריבוי: להם נאמרה תחילה הברכה "פרו ורבו"[כח], "וידגו לרב"[כט], וכן דברי תורה פרים ורבים[ל]. ורמז מובהק: יגדיל אותיות דגים כאשר אותיות יל הופכות ל-מ. "ויאדיר" רומז לחודש אדר שמזלו דגים.

וכתבו התוספות "יגדיל תורה ויאדיר, הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת". כלומר, התירוץ הראשון של הגמרא נשאר במקומו, שסנפיר נכתב כדי שלא נטעה בפירוש קשקשת (ולא נצטרך לסמוך על לימוד מפסוק בנביא[לא])[לב]. אבל מפירוש רש"י נראה – כמו שביאר השל"ה[לג] – שהתירוץ הראשון של הגמרא נדחה, כי על כרחך אנו יודעים מהו סנפיר ומהו קשקשת, אלא שהתירוץ השני עומד בפני עצמו, שסנפיר נכתב רק משום "יגדיל תורה ויאדיר".

והנה הריטב"א (בנדה) כתב "יגדיל תורה ויאדיר – פירוש דלסמוך ודאי בקשקשת סגי לן, ומיהו כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת [כמו שהוסבר לפי רש"י, שסנפיר נכתב לא כדי ללמד על קשקשת אלא מצד עצמו]. ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה". כלומר, תחילה מפרש הריטב"א שסנפיר נכתב רק כדי לומר שהוא קיים בדג הטהור, ובפירוש השני כותב (בדרך "אולי") שסנפיר נכתב מפני שהוא "גורם טהרתו", דהיינו ששני הסימנים יחד, הסנפיר והקשקשת, הם הגורם והסיבה לטהרת הדגים. וכיוצא בזה כתב השל"ה, שאמנם לעניין הדין היה מספיק לכתוב קשקשת אבל נכתב סנפיר "להודיע שגם הטהרה הוא מכח הסנפיר. כי אין ספק שלאלו סימני טהרה יש סודות בשרשה העליון מצד הרוחניות השורה בבעל חי זה ולא לחנם זה טהור וזה טמא אלא הכל מצד הרוחניות שורשו למעלה"[לד] (וראה דברי החת"ס לקמן).

סיבה או סימן

מכאן באנו לחקירה שעמדו בה האחרונים (הרוגאטשובר ועוד[לה]) האם סימני הטהרה הם סימן או סיבה, ובדברי הרבי "האם הפירוש הוא שבגלל היותה מפרסת פרסה ומעלת גרה לכן טהורה היא, היינו שהסימנים הם סיבת הטהרה, או שהטהרה היא בגלל סיבות אחרות אלא כדי שאנו נדע אלו הם הבהמות הטהורות קבע בהם הקב"ה סימן לברר הטהרה"[לו]. אמנם מדגיש הרבי שגם אם הסימנים הם רק לברר, ודאי שבפנימיות יש להם קשר מהותי לטהרה (שהרי כל ענייני העולם הם בהשגחה פרטית, וכל שכן ענייני התורה והמצוות, ואם סימנים אלו דוקא נקבעו לסימני טהרה ודאי הם קשורים לטהרה אע"פ שאינם הגורם לה).

ומדברי הריטב"א והשל"ה הנ"ל נראה שהסימנים הם סיבת ההיתר, וגם אם איננו יודעים להסביר מדוע הם הסיבה, כך גזר ה' שסימנים אלו גורמים היתר. אמנם הרמב"ם במורה נבוכים[לז], לאחר שנתן טעם כללי במאכלות אסורות שהם מזיקים לבריאות, כתב "ודע שאלו הסימנים רוצה לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האסור, ואמנם הם סימן יוודע בו המין המשובח מן המין המגונה" (אך אפשר לדחוק שכוונת הרמב"ם רק לומר שסימני טהרה אינם גורם לבדם, שהרי בהמה טמאה שילדה בהמה טהורה הולד טמא כדלקמן). וכן כתב המהר"ל "שאין הטעם שהבהמה היא טהורה בשביל שיש לה מפרסת פרסה, דלמה בשביל כן טהורה. ואין הבהמה טמאה בשביל שאין לה מפרסת פרסה, אבל דבר זה סימן בלבד"[לח]. וכן כתב המהרי"ט[לט] לגבי סימני גדלות "להכי קרי להו סימנין שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם[מ]... כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר 'מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו' וכן מפרסת פרסה ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה לא שהקליטה גורמת טומאה".

אם כן, לדעת הריטב"א הסימנים הם סיבה, גורם הטהרה, ולדעת הרמב"ם והמהרי"ט הסימנים אינם אלא סימן בלבד, סימן היכר חיצוני לדעת מהו המין הטהור (וראה עוד לקמן בדעת הרמב"ם). והרוגאטשובר נוטה לומר שהסימנים המפורשים בתורה הם "גורמים הטהרה"[מא] מה שאין כן סימנים שאינם כתובים בתורה, כסימני העופות הטמאים שנתנו חכמים, שאינם אלא סימן מבדיל. אכן הוא מוכיח שלדעה אחת בתוספות גם סימני עופות הם סימן מהותי שגורם טהרה או טומאה[מב].

והנה במשנה נאמר "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור"[מג]. אם נאמר שסימני הטהרה אינם סיבת ההיתר, הדין הזה מובן בפשטות, כיון שהעיקר הוא אם זהו מין טהור או מין טמא, אבל אם נאמר שסימני הטהרה הם סיבת ההיתר נצטרך לומר שזו גזרת הכתוב מיוחדת שהיוצא מן הטמא טמא אע"פ שיש לו סימני טהרה (כמו שמסבירים הרוגאטשובר והרבי).

נפקא מינות בסיבה או סימן

אחת הנפקא-מינות האפשריות מהשאלה העקרונית היא: אם יתרחש שינוי במין דג מסוים, שתחילה לא היו בו סימני טהרה ובזמן מסוים החלו הדגים הללו לגדל סימני טהרה, או להיפך – לדעת הרמב"ם וסיעתו שהסימן רק מורה על המין האסור או המותר, מסתבר שהמין שהיה אסור ימשיך להיות אסור והמין שהיה מותר ימשיך להיות מותר. אבל אם נאמר שהסימן הוא סיבה, יתכן שישתנה הדין. דבר זה יתכן במציאות על ידי הנדסה גנטית (ודנו בזה הפוסקים[מד]). אמנם מצאנו בדברי הרמ"ע מפאנו[מה] ואור החיים[מו] שביארו מאמר חז"ל "עתיד חזיר להטהר"[מז] – שזה יהיה כאשר טבעו ישתנה והוא יעלה גרה, ומכאן שהם סוברים שסימני הטהרה הם סיבה לטהר.

והרבי כתב נפקא-מינה נוספת: בירושלמי[מח] שואלים על הפסוק שנאמר בלויתן "התשחק בו כצפור"[מט], והרי אסור לשחק בדבר מאכל, ולויתן הוא דג טהור (כמפורש בבבלי[נ]). ומתרץ הירושלמי "הותר מכלל איסור הוא", דהיינו שבעצם הלויתן הוא דג טמא אלא שהותר באכילה[נא]. ומכאן שדבר שהיה ראוי להיות טמא אלא שהותר מגזרת הכתוב, מותר לשחק בו. ולפי זה, בהמה טהורה שילדה בהמה ללא סימני טהרה, אם נאמר שסימני טהרה הם סיבת ההיתר אזי ולד זה היה ראוי להיות אסור ומכל מקום הוא מותר מגזרת הכתוב, ואם כן יהיה מותר לשחק בו (מה שאין כן אם נאמר שסימני טהרה אינם סיבה אלא רק סימן).

טעם הסימנים לפי הפשט

והנה הרמב"ן (על התורה) כתב בטעם הסנפיר והקשקשת, שדגים אלו שוכנים במים העליונים והצלולים יותר, ולכן יש בהם קצת חום (למרות שהם בעלי "דם קר") וכך נדחית מהם הליחות המיותרת ע"י הקשקשים (כמו הצמר והשערות), ואילו הדגים חסרי סנפיר וקשקשת שוכנים בקרקעית המים ויש בהם הרבה ליחה קרה המהווה סכנה[נב]. וזה בהתאם לשיטת הרמב"ם והרמב"ן שנתנו טעמים במאכלות אסורות (גם) מצד בריאות גוף האדם האוכל[נג]. ובפשטות דברי הרמב"ן מתאימים לדברי הריטב"א שהסנפיר והקשקשת הם גורמי הטהרה בדגים. וכיוצא בזה כתב החת"ס (בחולין) לפי דברי הרמב"ן שזהו הפירוש בתירוץ הגמרא "יגדיל תורה ויאדיר" – "להודיע טעם האיסור... הקב"ה רצה להגדיל התורה ולהאדירה באדיר ותפארת להראות חכמתינו ובינתנו לעיני העמים".

אך באמת נראה שגם לפי טעמו של הרמב"ן הסנפיר והקשקשת אינם גורמי הטהרה מצד עצמם, אלא טבעו-מזגו הטוב של הדג הוא הסיבה להיתרו, אלא שהסנפיר והקשקשת קשורים באופן מהותי לתכונתו ומזגו הטוב. כלומר, יש שלש אפשרויות בגדר הסימנים: א. הם מצד עצמם גורמי ההיתר, כמו שנראה מלשון הריטב"א. ב. הסימנים הם סימן מברר בלבד, ואילו סיבת ההיתר היא מצד המין עצמו, כדברי מהר"ל ומהרי"ט. ג. הסימנים עצמם אינם סיבת ההיתר אך קשורים באופן מהותי לסיבת ההיתר. וממילא יש להשוות דברי הרמב"ם לרמב"ן ולומר שכוונת הרמב"ם היא שהסימן מצד עצמו אינו גורם את הטהרה אבל הוא קשור לטבע הבהמה שהוא גורם ההיתר (שהרי הרמב"ם עצמו נותן טעם להיתר ולאיסור מצד מזג בעלי החיים), וכן עולה מדברי האברבנאל[נד].

ועוד יש לחקור: בתורה התפרשו שני הצדדים "כל אשר לו סנפיר וקשקשת... אתם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... מבשרם לא תאכלו", ויש לשאול האם מציאות הסימנים הכשרים היא סיבה להיתר או שהעדר הסימנים הוא סיבה לאסור[נה]. וניתן לומר שמציאות הסימנים הכשרים היא גורם להיתר ואילו העדרם אינו גורם לאיסור אלא סימן בלבד. ולפי זה, טהור היוצא מן הטמא היה צריך להיות מותר ומה שהוא אסור הוא מגזירת הכתוב, ואילו טמא היוצא מן הטהור מותר מצד הסברא שהרי העדר הסימנים בו אינו מהווה גורם לפסול, ודוק.

המיוחד בסימני דגים

הנה בתורה התפרשו סימני בהמה וחיה וסימני דגים, אמנם נראה שיש לחלק ביניהם ולומר שסימני דגים יותר עצמיים מסימני בהמה, ואפשר לומר שסימני דגים הם סיבה וגורם וסימני בהמה וחיה הם רק סימן מברר. וטעם הדבר: בבהמה וחיה נאמרו בתורה גם המינים הטהורים, כמו שכתב הרמב"ם "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה והם שור שה ועז, ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור, וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה"[נו], וכן בחגבים נאמרו בתורה שמות המינים הטהורים, ובעופות נאמרו שמות המינים האסורים, אבל בדגים נאמרו רק סימנים. לכן ניתן לומר שטהרת בהמה נובעת מעצם הגדרת המין, והסימן אינו אלא מברר, מה שאין כן בדגים שנאמר רק סימן הרי הסימן עצמו הוא גורם הטהרה.

יתירה מזו, המפרשים כתבו שבתורה לא הוזכרו שמות הדגים (הטהורים או הטמאים) מפני ש"אין שמות לדגים"[נז], והוכיחו זאת ממה שכתוב "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" ומשמע שאדם הראשון לא קרא שמות לדגים (והתוספות[נח] הסתפקו בדבר), וכתבו בטעם הדבר "לפי שמכוסים מבני אדם אין להם שמות"[נט]. אם כן, כיון שאין להם שמות מסתבר שאין בהם מין אסור או מותר, ורק הסימנים הם גורמי הטהרה[ס].

במיוחד נראה כך לפי פנימיות התורה, כנודע שהדגים שייכים ל"עלמא דאתכסיא" (כנ"ל שהם "מכוסים מבני אדם"), כנגד אותיות י-ה של שם הוי', חכמה ובינה, "הנסתרות לה' אלהינו" (לעומת אותיות וה, "והנגלות לנו ולבנינו"), וכן נקראו בעלי הסוד והפנימיות "נוני ימא"[סא]. מובן שדוקא בחכמה ובינה (מוחין) שייך גילוי הטעם, טעמי תורה, ולכן דוקא בדגים הנסתרים התפרש טעם ההיתר, דהיינו הסנפיר והקשקשת שהם-הם טעם ההיתר ממש ולא רק סימן לבירור המין, ודוקא בדגים נאמר "יגדיל תורה ויאדיר" – 'גדלות' התורה כאשר מתגלים טעמיה.

במילים אחרות: ההבדל בין הנסתרות (י-ה) לנגלות (וה) הוא בין פנימיות לחיצוניות. וכן לגבי הנסתר של התורה, עיקר החידוש של קבלת האר"י הוא להבחין בין פנימיות לחיצוניות, וכן ביתר שאת בתורת החסידות העיקר הוא גילוי הממד הפנימי בכל דבר. הבדל זה מתאים להבדל בין סימן לסיבה: מצד החיצוניות לא מזהים קשר מהותי-תוכני בין דברים שונים, אלא רק כסימן מברר שהקשר שלו חיצוני ומקרי, אבל מצד הפנימיות רואים גם סימנים חיצוניים-כביכול כעניין מהותי ופנימי, כמו שניכר היטב בכל דרך הקבלה והחסידות (וכן בנושא זה גופא, כמו שמדגיש הרבי שגם אם גדר הסימן אינו סיבה מכל מקום ודאי הוא קשור באופן מהותי לטהרה).

ויש לרמז: סימן לשון סם, "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'... וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות"[סב]. התורה מצד עצמה היא "עץ חיים", אך כדי שתהיה סם חיים גם עבור האדם (הגברא) צריך שילמד אותה לשמה, דהיינו יתקשר לפנימיות שלה, ואז תהיה לא רק סימן חיצוני אלא גורם וסיבה לחיים. מה שאין כן הלומד שלא לשמה שחפץ רק בחיצוניות של התורה ולכן אין בה חיים עבורו.

ועוד יש לדרוש: "סימנים עשה בתורה וקנה אותה"[סג] – לכאורה הסימנים הללו פועלים רק בגברא הלומד, אך יש לומר שבלימוד תורה אמתי הסימן 'נטבע' בחפצא של התורה, ואז הסימן מהווה גורם וסיבה להקנות לו את התורה עד שהיא "תורה דיליה"[סד].

סנפיר וקשקשת בעבודה

ביחס בין סנפיר לקשקשת יש רמז מובהק: סנפיר = 400. קשקשת = 1200, דהיינו 3 פעמים סנפיר (בחלוקה של קש-קש-ת). לכן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, כי בקשקשת יש 3 פעמים סנפיר, חזקה של סנפיר.

בדרך הרמז, כתב השל"ה[סה] שדגים רומזים לתלמידי החכמים הצוללים במים אדירים, וזה הרמז בגמרא שסנפיר נכתב משום "יגדיל תורה ויאדיר". וכמו שדגים פרים ורבים כך דברי תורה פרים ורבים. ובפרט, הקשקשים הקבועים בדג היינו החכמה שקיבל מרבו, והסנפירים שבהם הוא שט היינו מה שמוסיף מדעתו ומבין דבר מתוך דבר (כמו שמפרש רש"י[סו] את ההבדל בין חכמה לבינה), ועל ידי שניהם יחד "יגדיל תורה ויאדיר".

והרבי[סז] ביאר בדרך קרובה לזה: קשקשת שהיא הלבוש המגן על הדג היינו יראת שמים, וסנפירים שבהם הדג שט למרחוק היינו כח החידוש בתורה, וזה מה שכתוב שסנפיר נאמר משום "יגדיל תורה ויאדיר". והיחס בין שני אלו הוא שיראת השמים היא היסוד ההכרחי: "'כל שיש לו קשקשת' – תלמיד חכם שיש לו יראת שמים – 'יש לו סנפיר' – שבודאי יחדש ויגלה חלקו בתורה, והוא דג טהור. אבל 'יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת', מחדש בלא יראת שמים, והוא דג טמא, לא זכה נעשית לו סם המות".

ועוד יש לפרש קשקשת וסנפיר שניהם במדות האדם[סח]: קשקשת היינו הצניעות והשפלות, שהרי הקשקשים הם הלבוש המגן וזו התודעה של האדם שעליו להצניע עצמו בלבוש וכן להגן על עצמו שהרי מצד עצמו הוא במקום שפל ועלול לכל צרה (קרוב לדברי הרבי שקשקשת היינו יראת שמים). לעומת זאת, הסנפירים בדג מקבילים לכנפיים בעופות, כלשון המשנה "סנפירין הפורח בהן", והנה שתי הכנפיים הן אהבה ויראה, חסד וגבורה (עיקר המדות), וכן הוא לגבי הסנפירים (כמפורש בקבלה[סט]). כלומר, היסוד הוא מדת השפלות, קשקשת, ואז ודאי יש לו סנפיר שודאי יגיע לבסוף לאהבה ויראה אמתיים. אבל אהבה ויראה ללא הקדמת השפלות אינם אמתיים אלא דמיונות שוא (דהיינו שבאמת האדם עובד את עצמו ומחפש את ה'חויה' וההתפעלות לעצמן).

בסגנון אחר: קשקשת היינו העבודה בקטנות מוחין (כמודגש בהלכה שהקשקשים לפעמים קטנים ביותר[ע]), שבכל מצב שבו נמצא האדם עליו 'ליפול' לדרגה של עבודה נכונה בקטנות, ושייך למדת השפלות כנ"ל. לעומת זאת, הסנפיר היינו העבודה מתוך גדלות מוחין, שאז יש הרחבת הדעת ושמחה, שהרי כמו שהצפור שמחה ומתפארת בכנפיה, "כנף רננים נעלסה"[עא], כך הדג שמח בסנפיריו, גם שמחה בחידושי תורה של "יגדיל תורה ויאדיר". גם בזה, עבודת הקשקשת היא חובת גברא שאי אפשר מבלעדה, ללא קשקשת הדג הוא טמא. ללא שפלות, השמחה היא חיצונית וחולפת (שהרי האדם שמח ומתפאר בעצמו, ואז "ולשמחה מה זֹה עושה"[עב]). אבל לאחר הקדמת השפלות ודאי יגיע לבסוף לשמחה, "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", כיון ששפלות נכונה מביאה לשמחה בה' שהכל מאתו במתנת חנם, "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"[עג]. אמנם בתחילה יתכן שהשמחה לא תהא בגילוי, כמו שכתוב שגם אם אין עכשיו סנפירים ועתיד לגדלם לאחר זמן הוא כשר, אבל לבסוף ודאי יהיו סנפירים והדג יהיה שש ושמח.

יש דגים רגילים ויש "דג גדול" (שנאמר אצל יונה הנביא), כמו הלויתן, "לויתן דג טהור הוא". דג גדול = נ, 'נון' בארמית פירושו דג. הדג הגדול, שאצלו התקיים "יגדיל [דגים] תורה ויאדיר", הוא משה רבינו, שעליו נאמר "מן המים משתיהו" וזכה לשער הנו"ן [דג] (וכן יהושע בן נון היינו בנו-תלמידו של משה). משה הוא דור שביעי לאברהם אבינו, "כל השביעין חביבין", דהיינו דור הדגד דורות משה עמרם קהת לוי ועוד ג דורות של האבות אברהם יצחק ויעקב[עד].



רשם: יוסף פלאי.

[א] ויקרא יא, ט-יב.

[ב] חולין סו, ב.

[ג] ויקרא יא, ב.

[ד] דברים יד, יא.

[ה] מתוך הקדמת הרמב"ם להלכות מאכלות אסורות. וכיו"ב בספר המצוות מ"ע קמט עד קנב.

[ו] ויקרא כ, כז.

[ז] בהשגות על מנין המצוות בתחילת ספר היד מנין המצוות לרמב"ם (מצוה קמט) "כל לבדוק לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה".

[ח] בהשגות לספר המצוות שורש שישי.

[ט] כך נראה מדברי המגיד משנה בתחילת הלכות מאכלות אסורות, וראה לח"מ שם (וערוה"ש יו"ד עט, ב). ובלשון הרמב"ם שם יש כמה גרסאות: הנוסח בדפוסים הישנים "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן", וזה משמע יותר כמו הפירושים דלקמן שיש מצוה מיוחדת לדעת. המגיד משנה מעתיק "מצות עשה לבדוק בסימנין ולהבדיל", וזה דומה ללשון הרמב"ם בסהמ"צ ובהקדמה להלכות. אמנם בכמה כתבי יד הנוסח הוא "מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן", דהיינו שעצם הדין נמנה כמצות עשה, מתאים לדעת המגיד משנה. ראה בכל זה בפירוש הרב קפאח.

[י] מצוה קנג. וראה שם במנחת חינוך. אמנם החינוך עצמו מסכים לדעת הרמב"ן.

[יא] מצוה קנה

[יב] מצוה קנח.

[יג] כן נראה מדברי הכסף משנה על מניין המצוות בתחילת הרמב"ם, ומדברי הרדב"ז בשו"ת ח"ח סי' א. לב שמח שורש ו. פרי תואר יו"ד עט, א. וראה מה שביאר ר' אשר וייס שליט"א במנחת אשר.

[יד] סימן קצב. וראה אבני נזר יו"ד סי' עו (אות טז) שגם הרמב"ן יודה לזה. הר צבי יו"ד סי' עד. שו"ת להורות נתן חי"א סי' פב.

[טו] חולין סב, ב ד"ה ודילמא.

[טז] ישועות יעקב יו"ד פג סק"א, הובא בדרכי תשובה שם סק"ג, עיי"ש. וראה ספר מעין החכמה דף לח, ב ס"ק 47, ומהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצוה קנד.

[יז] לשון הקרבן אהרן, וראה לקמן פירוש הראב"ד.

[יח] ופירש הרא"ם "פירוש, הא דמזהר רחמנא בכולה להבדיל בין טמא לטהור, לא בלבד שילמוד וידע הלכותיהם וסימניהם, שאף על פי שלמד כל תורותיהן אינו נפטר עד שיטרח להכירן אי זהו הטמא ואי זהו הטהור". ראה עוד בכל זה: דרכי תשובה סי' עט סק"א; פב סק"א. אנצ"ת ערך בדיקת סימני טהרה.

[יט] וזה לשונו "שחייב אדם להכיר אותם ולהבדיל בין הטמאים והטהורים, שלא לשנות בפיו בלבד אלא שידע ויכיר איזה טמא ואיזה טהור וכל זה כדי שלא יטעה במעשיהם שלא יתיר האסור ושלא יאסור המותר".

[כ] צפנת פענח על הרמב"ם מאכלות אסורות פ"א ה"א. צפנת פענח על התורה פרשת שמיני.

[כא] מובא בספרים ע"פ אבות ו, ו.

[כב] פ"ג מ"ז.

[כג] פ"ו מ"ט.

[כד] רוב הפוסקים הבינו שזהו כלל מוחלט, כלשון הט"ז (פג סק"ג) "דג שלם אי אפשר בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר". אמנם הכרתי (שם סק"א) כתב שהכלל נאמר על הרוב אך יש יוצאים מן הכלל, אבל הפרי מגדים (במשבצות שם סק"ב) דחה דבריו וכ"כ במחזיק ברכה (שם סק"ח) ובדרכי תשובה (שם סקכ"ז). אכן, לדעת התוספות יום טוב (מעדני יו"ט על הרא"ש חולין פ"ג סי' סז אות ה) יתכן שיש מין שהתחדש בהרכבה ויש בו קשקשים ללא סנפירים, אבל הפרי חדש (פג סק"ד) חלק עליו בתוקף, וראה דרכי תשובה (סקכ"ח).

[כה] חולין סו, ב ד"ה כל.

[כו] סו, ב.

[כז] נא, ב.

[כח] בראשית א, כב. וראה כתובות ה, א "בתולה נבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים".

[כט] בראשית מח, טז.

[ל] חגיגה ג, ב.

[לא] כמו שכתב הב"ח יו"ד פג "כלומר כדי להבין מתוך התורה עצמה מהו קשקשת ולא נצטרך לנביאים".

[לב] וכן נראה מדברי הרשב"א.

[לג] תורה שבעל פה, כללי התלמוד, כלל יגדיל תורה ויאדיר.

[לד] וכ"כ בספר לב אריה על חולין "דבאמת סנפיר וקשקשת לא באו לסימן לבד, רק שהם עצם הטהרה והן הם המביאים את ההיתר... א"כ שפיר כתבה התורה שניהם... שהוא יתברך בעצמו הגדיל את התורה והאדירה לפרש דבריה, דהאיך יכתוב קשקשת לחוד כיון דבאמת טעם ההיתר תלוי גם בסנפיר".

[לה] קובץ שמועות חולין סימן כז. זרע אברהם סימן יא. לאחרונה הרחיב בנושא זה בספר 'סימן סיבה והבדלה'.

[לו] התוועדות ש"פ ראה תש"י (תורת מנחם ה'שי"ת עמ' 174). ש"פ שמיני תשי"ג. לקוטי שיחות ח"א פרשת שמיני; ח"ב פרשת ראה.

[לז] ח"ג פמ"ח. וכן כתב בספר ציוני עה"ת פרשת שמיני.

[לח] חדושי אגדות חולין מב, א, עיי"ש.

[לט] ח"א סימן נא.

[מ] אמנם דבר זה עצמו אינו מוסכם – ראה מפענח צפונות פ"ה סימן כט.

[מא] ופלא שלא הזכיר את דברי הרמב"ם במו"נ.

[מב] תוספות נדה נ, ב ד"ה תרנגולתא, עיי"ש, ולא כתוס' חולין סב, ב ד"ה תרנגולתא.

[מג] בכורות פ"א מ"ב.

[מד] ראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז. שו"ת בנין אב ח"ב סי' מב; ח"ד סי' מג.

[מה] מאמר חיקור דין ח"ד פי"ג.

[מו] ויקרא יא, ו-ז.

[מז] לפי ויקרא רבה יג, ב. אך הרבה מפרשים כתבו שאין הכוונה על החזיר כפשוטו אלא על כח החזיר, מלכות אדום – ראה תורה שלמה פרשת שמיני פי"א אות לד.

[מח] שבת סוף פ"ט.

[מט] איוב מ, כט.

[נ] חולין סז, ב.

[נא] כך מסביר הרבי, וזה קרוב לפירוש קרבן העדה שם. וכיו"ב כתב הרד"ל בפירושו לפרקי דרבי אליעזר (פ"ט אות טל) בכוונת הירושלמי שלויתן יותר לעתיד לבוא (ואם כן זה כמו החזיר שהוזכר לעיל). אכן הפני משה פירש שהירושלמי מדבר על הצפור ולא על הלויתן. וראה עוד: צפנת פענח מאכלות אסורות פ"ב הי"ב. שדי חמד מערכת הלמ"ד כלל קכט. פירוש עלי תמר בירושלמי שם.

[נב] ובספר צרור המור פירש שהקשקשים מגנים על הדגים מפני המים והטיט שלא יכנסו בהם לחות ועיפוש. והאברבנאל פירש שהסנפיר והקשקשת הם "ממותרות הטבע" ולכן גופם נשאר נקי וטוב לאכול. וראה בשל"ה (תורה שבכתב פרשת שמיני, דרך חיים) בשם רבי מנחם הבבלי.

[נג] וראה טעם מצוה פרשת צו.

[נד] זה לשונו "ואין הכוונה באלה התנאים [מפרסת פרסה ומעלת גרה] שבעבורם תהיה הבהמה טמאה, כי הם אינם עושים טהרה בעצמם [ממש כדברי הרמב"ם] אבל הכוונה בזה היא שהם סימנים מורים על היות הבהמה ההיא טהורה והעדרם מורה היותה טמאה. והטעם בזה שהבהמות שיש להם הסימנים האלה על הרוב בשרם נאות לאכילת האדם מפני שסבת עלות הגרה היא שאין לה טוחנות בלחי העליון כדי לטחון מאכלה ובעבור זה לא תוכל לאכול עצמות רק עשבים... ומיני הבהמות האלו הם שמנות וטובות למאכל האדם לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום, גם שמזגם יותר שוה לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות [טעם זה נמצא כבר ברמב"ן]" – הרי שפותח כרמב"ם וממשיך להסביר טעם הסימנים שקשורים למזג הטוב של הבהמה.

[נה] דוגמאות רבות לחקירה זו יש בספר המדות לחקר ההלכה ח"א עמ' לג ואילך (סבה והעדר הסבה).

[נו] מאכלות אסורות פ"א ה"ח.

[נז] פענח רזא פרשת שמיני.

[נח] חולין סו, ב ד"ה כל.

[נט] בעל הטורים, וכן הוא בחזקוני.

[ס] וראה צפנת פענח הלכות יסודי התורה פ"ה בהשמטות, שבבהמה וחיה מועילים סימנים כמו בשרו מהלך שתי וערב (חולין נט, א), כיון שהסימן מוכיח שהוא מהמין הטהור שכתוב בתורה, מה שאין כן בדגים שאין סומכים על סימנים אחרים כמו ראש ושדרה (מלבד סנפיר וקשקשת) כי המין אינו מפורש בתורה, עיי"ש.

[סא] ראה בכל זה בלקוטי תורה לפרשתנו, וש"נ.

[סב] תענית ז, א.

[סג] שבת קד, א.

[סד] קידושין לב, ב.

[סה] חלק עשרה מאמרות.

[סו] שמות לא, ג.

[סז] 'רשימות' חוברת טל.

[סח] ראה עוד בהתוועדות פורים קטן שנה זו.

[סט] פרדס שער כג פי"ב (למסקנה שם). קהילות יעקב ערך סנפיר. יהל אור עמ' תה.

[ע] שו"ע יו"ד פג, ב "יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים, ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים נמצאו קשקשים, מותר".

[עא] איוב לט, יג. ובמצו"ד: "ונקרא רננים ע"ש שתשמח ותרנן ביופי כנפיה".

[עב] קהלת ב, ב.

[עג] ישעיה כט, יט.

[עד] עמרם = נ פעמים דג. יעקב = הוי' פעמים דג. כל השאר = 1352 = הרבוע הכפול של הוי'. הערך הממוצע של ראשי תבות האבות, איי, הוא דג. בשבעת הדורות יש הוי' אותיות, בחלוקה של אחד-אחד (אברהם יצחק יעקב אחד אותיות, לוי קהת עמרם משה אחד אותיות), נמצא שהסימן הוא ז (דג) פעמים כו = יעקב כנ"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com