בס"ד

טעם מצוה פרשת כי תשא – שמן המשחה

"וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ... וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת... וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו"[א].

לפי הרמב"ם, יש כאן שלש מצוות במניין תרי"ג: "א. לעשות שמן המשחה. ב. שלא לעשות כמוהו. ג. שלא לסוך ממנו" (לשון הרמב"ם במניין הקצר בתחילת הלכות כלי המקדש).

שמן המשחה לשעה ולדורות

בשמן המשחה נמשחו המשכן וכליו ואהרן ובניו (אמנם יש אומרים שבני אהרן לא נמשחו אלא רק הזו עליהם מהשמן[ב]). ולדורות, כלי השרת הבאים לא נמשחו, "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן"[ג], אבל הכהנים הגדולים הבאים נמשחו בשמן המשחה, וכן מלכי בית דוד נמשחו בו (ולכן הכהן הגדול והמלך נקראים 'משיח'. וברמז: המשחה = משיח).

לאחר שעשה משה את שמן המשחה לא נעשה עוד שמן כזה, כמו שמבואר בגמרא שהכלי שהכיל מדת 'הין' לא הוצרך בבית המקדש כיון ש"לדורות לא הוה צריך"[ד]. בימי המלך יאשיהו, נגנז שמן המשחה שעשה משה[ה], והכהנים שהיו משם ואילך התמנו רק על ידי הבגדים, כדברי הרמב"ם "וממנין כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה... ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד... כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים"[ו], ויש נפקא מינה להלכה בין כהן משיח לכהן מרובה בגדים שרק הכהן המשיח מביא קרבן מיוחד של פר העלם דבר[ז].

בדרך הפשט המשיחה היא סימן גדוּלה, כמו שכתב רש"י "כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדולתן" (וכן "מרובה בגדים" מלשון גדוּלה, כמו בדברי הרמב"ם לעיל "כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים"[ח]). וכן כתב הרמב"ם[ט] בטעם שמן המשחה, מלבד מעלת הריח הטוב, "להאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו" ולכן אסור להכין שמן כזה ואסור למשוח ממנו על דבר אחר.

במדרשים נאמר ששמן המשחה יתגלה מחדש[י] ושמלך המשיח ימשח בו[יא] (והאחרונים דנו האם לפי הלכה יש צורך למשוח את המשיח[יב]). ועל הפסוק "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים"[יג] פירש רש"י "להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח עליהם קדש קדשים הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח", ובמלבי"ם "ולמשוח קדש קדשים הוא הבנין השלישי שימשח ע"פ נביא שהמשיחה מורה על רוב קדושתו, מה אין כן הבית השני לא נמשח כי חסרו בו ה' דברים והיה עתיד ליחרב"[יד].

ובגמרא "נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו. תחלתו לא היה אלא י"ב לוג [כמו שנאמר "ושמן זית הין" דהיינו י"ב לוג, וגם לאחר הכנתו נותר י"ב לוג כמבואר שם] ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר 'שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם', זה בגימטריא יב לוגין הויין"[טו], ויש מפרשים שהדרשה נסמכת גם על הלשון "לי" – "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"[טז] (וכן נרמזת הנצחיות בכפילות "קדש הוא [בהווה]... קדש יהיה [בעתיד]"[יז]). וכן פירש רש"י על התורה "לדרתיכם, מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא. זה בגימטריה תריסר לוגין הוו" (ופירש המלבי"ם שהיה צריך לכתוב "שמן משחת קדש זה יהיה לי לדרתיכם" ומשינוי הסדר "יהיה זה לי" למדו שכולו – "זה" – קיים "לי לדרתיכם"), וכן בפירוש הספורנו "שלא יקבל הפסד". ובאור החיים פירש שלכן נאמר "ואתה קח לך" – "שלא נעשה שמן המשחה אחר זולת מה שעשה משה... והוא אומרו 'ואתה קח לך' אתה תעשה ולא זולתך".

כפי שיתבאר, הנס המופלא בשמן המשחה, שכולו קיים לעולם, הוא עניין מהותי בהגדרת השמן, גם מבחינת הלכה (דבר יוצא דופן בעולם ההלכה).

קיצור: שמן המשחה לאהרן ובניו, המשכן וכליו. ולדורות כהנים גדולים ומלכים. השמן נגנז ויתגלה לעת"ל. כולו נס.

שמן וקטרת – קדש וטהור

בפנימיות, מבואר[יח] ששמן המשחה שייך לספירת החכמה, אבא. שמן בכלל שייך לחכמה (כמו שרמוז באשה החכמה מתקוע[יט] ותקוע היא "אלפא לשמן"[כ]). שמן המשחה נקרא קדש, "שמן משחת קדש", "קדש הוא", "קדש יהיה לכם", ובמקום אחר נקרא "שמן הקדש" ("עד מות הכהן הגדול אשר משח אתו בשמן הקדש"[כא]), וכן החכמה נקראת "קדש".

עוד ידוע היחס בין שמן המשחה לקטרת הסמים: מיד לאחר פרשת שמן המשחה באה פרשת הקטרת, עם הרבה דמיון בלשון הפרשיות, למשל: פרשת השמן פותחת ב"קח לך בשמים ראש" ופרשת הקטרת ב"קח לך סמים"[כב], שתיהן מסתיימות ב"ונכרת מעמיו" (ואין עוד "ונכרת מעמיו" בכל התנ"ך), ובשתיהן האיסור לעשות "במתכנתו" של השמן ו"במתכנתה" של הקטרת[כג]. וכן מתייחדים השמן והקטרת בפסוק "שמן וקטרת ישמח לב"[כד] שנדרש על שמן המשחה וקטרת הסמים[כה]. ורמז: ישמח לב = שמן, שמן המשחה אותיות השמחה, שבו נמשח הכהן המשיח ומלך המשיח אותיות ישמח[כו].

והנה כמו שבשמן מיוחד הלשון 'קדש' כך הלשון המיוחדת לקטרת היא טהור, "ממלח טהור קדש"[כז] (אמנם בקטרת נאמר גם קדש אבל בשמן המשחה לא נאמר טהור). וכן מודגש בפרשת ויקהל "ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור מעשה רקח"[כח]. ובפנימיות, קדש וטהור הם חכמה ובינה, אותיות י-ה בשם הוי': הקדש, שמן המשחה, הוא חכמה כנ"ל, וטהור-טהרה, קטרת הסמים, שייך לבינה-אמא[כט]. שמן הוא לשון זכר (כמו "במתכנתו לא תעשו כמהו"), מתאים לחכמה-אבא, וקטרת היא לשון נקבה ("במתכנתה לא תעשו כמוה"), מתאים לבינה-אמא. על החכמה נאמר "והחכמה מאין תמצא"[ל] והוא סוד קיומו הנצחי של השמן המתחדש תמיד מן האין[לא]. שמן המשחה הוא במדת "הין" שמתחלף ב"אין"[לב], "מאין תמצא".

ממילא, חיבור השמן והקטרת הוא יחוד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לג]. החיבור מפורש בפסוק הנ"ל "ויעש את שמן המשחה וגו'" – "ויעש" אחד לשניהם בתחילת הפסוק, ולבסוף "מעשה רקח" אחד לשניהם. ליתר דיוק, בתוך אבא ואמא יש ארבעה 'פרצופים', אבא ואמא עילאין, ישראל סבא ותבונה, וכאן השמן והקטרת הם סוד אבא ואמא עילאין, אברהם אבינו ושרה אמנו – אברהם הוא כהן[לד] ומלך[לה] הנמשחים בשמן ושרה היא ראש האמהות שנקראות "לבונה"[לו] (מסממני הקטרת). אבא ואמא יונקים מהכתר, אבא יונק ממזל עליון ואמא ממזל תחתון – הקשר לכתר מתבטא בעונש כרת (אותיות כתר) המודגש כאן, "ונכרת מעמיו"[לז].

הקטרת קשורה להתעוררות דינים, כמו שרואים אצל נדב ואביהוא ובעדת קרח (מאתים וחמשים איש שהביאו קטרת ונשרפו), אבל בה עצמה המתקת הדינים – כאשר אהרן הקטיר קטרת ועצר את המגפה. הכל קשור לבינה: "מינה דינין מתערין" ובה עצמה יש "המתקת הדינים בשרשם". אמנם מצד שמן המשחה אין דינים כלל, "שמן הטוב"[לח] (ולכן אינו נוגע להמתקת הדינים). וכן ידוע שי"א סממני הקטרת הם י"א כתרין דמסאבותא, וזהו שינוי המלה "סמים" בקטרת לעומת "בשמים" בשמן המשחה (כמו שמאל-סמאל, ב-ס יש יניקת החיצונים). ועוד, הקטרת קשורה לתפלה, "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב"[לט], עמוד העבודה ("עבודה שבלב") השייך לבינה, מוחין דאמא (בסוד "ועבד הלוי הוא").

החכמה נקראת ראשית, "ראשית חכמה"[מ], כרמוז ב"קח לך בשמים ראש", וכן רמוז בתחילת הפרשה "כי תשא את ראש"[מא] (וכן נאמר "ראשית שמנים"[מב]). בקבלה, חכמה היא "עומק ראשית" ובינה "עומק אחרית"[מג], מתאים ליחס בין השמן והקטרת: השמן מקדש את המשכן, הכהנים והמלכים, בזה שהוא מגלה את שורש הראשית, "בשמים ראש"; לעומת זאת, הקטרת היא התפשטות הקדש עד "עומק אחרית", ריח הקטרת שהולך ומתפשט מההיכל והמקדש לכל ירושלים ולכל ארץ ישראל (כמבואר במשנה[מד] שהיו מריחים את הקטרת ביריחו ואף בהרי עבר הירדן), דהיינו שהקטרת היא היא גילוי ה"בשמים ראש" הנמצאים באופן מרוכז ונעלם בתוך השמן. כמובן, בכל אחד יש מעלה, ומעלת הקטרת שבה דוקא יש גילוי חוש הריח העליון ביותר (החוש של המשיח, "והריחו ביראת ה'', מורח ודאין"[מה]), בסוד "גילוי עתיקא בבינה". ועוד, רש"י מפרש שהקטרת רומזת לתרי"ג מצוות (קטרת = תריג כאשר מחליפים ק ב-ד באתב"ש), והנה "אורייתא מחכמה נפקת"[מו] אך גילוי נקודת החכמה הוא דוקא בבינה. שמן המשחה מתייחס למשה עצמו (כמו שיתבאר בהמשך), "תורה צוה לנו משה"[מז] (כאשר משה רבינו = תריג, הרומז לקטרת כנ"ל) אבל תורת משה 'נתפסת' ומובנת בבינה דוקא, היינו מה ש"משה זכה לבינה"[מח].

ורמזים מובהקים בכל זה:

שמן = יה פעמים הוי', שמות י-ה והוי' שייכים במיוחד לחכמה, "הוי' בחכמה"[מט]. שמן במילוי, שין מם נון = הוי' פעמים אהיה (כאשר אהיה עולה ביט, היינו שמן באתב"ש כמבואר בכוונות האר"י). קטרת במילוי, קוף טית ריש תיו = הוי' אחד (טל) ברבוע[נ].

בפרשת שמן המשחה יש אחת עשרה פעמים לשון "קדש", כנגד אחד עשר סממני הקטרת. אחת עשרה פעמים אלו מצטרפים לעוד ארבע פעמים בפרשת הקטרת, יחד יה פעמים קדש[נא].

שמן המשחה קטרת הסמים = 1612 = 26, הוי', פעמים 62 (היפוך ספרות, כאשר 62 הוא צירוף יה אהיה הוי'). קדש (השמן) ועוד טהור (הקטרת) = כד פעמים הוי'. שתי הלשונות שמן המשחה קדש, קטרת הסמים טהור = הוי' פעמים אלהים = 2 פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נב], פסוק של יחוד הוי' ואלהים. ויש לומר שפעמיים "שמע ישראל" הן כנגד קריאת שמע בערב ובבקר ("בשכבך ובקומך"): שמן המשחה כנגד הבקר, אור החכמה, והקטרת כנגד הערב, בינה נקראת חשך (כמו תלמוד בבלי, בינה, שנאמר עליו "במחשכים הושיבני"[נג]). ועוד, ב"שמע ישראל" יש יחוד ראיה ושמיעה, פשט הפסוק הוא שמיעה אבל שמע ראשי תבות "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[נד], ראיה שייכת לחכמה ושמיעה שייכת לבינה. דהיינו, עיקר היחוד של "הוי' אחד" הוא בחכמה, אבל המצוה היא "שמע", שמיעה בבינה, התבוננות המולידה אהבה בלב (וכך יגיע לקיום הפסוק הבא "ואהבת את הוי' אלהיך").

הבדלים נוספים בין הפרשות: פרשת שמן המשחה פותחת ב"וידבר ה' אל משה לאמר" ופרשת הקטרת פותחת ב"ויאמר ה' אל משה": דיבור בחכמה ואמירה בבינה ("דבור לשון קשה ואמירה לשון רכה"[נה], "לך אמר לבי"[נו] – "בינה ליבא". וכן אמר ר"ת אור מים רקיע, ההמשכה לרקיע היא בבינה). ועוד, רק בפרשת שמן המשחה יש "ואתה" – היינו העצם של משה (כמו פרשת "ואתה תצוה" ששמו של משה לא נזכר בה בעלותו לעצמות הנשמה שמעל שמו), שורש נשמתו בחכמה. הלשון המיוחדת "בשמים ראש" (לעומת "סמים") רומזת לחכמה ("בשמים ראש" מפרש רש"י חשובים, היינו גדלות אבא). בציווי "וידבר ה' אל משה לאמר ואתה קח לך בשמים ראש" עשר מלים, ובציווי "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים" שבע מלים – יחס מובהק של חכמה ובינה (חכמה היינו מוחין, שלמות עשר הספירות, ובינה שורש המדות, שבע מדות).

קיצור: שמן המשחה חכמה, קדש, עומק ראשית. קטרת טהור, בינה, עומק אחרית, המתקת הדינים, תפלה. חיבור השמן והקטרת יחוד אבא ואמא. רמזים בכל זה.

זה הדבר

לשמן המשחה יש שייכות עצמית למשה רבינו, כלשון חז"ל "שמן המשחה שעשה משה במדבר"[נז], וכפי שהוזכר שרק השמן שעשה משה הוא שמן המשחה ואין אחר זולתו (ויתבאר עוד לקמן). "משה אמת ותורתו אמת"[נח] ולא שלטו שונאים במעשה ידיו (ולכן המשכן שעשה משה נגנז)[נט] – וזהו ענין השמן שהוא אמתי, לא משתנה ולא נפסד, "אינו זז לעולם". זה גופא בחינת קדש וחכמה של שמן המשחה, החכמה של משה – חכמה אינה משתנה ונפסדת, "ימותו ולא בחכמה"[ס], ו"אחד האמת שורה בחכמה"[סא], וכן "קדוש לעולם קיים"[סב], "אני הוי' לא שניתי [הוי' בחכמה] ואתם בני יעקב לא כליתם [יש לדרוש: לא כליתם את השמן שקיים לעולם]"[סג].

והנה "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" שייך ל"זה הדבר", לשון הנבואה המיוחדת למשה רבינו[סד]. "זה הדבר" היינו נבואה באספקלריא המאירה, בחינת החכמה שבה יש ראיית עצם הדבר ומהותו. ועוד, בפרשת שמן המשחה יש זה פסוקים! בפרשת הקטרת הבאה אחריה יש ה פסוקים (סוד ה עילאה, בינה כנ"ל), ויחד טוב (הזה) פסוקים – טוב שייך למשה רבינו, "כי טוב הוא"[סה], וכן שייך לשמן "כשמן הטוב על הראש"^לח. ועוד, בפסוק "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" יש זה תבות, בחלוקת ז-ה (חמש עד האתנחתא ושבע אחריה)[סו]. סוד "זה" נמצא במלה "זה" הקודמת בפרשה, "זה יתנו... מחצית השקל" (כאשר שני "זה" הם בסוד "וקרא זה אל זה ואמר"[סז]) – הראה הקב"ה למשה מטבע של אש[סח], רמז לנבואת משה ב"זה הדבר" ("כה דברי כאש")[סט].

כמו שנבואת משה היא התורה הנצחית כך השמן הוא נצחי, "כולו קיים לעתיד לבוא", כל יב הלוגים (=זה) של השמן. ועוד, משה עצמו הוא שמן בחילוף אותיות הן (ראה לקמן הקשר בין "הין" ל"הן"). ובאופן נוסף שמן = משה אדם (הנזכר כאן "על בשר אדם לא ייסך") = שמים, משה עלה לשמים והוריד תורה מן השמים.

וכבר כתבו כמה מפרשים (בסגנונות שונים) לבאר את שייכות השמן למשה, ומתוך דבריהם: הרלב"ג כתב (וכיוצא בזה באברבנאל) שהקיום הפלאי של שמן המשחה הוא בזכות משה, "שימשך המופת בסיבת הנביא גם אחרי מותו", וכן השמן נעשה דוקא ע"י משה "כדי שתהיה הקדושה נאצלת על מי שנקדש בזאת המשיחה על ידי משה רבינו אדון הנביאים שהיה נכבד מכל נולד". ובקרבן אהרן[ע] פירש את הלשון "שמן המשחה שעשה משה במדבר" – "לתת טעם לנס שהיה נעשה בשמן המשחה תמיד, והוא מפני שעשאו משה קדוש ה', כי לזה היתה בו הברכה מצויה תמיד והיו נעשים בו נסים גדולים, כי מהיותו מעשה ידיו של משה נאמן בית נמשך עליו השפע האלהי, ועוד שעשאו במדבר אשר היתה השכינה יותר גלויה בו מכל המקומות האחרים", ובפנימיות: המדבר הוא סוד "מצח הרצון" (המצח הוא החלק הפנוי בפנים, בחינת המדבר שבפָּנים, כאשר הישוב מתחיל מהעינים, חלוקה לקוים של ימין ושמאל), בחינת "רעוא דרעוין" (סעודה שלישית של שבת קדש, שבעצם מעל אכילה רגילה, בסוד "היום לא"[עא]. והוא דרגת משה בעלייתו להר)[עב].

והנה, יב לוג של שמן המשחה הם מדת הין, "וְשֶׁמֶן זַיִת הִין". הין = אדני (שם המלכות המקבלת מהקדש של החכמה), ו-שמן = 6 צירופי הין. והנה מדת הין שלמה לא נצרכה לדורות (כמבואר במשנה ובגמרא) אלא רק חלקי המדה: רביעית ההין לנסכי כבש, שליש ההין לנסכי איל וחצי ההין לנסכי פר. אכן, במקום נוסף בתורה נזכר הין שלם "והין צדק יהיה לכם"[עג], ודרשו חז"ל "שיהא הן שלך צדק [בהרבה מקומות הגרסה: הין שלך צדק] ולאו שלך צדק"[עד] (דהיינו "אמת למד פיך"[עה]). אם כן, יש לדרוש שגם הין של שמן המשחה הוא "הין צדק". כלומר, מדת משה היא אמת, הן שלו צדק ולאו שלו צדק, "עבד נאמן"[עו] שלא משנה בדיבורו, "לא [לאו צדק] כן [הין צדק] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[עז] (כאשר אמונה = לאו הין).

שתי המדות העיקריות שהתבארו ביחס לשמן המשחה הן קדש אמת = 13 פעמים הין. 13 היינו יג מדות הרחמים, כאשר המדה השביעית והאמצעית במרכזן היא "ואמת". יג מדות הרחמים בקבלה היינו יג תיקוני דיקנא, הרמוזים בזקן אהרן, "כשמן הטוב [היינו שמן המשחה כמו שפירשו חז"ל] על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו"^לח.

כמו שנאמר כאן "ושמן זית הין" נאמר כיוצא בזה בנבואת יחזקאל ארבע פעמים "ושמן הין לאיפה"[עח] (זה אותיות. ובארבע הפעמים יחד עם "ושמן זית הין" יש חן אותיות). והנה 4 פעמים שמן הין = 1820, מספר אזכרות שם הוי' בתורה = סוד פעמים הוי' (כאשר "[ושמן הין ל]איפה =סוד הוי') = כח פעמים אדני-הין (סוד "ועתה יגדל נא כח אדני"[עט]). יש לומר שארבע פעמים "ושמן הין" ביחזקאל הם כנגד ארבעה עולמות אבי"ע, ואילו "ושמן זית הין" של משה רבינו הוא כנגד אדם-קדמון (כאשר "כל קדמון נצחי"[פ]), מתאים להיותו דבר עצמי שאין כיוצא בו, "חד ולא בחושבן"[פא]. בכל חמשת המקומות נאמר "ושמן" = יב פעמים לג, י"ב לוגים של שמן המשחה!

קיצור: "יהיה זה לי" שנאמר בשמן, שכולו קיים לדורות, היינו נבואת "זה הדבר" של משה, משה אמת ונותן תורה נצחית. מדת הין רמז להן צדק.

האם שמן אחר יכול להיות כשר

נחלקו הדעות האם הציווי על שמן המשחה הוא 'חד פעמי', מתייחס רק לשמן שעשה משה, או שהציווי בעיקרו נאמר גם לדורות, לעשות שמן כזה כדי שיהיה מוכן למשוח בו כהנים ומלכים:

על הפסוק "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" פירש האבן עזרא "כל שנעשה במתכונת זה למשוח זרע אהרן", ובפירושו הקצר כתב "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים". כלומר, "יהיה זה לי" פירושו כמו זה, ולכן: א. כל שמן שנעשה במתכונת זו כשר למשיחה. ב. מצוה לדורות לעשות שמן כזה, ואם השמן שעשה משה יחסר או יאבד מצוה לעשות חדש. אך לפי זה יש להבין מדוע לאחר שנגנז השמן שעשה משה לא קיימו את המצוה להכין שמן חדש (ולקמן יתבאר).

אבל התוספות[פב] כתבו שלאחר שנגנז שמן המשחה "לא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב 'שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם' זה ולא אחר", שלא כמו הראב"ע שפירש "כזה" אלא כפשוטו, זה ולא אחר, וכיוצא בזה כתבו הרלב"ג והאברבנאל בפירושם לתורה. כלומר, רק השמן שעשה משה הוא בגדר 'שמן המשחה' הכשר למשיחת כהנים וכו', והציווי על עשיית שמן המשחה הוא מצוה לשעתה, למשה רבינו שיעשה את שמן המשחה האחד והיחיד. וממשיכים התוספות להביא ראיה לדבריהם מהגמרא "וכולו קיים לעתיד לבא", דהיינו שהנס הזה אינו ענין נוסף שנעשה בשמן אלא הכרחי מעצם הגדרתו: כיון שרק השמן שעשה משה נקרא שמן המשחה וניתן למשוח בו, ואם יכלה נמצא שכבר אין שמן המשחה בעולם.

והנה האיסור "במתכנתו לא תעשו כמהו... איש אשר ירקח כמהו... ונכרת מעמיו" (ובלשון חז"ל "המפטם את השמן") מתפרש בפשטות לשיטת הראב"ע, שאמנם עקרונית השמן ניתן לעשיה נוספת אבל נאסר לעשות כמוהו שלא לצורך הקדש. ואילו לדעת התוספות צריך לפרש "לא תעשו כמהו" דהיינו שאסור לעשות 'חיקוי' של השמן, שאליבא דאמת אינו יכול כלל להיות שמן המשחה (וזה קצת דחוק בלשון הכתוב).

והנה גם בקטרת יש איסור דומה, אבל בשינוי לשון משמעותי: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם... אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו", ואילו בשמן לא נאמר "לכם" ולא נאמר דבר דומה ל"להריח בה" (כגון "לסוך בו") – ומזה נראה לכאורה כשיטת התוספות, שבקטרת האיסור הוא רק לצורך הדיוט ואילו בשמן זהו איסור מוחלט ללא תנאים (גם אם יעשו לצורך משיחת כהנים גדולים) כיון שאין עוד שמן המשחה (וכן דייק הרלב"ג בפירושו לתורה). אמנם בגמרא[פג] נראה להיפך: "המפטם את השמן ללמוד בו [או] למוסרו לציבור פטור", ומבואר שם שלומדים "במתכנתו" שנאמר בשמן מ"במתכנתה" שנאמר בקטרת, כמו בקטרת "לכם הוא דאסור אבל למוסרו לציבור פטור" כך גם בשמן, וזה מתאים לשיטת הראב"ע שמעיקר הדין עשיית הקטרת ועשיית השמן שוה. ולפי התוספות אינו מובן, מה שייך "למסרו לציבור" והרי כל שמן אחר אינו יכול להיות שמן המשחה! וצריך לדחוק שבכל זאת יש לימוד מיוחד לפטור העושה לציבור כיון שכך היה במחשבתו[פד]. אכן מהרמב"ם נראה שגרס בגמרא "למסרו לאחרים" וזה יותר נח לשיטת התוספות, דהיינו שעיקר הפטור הוא כיון שלא עושה לצורך עצמו.

והנה באיסור הנוסף בשמן המשחה, "על בשר אדם לא ייסך... ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו", מבואר בגמרא שם "אין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד" כיון שנאמר "ממנו". ודין זה יש לפרש לפי שתי הדעות: לפי התוספות נראה שזו גופא כוונת הלימוד, שאין מציאות שמן המשחה אלא בשמן שעשה משה ולכן אין איסור לסוך אלא בשמן זה בלבד. ולפי הראב"ע הפירוש הוא שאע"פ שיכול להיות שמן אחר, מכל מקום יש לימוד מיוחד שחיוב כרת אינו אלא על שמן שעשה משה (ולעולם בשמן אחר שייעשה לשמן המשחה יכול להיות איסור מעילה רגיל ככל הקדש).

ועוד נראה בשיטת התוספות שכמות השמן, י"ב לוגים, היא דין בהכשר השמן, שאין עליו שם שמן המשחה אלא בהיותו י"ב לוגים, ולכן ההדגשה היא שכולו קיים, ואם היה נחסר ממנו אפילו מעט כבר לא היה בגדר שמן המשחה, וכן משמע ממה שהגמרא דורשת בהמשך אחד ומאותם המלים, "יהיה זה לי לדרתיכם" – שכולו קיים ושמדתו י"ב לוגים – דהיינו שרק כאשר הוא קיים בשלמותו אז הוא בגדר השמן שנאמר עליו "זה". וכן נראה מהחילוק המבואר בגמרא שם לגבי איסור העשיה "קטרת שפטמה לחציין חייב, שמן שפטמו לחציין פטור... גבי שמן כתיב 'כמהו', כמהו הוא דאסור" (ואע"פ שגם בקטרת נאמר "כמוה" זה נאמר רק בעונש ולא באיסור), וניתן לפרש שפחות משיעור זה אין בו דין שמן המשחה, ומה שהשמן שעשה משה מקדש הוא רק מפני ששיעורו לא נחסר.

בתמצית, דעת התוספות: א. שמן המשחה הוא נסי לגמרי, נס הכרחי לפי הלכה! ב. השמן קשור במהותו למשה רבינו דוקא. הנסיות של השמן, שנשאר בשלמותו כמה שמושחים ממנו, מזכירה את הנס שהיה בארון "מקום ארון אינו מן המדה"[פה], נשיאת הפכים השייכת לסוד האמונה, "רישא דלא ידע ולא אתידע", מעל טעם ודעת וגבולות השכל. והנה בשמן המשחה רמוז מרדכי היהודי, "מר דרור זה מרדכי"[פו] (ופורים חל בסמיכות לפרשת כי תשא), והיינו סוד האמונה הפשוטה של פורים שבו מתבסמים "עד דלא ידע"[פז], "בשמים ראש" עד דלא ידע (בין ארור המן לברוך מרדכי, כידוע: ארור המן = ברוך מרדכי = אמונה פשוטה)...

בשייכות של שמן המשחה למשה רבינו יש לומר עוד: כל משיחה שנעשית בשמן זה לדורות היינו שבאמת משה רבינו הוא המושח, וכל הכהנים הגדולים והמלכים שנמשחו עד שנגנז שמן המשחה כולם נמשחו בידי משה עצמו! ויש להביא אסמכתא לזה בהלכה: שהנה על משיחת הכלים נאמר בספרי[פח] "'וימשחם ויקדש אותם' מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא" (הובא בדברי הרמב"ם בספר המצוות דלקמן), ולפי זה מה שנאמר "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן" היינו שגם הכלים שמכאן ואילך התקדשו במשיחה שנעשתה בכלים הראשונים אלא שמכל מקום צריכים עוד חינוך כדי להתקדש בפועל (ולכן אמרו "עבודתן מחנכתן" ולא "מקדשתן")[פט]. אלא שצריך להבין, אם כן מדוע כהנים גדולים אינם מתקדשים במשיחה שנעשתה באהרן הכהן (וכן מלך שיש עליו מחלוקת)? ויש לומר שבכלים דוממים אין הבדל מהותי בין הכלי הישן לכלי החדש, וכל כלי שנעשה לדורות נכנס תחת הכלי שנמשח בידי משה, מה שאין כן בבני אדם שכל אחד עומד בפני עצמו בהיותו בעל בחירה. אלא שעדיין קשה: נראה שמעלת המשיחה בידי משה נצרכת לכל הכלים, שגם הכלים לדורות נתקדשו במשיחתו, ואם כן מדוע בכהנים אין מעלה זו? אלא ודאי שכל משיחה שנעשית לדורות בשמן שעשה משה כאילו נעשתה בידי משה עצמו. ואע"פ שנאמר "וימת שם משה", הרי נאמר "יש אומרים לא מת משה... מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"[צ] (שמש נוטריקון שמן המשחה).

ובפנימיות, כדי שהמשיחה תבוא מידי משה, יש להיות בטלים אליו: משה מושח את אהרן אחיו, "שבת אחים גם יחד" (וההמשך "כשמן הטוב על הראש"), ואת כל הכהנים הגדולים הבאים אחריו, וכן מושח את דוד המלך וכל המלכים מבית דוד הבטלים אליו ואל תורתו, עד מלך המשיח במהרה בימינו. יותר מזה, שמן הוא 'תמצית' הדבר (אסנציה בלעז) וממילא יש לומר ששמן המשחה היינו התמצית של משה עצמו! כביכול, אם סוחטים את משה יוצא ממנו תמצית של שמן המשחה (על דרך האמרה החסידית שאם סוחטים יהודי יוצאת ממנו טיפה של אהבת ישראל), ובתמצית זו הוא מושח, בכך שהוא ממשיך את עצמו. אם כן, כאשר משה מושח את מלך המשיח אזי משה עצמו נמשך בתוכו, "גואל ראשון [משה] הוא גואל אחרון [משיח]"[צא], בסוד "מה שהיה הוא שיהיה"[צב] ר"ת משה.

ועוד, מה שהשמן הוא אחד ויחיד, 'חד פעמי' ואין זולתו, זה עצמו הטעם שהשמן מושח את הגדול שבדור, הכהן הגדול והמלך, לייחד אותו כיחיד במינו, חד פעמי (וכמו שכתב הרמב"ם בדרך הפשט)[צג].

קיצור: לדעת ראב"ע מצוה לעשות שמן אחר אם יכלה השמן שעשה משה. לדעת התוספות רק השמן שעשה משה נקרא שמן המשחה. האיסור לעשות כמוהו מתפרש לשתי הדעות. אם שייך מסירה לציבור בשמן. דין מהותי בכמות השמן. ע"י השמן משה מושח לדורות את כל הנמשחים. משיחת הכלים מקדשת את הכלים מכאן ואילך משא"כ באנשים. השמן הוא התמצית של משה.

דעת הרמב"ם בגדר המצוה

בדעת הרמב"ם יש לברר מהו גדר המצוה, ומה דעתו במחלוקת ראב"ע ותוספות בגדר השמן.

לשון הרמב"ם בהקדמה להלכות כלי המקדש "לעשות שמן המשחה", ובהלכות עצמן כתב "מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש"[צד], וכיוצא בזה כתב החינוך[צה]. וכן לשון הרעיא מהימנא "כהנים בעבודתם דאית תמן כמה פקודין, פקודא חד לעשות שמן המשחה"[צו]. אבל בספר המצוות כתב הרמב"ם "והמצוה הל"ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת, מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה... וכן ימשחו בו קצת המלכים... וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בספרי שבמשיחתן של אלו כלומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא". ובשרשים שבספר המצוות (שרש י) ביאר הרמב"ם שאין למנות במניין תרי"ג את "ההקדמות לעשיית המצוה", ואחת הדוגמאות שמביא שם "וכן 'קח לך בשמים ראש' לא ימנה, ואמנם יימנה הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר". ובמניין המצוות שבהקדמת ספר היד החזקה "למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה שנאמר 'שמן משחת קדש יהיה זה'".

אם כן, הרמב"ם מזכיר שלשה חלקים במצוה זו: העשיה, שיהיה קיים, המשיחה. אך יש להבין את שינוי הלשונות בדבריו (ואע"פ שלעתים בהלכות חזר בו מדבריו בספר המצוות, הרי כאן השינויים הם בתוך ספר המצוות, בין השרשים להמשך הספר, ובתוך ההלכות בין מניין המצוות להלכות עצמן). ראשית, כדי להתאים את דבריו בשרשים עם דבריו בהמשך ספר המצוות יש לומר שהמצוה מורכבת משני חלקים, מציאות השמן ("שיהיה לנו שמן") והמשיחה בו בעת הצורך ("שנמשח בו", "מוכן למשוח בו"). ומה שבהלכות כתב שהמצוה היא בעשיה ואילו בשרשים כתב שהעשיה אינה אלא הקדמה, היינו מפני שבספר המצוות עוסק בכללים, ולכן אומר שאת הפרטים השונים אין להחשיב כמצוה (ובמיוחד לא כמצוה בפני עצמה!) ואילו בהלכות עוסק גם בכל הפרטים והרי למעשה ודאי צריך לעשות גם את "ההקדמה" (וכן יש ברמב"ם עוד שינויים כגון זה[צז]). ולגבי המשיחה, אמנם בהלכות לא נוקט בפירוש בלשון "מצוה למשוח" אבל ברור מכל דבריו שם שזו מצוה.

מכל זה נראה שלפי הרמב"ם כל שלשת החלקים הם מצוה, והיינו חלוקה ל"שלשה דינים" – פועֵל, פעולה, נפעל (כשיטת הרוגאטשובר בזה): עשיית השמן היא מצד הפועל-העושה (הגברא); שיהיה שמן קיים היינו הנפעל; המשיחה היינו הפעולה (במקומות אחרים הפעולה היינו פעולת העשיה, אבל כאן הפעולה היא פעולה נוספת על עצם הכנת השמן).

וכעת יש לברר האם הרמב"ם סובר כתוספות: והנה אם היה סובר כתוספות אזי הציווי על העשיה שייך רק במשה עצמו וממילא אין למנותו במניין תרי"ג, כשיטתו בספר המצוות (השורש השלישי) "שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות". ואע"פ שבהלכותיו הרמב"ם אינו 'צמוד' להגדרות בספר המצוות, כנ"ל, מכל מקום הלשון "מצות עשה לעשות שמן המשחה" אינה מתאימה לשיטת התוספות שזהו ציווי חד פעמי במהותו. ועוד, כיצד כתב בשרשים שאין ראוי למנות את "קח לך בשמים" כיון שזו הקדמה והרי ממילא אין למנות את העשיה עצמה שהיא רק לשעה. אמנם יש אחרונים[צח] שמפרשים שהרמב"ם נקט כאן 'מצוה' מפני שהתוצאה של המעשה קיימת לדורות, דהיינו שמציאות השמן קיימת, וזה עצמו הטעם שכתב בספר המצוות בלשון "שיהיה לנו שמן", ולפי זה אפשר להשוות את דעת הרמב"ם והתוספות. אבל יותר נראה שהרמב"ם אינו מונה כלל מצוה שהיתה לשעה (גם כשהתוצאה קיימת לדורות), ולכן מסתבר שהוא חולק על התוספות[צט] (וכן יתבאר כעת ממקומות נוספים שנראה שהרמב"ם חולק על התוספות).

והנה הרמב"ם כתב בכמה מקומות ששמן המשחה נעשה רק בידי משה. כך כתב בהמשך הלכות כלי המקדש "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה"[ק]. וכן בהמשך בנוגע לכלי-המדה שהיו במקדש "ואין לנו דבר למדוד בו הין, ולמה היה שם? הואיל והיה במקדש מימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה"[קא]. ובהלכות בית הבחירה[קב] כתב שהארון נגנז בציווי יאשיהו "ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת [צנצנת המן] ושמן המשחה[קג] וכל אלו לא חזרו בבית שני". ובפירוש המשנה במנחות[קד] כתב "הכל מודים שאין עושין שמן המשחה אם נעדר אותו שעשה משה"[קה], ובפירוש המשנה בכריתות[קו] כתב "ודע שלא נעשה ממנו כלל ולא ייעשה זולת מה שעשה משה לאמרו יתעלה 'יהיה זה לי' כך בא בקבלה". ודיוק לשונו משמע שלא כתוספות[קז], שהרי אינו אומר שרק השמן שעשה משה כשר אלא שבפועל "מעולם לא נעשה שמן אחר" מפני שיש קבלה-מסורת בפירוש הפסוק "יהיה זה לי" שאין ולא יהיה שמן אחר מלבד אותו שעשה משה.

לכן הנראה בשיטת הרמב"ם הוא זה: א. לו יצויר שהשמן שעשה משה יכלה, וגם אם יחסר מעט מכמותו, אזי ניתן לעשות שמן חדש במתכונת זו ויהיה עליו שם שמן המשחה, וממילא יש מצוה בדבר – וזה שלא כתוספות. ב. כל עוד השמן שעשה משה קיים בשלמותו, אזי אם עושים שמן נוסף אין לו דין שמן המשחה כלל, כיון שרק כמות זו של י"ב לוג יכולה להתקדש כשמן המשחה ולא יותר. ג. כיון שנעשה נס ובפועל השמן עדיין קיים בשלמותו, אין אפשרות לעשות עוד שמן שיהיה בגדר שמן המשחה, וזו כוונת הרמב"ם "שאין עושים שמן המשחה אם נעדר [דהיינו שאינו נמצא בידינו] אותו שעשה משה". ולכן לא עשו שמן המשחה לאחר שנגנז. אדרבה, נראה שיש גם איסור בדבר, "לא תעשו כמוהו" (אך יש להעיר שהרמב"ם לא מזכיר בפירוש ש"כולו קיים" אלא רק שלא נעשה אחר, מתאים לשיטתו למעט בנסים בכלל ובענייני הלכה במיוחד).

ומה שהרמב"ם כותב שמצוה "לעשות שמן המשחה" אע"פ שבפועל אין מציאות כזו, אפשר לפרש בשתי דרכים: א. בהגדרת ההלכה לא מתחשבים במעשה נסים (גם נס שהוא קבלה בידינו) ובמיוחד לשיטת הרמב"ם שבכל ההלכות יש גדרים ברורים לפי טבעו של עולם, כולל עניני מקדש[קח], משיח[קט], חידוש הסנהדרין[קי] ופרה אדומה[קיא]. ב. גם מצוה שבפועל לא ניתן לקיימה מסיבה 'חיצונית' מונה הרמב"ם כמצוה, כמו שהוא כותב[קיב] על המצוה "להרוג שבעה עממים ולאבדם" שבפועל כבר אינה נוהגת היום כיון שאבד זכרם של עמי כנען ומכל מקום בהגדרה ההלכתית-העקרונית זו מצוה לדורות, והוא הדין לענייננו.

אם כן, למעשה אין נפקא מינה בין התוספות לרמב"ם, שכיון שהשמן שעשה משה קיים כולו ממילא אין דין שמן המשחה על שמן נוסף שיעשה כמו זה[קיג], אלא שלפי התוספות זהו דין מהותי שעשיית שמן המשחה היא דוקא בידי משה, ולפי הרמב"ם מעיקר הדין כל שמן שיעשה במתכונת זו כשר לו יצויר שיחסר השמן הראשון.

אמנם ר"י פערלא[קיד] הלך בדרך אחרת בהבנת הרמב"ם, ולדעתו "אם נעשה שמן אחר כהלכתו כשר הוא למשוח בו ולא פסליה קרא כלל [אפילו כאשר השמן של משה קיים]. ומה שלא עשו שמן המשחה אחר שגנז יאשיהו שמן המשחה שעשה משה... דודאי יש בכלל גניזה זו תקנה שלא ישתמשו כלל בשמן המשחה מאז והלאה", עד כאן דבריו. אך לא נראה כך מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, וגם עצם הדבר שתהיה תקנה כזו הוא חידוש גדול, שחכמים יעקרו מצוה לדורות. אכן, גם אם נאמר שלא כדבריו, בעל כרחינו יש כאן תקנה של עקירת דבר מן התורה, שהרי חלק מהמצוה הוא המשיחה (כנ"ל) ובכך שגנזו את השמן קבעו להפסיק את המשיחה. ואע"פ שהמשיחה אינה לעיכובא (הן בכהן גדול והן במלך) מכל מקום זו מצוה, אלא שהחכמים (או הנביאים) החליטו בזמן יאשיהו שהגיע הזמן שתיפסק מעלה זו של משיחה (ולא יהיה "כהן משיח" אלא רק מרובה בגדים), על דרך מה שבטלו דיני נפשות[קטו] והשקאת סוטה[קטז].

בתמצית, יש שלש אפשרויות בגדר שמן המשחה: דעת התוספות שהשמן הוא רק אותו שנעשה בידי משה; דעת הרמב"ם כפי שהתבאר, שכל עוד השמן של משה קיים בשלמותו אי אפשר לעשות שמן אחר שיהיה בגדר שמן המשחה; הסבר ר"י פערלא, שכל שמן שיעשה במתכונת כזו וימסר לציבור יש לו דין שמן המשחה.

אם כן, בפועל כל מעשה שמן המשחה הוא דוקא על ידי משה (וגם לפי ר"י פערלא, סוף סוף חכמים תקנו שאין עושים עוד שמן המשחה). נמצא שמצוה זו ניתנה למשה רבינו – כמו שיש מצוות מיוחדות למלך ומצוות לכהנים – ויחד עם זאת היא נחשבת מצוה לדורות, "לעשות שמן המשחה". ויש לומר (לפחות בדרך דרוש, אלא שבמצוה מופלאת זו לא יפלא לומר שכך הוא על פי הלכה) שמשה עצמו "עומד ומשמש" בכל הדורות (ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא"[קיז]) לקיים מצוה זו, ובכך הוא מהווה את השמן בכל עת שיישאר במדתו, "כולו קיים". ואמנם בדרך כלל "שלוחו של אדם כמותו" אבל "מצוה בו יותר מבשלוחו"[קיח] ואע"פ שהשליח הוא בחינת יד של המשלח, מכל מקום אינו עצם המשלח – וכאן המצוה קשורה בעצם למשה רבינו, וזו דרגת השמן – עצם הדבר (עד "פנימיות אבא פנימיות עתיק").

קיצור: לרמב"ם יש שלשה חלקים במצוה, לעשות, שיהיה, למשוח. תיווך דברי הרמב"ם בזה. ברמב"ם נראה שלא כתוספות, ולו יצויר שיכלה השמן של משה שייך לעשות שמן אחר, ומכל מקום למעשה מובטח שהשמן לא כלה. לר"י פערלא היתה תקנה לגנוז ושלא יעשו כמוהו. משה ממשיך לעשות את השמן.