בס"ד

טעם מצוה פרשת תצוה – בגדי כהונה

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב... וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ... וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי"[א]. ובהמשך מצווה משה להלביש את אהרן ובניו "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן... וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת. וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו"[ב].

מפסוקים אלו מונה הרמב"ם את מצות בגדי כהונה: "מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר 'ועשית בגדי קדש', 'ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות', וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר 'וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה', בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר 'והזר הקרב יומת'"[ג].

ושלשה מיני בגדים ישנם[ד]: ארבעה בגדי כהן הדיוט, שמונה בגדי כהן גדול הנקראים בגדי זהב, ובגדי לבן והם הבגדים שמשמש בהם הכהן הגדול בעבודות פנים ביום הכיפורים (וקדושתם חמורה שהם נגנזים). והנה כל ריבוי הבגדים (כלשון חז"ל "מרובה בגדים") רמוז במלה אחד (ריבוי הנכלל באחדות) – א היינו אהרן הכהן, או בגד אחד של חלוק לבן שבו שימש משה רבינו בימי המילואים[ה], ח בגדי כהן גדול, ד בגדי כהן הדיוט או ד בגדי לבן של יום הכיפורים (ואז המלה אחד כולה תרמוז לאהרן). ועוד, ד של אחד היא 'רבתי', רמז לשתי מערכות של ארבעה בגדים. והנה חלוק לבן שמונה בגדי כהן גדול ארבעה בגדי כהן הדיוט = מה-אדם פעמים הוי'. גם אהרן הוא בסוד ח-ד: אהרן = ח פעמים לב ("והיו על לב אהרן"[ו] שנאמר על האורים והתומים) = ד בחזקת ד (כרמוז ב-ד רבתי דאחד שהיא בגודל ד דל"תין[ז]), ובמספר קטן אהרן = 13 = אחד. עוד ידוע שארבעת בגדי לבן כנגד אותיות שם הוי' וארבעת בגדי זהב כנגד אותיות שם א-דני[ח]. שמונת הבגדים רמוזים גם בהיות פרשת תצוה השמינית בספר שמות, והמלה השמינית בה היא "שמן" (וראה לקמן שהבגדים נעשים פתילות לשמן).

מחלוקת הרמב"ם ובה"ג

זה לשון הרמב"ם בספר המצוות (מצות-עשה ל"ג) "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש [כאן לא כתב 'לעשות' כמו בהלכות, כי הדגיש את תכלית המצוה]... וכבר בארו בספרא שלבישת בגדים אלו מצות עשה והוא אמרם 'ומנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך? תלמוד לומר 'ויעש כאשר צוה ה' את משה', כלומר בגדים אלו ואף על פי שהם בתכלית היופי שהם מזהב ושוהם וישפה... לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה האל למשה לבד והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש" (דהיינו, מלשון הספרא מוכח שזו מצוה בפני עצמה ולכן שייך לומר "כמקיים גזרת המלך"). וכיוצא בזה בספר החינוך מצוה צט (= בגדי כהֻנה![ט]) "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש".

אמנם בעל הלכות גדולות לא מנה מצות עשה זו, וביאר הרמב"ן[י] שלדעתו לבישת הבגדים היא חלק ממצות עבודת הכהן במקדש, "דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה אינו אלא הכשר העבודה, שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן" (אמנם הרמב"ן עצמו נוטה בהמשך לדעת הרמב"ם שיש למנות מצוה זו. וראה עוד לקמן בביאור המחלוקת).

לְמה נועדו הבגדים

בלשון הפסוקים יש כמה עניינים בבגדי הכהונה:

א. הבגדים הם "לכבוד ולתפארת". ופירש האבן עזרא "שיתפארו בהם, כי אין אחד מישראל שילבש כאלה". והרמב"ן פירש שבגדים אלו הם בגדי מלכות, וכמותם לבשו המלכים בזמן התורה, ולפי הרמב"ן בגדי כהונה נקראו "בגדי שרד" מטעם זה שהם בגדי מלכות ל"שרידים" היחידים[יא]. והספורנו פירש "לכבוד" היינו כבוד לה' "ולתפארת" לאהרן עצמו. והחינוך כתב ב"שרשי המצוה" שעל ידי הבגדים המיוחדים מתעורר הכהן במחשבתו וכוונותיו לדעת לפני מי הוא עובד (שהרי "האדם נפעל לפי פעולותיו", ו"אחרי המעשים ימשכו הלבבות"), ועוד שיש בזה כבוד למקדש ולעבודתו (לא מצד הכהן אלא כדי לעורר כבוד בלב כולם[יב]). והנצי"ב פירש שכיון שאהרן צריך להיות פרוש ומובדל הדבר יראה כגאוה מצדו ולכן צריך כבוד ותפארת כדי שידעו ש"המלך חפץ ביקרו" (כמו שנאמר על מרדכי היהודי[יג]).

והנה בתחילת הפרשה נאמר "לכבוד ולתפארת" על בגדי אהרן הכהן, "לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ולא על בגדי בניו, וכן מפירושי הראב"ע ורמב"ן הנ"ל מובן שתואר זה שייך רק לבגדי הכהן הגדול. אך בהמשך נאמר "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", ואמנם יש מפרשים ש"לכבוד ולתפארת" בפסוק זה מתייחס רק למגבעות (לפי חלוקת הפסוק, כאשר טעם האתנחתא על המלה "אבנטים")[יד], אבל בהלכה מפורש שכל הבגדים הם לכבוד ולתפארת כמו שכתב הרמב"ם "בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים ומשולשלים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת"[טו]. וצריך לומר שיש שתי מעלות של "כבוד ותפארת" – יש דרגה מיוחדת בבגדי הזהב ויש דרגה מחייבת בכל בגדי כהונה.

ובפנימיות יש לפרש: "לכבוד" מצד המוחין "ולתפארת" מצד המדות. "כבוד" היינו כבוד עילאה, שהוא ל"ב נתיבות חכמה המאירות בחמשים שערי בינה, וכן מאירות בדעת "דע את אלהי אביך ועבדהו". ותפארת היא מרכז ועיקר המדות חג"ת. פירוש זה מתאים לספורנו ש"כבוד" היינו כלפי ה', הנסתרת [מוחין, יה] להוי' אלהינו", ו"תפארת" היינו כלפי אהרן, מודעות עצמית במדות.

ב. "לקדשו לכהנו לי", ופירש רש"י "לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא". וכן הבגדים נקראים בלשון חז"ל "כלי שרת"[טז]. המלה "לקדשו לכהנו לי" שוה לציווי בתחילת פרשת תרומה "ועשו לי מקדש"[יז], "לי לשמי"[יח].

ג. הבגדים עצמם נקראו כאן "בגדי קדש", וכן נאמר בפרשת אחרי מות בעבודת יום הכיפורים "כתנת בד קדש ילבש... בגדי קדש הם"[יט]. ורמזים: בגדי קדש יחד עם כבוד תפארת ("לכבוד ולתפארת") = 6 פעמים אהרן (ויחד עם אהרן עצמו ז"פ אהרן כמובן). בגדי קדש ועוד לקדשו לכהנו לי = הוי' פעמים הוי' אחד (כדלעיל שהבגדים רמוזים ב"אחד")[כ].

כאן פירש האבן-עזרא שנקראו בגדי קדש מפני שעובדים בהם בקודש, דהיינו שהפסוקים מפרשים את עצמם "ועשית בגדי קדש... לקדשו לכהנו לי [לכן הם בגדי קדש כיון שעל-ידם הכהן עובד בקדש]", וכן פירש הרמב"ן (וכתב שיש שתי מעלות בבגדי הכהונה, "שלא ילבשם רק אחד העם ['בגדי שרד'] בבואו לשרת בקדש ['בגדי קדש']"^ה). ועוד פירש ראב"ע על-פי הפסוק בנביא "ולא יקדשו את העם בבגדיהם"[כא] דהיינו שיפשטו את בגדי הקדש בצאתם אל העם כדי שלא יראה שהעם קדושים כמותם, ולפי זה נקראו "בגדי קדש" כי יש קדושה בעצם הבגדים[כב]. בהמשך לזה יש לומר שהבגדים מקדשים את גופו של הכהן ולכן יש הקפדה בהלכה שלא תהא חציצה בין גופו לבגדים[כג] (וראה עוד לקמן על הבגדים כמקדשים את הכהן).

ורבי אברהם בן הרמב"ם פירש "בגדי קדש" שלא ילבש אותם זולתם ושלא ילבשום אלא בשעת עבודה (אלא שבזה יש מחלוקת וההלכה שבגדי כהונה נתנו להנות בהם מפני "שלא נתנה תורה למלאכי השרת"[כד]). ורש"י בפרשת אחרי מות פירש "קדש, שיהיו משל הקדש" (וכן הוא בתו"כ שם), וכמו שפסק הרמב"ם "כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל ציבור"[כה].

ד. מלבד התכלית הכללית של כל בגדי הכהונה, יש תכלית מיוחדת בכמה פרטים: באבני השהם הנמצאות בכתפות האפוד חקוקים שמות השבטים והם "לזכרון"; על אבני החשן חקוקים שמות השבטים "לזכרון לפני ה' תמיד"; על הפעמונים בשולי המעיל נאמר "ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות"; על הציץ נאמר "ונשא אהרן את עון הקדשים... לרצון להם לפני ה'", דהיינו שהציץ מרצה על קדשים שקרבו בטומאה; ועל המכנסים נאמר שהם "לכסות בשר ערוה"[כו].

ה. בנוסף, למדו חז"ל שכל בגדי הכהונה מכפרים[כז] "כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסים מכפרת על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב... חושן מכפר על הדינין... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים".

ובדרך פנימית, כתב בספר צרור המור שיש בבגדי הכהונה תיקון לחטא אדם הראשון, שהיה ערום בלי לבוש וה' עשה לו "כתנות עור". והרמב"ן בפרשת אחרי מות כתב שסוד הבגדים הוא בדמיון למלאכים שנאמר בהם "האיש לבוש הבדים"[כח]. והמלבי"ם פירש "שעיקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש", ויש כאן שני ציוויים: בפסוק הראשון הציווי למשה עצמו, "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" דהיינו הלבושים הרוחניים שילבישו את הכבוד והתפארת, "כבוד" היינו הנפש מצד מעלתה הטבעית ו"תפארת" מצד האור שנוסף בה במעשיה הטובים, ואחר כך הציווי השני "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" על העשיה כפשוטה שרומזת לעשיה הרוחנית.

קיצור: כמה עניינים בבגדים: "לכבוד ולתפארת", פירושים שונים בזה, שייך בכל הבגדים. "לקדשו לכהנו לי". "בגדי קדש" פירושים שונים בזה. תכלית פרטית בבגדים שונים. בגדי כהונה מכפרים. תיקון חטא אדה"ר. דמיון למלאכים. בגדי הנפש.

חיוב מיתה במחוסר בגדים

הרמב"ם הביא מקור לחיוב מיתה בידי שמים במחוסר בגדים ששימש מהפסוק בפרשת קרח "והזר הקרב יומת", ומחוסר בגדים הוא כזר, וכן הוא בגמרא[כט]. אך מלבד זאת מוזכר חיוב מיתה פעמיים בפרשתנו: א. בסוף מעשה המעיל נאמר "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת", ופירש רש"י "הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים", אך הרמב"ן מפרש שפסוק זה מתייחס דוקא לפעמונים של המעיל. ב. לאחר כל מעשה הבגדים שמסתיים במכנסיים, נאמר "וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ וגו'", ופירש רש"י "והיו על אהרן, כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו. ועל בניו, האמורים בהם... ומתו, הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה", והרמב"ן מפרש שפסוק זה מתייחס רק למכנסיים[ל]. ועוד נחלקו הראשונים האם יש חיוב מיתה על עצם הכניסה של מחוסר בגדים, "ביאה ריקנית" בלא עבודה, או שחייב דוקא אם שימש בעבודה מחוסר בגדים, וכן נחלקו מה דעת רש"י בזה[לא] (וראה לקמן).

והרבי מפרש[לב] שמה שכתב רש"י במעשה המעיל "אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו" כוונתו לשלשת הבגדים שהתפרשו עד כאן, אפוד וחשן ומעיל, שבהם חייב על עצם הכניסה כיון שיש בהם תכלית מיוחדת המפורשת בפסוקים, האפוד והחשן באים "לזכרון" והמעיל בא להשמעת קול, אבל בחסרון שאר הבגדים אינו חייב על ביאה ריקנית אלא רק על העבודה, וזה מה שכתב רש"י בהמשך "שהמשמש מחוסר בגדים במיתה". ולגבי הציץ, אמנם יש בו תכלית מיוחדת, לרצות על טומאה בקדשים, אבל זה פעולת הציץ אינה בכניסת הכה"ג פנימה, שהרי רש"י מפרש שהציץ מרצה גם כשאינו על מצחו, וגם לדעה ש"עודהו על מצחו מרצה" (וכמו שפסק הרמב"ם[לג]) מכל מקום אין זו פעולה תמידית אלא רק אם אירעה טומאה.

נמצא ששמונת הבגדים מתחלקים לארבעה סוגים: ציץ מרצה; חשן ואפוד ומעיל שיש תכלית בעצם הכניסה כשהוא לבוש בהם; כתונת מצנפת ואבנט שהם לבושים לצורך העבודה; מכנסים שבאים לכסות בשר ערוה. ההפרדה של הציץ והמכנסיים משאר הבגדים מפורשת בפסוקים, שתחילה נאמר "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט", ולא הוזכרו ציץ ומכנסיים ופירש בעל הטורים "ולא הזכיר מכנסים לפי שנאמר לכבוד ולתפארת [ומכנסים הם לכסות ולא לכבוד]. ולא הזכיר ציץ שלא היה מין בגד [אלא תכשיט]". חלוקה זו היא כנגד ארבע אותיות שם הוי' וארבעה עולמות:

ציץ כנגד י, חכמה, עולם האצילות. הציץ הוא "קדש להוי'" (ורק עליו כתוב שם הוי'), "הוי' בחכמה" וקדש היינו חכמה. על הציץ נאמר "תמיד", "שלא יסיח דעתו ממנו"[לד], זו "עבודה במחשבה" של הכהן הגדול (ויש לומר שזה עצמו הטעם שאסור להסיח דעתו ממנו, כיון שהכפרה תלויה בזה. נמצא שכמו שיש הקדש במחשבה, כמבואר בפרשת תרומה, כך יש עבודה במחשבה). ולפי הדעה שמרצה גם כשאינו על מצחו היינו שפעולתו אינה מוגבלת במקום (אצילות מעל המקום). ועוד, לדעת ר"ת הכהן הגדול היה לובש את הציץ לבדו גם בלי שאר הבגדים (כדלקמן). אמנם דרגת הציץ העליונה מאירה בכל הדרגות, אור האצילות בעולמות בי"ע (במיוחד לדעת הראשונים דלקמן שהציץ אינו מכפר לבדו אלא תלוי בהיותו לבוש בכל בגדיו), הכל "אצילי בני ישראל";

חשן ואפוד ומעיל – כנגד ה עילאה, בינה, עולם הבריאה. בעולם הבריאה מתחיל היש הנפרד ולכן צריך "זכרון" לשמות בני ישראל החקוקים באבני החשן והאפוד (ואילו באצילות יש רק שם ה' והכל בטל במציאות כלפיו), וכן הפעמונים של המעיל להשמיע קולו בבואו אל הקודש. עד כאן אלו בגדי הזהב של הכהן הגדול בלבד, "הנסתרת לה' אלהינו";

כתונת מצנפת ואבנט – כנגד ו, מדות עולם היצירה. ובפרט כנגד עיקר המדות, חסד גבורה תפארת. כתנת כנגד החסד – היא הבגד-הלבוש העיקרי כמודגש בעבודת יום הכיפורים "כתנת בד קדש ילבש" (וההמשך "ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף... ולבשם", לשון לבש בפרט נאמר רק בכתונת, אלא שלבסוף נכללו כולם ב"ולבשם"), "חסד לאברהם" (ראה לקמן על הקשר לאברהם אבינו) המקיף את הכהן, "וימינו [חסד] תחבקני", ונקראת "מדו בד"[לה] – "שתהיה כמדתו"[לו] (וממנה לומדים לשאר הבגדים שיהיו כמדתו[לז]) – הכל לשון מדות. מצנפת כנגד הגבורה, בסוד "שמאלו תחת לראשי". אבנט כנגד התפארת, מרכז מדות הלב וכן האבנט מונח כנגד הלב ואורכו לב אמות. ורמז מובהק: כתנת מצנפת אבנט ועוד חסד גבורה תפארת = 7 פעמים בגדי קדש (התכללות בשבע מדות הלב בעולם היצירה);

מכנסיים – כנגד ה תתאה, עולם העשיה. עולם העשיה "רובו רע", ולכן צריך "לכסות בשר ערוה", לכסות את החסרון של עולם העשיה, "אף עשיתיו". עולמות היצירה והעשיה הם גם בבגדי כהן הדיוט, "והנגלת לנו ולבנינו". אמנם אע"פ שהמכנסיים הכי פשוטות ונמוכות, הרי הם היסוד ההכרחי שעל גביו באים כל הבגדים, "שלא יהא דבר קודם למכנסיים"[לח] – המכנסיים היינו שמירת הברית, מידת היסוד שרק בכוחה ניתן לאמת ולהגשים את כל מה שיש בכח (לכן פנימיות היסוד היא אמת). שלמות הברית היא "גילוי העטרה" והוא הוא סוד החשמל = מלבוש, הסוד של כללות בגדי כהונה.

חלוקה זו של שמונת הבגדים לקבוצות של 1, 3, 3, 1 רומזת למספר 1331 (אלפים באצילות, מאות בבריאה, עשרות ביצירה ויחידות בעשיה) = משיח במספר קדמי = 11 בחזקת 3 (11 היינו גילוי "חד ולא בחושבן", וחזקה שלישית היינו שלמות ההוצאה מן הכח אל הפועל).

קיצור: שלשה מקורות לחיוב מיתה בידי שמים, מדין זרות, הפסוק במעיל והפסוק במכנסיים. הסבר הרבי בדעת רש"י: בחשן ואפוד ומעיל חייב גם על ביאה ריקנית משא"כ בשאר. ציץ אצילות, חשן ואפוד ומעיל בריאה. כתנת מצנפת ואבנט יצירה. מכנסיים עשיה.

מחוסר בגדים כזר

כאמור, הבה"ג לא מנה מצות עשה של לבישת בגדי כהונה. מאידך הבה"ג מנה מצות לא-תעשה למחוסר בגדים ששימש[לט], כמו שמביא הרמב"ן, ואילו הרמב"ם לא מנה זאת כלאו בפני עצמו, ומבארים[מ] בשיטתו שאיסור זה נכלל בלאו של זר ששימש שנמנה במניין תרי"ג: "שהזהיר הזר מעבוד במקדש... והוא אמרו יתעלה 'וזר לא יקרב אליכם' ובאר הכתוב שהעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים והוא אמרו יתעלה 'והזר הקרב יומת'"[מא].

כלומר, בגמרא[מב] מבואר שפסול מחוסר בגדים נלמד מ"והיתה להם כהנה" – "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם", וכן נלמד מ"'בני אהרן הכהנים' בכיהונם". ובגמרא סנהדרין[מג] מובא לימוד זה כמקור לכך שמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה בידי שמים כמו זר ששימש שחייב מיתה. והנה, היה אפשר לומר שמחוסר בגדים הוא שֵם-פסול בפני עצמו ורק מקור הלימוד הוא מפסול זרות, וכן היה אפשר להסביר את הלשון "אין כהונתם עליהם" לא שהם מושללים ממעלת כהנים אלא שאינם רשאים לשמש-לכהן (כמו שאר הפסולים). אבל פשטות הגמרא, וכן למד הרמב"ם, שזהו אותו פסול ממש, דהיינו שמחוסר בגדים הוא בגדר זר לעניין עבודה. ומכוח זה פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין[מד] שמחוסר בגדים ששימש חייב מלקות, אע"פ שאין בו חיוב מלקות מפורש (ולימוד צדדי לא מועיל למלקות אם אינו נכלל באזהרה מפורשת, ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין"), ולשון הרמב"ם שם ברשימת חייבי מלקות "זר ששמש במקדש. מחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עבד" – הדגיש שמחוסר בגדים הריהו כזר, לומר שחיוב המלקות שלו הוא מהלאו של "וזר לא יקרב אליכם".

והנה אע"פ שזר העובד בכל עבודה שצריכה כהונה עובר בלאו מכל מקום חיוב מיתה בידי שמים אינו אלא בארבע עבודות, כדברי הרמב"ם "אין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד, על הזריקה ועל ההקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד"[מה], ולומדים זאת מהפסוק "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח מבית לפרכת ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת" ודרשו בגמרא[מו] "עבודת מתנה ולא עבודת סילוק [ולכן פטור על תרומת הדשן], ועבדתם, עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה [כקבלת הדם שיש אחריה זריקה]". והנה גם חיוב מיתה של מחוסר בגדים אינו אלא בעבודות אלו, שכך מפורש במשנה[מז] "היוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור, ואין חייבין עליו לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום [שלא] רחוץ ידים ורגלים". והרמב"ם כתב "הטמא ובעל מום[מח] ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה"[מט] – הרי השמיט מחוסר בגדים! אבל הר"י קורקוס כתב (והכס"מ הביא דבריו) "אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר הוא דמחייבינן ליה... לא הוצרך להזכירו", דהיינו פשוט שהפסול של מחוסר בגדים הוא רק משום זרות (וקשה לומר שהרמב"ם דחה משנה מפורשת מהלכה[נ]).

וכבר הובא שנחלקו הדעות בביאה ריקנית של מחוסר בגדים. ריצב"א בעל התוספות[נא] סובר שגם בביאה ריקנית חייב מיתה, ולומד ממה שכתוב "והיו על אהרן ועל בניו בבאם... ולא ישאו עון ומתו [משמע שעל עצם הביאה חייבים]", וכן יש מפרשים בדעת רש"י (ולפי הרבי היינו דוקא ביחס לחשן ואפוד ומעיל). אבל הר"ן[נב] כתב שאמנם מפסוק זה משמע שחייבים על ביאה ריקנית אבל לפי האמת אינו כך, וזה לשונו "ואינו כן, שמן הפסוק של 'והיתה להם כהונת עולם' נלמוד שבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ולא גריעי מזרים ובזרים בעינן עבודה תמה", כלומר, הרי זר חייב רק על עבודה תמה וא"כ אינו חייב על ביאה ריקנית, ואיך יתכן שמחוסר בגדים יהיה חייב מיתה על ביאה ריקנית והרי הפסול שלו הוא מפני שנחשב כזר! אם כן, נראה שריצב"א סובר שמחוסר בגדים הוא פסול בפני עצמו, חומרה מיוחדת בכהן. והרמב"ם הזכיר רק מחוסר בגדים שעבד ונראה שלדעתו אין איסור מיוחד של ביאה ריקנית במחוסר בגדים, אלא שלדעתו יש איסור אחר של "קרוע בגדים" ("ובגדיכם לא תפרומו"[נג]) שבו חייבים על עצם הכניסה מהמזבח ולפנים[נד].

התבאר שהעבודות נחלקות לשלש דרגות: עבודות שמותרות בזר כגון שחיטה, עבודות שזר מוזהר עליהם במלקות כגון קבלת הדם, ועבודות שזר חייב עליהן מיתה דהיינו עבודת מתנה ועבודה תמה (שני התנאים יחד). בפנימיות, חלוקה זו היא כנגד עיבור יניקה מוחין, נה"י חג"ת חג"ת: במוחין העבודות ה'מושלמות', שמעלת הכהונה ניכרת בהן ולכן זר חייב מיתה, עבודת מתנה מצד אבא (מתנה-נתינה, שורש קו ימין) ועבודה תמה מצד אמא (השורש של תמימות באמא, שלמות העבודה בקו שמאל). לעיל התבאר שמצד המוחין בגדי כהונה הם "לכבוד", כבוד שמים, ולכן זר חייב עליהן מיתה בידי שמים; ביניקה, חג"ת, שאר העבודות האסורות לזר. הוסבר שמצד חג"ת נאמר בבגדי כהונה "לתפארת", תפארת הכהן עצמו, ולכן העונש הוא רק מלקות בידי אדם, "ונקלה אחיך לעיניך"; ומצד נה"י-עיבור אלו עבודות המותרות לזר, ומעלת הכהונה ביחס אליהן היא בהעלם, עד שהגמרא אומרת "שחיטה לאו עבודה היא"[נה].

קיצור: לשיטת הרמב"ם פסול מחוסר בגדים הוא מפני שנחשב כזר, וחיובו במלקות ובמיתה הוא מטעם זר, ואינו חייב מיתה אלא על עבודה תמה כזר. ריצב"א סובר שמחוסר בגדים חייב על ביאה ריקנית, ונראה שלדעתו זהו פסול בפני עצמו. שלשה סוגי עבודות כנגד עיבור יניקה מוחין.

קדושת היחוס וקדושה התלויה בבגדים

אם נאמר שכהן ללא בגדים הוא כזר ממש, אפשר לכאורה להבין שאין בכהנים מעלה מצד עצמם אלא רק כשהם לבושים בבגדים, ואם לא כן הם זרים לגמרי, כמשמעות הלשון "אין כהונתם עליהם" דהיינו שהכיהון הוא רק בהיותם לבושים. אכן, הרבה דיני כהונה אינם תלויים כלל בבגדים, כמו אכילת תרומה, איסור טומאה ועוד. אלא ודאי עצם קדושת הכהונה, "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם"[נו], נובעת מהיחוס של הכהנים, "כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם'"[נז], אלא שבנוגע לעבודת המקדש יש צורך גם בבגדים בנוסף לקדושת היחוס. וכן עולה מהמצוה הקודמת למצות בגדי כהונה בסדר המצוות לרמב"ם (מ"ע לב), שהיא "לכבד זרע אהרן... והוא אומרו יתעלה 'וקדשתו'", ומדגיש הרמב"ם שזה גם בבעלי מומים שאינם ראויים לעבודה[נח], וזה לשונו בהלכות "מצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב'. וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון"[נט] (וממשיך הרמב"ם את כל דיני הכהן, הרבה לפני שמגיע לדיני בגדי כהונה). אם כן, מה שנאמר "אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" היינו "כהונתם" במשמעות של כשרות לעבודה במקדש, כלשון התורה "לכהנו לי".

והנה דעת רבינו תם היא שבזמן הזה אין חיוב לכבד את הכהנים מפני שאין בגדי כהונה ו"אין כהונתם עליהם"[ס], דהיינו שדין "וקדשתו" נובע מהמעלה המיוחדת של עבודת המקדש, ונראה שלדעתו הקדושה העצמית מצד היחוס היא רק בתור הכנה לקבל קדושה ע"י הבגדים, ורק על-ידי הבגדים יש קדושה בפועל שיצדק לצוות עליה "וקדשתו". וזה מתאים עם הפירוש שהובא לעיל ש"בגדי קדש" היינו שעל ידם מתקדש הכהן. בהרחבה, יש ללמוד מכאן לכל עניין ה'יחוס': המיוחס (בן של...) צריך לדעת שמצד עצם היחוס לא מגיע לו כבוד או הבדלה מיוחדת. אדרבה, היחוס רק מחייב לעבוד, להוציא ולהגשים את הפוטנציאל מהכוח אל הפועל, לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" (ולא לסמוך על היחוס ש'יעבוד בשבילו', שאז דוקא היחוס יהיה לו לרועץ, כמו "לא מצויים תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה ירושה להם"[סא]). הכהן הראשון הוא אברהם אבינו, "אתה כהן לעולם", וכל עבודתו היתה להוציא מהכח אל הפועל, "בא בימים" – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". והנה מבואר שכל יום הוא לבוש נוסף לנשמה, ו"בא בימים" היינו "בא בלבושים", ונמצא שבכל שבוע תיקן אברהם שבעה בגדים חדשים לכבוד שבת (שהרי מיום ראשון מכינים לכבוד שבת הבאה[סב]), ויחד עם המכנסיים (שהם שמירת הברית ולא בגד לכבוד) הרי שמונה בגדי כהונה. מה שהבגדים מוציאים מהכח אל הפועל נרמז במלה בגד, הוצאת ה-א הנעלמת (בכח) דרך ב-ג עד ד בפועל ממש.

במערכת המושגים של "הכנעה הבדלה המתקה", "חש-מל-מל": עצם קדושת היחוס של הכהן היא בחינת הכנעה ושתיקה 'חש', כיון שאין בזה שום מעלה שניכרת בפועל והרי הוא כמו זר, אבל לאחר שלובש בגדי כהונה אז מגיעה לדרגת הבדלה שניכרת הבדלתו משאר העם ככהן מקודש לעבודה והרי הוא מוכן ומזומן לעבודה ('מל' מלשון מילה, מזכיר את הדין שערל פסול לעבודה). אחר כך באה העבודה בפועל, כנגד המתקה, 'מל' מלשון דבור כמו ברכת כהנים במקדש בשם המפורש, שיא גילוי הדבור (כהן גדול מברך את העם כשהוא לבוש בגדי כהונה אבל לגבי כהן הדיוט הדין אינו מפורש, ונראה שיכול לברך הן בבגדי כהונה והן בבגדי חול[סג]).

והנה הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה מיוסד על פירוש המלה "חשמל" (במעשה מרכבה)[סד] שמפורש בגמרא חש-שתיקה מל-דבור, "עתים חשות עתים ממללות"[סה], אלא שהבעל שם טוב הוסיף 'מל' נוסף מלשון הבדלה וכריתה. ועוד אמרו בגמרא "מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'[סו] אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו"[סז], ופירש הבעש"ט מלאך אותיות כאלם, דהיינו שהרב יודע את הסוד של המלאכים להיות חש-שותק לפני שהוא מל-מדבר. והנה הפסוק הזה נאמר בפירוש על הכהן, כהן בכלל ואהרן הכהן בפרט שהוא "מלאך ה' צבאות" (ועליו מדובר בפסוקים שם[סח]) וכן בגדי הכהונה הם כבגדי המלאכים – ומכאן שביחס לכהנים ראוי לדרוש ולמצוא את הסוד של חש-מל וחש-מל-מל. ועוד, אחד הפירושים החשובים ל"חשמל" הוא לפי הגימטריא חשמל = מלבוש[סט], סוד בגדי כהונה שהם המלבוש העיקרי בתורה.

קיצור: מחוסר בגדים דינו כזר, ולא רק שנלמד ממנו. יש קדושת יחוס ויש הקדושה המיוחדת לעבודת המקדש שתלויה בבגדים. לר"ת קדושה לעניין כבוד תלויה בבגדים, לימוד מזה לענין היחוס. בגדי כהונה של אברהם אבינו. קדושת היחוס, לבישת הבגדים והעבודה כנגד חש-מל-מל. סוד חשמל וחש-מל-מל שייך במיוחד לכהן שעליו נאמר "מלאך ה' צבאות הוא".

שני גדרים בבגדי כהונה

האחרונים חקרו[ע] האם בגדי כהונה נצרכים רק עבור הכשר הכהן, שלא יהיה כזר או גם להכשר העבודה (ובהמשך יתבאר מה נפקא-מינה מצדדי הספק). כלומר, אפשר לומר שהצורך בבגדים הוא רק להכשר הכהן שלא יהיה בגדר זר כנ"ל, אלא שכתוצאה מכך אזי בעבודות שצריך כהן נפסלת העבודה כשאין לו בגדי כהונה והוא כזר. לצד שני, אפשר לומר שהבגדים נצרכים גם מצד העבודה עצמה, שעבודת המקדש אינה כשרה אלא כאשר נעשית בדרך זו, בדומה לדין שעבודה צריכה להיות בעמידה דוקא ואם עבד בישיבה פסל[עא] [לחקירה זו יש מקום גם אחרי שהתבאר שמחוסר בגדים אינו פסול בפני עצמו אלא בגדר זרות, כיון שעדיין יש לדון האם זהו פסול רק בגברא של הכהן או גם בחפצא של העבודה].

ואור החיים כתב שממה שמשה רבינו שימש בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן, ולא בבגדי כהונה, מוכח שהבגדים אינם "לצורך עבודה לבד"[עב], ובזה מפרש את הכתוב שהבגדים הם "לכבוד ולתפארת" כלומר "אינם אלא לכבוד וגו' למשרת קבוע לעבודתו, אבל לצד העבודה לבד, כשתהיה בזולת אהרן ובניו, יעבדו בחלוק לבן וכמו שכן שמש משה [בימי המילואים]". דהיינו, מצד הכשר העבודה עצמה אין צורך בבגדי כהונה, אלא זהו דין בכהן בהיותו "משרת קבוע" (אלא שאם לא לבשם נפסלה העבודה ממילא כיון שהוא נחשב זר), כצד הראשון בחקירה לעיל.

והנה הגמרא בקידושין[עג] מביאה לימוד מפסוקים שנשים פסולות לכל עבודות הכהונה, והקשו התוספות[עד] למה צריך לימודים והרי ממילא פסולות כיון שהן מחוסרות בגדים (בהנחה שבגדי כהונה נועדו לגברים בלבד), ותירצו "וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים. אי נמי י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים". אם כן, בתירוץ הראשון סוברים התוס' שבגדי כהונה הם הכשר עבודה (בדומה לדעת הרמב"ן), ולפי התירוץ השני הבגדים הם דין בכהן העובד ולכן אם לא היה גילוי שנשים פסולות לעבודה היה אפשר שיעבדו בלא בגדים (כיון שהתורה לא הצריכה אותן בגדים המיועדים רק ל"משרת קבוע" כנ"ל). אכן, המהרי"ט[עה] פירש שגם בתירוץ השני התוס' סוברים שהעבודה פסולה בלא בגדים אלא שהיינו אומרים שאם עבדו לא פסלו (למשל אם קמצה את המנחה יחזור כהן כשר ויקמוץ), ומכאן שפשוט למהרי"ט שהבגדים הם דין מעכב בעבודה, שלא כדברי אור החיים.

נמצא שלדעת המהרי"ט יש שלשה ענינים בכהן העובד: א. עצם קדושת הכהונה מצד היחוס. ב. לבישת הבגדים המכשירה את הכהן לעבודה מצד הגברא שלא יחשב כזר. ג. לבישת הבגדים בתור מכשיר לעבודה עצמה, מצד החפצא. לעיל הוסבר ששתי הדרגות הראשונות הן כנגד הכנעה והבדלה וכעת נוסף השלב של ההמתקה בזה שלבישת הבגדים עצמה נחשבת חלק מהעבודה (לעיל הוסבר שהעבודה היא ההמתקה אבל כעת הלבישה היא חלק מהעבודה, ודוק).

קיצור: לדעת מהרי"ט הבגדים הם דין בהכשר עבודה ולדעת אור החיים הם רק דין בכהן העובד. אפשר לומר שזו המחלוקת בין תירוצי התוספות על נשים.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר בגדי כהונה

והנה הרמב"ן כתב שהצורך בבגדי כהונה "אינו אלא הכשר העבודה", ובזה מסביר דעת בה"ג שאין למנות בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה. ודבריו נראים להיפך מדברי אור החיים (שכתב "אינם אלא לכבוד"), אלא כדעת מהרי"ט שבגדי כהונה הם הכשר עבודה[עו]. אם כן אפשר לומר שבזה גופא מחולקים הרמב"ם והרמב"ן, הרמב"ם מנה בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה כיון שהוא סובר כאור החיים שהבגדים אינם דין בהכשר העבודה אלא דין בפני עצמו.

אמנם אין בזה הכרח. כיון שאפשר לומר שלפי הרמב"ם יש בבגדים שני דינים, המצוה בלבישתם וגם הצורך בהם להכשר העבודה. וכן בדעת הרמב"ן אפשר לומר שהוא סובר שאע"פ שהבגדים מכשירים את הכהן העובד מכל מקום כיון שסוף-סוף הצורך למעשה ללבוש את הבגדים הוא במסגרת העבודה לכן אין זה מצוה בפני עצמה (וכך באמת מסתבר, כיון שקשה לפרש ברמב"ן כמו שנראה מלשונו שהבגדים הם דין רק בהכשר העבודה, שאם כן מדוע כהן גדול שעבד עבודה רגילה בבגדי כהן הדיוט נקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה, והרי העבודה הזו מצד עצמה אינה צריכה שמונה בגדים[עז]? אלא ודאי שיש גם דין בגברא).

לתוספת ביאור בשיטת הרמב"ם: בבגדי הכהן הגדול מצאנו שלבישתם אינה רק לצורך עבודה אלא לעוד נושאים: א. הכהן הגדול מתמנה בעצם לבישת הבגדים, "מרובה בגדים" ולפי הרמב"ם הכוונה בעצם לבישת הבגדים אע"פ שאינו עובד בהם[עח]. ב. כדי לשאול באורים ותומים לובש הכהן הגדול שמונה בגדים[עט] (אף שזה מחוץ למקדש). ג. לגבי הציץ פסק הרמב"ם "אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו"[פ], ואמנם לדעת רבינו תם[פא] זהו דין מיוחד בציץ (שכיון שמרצה יכול ללובשו גם שלא בשעת עבודה) אבל לראשונים אחרים[פב] אין חילוק בין הציץ לשאר הבגדים, וכן נראה בדעת הרמב"ם[פג] שכיון שצריך ללבוש את הציץ כדי לרצות ממילא עליו ללבוש את כל בגדיו (כמו שבשאלה באורים ותומים צריך כל שמונת הבגדים ולא די באורים ותומים בלבד, וכן מפני ש"אם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם", כלומר ששמונת הבגדים הם שלמות אחת[פד]) ונמצא שעצם לבישת הבגדים היא כעבודה שעל-ידה הציץ מכפר, וראה עוד לקמן.

ומכל זה מובנת שיטת הרמב"ם שלבישת הבגדים היא מצוה בפני עצמה. ומכל מקום גם לדעתו אין זו מצוה מנותקת לגמרי מהעבודה, שאם כן תקשה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מדוע לא מנה בגדי כהן גדול מצוה אחת ובגדי כהן הדיוט מצוה נוספת, אלא (כמו שהסבירו האחרונים[פה]) המצוה היא לבישת בגדים לצורך העבודה וממילא בכל עבודת כהן יש שתי מצוות, העבודה והלבישה, ובכל פעם שיש עבודה או צורך מסוים (כשאלה באורים ותומים) יש מצוה בלבישת הבגדים.

אמנם, כיון שהגענו לכאן, מסתבר לחלק בין כהן גדול לכהן הדיוט, שהרי כל הדוגמאות שיש דין עצמי בלבישת הבגדים הן דוקא בכהן גדול. וכך באמת מבאר הרוגאטשובר[פו] בדעת הרמב"ם שיש חילוק בין הבגדים: "בגדי כהן גדול הלבישה היא מצוה לא משום דבלא זה הוה מחוסר בגדים... מה שאין כן גבי בגדי כהן הדיוט, דזה הוה רק לצורך קרבן כדי שלא יהא מחוסר בגדים". ובזה מבאר דברי הרמב"ם[פז] שלכהן הדיוט אסור ללבוש את האבנט אלא בשעת עבודה משום איסור כלאים, ומשמע שכהן גדול לובש את בגדיו כל היום אע"פ שיש בהם כלאים, וזה מפני שעצם הלבישה היא מצוה. ומדייק בלשון הרמב"ם בספר המצוות, שתחילה כותב "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש... ואלו הן בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים... עבודתו פסולה – כאן עדיין אין מצוה בעצם הלבישה אלא בלבישה לצורך העבודה, כדי שלא יהיה מחוסר בגדים – ובהמשך כותב "וכבר בארו בספרא שלבישת בגדים אלו מצות עשה והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך..." – זה רק בבגדי כהן גדול שעצם הלבישה היא מצוה ו"קיום גזירת מלך". וכן משמע גם בדברי הרמב"ם על הכהן הגדול "ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום"[פח] – הלשון "ותפארתו וכבודו" לקוחה מלשון הכתוב בבגדי כהונה "לכבוד ולתפארת" ולכן נראה שהכוונה שהכהן הגדול יהיה במקדש לבוש בבגדי כהונה כל היום. אם כן, לכהן הגדול יש מצוה בלבישת בגדי הכהונה לא רק בגלל ריצוי הציץ כדלעיל. ועוד מפרשים בפשטות, שכיון שהכהן הגדול מזומן ומוכן לעבודה בכל עת (שלא כמו כהן הדיוט שנבחר ומתמנה לעבודה מסוימת בזמן מסוים) לכן יש מצוה בכל עת שלובש בגדי כהונה[פט].

נמצא שיש מצוה אחת הנחלקת לשני סוגים: לבישת בגדי כהונה של כהן הדיוט היא רק מצד הצורך לעבודה (ומכל מקום משמע שאין זה רק כמכשיר עבודה אלא כדלעיל שלבישת הבגדים לצורך העבודה היא מצוה) ולבישת בגדי הכהן הגדול כמצוה בפני עצמה (כל זה לפי הרוגאטשובר ולא כדלעיל שזה מצוה לצורך העבודה).

ויש לדון האם לפי הרמב"ם מברכים על לבישת בגדי הכהונה, וכמו שמצינו שכהנים מברכים על העבודה[צ] כך יש לומר שיברכו על הלבישה שנמנית כמצוה בפני עצמה (מה שאין כן לרמב"ן ודאי אין צריך לברך). אמנם לא מצאנו ברכה כזו ונראה שמצות הלבישה טפלה למצות העבודה, כמו אמצעי לעומת תכלית[צא], ולכן אין לברך עליה (או בדומה ל"עבודה שאינה תמה" שפחות חשובה כיון שיש אחריה עבודה), אלא שטעם זה לא יצדק לדעת הרוגאטשובר הנ"ל בבגדי כהן גדול. ואולי יש טעמים נוספים שלא לברך על הלבישה, כגון שהלבישה נעשית פעמים רבות על ידי אחר המלביש את הכהן (ובפנימיות, הלבישה היא בחינת חש-שתיקה לפני העבודה שהיא בבחינת מל-דבור).

קיצור: אפשר לומר שמחלוקת רמב"ם ורמב"ן היא האם הבגדים הם דין בכהן העובד (רמב"ם) או בהכשר העבודה (רמב"ן), אך אינו מוכרח. שיטת הרמב"ם שיש משמעות לעצם הלבישה, כמו שמצאנו בכמה פרטים בבגדי כהן גדול. ביאור הרוגאטשובר שדוקא בבגדי כה"ג יש מצוה בעצם הלבישה. ספק לגבי ברכה.

כתנות אור

הקשר של בגדי כהונה לתיקון חטא אדם הראשון מתבטא בכתונת ובאבנט. שם "ויעשו להם חגֹרֹת... ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"[צב], וכאן "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנֹת וחגרת אתם אבנט". והרמז: אבנט כתנת = עץ הדעת טוב ורע.

החטא הקדום ותיקונו הם על דרך תוהו ותיקון, עולם התוהו נשבר ואז בא עולם התיקון, וראשית התיקון היא בהלבשת אדם וחוה. המושג הלבשה בכלל פירושו תיקון, כאשר הלבוש הוא כלי המקבל את האור וכן בלשון חז"ל הבגדים נקראים כלים (ובגדי כהונה נקראים כלי שרת). גם "לעשות" פירושו לתקן, ו"אשר ברא אלהים לעשות" היינו לתקן, וכן עשיית בגדי הכהונה היא התיקון.

בעולם התיקון יש "כלים רחבים" היכולים להכיל את האורות, כאשר התכלית היא שכלים אלו יכילו את האורות המרובים דתוהו ("אורות דתוהו בכלים דתיקון"). כל זה רמוז בבגדי הכהנים: הכהנים מחליפים את הבכורות שבהם יש עוצמה ראשונית של תוהו (וכאשר חטאו בעגל באו הכהנים במקומם), וממילא יש בחינה של תוהו בכהן עצמו אלא שהוא מולבש-מתוקן, ובמיוחד הכהן הגדול הנקרא "מרובה בגדים", כלים רחבים להכיל את האורות המרובים.

הלבוש של "כתנות עור" רומז הן לגוף והן ללבוש הרוחני של הנשמה, "שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו, וכל המצות שעושה הכל ע"י אותו הלבוש כו' ואפי' השפע שנותנים לו מן השמים הכל ע"י לבוש זה"[צג]. אלא ש"כתנות עור" היינו הבחינה החיצונית, שלאחר החטא, כלומר כלים 'עבים' ומגושמים שהאור אינו מאיר בעדם, ואילו התכלית היא "כתנות אור" ב-א, כמו שכתוב בספר התורה של רבי מאיר (לשון אור)[צד], דהיינו כלים מזוככים שהאור יאיר מתוכם. יתרה מזו, התכלית היא לא רק שהנשמה תאיר בתוך הגוף בלא עיכוב, אלא שהנשמה תיזון מהגוף, הפנימיות תיזון מהחיצוניות. כלומר, אע"פ שכיום יש בפנימיות גילוי אור הנעלה יותר מהחיצוניות, באמת יש לחיצוניות שורש עליון. וכן ביחס לבגדים: על הבגד מאיר האור המקיף הנקרא 'חיה', מעבר לאורות נפש-רוח-נשמה המתלבשים בתוך הגוף בתור אור פנימי.

אור ה'חיה' הוא התיקון של חוה (כאשר חוה הופכת לחיה שעולה חדוה[צה]). כלומר, אע"פ שעניין הלבושים מופיע אצל אדם וחוה יחד מכל מקום יש לחוה שייכות מיוחדת ללבוש, כידוע שהאשה דוקא נצרכת ללבושים (הן לצניעות בכיסוי הגוף והן ליופי). וכן עשיית בגדי הכהנים נעשתה גם בידי הנשים[צו], כמו "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"[צז].

והנה הקשר של בגדי כהונה לאור מפורש בהלכה "מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהן במקדש בשמחת בית השואבה, וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהן פתילות למנורת תמיד"[צח] – דהיינו שהופכים כתנות עור לכתנות אור! וכן רמוז בסמיכות הפרשיות בתחילת הפרשה: "ואתה תצוה... ויקחו אליך שמן זית זך... להעלת נר תמיד... ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך". והנה בפרשיה הראשונה (השמן והנרות) יש שני פסוקים ובפרשיה השניה (הציווי על בגדי כהונה) יש חמשה פסוקים – כנגד חלוקת הדלקת הנרות לשני נרות וחמשה נרות, בסוד חלוקת זהב (ז מתחלק ל-ה ועוד ב) של מנורת הזהב (והסימן: אותיות נר במספר קטן, 5, 2)[צט].