טעם מצוה פרשת בשלח – סעודות שבת

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ... וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם... זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ... וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה... רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

מפסוקים אלו בפרשת המן נלמדו כמה מהלכות סעודות שבת: דין אכילת לחם בסעודות השבת; דין 'לחם משנה'; איסור תענית בשבת, ממה שנאמר "אכלהו היום"; חיוב שלש סעודות בשבת, ממה שנאמר שלש פעמים 'היום' בפסוק "אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה". בנוסף, מהפסוק "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי" נלמד איסור תחומין[א], המצוה היחידה בפרשה במניין תרי"ג מצוות לדעת הרמב"ם.

מצוות השבת – שביתה, כבוד וענג

דיני סעודות שבת קשורים בעיקר לענג שבת (כמו שיתבאר), לכן נקדים שבשבת ישנן שתי מצוות כלליות, כבוד שבת וענג שבת, כמו שנלמד מהפסוקים בנביא "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכֻבד"[ב], ולהעיר שאמנם ביום טוב יש גם מצות שמחה אך בשבת אין חיוב שמחה[ג]. החילוק בין כבוד לענג מוסבר בדרך כלל כהבדל בין חפצא לגברא: כבוד היינו לכבד את השבת (החפצא של השבת, כאשר העיקר הוא המעשה בפועל), וענג היינו מצד האדם המתענג[ד]. ובגדר המצוות יש מחלוקת[ה]: לדעת היראים[ו] והרמב"ן[ז] מצוות אלו עיקרן מהתורה אלא שהתפרשו ע"י הנביא, ולדעת הרמב"ם[ח] הן מצוות מדברי סופרים.

והנה עיקר מצות השבת המפורשת בתורה היא שמירת שבת באיסורי מלאכה – כמשמעות המלה 'שבת', "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"[ט] – "שמור/זכור את יום השבת לקדשו... לא תעשה כל מלאכה"[י] (בעונשים חמורים של מיתה וכרת), מצות-עשה של שבתון "וביום השביעי תשבת"[יא] וכן כל איסורי שבות דרבנן. זו גם המשמעות הפשוטה של המנוחה בשבת, "לא תעשה כל מלאכה... כי ששת ימים עשה ה' וינח ביום השביעי", "באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה"[יב]. נמצא שיש שלש מצוות כלליות בשבת: שמירת שבת (שביתה ומנוחה), כבוד וענג[יג]. למעשה, הכבוד הוא מעין ממוצע בין השביתה לענג: הוא דומה לשביתה בכך שמתייחס לחפצא של השבת (לכבד את השבת כמו לא לחלל אותה), ואע"פ שלדעת הרמב"ם גם הכבוד הוא דרבנן מכל מקום נראה שהוא ממוצע בין השביתה דאורייתא לענג דרבנן.

בפנימיות, יש כאן מבנה מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, בסוד "חש-מל-מל" (שלימד הבעל שם טוב[יד]): שמירת השבת בשביתה ומנוחה היינו הכנעה, 'חש' שתיקה; כבוד שבת היינו הבדלה, ('מל' לשון מילה), בכבוד ניכרת קדושת השבת הנבדלת מימות החול, "לקדוש ה' מכובד" (כל קדושה היינו הבדלה); ענג שבת היינו המתקה כמובן, 'מל' מלשון דיבור (כמו תפלות שבת וזמירות שבת השייכים לענג שבת). החלוקה החריפה היא בין שמירת שבת דאורייתא, מצד החפצא, לענג שבת דרבנן (לדעת הרמב"ם) מצד הגברא – מתאים לשני השלבים היסודיים של חש-מל, שתיקה ודבור, התורה גוזרת בתוקף שעלינו לקבל בהכנעה ודרבנן מפרשים ומסבירים בתורה שבעל פה (דבור לעומת כתיבה קבועה). ואילו הכבוד הוא ממוצע כנ"ל, החידוש של ה'מל' הנוסף בין 'חש' ל'מל'.

המצוות בסעודות שבת

לגבי סעודות שבת: מבואר בגמרא[טו] שיש חיוב לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שנלמד משלש פעמים 'היום', וכן הוא במכילתא. לדעת היראים וסיעתו זהו לימוד גמור וחיוב דאורייתא[טז] (דהיינו שלדעת היראים יש שתי מצוות מהתורה, ענג שבת ושלש סעודות), ולדעת רבינו תם וסיעתו חיוב שלש סעודות הוא דרבנן והלימוד הוא אסמכתא[יז]. ובערוך השולחן כתב "ואם אפשר שאינן [ג' סעודות] ממש מן התורה מ"מ ודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני"[יח]. ובגדר החיוב, נקטו הפוסקים שהוא נובע מדין ענג שבת, ולכן הסכמת הפוסקים שמי שמצטער באכילה וכדו' אינו מחויב לאכול[יט], ובלשון אדה"ז "שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג... ענג חכמים שתקנו בג' סעודות [כדעת הפוסקים שחיוב שלש סעודות הוא מדרבנן]"[כ], אך נראה שמלבד הענג יש בסעודות גם דין של כבוד השבת[כא].

דין נוסף הוא שהסעודה תהיה בלחם, כדברי אדה"ז "אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים... אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא וברכת המזון (ועוד שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם) לפי שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם שנאמר ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו'"[כב]. ובעיקר החיוב לאכול לחם בשבת יש אומרים שהוא דאורייתא[כג] (גם אם נאמר שחיוב שלש סעודות הוא דרבנן[כד]), בפרט אם נאמר שדין ענג שבת הוא מהתורה והרי "אין ענג ושמחה בלא אכילת לחם"[כה], אבל יש אומרים שחיוב אכילת לחם הוא דרבנן[כו].

דין נוסף הוא לחם משנה: "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות, מאי טעמא? ''לחם משנה' כתיב"[כז] (וכן רמוז בפסוק "לחם יומים" לחם כפול). דין לחם משנה לדעת הט"ז הוא דאורייתא[כח] ולדעת המגן אברהם הוא דרבנן[כט] וכן מבואר בדברי רבינו תם, שכתב שנשים חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה כיון שכולם לקטו לחם משנה ואכלו מן ועוד ש"במעשה דרבנן שוות בכל [דהיינו ששלש סעודות ולחם משנה הן חיוב דרבנן ובזה אין פטור של מצות עשה שהזמן גרמה לדעתו[ל]]"[לא]. אמנם מחלוקת זו בחיוב לחם משנה אינה תלויה בהכרח במחלוקות הקודמות (על ענג וכבוד ושלש סעודות), כיון שדין לחם משנה הוא שאם אוכל סעודה יאכל בה לחם משנה, גם סעודה נוספת שאינו חייב לאכלה[לב].

מלבד כל זה, גם אם כל החיובים הללו הם מדרבנן, יש איסור דאורייתא להתענות בשבת[לג], ומבאר אדה"ז שזה נלמד ממה שכתוב "אכלוהו היום", אלא שאיסור זה לא נמנה כמצוה בתרי"ג כיון שהוא נלמד ממצות אכילת המן שאינה נוהגת לדורות[לד].

כל הדינים הללו שייכים לענג שבת, הן מצות האכילה והן איסור התענית, והכל נסמך על הציווי "אכלהו היום", והרמז: אכלהו היום = ענג! אכלהו = מכבד, "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכֻבד", כנ"ל שהסעודות קשורות גם לכבוד שבת.

סעודה שלישית

בתוך שלש סעודות, יש דינים מיוחדים לסעודה שלישית[לה]:

יש אומרים שגם בסעודה שלישית צריך לחם, כיון ששלש סעודות נלמדו משלש פעמים 'היום' שנאמר במן והמן נקרא לחם, אבל יש אומרים שאין צריך בה לחם, אלא יוצאים ידי חובה במיני מזונות או אפילו בפירות, וטעמם כתב הלבוש "כיון שאין דרך האדם לאכול הסעודה שלישית כל כך בתיאבון" והביא אסמכתא לכך ממה ש"היום" השלישי בפסוק הוא "היום לא תמצאהו בשדה" – "משמע אף אם לא תמצאוהו, ר"ל את המן שהוא לחם, מכל מקום אכלו דברים אחרים לצאת ידי חובה". ואמנם הפוסקים כתבו שהעיקר כדעה הראשונה שצריך לחם, אבל ידוע שלמעשה נוהגים להקל בזה, וכמו שכתבו הפוסקים שמי שהוא "שבע ביותר" אינו מחויב לצער עצמו, שהרי הסעודות ניתנו לענג (יתירה מזו, בכמה ראשונים נראה שגם אם אינו "שבע ביותר" ומצטער באכילה, אלא כיון ששבע ואינו רעב אינו חייב בסעודה שלישית[לו]), אלא שלכל הפחות משתדלים לטעום משהו (כמו שכתוב ב'לוח היום יום'[לז], וכן נהגו נשיאי חב"ד כולל הרבי לטעום משהו לצאת ידי חובה[לח]).

יותר מזה, בזוהר כתוב[לט] שרשב"י היה מקיים סעודה שלישית באמירת דברי תורה, והדבר הוזכר בפוסקים לגבי ערב פסח שחל בשבת[מ]. ולפי זה דורשים "היום לא" – ללא אכילה גשמית כלל. ולהעיר עוד שאמירת דברי תורה בשבת גדולה מסעודה שלישית, כמו שכתוב בהלכה[מא] "אחר השינה צריך לקבוע מדרש ללמוד תורה לרבים... להודיע לעם את חקי האלהים ולדרוש בדברי אגדה להכניס יראת שמים בלבבם... והדורש לעם חקי האלהים ולהכניס בלבבם יראת שמים ונתאחר לבא לבית המדרש לא יניח הדרשה בשביל סעודה שלישית לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה".

וטעם הדבר שבסעודה שלישית יש מעט אכילה, מבאר הרבי "סעודה שלישית של שבת הוא כנגד שבת שלעתיד לבוא, שעל זה נאמר 'עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו'', וההמשכה אז תהיה מבחינת 'אין'"[מב]. והרמז: היום = אין (61), וכן המלה לא (31) היא הנקודה האמצעית של היום, וזהו "היום לא" שהפנימיות של "היום" היא "לא".

ולגבי לחם משנה בסעודה שלישית[מג]: יש אומרים שאין צריך לחם משנה אלא ככר אחד, והטעם כיון שביום שישי ירד לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו שתי ככרות: אחת אכלו ביום שישי, אחת בליל שבת ואחת בבקר, נותרה כיכר אחת לסעודה שלישית.

מבנה פנימי בגדר חיוב סעודה

נמצא שבאופן כללי יש ארבע דרגות בחיובי סעודה בשבת (בצירוף הדעות השונות): יש איסור דאורייתא להתענות (לכו"ע); לדעת היראים יש מצוה דאורייתא לאכול שלש סעודות; לדעת ר"ת מצוה דרבנן לאכול שלש סעודות; ולפי ערוך השולחן יש דרגה אמצעית של תקנת משה רבינו. וכל הדרגות נובעות מדין ענג שבת.

ויש להקדים שהיחס הכללי בין שבת ליום טוב, בין ענג שבת לשמחת יום טוב, הוא היחס בין חכמה ובינה[מד]. שבת היא חכמה, מוחין דאבא, "שבת קדש" (קדש היינו חכמה), וכן הענג הוא מופשט, חיוּת פנימית (חיים היינו ענג, כמו "להחיות בהם נפש כל חי" שפירושו להתענג[מה]), מתאים לחכמה (החכמה נקראת 'חיוהי'). לעומת זאת, יום טוב הוא בינה, מוחין דאמא, "מקרא קדש" (דהיינו שהקדש-החכמה נקרא ומזומן לבינה, אע"פ שקדש הוא "מלה בגרמיה", "נאדר בקדש", מכל מקום הארה ממנו מאירה בבינה בחגים דוקא), וכן השמחה שייכת לבינה, "אם הבנים שמחה", שמחה מורגשת-מוחשית יחסית (וכן הבינה נקראת 'גרמוהי', כלים).

כעת נקביל את ארבע הדרגות הנ"ל לארבע אותיות שם הוי' בדרך הבאה:

כנגד החכמה, י שבשם – איסור תענית בשבת. זהו איסור דאורייתא, ו"אורייתא מחכמה נפקת". השבת בכלל שייכת לחכמה, מוחין דאבא, ועל החכמה נאמר "ימותו ולא בחכמה"[מו] דהיינו שכאשר מאירים מוחין דאבא לא שייך מיתה ולכן אין להתענות, שהרי כל עינוי הוא בחינת מיתה. אמנם ה-י היא בחינת צמצום, לשון צום, אבל בשבת הצמצום מתבטא באיסור מלאכה ותחומין (כדלקמן). והנה תענית אסורה מדאורייתא כיון שהיא סותרת לגמרי את הענג (ואפילו אם מצות ענג היא דרבנן מכל מקום בטול ענג כזה אסור מדאורייתא), ענוי הוא היפך הענג[מז], והרי ענג שבת שייך לחכמה כנ"ל.

כנגד הבינה, ה ראשונה שבשם – מצות שלש סעודות דאורייתא לדעת היראים. מצות אכילה בסעודות שבת דומה למצות אכילה בסעודות יום טוב, אלא שבשבת זה בגדר ענג וביום טוב בגדר שמחה (שאז "אין שמחה אלא בבשר ויין"[מח]), דהיינו שכאן הענג מתדמה לשמחה, והרי השמחה ביום טוב שייכת לבינה כנ"ל. והנה אע"פ שבשבת אין מצות שמחה, מכל מקום נאמר "ביום שמחתכם, אלו שבתות"[מט] (ואומרים בה "ישמחו במלכותך"[נ]), ובפשטות יש לומר שזו השמחה שבענג, דהיינו סעודות שבת[נא]. ליתר דיוק, בשבת יש כבוד וענג: שניהם שייכים לחכמה, אלא שהכבוד הוא נקודת החכמה עצמה, "לקדוש [קדש, חכמה] ה' מכבד", וכן כבוד = לב נתיבות חכמה עילאה, ואילו הענג הוא פנימיות החכמה שמתגלה בבינה, בתענוג מוחשי של אכילה ושתיה וכו' (בסוד "התגלות עתיקא [מקור התענוג] באמא").

כנגד המדות, ו שבשם – תקנת משה רבינו, כמ"ש ערוך השולחן. משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל, והדעת היא פנימיות שש המדות ("מפתחא דכליל שית").

כנגד המלכות, ה אחרונה שבשם – מצות סעודות שבת מדרבנן, כדעת ר"ת. מצוות דרבנן בכלל שייכות למלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה".

תחומין וענג

כאמור מהפסוק "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו" למדו איסור תחומין בשבת. ובגמרא[נב] נחלקו בזה אם תחומין דאורייתא או דרבנן, ובירושלמי[נג] מבואר שלמאן-דאמר תחומין דאורייתא היינו י"ב מיל, כשיעור מחנה ישראל. וכן נחלקו הפוסקים להלכה: לרמב"ם וסיעתו תחומין דאורייתא י"ב מיל[נד], ולדעת הרמב"ן[נה] וסיעתו תחומין דרבנן לגמרי (כפי שהתבאר בפרשת וישלח). למעשה, זו המצוה הראשונה בענין שבת שניתנה לישראל, עוד לפני מתן תורה בהר סיני. הכל בתוך 'פרשת המן'.

והנה איסור תחומין אינו בגדר מלאכה בשבת, אלא שהמפרשים דנים האם הוא נכלל במצות-עשה של "תשבות". ובספר החינוך[נו] כתב בטעם איסור תחומין, שהשבת בכלל היא לזכור שהעולם מחודש, ולכן "לזכור הדבר, ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב" – דהיינו שאיסור תחומין הוא מטעם מנוחה וענג בשבת. ויש להוסיף שכמו שאיסור תחומין פוגע בענג שבת כך איסורי מלאכה בשבת פוגעים (בעיקר) בכבוד השבת, כמו שהתבאר לעיל שהכבוד הוא ממוצע בין איסורי מלאכה לענג שבת. הדבר מתאים לחילוק בין חפצא לגברא: איסור מלאכה הוא איסור חפצא, כמו כל איסורי תורה שבפשטות הם איסורי חפצא, ואילו איסור תחומין הוא על האדם-הגברא שלא יצא מחוץ לתחום, דומה לאיסורי דרבנן שהם איסורי גברא. לכן נחלקו הדעות אם תחומין דאורייתא (כמו איסורי מלאכה) או דרבנן (כמו ענג שבת), ודוק. מכל מקום, לתחומין יש שייכות הן לכבוד והן לענג, והרמז: כל הפסוק "ראו כי הוי' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי = 1820 (מספר שמות הוי' בתורה, סוד פעמים הוי') ועוד ענג פעמים כבוד[נז].

אם כן, מצות תחומין היא ענין אחד עם מצות סעודות שבת, הכל מדין ענג שבת. וזה קישור הפסוקים בפרשת המן: ה' נותן לישראל מראש לחם לשבת, לקיים ענג שבת בשלש סעודות, ומצוה אותם לא לצאת ממקומם כדי לקיים ענג שבת. ועוד, בפשטות: כאשר אדם יוצא מחוץ לתחום הוא מפסיד עיקר ענג שבת בסעודת שבת, כיון שיוצא מחוץ למקום שבו נמצאת סעודתו. וכן קביעת התחום נעשית על ידי עירוב תחומין, דהיינו סעודה שקובעת את מקומו של אדם לעניין תחומין. והנה "אין קידוש אלא במקום סעודה"[נח], בסעודת שבת יש דין מיוחד של קביעות מקום, וזהו טעם איסור תחומין, להישאר במקום הסעודה ולהתענג בה. ועוד בדרך דרוש: איסור תחומין דאורייתא י"ב מיל כמחנה ישראל, לומר שעל האדם להזמין לסעודתו אורחים מכל מחנה ישראל, שיתענגו יחד עמו בשבת[נט].

כל זה קשור לפרשת המן, שמבטא את קדושת השבת עוד ממעשה בראשית: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו"[ס] – "ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל"[סא], דהיינו שקדושת השבת ניכרת בסעודות שבת המוכנות מראש ובמה שלא ירד מן בשבת ונשמר איסור תחומין. ועוד יש לומר שהמן עצמו 'שומר' על תחום שבת, ולכן לא ירד מחוץ למחנה, שלא יוציאוהו ממקומו. ועוד, הגמרא[סב] מסתפקת אם יש איסור תחומין למעלה מעשרה, והספק לא נפשט, ונפקא מינה אם אליהו הנביא יכול לבוא בשבת (כמבואר בגמרא). אם כן, לצד שיש תחומין למעלה מעשרה, כשם שאליהו לא יכול לבוא בשבת כך המן לא יכל לרדת בשבת, ואולי גם ישראל לא יוכלו להנות ממנו כשבא מחוץ לתחום[סג]. והרמז: מן במילוי, מם נון = מקום, המן שומר על מקומו, ועל ידי המן נקבע המקום של ישראל, "אל יצא איש ממקמו".

מן בשבת ומתן תורה

יש קשר מובהק בין מצות שבת בפרשת המן, בפרשת בשלח, למתן תורה בפרשת יתרו. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"[סד], ויש לפרש: לאוכלי המן בשבת. "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל"[סה], וכדי לקבל את התורה בשבת ניתנה לפני כן אכילת המן בשבת לישראל. כמו שבפרשת המן הצטוו "אל יצא איש ממקמו" כך הצטוו לפני מתן תורה שלא יצאו מגבולם, מצות הגבלה שהכינה למתן תורה.

בציווי על השבת בפרשת המן מודגש "ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים", והנה במחלוקת לגבי שמחת יום טוב נאמר בגמרא[סו] "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא 'וקראת לשבת ענג'" – הרי ששבת ומתן תורה שניהם מחייבים שיהיה "לכם", בענג שבת ובשמחת יום טוב. ויודע הרמז[סז]: נמי = ק, לכם = צ, וביחד קץ, סוד קץ הימין[סח] המורגש בסעודת שבת, "מעין עולם הבא"[סט].

בשבת אוכלים לחם משנה ובשבועות מקריבים שני הלחם, ושניהם רומזים לשני לוחות הברית[ע] (כמו שהתורה בכלל נמשלה ללחם, "לכו לחמו בלחמי"[עא]). מבואר בהלכות בציעת הפת[עב] שיש לתת שתי ידיו על הפת בשעת הברכה, ולכוון בעשר אצבעות, וכתב הב"ח (שם) שהוא "להמשיך קדושת עשר ספירות למטה", ובפשטות הן כנגד עשרת הדברות (ביום חול מברכים על לחם אחד אבל בשבת מברכים על לחם משנה ואז הרמז מכוון יותר).

אם כן, יש כאן שלשה מרכיבים, שבת, מן, תורה. ורמזים: תורה מן עם הכולל = שבת, וביחד עם שבת הרי אלו שתי שבתות ("אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"[עג]). שבת תורה = תחית המתים (שאז הגופות מזדככים ומן הסתם יאכלו מן כמלאכי השרת).

רמזי לחם

המן נקרא לחם, ומצוה לאכול לחם בסעודות שבת. בכוונות האר"י[עד] מפורש שלחם הוא ג"פ הוי', הערך הממוצע של כל אות (וכן לחם = מזלא), וכיון שכל שם הוי' הוא ארבע אותיות מגיעים לי"ב לחמים (שמנהג האר"י לסדר על השלחן בשבת). ועוד קשר למספר 12: לחם, 78, הוא 12 במשולש (1 ועוד 2 וכו' עד 12), והנה 12 = זה, נבואת משה המיוחדת בלשון "זה הדבר" שנאמרה פעם ראשונה בפרשה זו ("זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו").

והנה לחם במילוי, למד חית מם = 22 פעמים הוי' (= "והיו לבשר אחד", רמז לזיווג של שבת קדש, עונת תלמידי חכמים[עה], והרי הזיווג מכונה אכילת לחם, "הלחם אשר הוא אוכל"[עו]). לחם במספר קדמי = 11 פעמים הוי' (דהיינו שהיחס בין המילוי למספר קדמי הוא "שלם וחצי", שייך ללחם משנה, שלמות שנוצרת מתוך שניים). נמצא שלחם בחשבון פשוט ובמילוי ובמספר קדמי = יב פעמים לחם, י"ב לחמים של שבת קדש.

יש יחס מובהק בין שבת ולחם: שבת = 9 פעמים לחם (כאשר שבת במספר קטן = 9), וממילא שבת = 27 פעמים הוי', דהיינו ה'יהלום' של שם הוי' (כל המספרים מ-1 עד 26, ובחזרה מ-26 עד 1, שני משולשים).

בכל פרשת המן חוזרת המלה 'לחם' חמש פעמים. חמש פעמים לחם = שמים, כמו שכתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"[עז].

רמזי שלש סעודות

כאמור, שלש סעודות נלמדות משלש פעמים "היום" בפסוק "אכלהו היום". ובגמרא[עח] "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג", ושלשתם נלמדים בגמרא בגזרה שוה מהמלה "היום". ועוד בגמרא שם "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך' וגו'. לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה' וגו', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'", ומפורש בקבלה[עט] ששלש הסעודות הן כנגד שלשת האבות, שמגיעים לשלמותם בסעודה שלישית ואז זוכים ל"נחלת יעקב" שהיא בלי מצרים (וראה לעיל פרשת וישלח על הקשר בין נחלה בלי מצרים לאיסור תחומין).

בערכי הקבלה, מבואר שסעודה ראשונה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, מלכות; סעודה שניה היא סעודת עתיקא קדישא, כתר; וסעודה שלישית היא סעודת זעיר אנפין, מדות. אמנם יש לכוון גם כנגד שלשה ראשים שבכתר: רישא דאריך, רצון; רישא דאין, תענוג; רישא דלא ידע ולא אתידע (רדל"א), אמונה. והרמז בשלשה פעמים "היום" בפסוק, היום = אין (כמו שכתב רבי אברהם אבולעפיא): הכתר בכללו הוא אין, וכן כל אחד מהראשים הוא אין בפני עצמו. אמנם רדל"א הוא הנעלם ביותר, שאינו נודע כלל, והוא רמוז ב"היום לא" – וזהו עצם עניין המן, "מן הוא" אותיות אמונה.

והנה על המלים "היום לא תמצאהו בשדה" מפרש רש"י "ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד. אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום? היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו", ויש לפרש בפנימיות שמציאת המן בששת ימי המעשה היא בזכות השבת, "מינה מתברכין כולהו יומין"[פ] ודוקא משום כך בשבת עצמה לא יורד מן (כמו "כח המניע הבלתי מתנועע"). לפי זה "היום" של השבת אע"פ שאין בו מעשה נראה לעין, הרי בפנימיות הוא מעשה גדול, "היום לעשותם, ומחר [ביום ראשון] לקבל שכרם"[פא], כמו שכתוב "לעשות את השבת"[פב]. ואע"פ ששבת היא "מעין עולם הבא", קבלת השכר ולא העבודה, זהו מצד המבט שלנו מלמטה, אבל במבט מלמעלה למטה יש בשבת 'פעילות' של האדם, עשיה שבזכותה הוא מקבל שכר.

שלש המלים לעשות את השבת = ג"פ אברהם יצחק יעקב (הערך הממצוע של כל מלה), שלשת האבות שכנגד שלש סעודות וכולם מתכללים בכל סעודה. ועוד, מלבד האותיות הסופיות, לעשות את השבת = ג"פ רחל, הרגל הרביעית במרכבה יחד עם האבות ש"הן הן המרכבה". הערך הממוצע של כל אות ב-לעשות את השבת הוא ג"פ חן, "ונח מצא חן" – נח מצא מנוח ביום שבת מנוחה.

המלה "היום" כתובה בתורה 135 פעמים. מתוכם, רק אצלנו יש שלש פעמים בפסוק אחד (חזקה של היום), מכאן שזהו "היום" העיקרי בתורה. והנה, "היום" הראשון בפסוק הוא ה-44 בתורה, השני ה-45 והשלישי ה-46, יחד = 135, היום! שלש פעמים היום ועוד מן = ג"פ 91, הוי' אדני.

נתבונן בפסוק: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה". כבר הוזכר ש-אכלהו היום = ענג. במלים "שבת היום להוי'" יש יחס פנימי: היום להוי' = 117, שבת = 6 פעמים 117, וביחד שבת היום להוי' = 819, אחדות פשוטה. היום לא תמצאהו בשדה = 945 ('הכאת' כל המספרים האי-זוגיים עד 10). וביחד שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה (יחידה של 7 מלים ו-28 אותיות, כמו הפסוק "בראשית") = שלמות של 42 ברבוע, 4 פעמים אמת) (וביחד עם אכלהו היום (ענג) = 37 פעמים 51).

נתבונן בביטוי "שלש סעודות". שלש סעודות = 1176 = אכלהו [היום] במילוי המילוי, אלף למד פא כף פא למד מם דלת הא אלף וו וו = יסוד היסודות ועמוד החכמות (פתיחת הי"ד החזקה לרמב"ם, ראשי תבות הוי', "הכל הולך אחר הפתיחה", כללות כל התורה כולה!). והנה 1176 = 24 פעמים 49 – 24 שעות ביום השבת, וכן 24 פרקים במסכת שבת, כפול 49, 7 ברבוע, שלמות יום שבת-השביעי. שלש סעודות, 1176, הוא מספר משולש, 48 במשולש, וכן המלה שלש = 35 במשולש. סעודות = 3 פעמים יעקב, כנגד שלש סעודות שבת שבהן זוכים ל"נחלת יעקב".

בביטוי שלש סעודות יש תשע אותיות, צורת ריבוע:

יש כאן חלוקה ברורה של ע באמצע, וכל האותיות סביבה שעולות שבת קדש.

בדילוג אותיות, שלש סעודות מתחלק ל-1074 (ששעדת) ו-102 (לסוו), 1074 = 3 פעמים משיח, רמז לשלש בחינות משיח כנגד שלש סעודות (משיח בן יוסף, משיח בן דוד, רעיא מהימנא). 102 = אמונה (אותיות מן הוא שנאמר בפרשת המן), כל הסעודות הן "סעודתא דמהימנותא"[פג].