בס"ד

טעם מצוה תולדות – תפלה

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ"[א]. זהו מקור עיקרי לעניין התפלה, כמו הרמז המובהק: יצחק רבקה = תפלה.

לדעת הרמב"ם[ב] מצות עשה מהתורה להתפלל בכל יום, והוא הציווי על "עבודה" ("ולעבדו בכל לבבכם"[ג] ועוד), אלא שזמני התפלה ונוסחה הם מדרבנן. ואילו לדעת הרמב"ן[ד] חיוב התפלה הוא רק מדרבנן, "כל ענין התפלה אינו חובה כלל [מהתורה] אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו", אלא שהרמב"ן מעלה אפשרות שמצוה מהתורה להתפלל בעת צרה (וכבר התבאר ב'טעם מצוה' פרשת ואתחנן).

"אברהם תקן תפלת שחרית... יצחק תקן תפלת מנחה... יעקב תקן תפלת ערבית"[ה], אולם התפלות הקבועות לא מפורשות בתורה אלא תפלות לצורך שעה בעת צרה (כמו שכתוב בגמרא שתפלה היא "חיי שעה"[ו]), על אחרים או על המתפלל עצמו, כאשר תפלת יצחק היא התפלה הראשונה המפורשת של אדם על עצמו. התפלה היתה להפקד בבנים לאחר שהתברר שרבקה עקרה (וגם יצחק עקר לפי חז"ל[ז]) – זו "עת צרה" שבה יש להתפלל (כנ"ל ברמב"ן).

גם רבקה התפללה, כמו שמפרש רש"י "לנכח אשתו, זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" (אע"פ שלפי הפשטנים הכוונה רק שיצחק התפלל עליה או לנגדה). והנה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן נוגעת גם לחיוב נשים בתפלה[ח]: לדעת הרמב"ם חייבות בעיקר תפלה מן התורה (שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה) ויוצאות ידי חובה בבקשה כלשהי במשך היום, ולדעת הרמב"ן אע"פ שתפלה מדרבנן והיא מצות עשה שהזמן גרמה (שלש תפלות בזמנים חלוקים) מכל מקום נשים חייבות בה כיון שהיא "רחמי". כל תפלה נקראת "רחמי", בקשת רחמים, אך הדבר שייך במיוחד לתפלה בעת צרה, ואצלנו: לבקש רחמים שה' יפתח את רחם העקרה[ט].

תפלה במהותה שייכת לשינוי מנהגו של עולם. כאשר יש מקום לפעולה בטבע, על האדם לפעול ולעשות, אבל כאשר אין מוצא ונוכחים לדעת ש"כי עקרה היא" אז מתפללים לשינוי הטבע (וזהו "לנכח אשתו" כאשר נכח לדעת שהיא עקרה וצריך תפלה), ואז צריך הפצרה מרובה כפירוש רש"י "ויעתר, הרבה והפציר בתפלה".

עמוד העבודה

בשלשת האבות, התפלה שייכת במיוחד ליצחק. בשלשת העמודים עליהם העולם עומד[י]: אברהם הוא עמוד גמילות החסדים, יצחק הוא עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה. עבודה שייכת למקדש, לא רק עבודת הקרבנות אלא גם עבודת התפלה, "תפלות כנגד תמידין תקנום"[יא]. יותר מזה, הרמב"ם כותב שיש מצוה מיוחדת (חלק ממצות תפלה) של תפלה במקדש, "ללכת שם להתפלל בו ונגדו" – וכן מובא שיצחק לקח את רבקה למקום המקדש להתפלל עליה[יב].

בכללות, התפלה היא פניה מלמטה למעלה, עבודה של 'העלאה', לעומת גמילות חסדים שהיא 'המשכה' מלמעלה למטה (והתורה היא "עמודא דאמצעיתא"). זהו גם ההבדל בין ברכה לתפלה: לאברהם שייכות הברכות, "והיה ברכה, הברכות נתונות בידך"[יג], ברכה היא השפעה מלמעלה למטה, וליצחק שייכת התפלה. זו העבודה המיוחדת של יצחק בהמשך הפרשה, חפירת בארות – המים החיים של הבאר נובעים מלמטה למעלה (וכן בארות יצחק רומזים לבתי המקדש[יד]).

והנה יש הבדל בין תפלת יצחק ותפלת רבקה, כמו שמפרש רש"י "ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע". בלשון הקבלה, יש העלאת מ"ן (מיין נוקבין) מלמטה (בחינת אשה-נקבה), והמשכת מ"ד (מיין דכורין) מלמעלה (בחינת איש-זכר). תפלת רבקה היא העלאת מ"ן, ואילו תפלת יצחק אע"פ שגם היא בדרך מלמטה למעלה הרי היא מעוררת המשכת מ"ד, ולכן קבלת התפלה נכתבה בפירוש רק אצל יצחק.

והנה תפלת יצחק היא על היות רבקה עקרה, וכן יצחק עצמו היה עקר (ויש לפרש "לנכח אשתו כי עקרה היא [הוא כתיב]", שהסתכל במציאות אשתו וראה את עצמו משתקף בה שגם הוא עקר. אבל היא התפללה רק על עצמה שלא ידעה בעקרותו). "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"[טו], ויש לפרש שהיינו גם ללמד את ענין התפלה, שעיקרה הוא לדעת שללא עזר אלוקי אנחנו עקרים ואין לנו אלא להשליך יהבנו על ה' שפוקד אותנו בזרעא חיא וקיימא.

דין תפלת שוא לפי הבבלי

חז"ל אומרים[טז] שלרבקה לא היה רחם והקב"ה 'גלף' לה (וכן אמרו על שרה[יז], אלא ששם לא היתה תפלה[יח]). לפי זה, ע"י התפלה נפעל בדרך נס ושינוי טבעו של עולם, כדברי רבינו בחיי "שהתפלה יש לה כח לשנות הטבע"[יט]. אבל אם כן צריך להבין, האם מצד האדם ניתן וראוי להתפלל על דבר כגון זה, שיתרחש נס. לשם כך, יש לברר את הסוגיה של תפלת שוא:

במשנה[כ] נאמר "הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא", ובגמרא[כא]: "ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'[כב], מאי ואחר? אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה". ותירצו "אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה [שעוד לא הוחלט מין הולד]". ומכאן נפסק בהלכה עד השלחן ערוך[כג] (ללא חולק) שהמתפלל על מין הולד לאחר ארבעים יום זו תפלת שוא, ומשמע שכל תפלה על נס ושינוי הטבע היא תפלת שוא. וכן בהלכות תעניות: נאמר בגמרא[כד] שאם הזרעים צמחו ויבשו אין מתריעין, ופירש רש"י "דמכאן ואילך לא יועיל והוא תפלת שוא", וכן מבואר בירושלמי[כה] שמתאריך מסוים אין מתריעין על הגשמים כיון ש"אין מתריעין על מעשה נסים" (וכ"כ הבכור שור "המתפלל שיעשה לו נס הרי זו תפלת שוא"[כו]). ואם כן תפלת יצחק על רבקה היא לכאורה תפלת שוא, וכן יש לרמז שוא = רבקה.

והנה צריך להבין את התירוץ הראשון בגמרא, "אין מזכירין מעשה נסים". ומשמעות הלשון הזו (במקומות אחרים בגמרא[כז]) שמעשה נסים לא שכיח ואין מתחשבים בו בענייני הלכה. ובדרך קרובה יש לפרש: אין מזכירין בתפלה מעשה נסים, שאין מתפללים על דבר כזה. אבל לכאורה הקושיה במקומה עומדת, שהרי לאה כן התפללה על נס כזה ומדוע לא נלמד ממנה?

וניתן לומר שיש הבדל בין צדיקים גדולים לסתם אנשים והמשנה מדברת על הרוב. וכיוצא בזה כתב בספר חפץ ה' (לבעל אור החיים הקדוש): "דאין להאדם לשאול מאת ה' דבר הטבע[כח] להפך לו סדר העולם דכד מטית להתם [דהיינו: אם נגיע למדה זו] ג"כ יתפלל לה' ב"ה שיהפך נחשת לזהב ומים לשמן כהא דרבי חנינא בן דוסא דהפך חומץ לשמן[כט] דלאו בני אדם הוו אלא יסודי עולם ['צדיק יסוד עולם'[ל]] וצדיק מושל ['צדיק מושל ביראת אלהים'[לא] שמכאן למדו 'מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה'[לב]], ומתניתין דקתני דינא דכולי עלמא ופשוט"[לג], וכן ביאר הרבי[לד] "היא [לאה] היתה רגילה בנסים ולכן יכלה להתפלל גם לאחר ארבעים, מה שאין כן אצלנו". וביתר ביאור, בדרגת האמונה של האבות והאמהות ראו איך הכל נעשה בדבר ה' ומצדם לא היה חילוק בין ההשגחה המלובשת בטבע (בנס נסתר) לנס של שינוי הטבע[לה], מה שאין כן אצל אנשים רגילים.

[וכן מבואר בעניין אין סומכין על הנס[לו], ומי שסומך על הנס במקום סכנה מנכים מזכויותיו[לז] – שזה נאמר בדרך כלל אבל יש צדיקים וחסידים בכל דור שסומכים על הנס במקרים מסוימים[לח], וכן בעניין מדת הבטחון שלפי ערך בטחון האדם בה' נעשים לו נסים גם שלא בדרך הטבע (ואדרבה, עיקר גדר הבטחון הוא כאשר אין חוט של תקוה כלל בדרך הטבע[לט]).]

ולפי זה "מעשה אבות סימן לבנים"[מ] היינו בבנים כאלה הראויים להדמות לאבות ולחקות אותם. בזה מובן מדוע יש צורך לתפלה בדרך עתירה דוקא, "ויעתר יצחק... כי עקרה היא [ולכן צריך תפלה באופן של עתירה]". ויש לדרוש: שמו של יצחק היינו יש-חק (צ-ש מתחלפות באותיות השינים), יש חקוי, אפשר לחקות אותו. יש-חק קשור גם לחֹק, דבר שהוא מעל טעם ודעת: עיקר חקוי האבות הוא לחקות את הנהגתם שלמעלה מן הטבע[מא]. "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"[מב] – כל האבות נקראו ישראל[מג], ו"חק לישראל הוא" שכל אחד יכול ללכת בדרכם, ולהתרומם בבחינת ישראל, "כי שרית"[מד], אלא שההלכה, הוראה לצבור ככלל, היא "משפט לאלהי יעקב" לנהוג בדרך של יעקב שמחזיק עצמו קטן, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"[מה], חושש שמא יגרום החטא[מו], ומכלכל מעשיו לפי טעם ודעת (משפט).

ומכל מקום לעניין פירוש הגמרא נראה דחוק לפרש כך, שלפי זה העיקר חסר מן הספר! שהרי הקושיה היתה מתפלת לאה וא"כ היה צריך לומר "לאה שאני" וכיו"ב. וכן לא מצאנו בפוסקים שחילקו בין אדם לאדם[מז], אלא שיש לומר שפסקו כתירוץ השני בגמרא שגם לאה לא התפללה אלא קודם ארבעים יום.

דעת הט"ז

אמנם הטורי זהב[מח] פירש בדרך אחרת, וזה לשונו "למה התפללה לאה אמנו תפלת שוא להך תירוצא דמעשה נסים הוה? אלא נראה דלהך תירוצא צ"ל דאם מתפלל 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' זה הוי תפלת שוא, כי היאך תלד זכר ובבטנה נקבה, אבל אם מתפלל שיהי' הולד שהיא נקבה שיתהפך לזכר אין זה שוא כי אין קשה לפני הקדוש ברוך הוא כו'" – כלומר, תפלת שוא היא רק תפלה על העבר, כלשון המשנה "הצועק לשעבר", אבל אם מתפלל שכעת ישתנה הולד בדרך נס אין זו תפלת שוא. וממילא אין כל קושי מהתפלה על רבקה.

ומכל מקום מסתבר שגם לפירוש הט"ז בדרך כלל אין מתפללים על נס כזה היוצא מדרך הטבע, כנ"ל ש"אין מתריעין על מעשה נסים", כיון שהקב"ה אינו משנה טבעו של עולם בכדי (ולכן בתירוץ השני הגמרא אומרת שלאה התפללה רק בתוך ארבעים יום, וכן סתימת הפוסקים שלאחר ארבעים יום אין מתפללים כלל), ולכן ברבקה היה צורך בתפלה מיוחדת בדרך עתירה.

בכלל, יש לדון הרבה בחילוקים בין נס לטבע בענין זה. שהרי מפורש בגמרא (ונפסק להלכה)[מט] שההולך למוד את גרנו אומר "יהי רצון... שתשלח ברכה בכרי הזה", ומבואר שזה רק לפני שמדד "שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", אבל "מדד ואחר כך ברך הרי זו תפלת שוא". ואילו תפלה על מין הולד לאחר ארבעים יום, אע"פ שהולד סמוי מן העין, נחשבת "מעשה נסים". וצריך לחלק בין תפלה על ברכה-ריבוי בתבואה לשינוי המין שנחשב יציאה מדרך הטבע אע"פ שאינו נראה בעין[נ], ובפשטות החילוק הוא בין ריבוי בכמות לשינוי באיכות, הברכה בכמות חלה על הדבר הקיים (כמו באלישע הנביא שהיה צורך לשמן קיים שיתברך[נא]) ואילו שינוי באיכות הוא בגדר דבר חדש שבא מתוך שלילת הקיים (בסגנון אחר: מבואר שיש כח לצדיק לשנות את צרוף האותיות, להפוך צרה לצהר וכיו"ב[נב], וכן הוא "שתשלח ברכה בכרי" שינוי הצירוף הקיים לצירוף של ברכה).

ועדיין קשה, הרי כל בקשה בתפלה היא לשנות מה שנגזר בדרך הטבע הרגיל, כמו תפלה על החולה שיתרפא גם כשהוא חולה אנוש, וכמו שמבואר בחסידות[נג] שתפלה היא "יהי רצון" – שיהיה רצון חדש שלא היה קיים קודם, המשכה מ'העלם שאינו במציאות' כלל (לעומת ברכה שהיא רק להמשיך מהמקור הנעלם שישנו במציאות) – ואם כן כל תפלה היא בגדר מעשה נסים[נד]. ויש לומר שכיון שאנו מקובלים מבית דוד המלך (שהוא עצמו דרגת תפלה, "ואני תפלה"[נה]) ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"[נו] זה גופא אומר שגם חרב חדה המונחת, כמו חולה אנוש, עדיין אין בה קביעת המציאות ממש, שלא כמו מין הולד שכבר נקבע (אדרבה, דעת הרמב"ן שלכתחילה אין לדרוש ברופאים אלא רק להתפלל[נז]). מאידך, גם לדעת הט"ז שניתן להתפלל על מעשה נסים, יש לחלק בין שינוי הולד שסוף סוף הוא סמוי מן העין, לנס גלוי כמו תחיית המתים וכדו', ודוק בכל זה.

תפלת שוא לדעת הירושלמי

כל זה לדעת הבבלי, אבל הירושלמי (וכן הוא במדרש[נח]) חולק על הבבלי, וזה לשונו (על המשנה הנ"ל) "דבית ינאי אומר ביושבת על המשבר היא מתניתא הא קודם כן יצלי [חולק על הבבלי וסובר שאף לאחר ארבעים יום יכול להשתנות עד שעת הלידה ולא עד בכלל]. אמר יהודה בן פזי אף היושבת על המשבר יכול להשתנות [וחולק אף על המשנה[נט]] על שם 'הנה כחומר ביד היוצר'[ס] [ובמדרש ממשיכים: מה יוצר הזה לאחר שיצר את הכד שוברו ועושה אחר אף אני עושה כן אפילו על המשבר]... עיקור עיבור של דינה זכר היה. מאחר שנתפללה רחל נעשית נקבה".

כלומר, מהמעשה בדינה – שלפי הירושלמי היה הנס בעקבות תפלת רחל – לומדים הלכה שניתן להתפלל גם על שינוי הטבע כגון זה, ורק תפלה על מה שכבר נעשה בעבר היא תפלת שוא (כפירוש הט"ז בבבלי). ממילא לא קשה מהתפלה על רבקה שתלד, אלא שמכל מקום נצרך לזה תפלה בכח בדרך עתירה. ולפי זה "מעשה אבות סימן לבנים" – כל אחד יכול לעשות עצמו כאבות והאמהות (ולחקות את יצחק), אע"פ שהדבר נראה כתפלת שוא[סא] מכל מקום זו תפלה שוה ומועילה, שוה לכל נפש.

כיוצא בזה מצאנו בעוד כמה מקומות שלפי הירושלמי מתחשבים יותר באפשרות של מעשה נסים[סב], שלא כשיטת הבבלי. ואחד מהם מה שבבבלי[סג] נאמר לגבי עדות על אדם שמת, שאם נפל לבור וכיו"ב "אין מזכירין מעשה נסים" ואין לחשוש שניצל בדרך נס, ואילו הירושלמי חולק ואומר "שמא נעשה לו נס" כדניאל או כחנניה מישאל ועזריה. דהיינו שלפי הירושלמי "מזכירין מעשה נסים"!

בדרך רמז: מזכירין מעשה נסים עם הכולל = בראשית, זו תחלת התורה ותחלת (ותכלית) עבודת השם (בראשית ת"י בחוכמא, מוחין דאבא, חכמה). מעשה נסים שאני = 936 = לאה פעמים הוי' (תפלת לאה לה')[סד] = רחל במספר קדמי. כנ"ל שמעשה נסים זה נעשה בתפלת לאה (שדנה דין בעצמה) או בתפלת רחל. ויש לתווך בין הדעות שתפלת רחל היינו עצם יעודה בחיים (כמו שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"), שהוא הכח המניע את תפלת לאה (וזה הרמז במספר קדמי, קדמות רחל).

זו דוגמה מובהקת להבדל בין שני התלמודים, הבבלי והירושלמי. הירושלמי הוא בחינת חכמה, מוחין דאבא, "אוירא דארץ ישראל מחכים"[סה]. והבבלי הוא בחינת בינה, מוחין דאמא – "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל"[סו], "דיתבי בארעא דחשוכא ואמרי שמעתא דמחשכן"[סז] – כי הבינה היא חשוכה יחסית להשגת החכמה הרואה את עצם הדבר באור בהיר. ובנידון שלנו: מצד החכמה ברור שהמציאות יכולה להתחדש בכל עת גם בדרך נס, כי החכמה רואה את ההתהוות התמידית יש מאין, "והחכמה מאין תמצא"[סח]. ואילו הבינה היא כבר בגדר 'יש', מציאות הכלי (המכיל את האור), ולכן יש כניעה מסוימת לחוקי הטבע ה'חשוכים'. ומבאר הרבי[סט] שהירושלמי כאן הוא מעין הגילוי דלעתיד, מבחינה שלמעלה מהגבלה, ובסגנון דומה: הירושלמי הוא בחינת "מתנת חנם" לגבי הבבלי (וכאשר מבקשים מה' בדרך מתנת חנם אז הכל אפשרי). אם כן, התפלה בבבל מוגבלת בתוך חוקי הטבע ורק בארץ ישראל, ירושלמי, התפלה 'משוחררת' ללא גבולות – כמבואר שעיקר התפלה שייכת לארץ ישראל דוקא[ע].

הבדל זה שייך לשני סוגי האור האלוקי ביחס לעולם, סובב וממלא. הירושלמי שייך לאור הסובב כל עלמין, שיחסית אליו הכל בהשוואה, הטבע והנס חד הוא, והבבלי שייך לאור הממלא כל עלמין שמצדו יש סדר והדרגה וכל דבר על מקומו הקבוע. סובב וממלא הם בחינת שמים וארץ – שמים וארץ = סובב כל עלמין וממלא כל עלמין – הבבלי "ארעא דחשוכא" הוא בחינת ארץ, ממלא, והירושלמי ("אוירא דארץ ישראל") הוא גילוי אור הסובב ויחודו עם הממלא, בסוד "כימי השמים על הארץ". וברמז: תפלת שוא ראשי תבות שמים וארץ[עא].

ויש לומר שזהו ההבדל בין יצחק ורבקה. יצחק הוא "עולה תמימה"[עב] שלא יצא מארץ ישראל, מוחין דאבא, כתלמוד הירושלמי, ורבקה עלתה מבבל, תלמוד בבלי, מוחין דאמא. לכן בפשט לא מוזכרת תפלת רבקה כלל (כדעת הבבלי שבסתם אין מתפללים על דבר כזה), וגם לפי הדרש שרבקה התפללה זהו מכח יצחק בעלה (ולכן תפלתה אינה מפורשת), "עולה עמו ואינה יורדת"[עג] – עולה מבבל לקבל מוחין של ארץ ישראל.

בהמשך לזה יש לדרוש: כאשר הבנים התרוצצו במעיה של רבקה היא אמרה "אם כן למה זה אנכי" ופירש רש"י "למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון", ויש לומר שרבקה חששה שמא חטאה במה שהתפללה תפלת שוא וכעת נענשת. יותר מזה, בשעת התפלה גופא היה לרבקה חשש זה, והיתה מסופקת אם כשר הדבר. אלא שספק זה היה באמת 'שארית' מבית אביה בבבל, וזה מה שהיא נקראת "צדיק בן רשע", ומאותו ספק נוצר עשו (שיש בו את ה'גֵנים' של בית אביה). אבל מעצם תפלתה (שהתעצמה עם דרגת יצחק) נוצר יעקב, ש"ידו אוחזת בעקב עשו" כדי לבטל את הספק (= עמלק, הנכד של עשו).

תפלת הצדיק וגזרת הצדיק

והנה יש לפרש את הבבלי בדרך אחרת, שלכאורה היא הפשוטה ביותר, ולחלק בין דרך תפלה לדרך גזרה, ובלשון הרוגאטשובר[עד] "והנה זה שני גדרים, תפלה וגדר צדיק מבטל". כלומר, מצאנו הרבה מעשים שהנביאים והצדיקים פעלו מופתים בשינוי טבעו של עולם (כרבי חנינא בן דוסא שהוזכר), ויש לומר שזה לא בדרך תפלה אלא בדרך גזרה – "ותגזר אמר ויקם לך"[עה], "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[עו]. וממילא יש לומר שבגמרא רב יוסף לא התכוון להוכיח מלאה שניתן להתפלל על שינוי המין, שהרי היא לא התפללה אלא "דנה דין בעצמה", על דרך צדיק גוזר, אלא רק בא להוכיח שמצינו שינוי כגון זה ועל זה מתרצים "אין מזכירין מעשה נסים" שזהו מעשה נסים ואין מתפללים על כך, אבל לאה עצמה לא פעלה בדרך תפלה. ואילו הירושלמי נקט שרחל התפללה ובעקבות זאת דינה הפכה לנקבה, ולכן מוכיח מזה שניתן להתפלל על נס (ועוד, "צדיק גוזר" הוא על אחרים, אבל על עצמו "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[עז] אלא בדרך תפלה, ולכן אם לאה פעלה את השינוי הדבר יכול להיות בדרך גזרה אבל אם הוא נעשה ע"י רחל פשוט שזה בדרך תפלה).

אך יש לדייק יותר: באמת גם המופתים הגדולים שעשו הצדיקים שייכים לכח התפלה, כמו שכתוב על אלישע "ברחמי הוא דעבד"[עח] – דהיינו שבתוך הגזרה של הצדיק יש גם בקשת רחמים פנימית[עט]. דהיינו שיש שתי בחינות בתפלה גופא, כמו שמבאר רבי נחמן[פ] שיש תפלה בבחינת רחמים ותפלה בבחינת דין, שאז צריכים "בעל כח" שיתפלל אותה, כמו "ויעמד פינחס ויפלל, שעשה פלילות"[פא]. כיוצא בזה יש לומר שישנה תפלה בבחינת פלפול, התדיינות עם הקב"ה בדרך משא ומתן, כמו "אתה אמרת" (כמורנו הבעש"ט שהיה מתפלל בסגנון כזה בימים נוראים[פב]). וזהו לשון עתירה אצלנו, תפלת בעל כח שהופכת את הגזרה, כמו שמפרשים חז"ל (לקמן) שעתירה היא במשמעות של הפיכה ממדת הדין למדת רחמים ולשון מחתרת (ועוד יש לרמז: עתירה כמו מתריעין (שורשים עתר-תרע), בדרך כלל "אין מתריעין על מעשה נסים" אבל העתירה פועלת מעשה נסים). יצחק אבינו בעתירתו 'מתמקח' ומתפלפל עם ה' (כמו פינחס, יצחק = פינחס) עד שהוא מנצח את ה' ("וקודשא בריך הוא קא חייך ואמר נצחוני בני"[פג], צוחק מיצחק), לכן לעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "אתה אבינו"[פד], עמוד התפלה שמנצח את הקטרוג על ישראל, "ויעתר יצחק לה'... ויעתר לו ה'".

ביתר ביאור: התפלה נובעת ממדת השפלות, שבה האדם מרגיש חסר ונזקק ועומד מול הקב"ה בבקשת רחמים שימלא חסרונו, וממילא הוא נתון בתוך מגבלות הבריאה, חוקי הטבע שחקק ה', ואינו מתפלל (בדרך כלל) לשנות את הטבע הזה, ולא מרגיש ראוי שיעשה לו נס. ואילו הגזרה באה מהמקום שבו הצדיק מתדמה לבורא, "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות"[פה]. ובמושגי הספירות: התפלה שייכת למלכות, שפנימיותה היא השפלות (וכן השרשים תפל-שפל קרובים זה לזה), מדת דוד המלך ("והייתי שפל בעיני"), ואילו צדיק גוזר ומבטל שייך לספירות נצח והוד, "כליות יועצות" וכן הצדיק נותן עצה לה' וגוזר כיצד להנהיג את העולם (שייך ל-תהא שנת עצה טובה), כאשר השורש העליון הוא מה שהקב"ה נמלך בנשמות הצדיקים לברוא את העולם[פו] – בנצח הצדיק גוזר והקב"ה מקיים ובהוד הקב"ה גוזר וצדיק מבטל[פז]. על כח הגזרה שייך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'"[פח], שנאמר על יהושפט מלך יהודה, אלא שגם הוא הולך בדרכי דוד אביו ואוחז במדת השפלות, כנ"ל שהכל שייך לתפלה.

והנה "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות הוי' אלהים..."[פט], ויש לפרש: מדת הדין היינו שהצדיקים יפעלו רק בדרך גזרה, "אני אמרתי אלהים אתם [בשם אלהים לבד, שהוא מדת הדין]"[צ], אבל לבסוף "ראה שאין העולם מתקיים" – שאין צדיקים כאלה, או שאם ישנם הם עלולים גם להחריב את העולם במדת הדין (כמו רשב"י כשיצא תחלה מהמערה) – ואז "שתף מדת הרחמים", בדרך תפלה (רחמי), שם "הוי' אלהים" דהיינו שהרחמים קודמים אך כלול בתוכם כח של גזרה (וזה המשך הפסוקים "אכן כאדם תמותון", שאז יש צורך בתפלה כמו אדם ההולך למות, כמו שנאמר[צא] על משה רבינו שהחלה עצמו בתפלה על ישראל, בדרך בקשת רחמים). במחלוקת התנאים על תנורו של עכנאי[צב], רבי אליעזר הוא "צדיק גוזר" בשינוי הטבע ורבי יהושע אוחז בדרך התפלה ואומר "לא בשמים היא" – כנודע שרבי אליעזר הוא מדת הדין ורבי יהושע מדת הרחמים.

במלים אחרות: לעשות מופתים בדרך גזרה שייך למדת האמת. "וה' אלהים אמת"[צג], שרק מציאותו היא האמת[צד], וכל מי שדבוק במדת האמת ("זכאי קשוט" בלשון הזוהר), "עושה האמת מפני שהוא אמת"[צה], יכול להתפלל-לגזור על שינוי הטבע. הנס הגלוי הגדול ביותר של "צדיק גוזר" הוא עמידת השמש ליהושע בן נון, "לשמע ה' בקול איש"[צו], וכן עמדה השמש למשה רבינו ולנקדימון בן גוריון – והרמז: משה יהושע נקדימון בן גוריון = אמת אמת אמת (ממוצע כל שם), הכל במדת האמת[צז].

והנה בנוגע לציבור כתבו הפוסקים שניתן להתפלל על הנס, כמו בנוסח "הרחמן הוא יעשה לנו נסים"[צח]. שהרי "ועמך כלם צדיקים [כיצחק אבינו וכרבי חנינא בן דוסא, ולכן] לעולם יירשו ארץ [יירשו היום בכח תפלתם-גזרתם]"[צט]. וכן כל התפלות על הגאולה הן בדרך עתירה וגזרה, שתבוא הגאולה תיכף ומיד ממש, "עם ענני שמיא"[ק], "זכו אחישנה"[קא] – "לאלתר לתשובה לאתר לגאולה"[קב].

[באותיות קצרות יש לומר עוד בדרך הסוד: לשון המדרש שהקב"ה גלף לרבקה את הרחם רומזת באופן מובהק לסוד הצמצום, שהרי נאמר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"[קג]. "טהירו עילאה" היינו התפשטות אור אין סוף, מלכות דאין סוף, רצון ומחשבת "אנא אמלוך" – ונמצא שרבקה אמנו היא סוד טהירו עילאה (ו"שני גיים בבטנך" שני מלכים-מתגאים, יעקב הוא "אנא אמלוך" בקדושה ועשו בקליפה). בתוך הטהירו יש גליפה-חקיקה, שנעשית מכח תפלת יצחק (יש-חק, חקיקה). הגליפה היא סוד עולם המלבוש, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", והרחם עצמו הוא משל מופלא לחלל הפנוי שבתוכו יש מקום לעמידת העולמות. יעקב הוא הקו הבוקע בחלל הצמצום, ושורשו מעולם המלבוש, ועשו היינו התהוות הקליפות במקום הפנוי.]

בני חיי ומזוני

נחזור לפרשת השבוע: הנה פרשת חיי שרה עסקה בשידוך יצחק ורבקה, ופרשת תולדות, כשמה כן היא, עוסקת בבנים שנולדו. לאחר החתונה מגיע זמן הבנים, ועל כך יש להתפלל. אמנם גם השידוך היה מלווה בתפלה, אבל פחות מפורשת: "ויצא יצחק לשוח בשדה" ומפרשים חז"ל שהתפלל על זיווגו[קד], אבל הדבר לא מפורש. גם בדברי אליעזר אל ה' שיזמן את האשה המתאימה היתה כלולה תפלה ("הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם") אבל זו תפלה שבאה בהמשך לברכה שהעניק אברהם, כמו שהתבאר ההבדל בין ברכה לתפלה. נמצא שעיקר התפלה בתורה הוא על בנים – "מעשה אבות סימן לבנים", סימן לבנים שיתפללו על בנים. תפלה זו היא בדרך עתירה, כידוע ש"על ילדים צריך מסירות נפש [החל מתפלה במסירות נפש]"[קה].

והנה "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא"[קו]. אפשר לחשוב ש"מזלא" אינו תלוי כלל במעשה האדם, אבל בחסידות מבואר שאע"פ שזכות רגילה אינה מועילה אך יש זכות גדולה שמעוררת את המזל העליון. זהו גם כח התפלה לשנות את המציאות ולהגיע עד לשרש המזלא, במיוחד תפלה בבחינת "עתירה".

"מזלא" הוא הכתר, שרש הנשמה העל-מודע, ושלשת הדברים "בני חיי ומזוני" הם כנגד שלשת הראשים שבכתר. בני שייך לראש העליון של הכתר הנקרא "רישא דלא ידע ולא אתידע" (רדל"א), כח האמונה בנפש – בנים = אמונה ובזכות האמונה ה"דלא [ידע]" הופך ל-אלד. חיי שייך לראש השני הנקרא "רישא דאין", כח התענוג בנפש – תענוג שייך לחיים (כמו "להחיות בהם נפש כל חי" שפירושו להתענג[קז], וכמו "כי עמך מקור חיים"[קח] שמתפרש מקור כל התענוגים). מזוני שייך לראש השלישי הנקרא "רישא דאריך", כח הרצון בנפש – כמו שמפורש בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[קט].

לשון עתירה

עתירה היא אחד מעשרה לשונות של תפלה[קי], וכתב רש"י "ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן 'ועתר ענן הקטרת'[קיא] מרבית עלית העשן". אם כן, יש קשר בין לשון עתירה לקטרת, כמו שהתפלה בכלל נקראת קטרת, ובפרט תפלת מנחה של יצחק אבינו – "תכון תפלתי קטרת לפניך מנחת ערב"[קיב]. עליית ענן הקטרת היא כמו הבל הלב שהוא מקור אותיות הדבור של התפלה. "עתר ענן הקטרת" הוא הבל ריחני כמובן (קטרת) – שייך לחוש הריח של חשון, החודש בו קוראים בתורה פרשת תולדות.

ההבל באותיות הדבור שייך לאות ה "אתא קלילא דלית בה מששא"[קיג], בחינת נוקבא. והנה ה-ה נוספה לשמותיהם של אברהם ושרה כאשר אברהם הצטוה על המילה והתבשר בהולדת יצחק – מכאן שהשורש של יצחק ובת-זוגו רבקה הוא בשתי אותיות ה של אברהם ושרה, והיא באה לידי ביטוי בתפלתם. גם בדברי הרמב"ם יש לרמז: בספר המצוות שלו מצות התפלה היא החמישית במניין, וכן בי"ג עיקרי האמונה שלו העיקר החמישי הוא שרק לה' ראוי לעבוד ולהתפלל[קיד], הכל קשור לאות ה, כאשר סדר מניין המצוות שייך לאברהם (=רמח מצוות עשה) ועיקרי האמונה שייכים לשרה ("איהי אמונה"[קטו]).

ובמדרש[קטז]: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר ששפך תפלות בעושר, ריש לקיש אמר שהיפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אידרא. לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן ואומר רבש"ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו אף היא אמרה כן כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה. כי עקרה היא, רבי יודן בשם רבי לקיש עיקר מטרין [רחם] לא הוה לה וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. ויעתר לו ה', רבי לוי אמר משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא". יש כאן שלשה פירושים ל"ויעתר": לשון עושר, לשון היפוך ולשון חתירה:

דברי רבי יוחנן, "ששפך תפלות בעושר", דומים לפירוש רש"י הנ"ל, לשון ריבוי. הדימוי לעושר שייך ליצחק, "הרוצה להעשיר יצפין [צפון היינו מדת הגבורה של יצחק]"[קיז].

דברי ריש לקיש, "שהפך את הגזרה", הם כמו שנאמר בגמרא[קיח] "אמר רבי יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות". והנה רבי יוחנן הוא צדיק מעיקרו, בחינת עשיר, ואילו ריש לקיש הוא בעל תשובה שעושה "אתהפכא" ומתאים לו לפרש על הפיכת הגזרה.

דברי רבי לוי, מלשון חתירה, שייכים לענין התשובה (כמו שנאמר בגמרא[קיט] על תשובתו של המלך מנשה "ויעתר לו... שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע לקבלו בתשובה"). תשובה קשורה לספירת הבינה, השורש של יצחק ורבקה, וכן מוצא אותיות הגרון ח-ע שייך לפי הסוד לבינה.

רמזי ויעתר

נתבונן בלשונות הפסוק בדרך החשבון:

ויעתר = 686 (ובחרת בחיים), 7 בחזקת 3 (מעוקב 7) כפול 2.

ויעתר בצירוף יצחק רבקה = 1201, מספר השראה של 25.

ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 5 פעמים שמחה (סוד ה' ליראיו כו'), ממוצע כל תבה. השמחה קשורה ליצחק, לשון צחוק-שחוק (יצחק מתפלל ל"אלהי יצחק" שהוא בינה-אמא, סוד "אם הבנים שמחה"). והנה עיקר השמחה תהיה בביאת משיח, אותיות ישמח, שכלי זיינו הוא התפלה ויש לומר שזו תפלת עתירה דוקא. אמצעי התבות ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 1369, יחידה-הבל ברבוע (כנ"ל בעניין ההבל. 37 הוא גיל יצחק בעקדה) = ורוח אלהים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח.

מ"ויעתר" עד "ויעתר", "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר" = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, שלמות עשר הספירות.

עתירה = 685 = יחוד בעז רות. זהו 'מספר השראה' של 19 (18 ברבוע ועוד 19 ברבוע, כאשר מספר ההשראה הקודם הוא תריג) והוא 5 פעמים 137 (קבלה וכו'), ממוצע כל אות במלה עתירה.

עתירה תפלה (כאשר ת של תפלה יוצאת מהאות השניה של עתירה, כמו בהרבה זוגות מלים) = 1200. ראשי התבות הן עת, "עת לעשות לה'" (בתפלה שהיא חיי שעה, עת), ושאר האותיות = פעמים שסה.

השרש עתר מופיע 25 פעמים בתנ"ך, 10 בתורה, 2 כאן ועוד 8 של משה בעשר מכות. נמצא שמשה מקבל את כח תפלתו מיצחק ורבקה (כח הגבורה, להכות את מצרים). "ויעתַר" נמצא עוד פעם אחת בנ"ך: "ויעתר מנוח אל הוי'"[קכ] (= 7 פעמים 11 ברבוע) והנה מנוח = חצי יצחק. יש פעם אחת "יעתַר", "יעתר אל אלוה וירצהו"[קכא] = עתרת, "עתרת [לשון רבוי] שלום ואמת"[קכב].

נחשב במספר קטן: עתר = 13. ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו = 91 במספר קטן = 13 במשולש! ויעתר יצחק = 39, ג"פ אחד, הוי' אחד = עתר עתר עתר). להוי' לנכח אשתו = 52, בן (4 פע' אחד).

עתר-עקר (ער ער) = 1040 = יצחק פנים ואחור (40 פעמים הוי') = נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן לשון הריון ("ותהר רבקה אשתו"). עתר-עקר במילוי (עין תו ריש עין קוף ריש) 1872 = חסד פעמים הוי', חלק המילוי לבדו עולה 832, ארץ ישראל, לב פעמים הוי'.

עבודה שבלב = ונח מצא חן בעיני ה' (השראה יה), כידוע ששרש יצחק הוא נח (וכן עתר במ"ס = 58, חן-נח). ויחד עם תפלה = 936 = לו פע' הוי' – "ויעתר לו הוי'". משה התפלל תפלה קצרה (= 910 חצי 1820, שתי תפלות קצרות שחרית ומנחה [שהרי תפלת ערבית רשות] כנגד ב תמידין) אל נא רפא נא לה = 449 ויחד עם ונח גו', 421 = 870 = יה פעמים חן-נח.

"ותהר רבקה אשתו" אותיות תורה. יש חמש פעמים "ותהר" בתורה, כנגד חמשה חומשי תורה, וזו הפעם החמישית כנגד משנה תורה. חמש "ותהר" נאמר על חוה אשת קין הגר שרה רבקה = 1900 = 100 פעמים חוה, הכל תיקון חוה). ותהר רבקה = 918 = אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה = אמונה שפלות, ט פעמים אמונה-בנים. רבקה אשתו = 1014 = 6 פעמים 13 ברבוע, 3 פעמים הוי' פעמים אחד. ותהר רבקה אשתו = 1625, השראה 29, 13 פעמים 5 בחזקת 3, כה פעמים אדני.