טעם מצוה בראשית-נח – פרו ורבו

בפרשת בראשית "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"[א]. ובפרשת נח "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ"[ב], וכן ליעקב אבינו "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה"[ג]. בנוסף, בגמרא מובאת אפשרות ללמוד פריה ורביה מהפסוק "שובו לכם לאהליכם" שנאמר לישראל לאחר מעמד הר סיני[ד].

עוד מובא בהקשר לפריה ורביה הפסוק "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"[ה] (כמו במשנה על חצי עבד וחצי בן חורין שכופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לשאת אשה: "יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה'"[ו]), וכן הפסוק "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ"[ז] (כמו שיבואר לקמן).

א.              מקור המצוה וטעמה

"פרו ורבו" היא הראשונה בתרי"ג מצוות[ח] (לפי סדר התורה). בעל ספר החינוך מנה את הציווי מהפסוק בפרשת בראשית, ואילו התוספות כתבו שהפסוק בבראשית הוא לברכה ולא למצוה[ט], ויש שתלו זאת במחלוקת תנאים[י]. אמנם מדברי הראב"ד עולה שהציווי נלמד הן ממה שנאמר לאדם הראשון והן ממה שנאמר לנח[יא].

לשון הרמב"ם היא "שציונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין", דהיינו שטעם המצוה (ואפילו גדר המצוה) הוא "לקיום המין" (ומשמע שגם צריך לכוון לזה[יב]). ולשון החינוך "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת". ומלבד זאת מובא בגמרא שטעם פרו ורבו הוא שבזה מקרב ביאת המשיח "דאמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף"[יג], ועוד נאמר[יד] "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט הדמות".

והנה דברי הרמב"ם ודברי החינוך קרובים זה לזה, אך באמת נראה שאלו שני טעמים שונים: הרמב"ם מדבר על קיום המין, מין האדם, והחינוך מדבר על ישוב העולם, כמו הפסוק "לשבת יצרה" שמדבר על בריאת הארץ (קיום המין וישוב העולם היינו גברא וחפצא). ועוד נראה ששני טעמים אלו מתאימים להבדל בין הציווי לאדם בפרשת בראשית והציווי לנח בפרשת נח (וממילא תתבאר דעת הראב"ד הנ"ל שיש שתי מצוות). כלומר, על אדם הראשון נאמר תחילה שנברא בצלם אלקים ובהמשך לזה נאמר לו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו" – הדגשה של 'עליונות' מין האדם ביחס לשאר הברואים, שלכן עליו לפרות ולרבות, להרבות את מין האדם דוקא (שאילולא ירבה הוא בסכנה מול כל בעלי החיים), כטעם הרמב"ם[טו]. לעומת זאת, נח דאג מתחילה לישוב העולם ("זה ינחמנו... מן האדמה", שהתקין להם כלי מחרשה וכו') ובזכותו ודרכו התקיים העולם במבול ואחרי המבול (שאז "נבקעו מעינות תהום", והעולם חזר לתֹהו, אלא ש"לא תהו בראה לשבת יצרה"), ובצאתו מן התבה ליישב את העולם הוא צווה לפרות ולרבות, כטעם החינוך (שלמד את המצוה מפרשת נח). אדם הראשון נבדל מן החי וגם נאסר לאכול בשר (להבדיל בינו ובין החי, שהרי מי שאוכל את החיה מושפע מהתכונות הבהמיות שלה), ואילו נח מקיים מערכת יחסים הדוקה עם כל בעלי החיים, ולכן גם יכול לאכלם (כמו שבעלי החיים ניזונים זה מזה ב'שרשרת המזון') – מתאים לתמונה של ישוב העולם, במערכת אקולוגית מאוזנת שבה יש תפקיד לכל אחד (וכדברי הבעש"ט שעל האדם להרגיש את עצמו חבר גם לרמשים), ובהמשך לזה הוא מצווה לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם בכלל (שהרי בעלי החיים עצמם אינם יודעים ליישב את העולם).

"בראשית ברא" – בריאה היינו יש מאין[טז], אותיות איש מין – שכל איש הוא חלק מהמין ועליו לדאוג לקיום המין. ואילו נח מלשון מנוחה, נייחא לעולם כולו, ישוב העולם. מפריה ורביה לכוונת קיום המין בלבד הגיע העולם לחורבן, "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר" והגיע המבול, אבל מהציווי לפרות ולרבות לישוב העולם מגיע קיום העולם, שבהמשך לציווי נכרתה עם נח הברית על קיום הארץ (ברית הקשת = יג פעמים מנוחה). וכן בפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" יש הבדל בין בריאה ליצירה, הבריאה היתה באדם הראשון, אבל זה עלול להתגלגל לתהו וצריך את נח שעוסק ביצירה (יש מיש) ותיקון העולם. אכן יש התכללות בין הצדדים: גם לאדם נאמר בהמשך ל"פרו ורבו" – "ומלאו את הארץ", ישוב הארץ-העולם. וגם אצל נח יש ודאי קיום המין "ואתם [נח ובניו] פרו ורבו" אלא שהסיום הוא "שרצו בארץ ורבו בה" (לא רק "ארץ" פעם אחת, כמו אצל אדה"ר, אלא כפילות "הארץ... בה"[יז]).

באמת, אצל נח בולט גם הצד השלילי "לא תהו בראה", שהעולם לא יחרב, אלא "לשבת יצרה", ויש לומר שלכן נאמר לנח פעמיים "פרו ורבו". ונמצא שיש כאן סדר משולש: ציווי אחד לאדם לקיום המין, ציווי לנח שלא יחרב העולם וציווי לנח לישוב העולם, מתאים לסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (ולקמן יתבאר סדר מעין זה: פעולה, תוצאה שלילית ותוצאה חיובית. אך כעת אנו מדברים רק מצד התוצאה).

מדיני המצוה

קצת מדיני המצוה, מתוך הרמב"ם[יח]: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה... כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה... היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה. נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה... היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו".

למצוה זו יש שייכות מסוימת גם בגויים: מהסוגיה בסנהדרין[יט] עולה שתחילה היו כל בני נח מצווים בפריה ורביה, אלא שבמתן תורה ניטל החיוב מהם ונותר רק בישראל – וכך נקטו בפשטות הרבה פוסקים[כ] (וכן נראה דעת הרמב"ם שלא כתב בדיני בני נח מצות פריה ורביה). אבל לדעת השאילתות גויים מצווים על פרו ורבו[כא], והמאירי נקט שזו מחלוקת הסוגיות[כב], וכן הרמ"ע מפאנו כתב שפרו ורבו נטפלת לגילוי עריות בשבע מצוות בני נח[כג] (וראה עוד לקמן).

ב.מצות פרו ורבו ומצות קידושין

יש קשר הדוק בין מצות פרו ורבו לקידושין ונישואין, כלשון השולחן ערוך בפתיחת אבן העזר "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות", וכמו שנאמר בהמשך פרשת בראשית "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ... עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"[כד]. אך יש מחלוקת בגדר המצוה.

מחלוקת הרמב"ם והרא"ש

לדעת הרמב"ם וסיעתו, מלבד מצות פרו ורבו יש מצוה מיוחדת של קידושין[כה] (דהיינו אירוסין בלשון התורה וחז"ל), ומצוה זו נלמדת מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה"[כו] ולשון הרמב"ם "שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה"[כז] (ועיקר הלימוד הוא מהמלה "ובעלה" דהיינו קידושין בביאה[כח]). ליתר דיוק, המצוה נשלמת בנישואין[כט] אלא שעיקר החידוש והמצוה לישראל במתן תורה הוא הקידושין שקודמים לנישואין (ואילו הנישואין עצמם הם אותו גדר אישות כפי שהיה לפני מתן תורה[ל]). וכן הרמב"ם בהלכות אישות מבאר את המצוות הללו בנפרד: בתחילה (פ"א) מבאר את מצות קידושין ודיניה, ואחר כך (פט"ו) מבאר את מצות פריה ורביה.

[ולכאורה היה מקום ללמוד מצות קידושין מהפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", כמו שמפורש בגמרא[לא] שאמר רב נחמן אמר שמואל "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר 'לא טוב היות האדם לבדו'". אלא שמבואר ברמב"ם שדין זה הוא דרבנן, שכתב "וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד"[לב] – ומוכח שזהו דין דרבנן[לג] ומטעם שלילי למניעת חטא (יתירה מזו, "מצות חכמים" בלשון הרמב"ם היינו פחות מחיוב דרבנן[לד]), וצריך לומר שהלימוד מ"לא טוב היות האדם לבדו" הוא אסמכתא, כיון שעיקר הפסוק אינו חיוב אלא דרך העולם (וכן "ודבק באשתו" בהמשך אינו מצוה, אע"פ שדרשו "ולא באשת חבירו"[לה])[לו].]

אבל הרא"ש[לז] סובר שאין בקידושין מצוה בפני עצמה[לח]. יתירה מזו, הרא"ש כותב שניתן לקיים מצות פרו ורבו גם שלא בדרך קידושין, כגון מי שמוליד מפילגש, ולכן הקידושין אינם בגדר מצוה לברך עליהם ברכת המצוות, ומה שמברכים "ברכת אירוסין" זו ברכת השבח. ליתר ביאור: בדין פילגש יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים[לט] ויש אומרים שמעיקר הדין היא מותרת בלא קידושין וכן נראה מדברי הרא"ש עצמו[מ], אך גם לסוברים שהיא אסורה מכל מקום בדיעבד קיים פרו ורבו גם כשהוליד בנים בעבירה (ואפילו מי שהוליד ממזר קיים פריה ורביה[מא]).

אמנם הרמב"ם לשיטתו סובר באמת שברכת האירוסין היא ברכת המצוות[מב]. וכן מה שאומר הרא"ש שניתן לקיים פריה ורביה גם בדרך אחרת, הרי לעומת זאת הרמב"ם מסדר את הלכות פרו ורבו בהמשך לדיני איש ואשתו (ובפרט בהמשך לחיוב עונה), וכן לשונו במניין המצוות בתחילת הלכות אישות: "יש בכללן ארבע מצוות: (א) לישא אשה בכתובה וקידושין[מג]... (ד) לפרות ולרבות ממנה" (ואע"פ שבדיעבד יש מציאות של קיום פ"ו גם בדרך אחרת, מכל מקום אין זה הציווי לכתחילה).

דברי הרס"ג

ורבינו סעדיה גאון כתב בספר המצוות שלו "מקח כסף ושטר וביאה בם באשה תריד" – כלומר שעל ידי קידושי אשה (בכסף או בשטר או בביאה) "באשה תריד" שימשול בה לפריה ורביה (כלשון הפסוק "והיה כאשר תריד"[מד] ופירש האבן עזרא "כמו תרדה", לשון שליטה). ומשמע שהרס"ג סובר כרא"ש, שלא מנה מצות קידושין בפני עצמה (אלא כחלק ממצות פרו ורבו)[מה]. ולשון רס"ג באזהרות על עשרת הדברות (ב"לא תנאף"): "קדושי חופה חקק בכסף ובשטר ובביאה[מו] לנגוד ואספת אל בית" – כלומר, "לנגוד" מלשון נגיד בדומה ללשון "תריד" (ולפי זה יש לדרוש "עזר כנגדו" – כשזוכה והיא עזר לו אז הוא נגיד ומושל). "ואספת אל בית" היינו שבזה הוא מכניסה לביתו, שתכלית הקידושין היא הנישואין להכניסה לביתו (כמבואר ברמב"ם), להיות "כתפארת אדם [דהיינו אשה] לשבת בית" על מנת ללדת.

וצריך להבין מדוע נקט רס"ג לשון "באשה תריד". ניתן לומר שזה על פי המשך הפסוק "פרו ורבו... ורדו", אך באמת דוחק לפרש "ורדו" על האשה אלא זו אמירה לאיש ולאשה יחד שירדו (ישלטו) בבעלי החיים. ואפשר שהמקור הוא ממה שנאמר לאשה לאחר החטא "והוא ימשול בך", או מדרשת חז"ל[מז] על הפסוק "פרו ורבו... וְכִבְשֻׁהָ" – "וכִבְשָהּ כתיב" ופירש המהרש"א שהכוונה לשעבוד לפריה ורביה. אכן רש"י (על התורה) פירש "וכבשה – חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית". ועוד, תריד קרוב לתוליד (אותיות ר-ל מתחלפות בלמנ"ר).

אמנם בדרך דרוש יש לומר ש"תריד" אכן קשור ל"ורדו": שהרי חז"ל דרשו "אם זכה ורדו ואם לאו ירדו"[מח] – "זכה" היינו הזכות לשאת אשה לפריה ורביה (כמו "איש ואשה זכו שכינה ביניהם") ועל ידי זה "ורדו". ועוד, רש"י מפרש את הלשון "פרו ורבו" – "אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה", ומבואר ש"פרו" הוא בחינת זכר, 'נקודה' אחת, "ורבו" הוא בחינת הנוקבא להתפשט ולרבות, ובהמשך לזה בא "ורדו" (וכן ורבו-ורדו הוא לשון נופל על לשון) לומר ש"ורדו" הוא בזכות האשה דוקא ("ורדו בדגת הים" לרבות כדגים). גם שני הפירושים של "וכבשה" קשורים זה לזה: על ידי שהאשה צנועה ולא יצאנית זוכים לפריה ורביה, כמ"ש "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך [צניעות] בניך כשתילי זיתים" (וזהו "תריד", "ואספת אל בית" בלשון רס"ג).

התבאר שדין קידושין נלמד מ"כי יקח איש אשה ובעלה", ולפי הרמב"ם מהמלה "ובעלה" בפרט, וזה מצטרף למצות "פרו ורבו" (עד שלרס"ג זו מצוה אחת). והרמז פרו ורבו ובעלה = תריג, שלמות כל מצוות התורה, שהרי זו "מצוה רבה" (גדולה, שכוללת הכל).

בחכמת המספר, תריג הוא 'מספר השראה' המורכב מ-יז ברבוע ועוד חי ברבוע, והנה הרכבה זו נמצאת בדלוג אותיות: פרו ורבו ובעלה = 324, 18 ברבוע, ושאר האותיות = 17 ברבוע! המספרים 17, 18 רומזים לגיל הנישואין, "בן שמונה עשרה לחופה", שנחלקו האם זה תחילת שמונה עשרה או סופם. ועוד: תריג הוא המספר הראשוני ה-113 = ובעלה (כאשר 113 גם הוא מספר השראה). עוד רמז לתרי"ג: "פרו" במילוי, פא ריש ויו = תריג (וכן חכמה במילוי, חית כף מם הי, עולה תריג – הכל שייך למוחין דאבא לצורך הולדה[מט]).

אם נחשב את כל הביטוי כי יקח איש אשה ובעלה ועוד פרו ורבו = 1378 = בן במשולש = ב"פ נצח ישראל (ממוצע שני הבטויים), "נצח ישראל" מתבטא בהולדה, "ברא כרעא דאבוה".

עצה טובה לשאת אשה

ועדיין צריך להבין לפי הרס"ג, אם המצוה היא רק פרו ורבו, מה העניין להזכיר כאן (בהגדרת המצוה) את הקידושין, ובמיוחד לפי השיטה שמעיקר הדין יש היתר בפילגש, שלפי זה לכאורה גדרי קידושין הם רק 'דין' לומר כיצד האשה נעשית אשת איש.

וכן יש להבין בדעת הרא"ש, שהרי מפורש בגמרא שמתייחסים למעשה הקידושין כמצוה, שעליה נאמר "מצוה בו יותר מבשלוחו"[נ], ואם זה רק מצד ההכנה לקיום מצות פרו ורבו, הרי ניתן לקיים פרו ורבו גם שלא בדרך קידושין (כדברי הרא"ש עצמו שלכן אין כאן ברכת המצוות)!

ונראה שיש כאן מעין "עצה טובה" לשאת אשה בקידושין כדת משה וישראל, שתהיה מזומנת לו (בקדושה לפי תורה) לקיום מצות פרו ורבו. דהיינו שמצות "פרו ורבו" (בסיפור הראשון של מעשה בראשית) מתפרשת בהמשך (בסיפור השני) במה שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו" – אלא "טוב" דוקא שיהיה "דבק באשתו" וממנה יפרה וירבה (ודור המבול קלקלו ועסקו בפריה ורביה בלי "ודבק באשתו", עד שבא נח ובניו והצטוו שוב לדבוק בנשותיהם וכן הצטוו על פריה ורביה, שיהיה בדרך זו). אלא שמכל מקום סובר הרא"ש שכיון שהקידושין אינם בגדר חיוב גמור בפני עצמו לכן לא שייך עליהם ברכת המצוות, כי עיקר החיוב הוא במצות פרו ורבו עצמה[נא].

וכן מפורש בדברי הטור בפתיחת "אבן העזר", שכתב "יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו[נב], ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות", וכ"כ השולחן ערוך שם בקצרה "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות" – דהיינו שבציווי התורה "פרו ורבו" נכלל לעשות זאת לכתחילה בדרך של קידושין, מתוך קשר אמיץ של קיימא בין האיש והאשה. וכן הוא לשון השאילתות[נג] "דמיחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה דכתיב 'קחו נשים והולידו בנים ובנות'[נד]", דהיינו שלמעשה החיוב הוא לשאת אשה ולהוליד ממנה.

בפנימיות, העצה הטובה שייכת לספירות נצח והוד (כמו שנאמר בגמרא "כליות יועצות", ושתי הכליות הן כנגד נצח והוד), והנה "איהו [הזכר] בנצח ואיהי [האשה] בהוד" – והעצה הטובה לשניהם יחד היא להתחתן. העצה קשורה לעץ: בגן עדן מקדם, ששם נשא אדם את חוה, היו שני עצים "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע" – עץ החיים היינו העצה הטובה שהעמדת התולדות תהיה מתוך קשר של נישואין, "ראה חיים [עץ החיים] עם אשה אשר אהבת", ואילו "עץ הדעת" הוא עצה אחרת, להוליד תולדות שלא בדרך קידושין, ובזה יש "טוב ורע", הצד הטוב הוא המגמה לקיום פרו ורבו והצד הרע הוא צד הזנות שבזה, דעת לשון זיווג, "והאדם ידע את חוה" (וכן מבאר האבן עזרא שעץ הדעת מוליד תאות משגל).

העצה הטובה של הנישואין שייכת במיוחד לשנה זו, תהא שנת עצה טובה, ויתן ה' שכל מי שהגיע לפרקו ימצא השנה את זיווגו הנכון.

ג.  מצוה שהיא דרך ארץ

במצות פרו ורבו יש צד מובהק של דרך ארץ, "דרך ארץ קדמה לתורה"[נה], מלבד העובדה שהביטוי "דרך ארץ" משמש בלשון חז"ל (גם) ככינוי לתשמיש[נו]:

ראשית, "פרו ורבו" נאמר תחילה כברכה לדגים ולעופות, ובאותו לשון נאמר בהמשך לאדם ולנח. גם אם נפרש שלאדם זו מצוה, ברור שמצוה זו היא מעין 'התנהגות טבעית' ראויה, כענייני דרך ארץ לקיום העולם (עד שקשה להבחין בזה בין ברכה למצוה).

ועוד, "פרו ורבו" היא המצוה הראשונה בתורה, מצוה הקודמת לכל התורה כולה, ואף לשבע מצוות בני נח.

ועוד, תחילה היו כל בני נח מצווים ב"פרו ורבו" אלא שבמתן תורה ניטל החיוב מהם ונותר רק בישראל, והנה כל שבע מצוות בני נח הם יחסית "דרך ארץ" ביחס למצוות שנוספו לישראל (שהרי שבע מצוות הן דבר שהשכל מחייב[נז]). ועוד מסתבר שגם כאשר המצוה נמשכת אצל ישראל יש בה מעין גדר זה שהיתה תחילה[נח].

ועוד, המצוה לישא אשה ולפרות ולרבות נלמדת (גם) מ"לא תהו בראה לשבת יצרה", דהיינו שזו תכלית הבריאה (כלשון המשנה "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", ולשון רש"י בגמרא "יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה"), וממילא פריה ורביה היא הדרך ארץ הגדולה ביותר, להשלים את כוונת ה' בבריאה. והנה המפרשים[נט] דנו מה הגדר של מצות "שבת", ומדוע המשנה נקטה דוקא פסוק זה כטעם לדין שכופים את האדון לשחרר חצי עבד, וכן הגמרא נקטה פסוק זה כטעם שמוכרים ספר תורה לישא אשה[ס] (ולא נקטו את עצם הציווי של פרו ורבו), ומכלל דבריהם שפסוק זה מורה שפריה ורביה היא "מצוה רבה", מעבר לחיוב רגיל של מצוות, ויש אומרים שגם נשים חייבות בה אע"פ שפטורות מפרו ורבו[סא]. והטעם שזו "מצוה רבה" היינו מפני שזו תכלית הבריאה[סב]. ועוד, יש שביארו[סג] ש"מצוה רבה" של שבת אינה בגדר חיוב בפני עצמו (אלא רק ללמד שזו תכלית הבריאה) – מתאים לגדרי "דרך ארץ" שאינו בדרגת חיוב של מצוה.

בעניין זה חשוב להעיר לגבי אומות העולם שאמנם בפשטות אינם מצווים על פרו ורבו, אך מכל מקום שייך בהם העניין של "לשבת יצרה", שהרי עליהם לדאוג ליישובו של עולם (כמו "לא ישבותו"[סד]), וכמו שאמר הרבי מליובאוויטש שיש להשפיע על הגויים לקיים "לשבת יצרה"[סה], וכיוצא בזה כתבו הפוסקים שגם מי שאינו מצווה בגדר חיוב בפ"ו אם מוליד מקיים בזה מצוה[סו].

נחזור לענייננו: מכל זה נראה שבמצות פרו ורבו יש (גם) עניין של "דרך ארץ", והוא התכלית של "לשבת יצרה". ויש בזה לתת טעם להלכה שיוצאים ידי חובת פרו ורבו גם בבן ממזר, והקשו האחרונים: הרי זו מצוה הבאה בעבירה, ונאמרו כמה תירוצים בזה (ראה לקמן), אך לפי זה ניתן לבאר (לפחות כתוספת תבלין) שכיון שסוף סוף קיים את הדרך ארץ שבזה (אע"פ שמעשיו אינם רצויים) לכן יצא גם ידי חובת המצוה[סז]. ויש להוסיף, הרי כל בניין העולם תחילה היה דוקא בדרך של ממזרים (קין נשא אחותו, ועל זה נאמר "עולם חסד יבנה"[סח]), וממילא אין להתפלא שיש פריה ורביה גם בממזרים. ועוד, כאשר גוי ממזר מתגייר הוא כקטן שנולד ואינו נקרא ממזר, ואמנם ממזר ישראל אינו יכול לבוא בקהל אבל מכל מקום "יכולים ממזרים להטהר"[סט] (ומיושב מה שתמה המנחת חנוך איך מקיים פ"ו כשמרבה פסולים).

המלה "לשבת" מופיעה אם פעמים בתנ"ך, יג בתורה ו-כח בנ"ך (כ בנביאים ו-ח בכתובים). ה"לשבת" שלפני "לשבת יצרה" הוא הפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" שפירושו אשה (שעל ידה מתקיים "לשבת יצרה"). אדם לשבת ועוד אשה = ג פעמים (ממוצע) חוה ברבוע (כאשר אדם לשבת עולה 7777, ז"פ אלף-פלא, ממוצע כל אות, ואשה עולה ג"פ אמונה-בעל, ממוצע כל אות).

והנה, הפשט הרגיל בדברי חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה" הוא שדרך ארץ פחותה במעלה מהתורה, תחילה היתה בעולם דרגת דרך ארץ ולאחר כך זכינו לתורה. אך באמת בדרך ארץ קדמה לתורה יש גם צד של מעלה, דהיינו ש"קדמה" אינו רק קדימה בזמן אלא גם 'קדימה במעלה'. זו הדרגה של קיום מצוה ללא ציווי-חיוב מפורש אלא מתוך מילוי רצון ה' וכוונתו בבריאה, ואף מתוך "מודעות טבעית" (ואף שההלכה היא "גדול המצווה ועושה"[ע] הרי לעתיד לבוא יהיה גדול מי שאינו מצווה)[עא]. מעלה זו מתגלה כאן במצות פרו ורבו שהיא עצמה גם בגדר ברכה ודרך ארץ.

ד. חלקי המצוה

בפשטות, הלימוד מהפסוק "לשבת יצרה" נחשב כמצוה מדברי קבלה (נביאים).

והנה יש גדר נוסף במצוה זו כמו שנאמר בגמרא[עב] "רבי יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'", וכן פסק הרמב"ם[עג] "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", ולשון השולחן ערוך[עד] "צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים" – ובפשטות זו מצוה מדרבנן כמו שכתב הרי"ף[עה] (והפסוק מקהלת הוא אסמכתא, ולכן הרמב"ם לא הביאו) וכמו שנקטו הפוסקים[עו]. יתירה מזו, הרמב"ן[עז] מבאר שאין זה חיוב גמור של תקנת חכמים אלא "מצוה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין יישוב דרך ארץ" (ולכן לא כופים על זה).

ביתר ביאור, המצוה של "לערב" משלימה את "פרו ורבו": מרש"י ועוד ראשונים נראה שדין "לערב" הוא מספק שמא הבנים הראשונים לא יהיו ראויים[עח], ואם כן זהו דין דרבנן שנועד לצאת מידי ספק בקיום המצוה דאורייתא. אמנם הרמב"ם פירש "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם"[עט] דהיינו שיש זכות ומצוה בכל ילד יהודי נוסף (כמו בטעם ש"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף"), אך מכל מקום מסתבר לומר שכל ילד נוסף הוא המשך קיום המצוה דאורייתא של "פרו ורבו", דהיינו שהשיעור של בן ובת הוא רק מינימום לצאת ידי חובה אבל כמה שמוסיף הכל נכלל במצוה דאורייתא[פ].

"כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" – נפש עולה צדיק יסוד עולם, כל ילד הוא "צדיק יסוד עולם" שעליו עומד העולם, והמוליד אותו בנה עולם. נפש ועוד עולם = 576, שלמות של כד ברבוע.

שלש מצוות בפנימיות

אם כן, יש שלש מצוות: "פרו ורבו" מדאורייתא, "לשבת יצרה" מדברי קבלה, ו"לערב אל תנח ידך" מדרבנן. בפנימיות, זהו מבנה מובהק של י-ה-ו:

החיוב מדין תורה הוא כנגד החכמה-אבא (י), "אורייתא מחכמה נפקת";

דברי קבלה של הנביאים הם יחסית כנגד הבינה-אמא (ה), דבר המתאים לכך ש"לשבת יצרה" שייך גם בנשים (כמו שהוזכר לעיל). יש מפרשים ש"לשבת יצרה" אינו חיוב בפני עצמו אלא רק מפרש ומגדיר את מצות "פרו ורבו", מתאים ליחס בין חכמה ובינה (עצם הדבר בחכמה ופירושו בבינה).

הדין דרבנן להעמיד עוד ועוד תולדות הוא כנגד המדות (ו, כמו ששה סדרי משנה), מתאים לריבוי בפועל של הבנים (ו' קצוות הם בנים היוצאים מרחם האם). שורש המדות הוא בדעת ("מפתחא דכליל שית", שש מדות), והיינו כנגד עצם הנישואין בזקנותו (כמודגש בדברי רבי יהושע שכופל דבריו: "נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו [דעת]. היו לו בנים בילדותו יהיה לו בנים בזקנותו [מדות]"). דין "ולערב" הוא הרחבה של המצוה היסודית (או לצאת ידי ספק או לקיים עוד ועוד), בסוד הקשר בין החכמה למדות, כמו הבן הממשיך את האב ("מה שמו [י] ומה שם בנו [ו]").

הגבלת המצוה

והנה, לעומת שלש מצוות אלו, יש צד נגדי של מיעוט והגבלת המצוה. ראשית, המלך מצווה "ולא ירבה לו נשים"[פא]. ועוד, רבינו גרשם מאור הגולה תקן שלא לשאת יותר מאשה אחת[פב], כדי שלא תהיה קטטה, אף על פי שלכאורה יש בזה מיעוט פריה ורביה מצד האיש (ועוד תקן שלא לגרש אשה בעל כרחה, וזה מצמצם עוד יותר את אפשרות האיש להוליד כשלא זכה מאשה זו). יש אומרים שבכח תקנה זו גם לדחות מצוה מן התורה (כמו מצות יבום, שאם יש לו אשה וכעת נפלה לפניו אשת אחיו ליבום לא ייבם אלא יחלוץ)[פג], ואפילו מצות פרו ורבו[פד], ומכל מקום מצות פרו ורבו עלולה להתעכב בגלל תקנה זו (כמו באדם שאשתו נשתטית שצריך לקבל "היתר מאה רבנים" לשאת אחרת). למעשה, תוקף החרם המקורי של רבינו גרשם הוא לאלף שנה, אבל הוא ממשיך מכח המנהג שהתקבל בישראל, "מנהג ישראל תורה"[פה], ו"מנהג עוקר הלכה"[פו].

בפנימיות, בהמשך לשלש המצוות שהוזכרו קודם הרי צד ההגבלה והמיעוט הוא כנגד המלכות (ה) – החל ממצות המלך (לא ירבה לו נשים) ועד מנהג ישראל השייך למלכות (המלכות עולה מלמטה, מהעם, כאור חוזר). המלכות היא האשה בכל מקום, וכן תקנת רבינו גרשם היא לטובת האשה, לומר ששלום בית ואהבה בין איש לאשתו קודמים לחובת פריה ורביה! גם מלך המשיח לא ישא אשה נוספת ולא יפרוש מן האשה[פז], תכלית תיקון המלכות (בכלל, תקנות רבינו גרשם העלו את 'מעמד האשה' בישראל, שהרי האשה היא לבדה, ואין צרתה בביתה, ואין האיש יכול להוציאה בעל כרחה, וכן כתבו הפוסקים ש"הנשים שלנו מקרי חשובות"[פח]).

ועוד, פנימיות המלכות היא השפלות, תכונה עצמית של ישראל "לא מרובכם מכל העמים... כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטים את עצמכם"[פט], ולעתים זה מתבטא במיעוט כפשוטו, בטול פריה ורביה.

ועוד, מעיקר הדין מי שלא זכו להפקד בבנים עשר שנים מגרש את אשתו ונושא אחרת לקיים פריה ורביה[צ], אבל בפועל נהגו שאין כופין על זה מכמה טעמים[צא]. יתירה מזו, מצינו שכמה וכמה מגדולי ישראל (כמו הרבי מליובאוויטש) לא גרשו נשותיהם גם לאחר שנים רבות ללא בנים, וגם זה כמנהג שעוקר הלכה – מנהג של גדולי ישראל שבבחינת מלכים, שממשיכים לדבוק בנשותיהם באהבה אחוה שלום ורעות. המנהג הזה נובע מאמונה בהשגחה פרטית (כמו שהשריש מורנו הבעל שם טוב, והסביר שזו מהות האמונה במלכות בית דוד), להאמין שהאשה שזכה בה, גם אם לא זכו יחד לבנים גשמיים, היא גורלו ונחלתו הטובה.

לסיכום:

י – "פרו ורבו" דאורייתא

ה – "לשבת יצרה" מדברי קבלה

ו – "לערב אל תנח ידך" מדרבנן (לשאת אשה – דעת. להוליד בנים – מדות)

ה – "לא ירבה לו נשים", חרם רבינו גרשם שלא לשאת שתי נשים, מנהג ישראל

ארבעה סוגי חיוב

באופן קצת אחר, ניתן לחלק את רמות החיוב ההלכתי בכלל (וגם כאן) לארבעה חלקים: דין דאורייתא, דין דרבנן (ו"דברי קבלה" לא נמנה כגדר בפני עצמו, כשיטת הראשונים שלמעשה התוקף של דברי קבלה הוא כדרבנן, או להיפך שדברי נביאים מלמדים על דין גמור מהתורה[צב]), "מצות חכמים", דהיינו הוראה של חכמים בגמרא שאינה בגדר חיוב גמור (כמובא לעיל בלשון הרמב"ם), מנהג ישראל.

ארבעה אלו מכוונים יפה כנגד שם הוי': דאורייתא היינו חכמה, אבא (י), כמו במבנה הקודם. דרבנן היינו בינה, אמא (ה) "תורת אמך". ורמז: דאוריתא = איש איש, דרבנן = אשה (ושניהם יחד, דאוריתא דרבנן = תורה חדשה, תורתו של משיח שהיא יחוד חכמה ובינה). מצות חכמים כנגד המדות (ו), הנהגה שאינה חיוב. ומנהג ישראל כנגד המלכות (ה) כנ"ל.

כל ארבע המדרגות, דאוריתא דרבנן מצות חכמים מנהג = 1680 = 4 פעמים 420 (יהלום 20) יחוד יעקב רחל.

ה.              דין גוי שהתגייר

נאמר בגמרא יבמות[צג] "היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר, ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה דהא הוו ליה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ובהמשך נאמר בדעת רבי יוחנן "דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו" (ואע"פ שלהלכה גר שהתגייר כקטן שנולד דמי, אין זה מפקיע לגמרי את הקשר שלו לבניו). ההלכה כרבי יוחנן, אלא שלדעת הרמב"ם[צד] זה דווקא אם גם הבנים התגיירו, ולדעת מהרי"ל גם אם לא התגיירו[צה].

ההסברים השונים מדוע קיים פ"ו

והקשו המפרשים: הרי בגמרא בסנהדרין[צו] עולה שגויים אינם מצווים על פריה ורביה, ואע"פ שאדם הראשון ונח הצטוו בזה מכל מקום לאחר מתן תורה ניטלה המצוה מבני נח ונתנה לישראל בלבד – ואם כן מה שייך "קיים פריה ורביה" על מה שעשה בהיותו גוי ופטור מהמצוה? וכן מה הפירוש "דמעיקרא בני פריה ורביה נינהו"? ועוד הקשה הטורי אבן: מבואר בגמרא[צז] שמי שהיה שוטה בליל פסח ואכל מצה ואחר כך התפכח (השתפה) לא יצא ידי חובה במה שאכל בהיותו שוטה (שפטור ממצוות), ומדוע כאן יוצא ידי חובה במה שעשה בהיותו גוי?

אמנם כבר הוזכר שלדעת השאילתות גויים מצווים על פריה ורביה, ולפי זה אין כל קושי, וכמו שכתב המאירי ביבמות. אבל רוב המפרשים נקטו שגויים אינם מצווים על פריה ורביה, ואם כן התמיהות עומדות במקומן. והנה התוספות כתבו שאין כוונת הגמרא לומר שגויים בני חיוב פריה ורביה אלא שבניהם נקראים על שמם ("בני פריה ורביה" – שייך בהם המושג פריה ורביה). אך דבריהם עדיין צריכים ביאור, ועדיין עומדת הקושיה מדין שוטה. והאחרונים פירשו בכמה דרכים:

הטורי אבן פירש שמכל מקום שייך בגויים "לשבת יצרה", אלא שהנחה זו אינה פשוטה כלל וכמה פוסקים כתבו במפורש הפוך. ויש שביארו קרוב לזה (ואולי גם הטורי אבן כיון לכך) שאמנם הגויים אינם מצווים בתור חיוב אבל סוף-סוף רצון ה' הוא שיפרו וירבו, כמו שבירך את אדם ונח[צח], וממילא יש לפרש בגמרא "בני פריה ורביה" שהתברכו בפריה ורביה[צט].

ואחרים[ק] ביארו שאמנם כעת בני נח פטורים ממצות פרו ורבו אבל כיון שקודם מתן תורה היו מצווים לכן יש להם שייכות במצוה זו, ולפי זה אפשר לפרש בגמרא "מעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו" – מעיקרא, לפני מתן תורה[קא] (וזה מתאים למה שהתבאר לעיל שגם בישראל גדר מצוה זו דומה קצת לדרך ארץ ולמצוות בני נח).

והמנחת חינוך כתב שגדר המצוה הוא שיהיו לו בנים, התוצאה, ואילו מעשה הביאה הוא רק מכשיר מצוה, ואין זה דומה למצוות שבהם המעשה הוא העיקר (כמו אכילת מצה). והוכיח זאת מההלכה שאם היו לו בנים ומתו (ולא הותירו בנים) לא קיים את המצוה[קב], ומכאן שהמצוה אינה במעשה הביאה וההולדה אלא במציאות הווית הבנים[קג]. ממילא, גוי שהתגייר כיון שכעת יש לו בנים בעולם (שסוף סוף יש להם שייכות מסוימת אליו) הרי עכשיו הוא מקיים את המצוה[קד]. ובזה מיישב המנ"ח את ההלכה שמי שהוליד בן ממזר קיים פריה ורביה, שלכאורה זו מצוה הבאה בעבירה, אלא שכיון שהמצוה היא בקיום הבנים לכן העבירה שנעשתה במעשה הביאה אינה גורעת במצוה. אמנם המנ"ח עצמו העיר שמדברי התוספות עולה שהמצוה היא בעצם הביאה[קה], וכן כתבו אחרונים לחלוק על המנ"ח ולומר שגדר המצוה הוא בביאה עצמה, אלא שזה מתקיים רק בתנאי שנולדים בנים והם מתקיימים וכו'[קו] (כידוע, לדיון זה יכולה להיות נפק"מ גדולה להלכה לגבי הולדה באמצעים רפואיים שלא על-ידי ביאה[קז]).

אמנם הרוגטשובר כתב שבאמת אין הכוונה שהגר קיים באופן חיובי מצות פרו ורבו, אלא שכיון שבפועל יש לו בנים הרי אינו מחויב במצוה זו, ובאמת אינו יכול לקיימה יותר[קח] (וכן במי שהוליד ממזר בעבירה, אע"פ שלא קיים המצוה מכל מקום נפטר מקיומה). אלא שזה דחוק בלשון רבי יוחנן "קיים פריה ורביה", משמע שקיים את המצוה ולא רק נפטר ממנה.

דין גוי שנעשה עבד, חזרה למצב שלפני מתן תורה

הנה דעת התוס' בחגיגה[קט] שעבד כנעני חייב בפרו ורבו. והקשו האחרונים: הרי דין עבד שהוא חייב במצוות כאשה[קי], ואשה פטורה ממצות פרו ורבו[קיא]! ותירץ הטורי אבן[קיב] שכיון שהעבד היה תחילה גוי ממילא הוא מחויב במצוות שגויים חייבים בהם אע"פ שנשים פטורות מהם (והלימוד להשוות עבד לאשה פירושו שאין לחייב אותו מדין ישראל אלא במצוות שהאשה חייבת בהן). ואע"פ שמאז מתן תורה נפטרו גויים מחיוב פרו ורבו, מכל מקום גוי זה שנעשה עבד חוזר לחיוב המקורי של בני נח שלפני מתן תורה. דהיינו שכל בני נח ירדה קדושתם במתן תורה ולכן פקע מהם החיוב הקודם (שמתן תורה לישראל נחשב ירידה לאומות העולם שלא רצו לקבל את התורה, ואז "ראה ויתר גויים"[קיג]), אבל אותו גוי שנעשה עבד הרי בא לידי קדושה חמורה. עכ"ד.

ובזה מתבאר היטב גם דין גוי שהתגייר שהוזכר קודם. והדברים קל-וחומר, שהרי גוי שהתגייר הוא בדרגה גבוהה יותר מגוי שנעשה עבד וא"כ ודאי יש לומר שאנו דנים אותו למפרע שלא היה כגוי רגיל שפטור מפריה ורביה אלא בגדר גוי שלפני מתן תורה שחייב בפריה ורביה, וזו כוונת הגמרא שמעיקרא בני פריה ורביה נינהו (כמובא לעיל בשם האחרונים).

וזהו חידוש מופלא: אע"פ שגוי זה חי אלפי שנים לאחר מתן תורה, כיון שכעת נוספה עליו קדושה אזי "חוזר וניעור" אצלו קדושת לפני מתן תורה, דהיינו שכעת התברר למפרע שבזמן שהיה גוי הוא היה בדרגת הגויים שלפני מתן תורה! כלומר, בכל גוי יש מעין 'גֵנים רדומים' של קדושת בני נח שלפני מתן תורה, ובמקרים כגון זה הגנים מתעוררים ואז יש בהם ממש. כיוצא בזה, מוסבר שאמנם לכל גוי יש את האפשרות להתגייר אלא שניצוץ זה נמצא אצלו בהעלם גמור (באופן של 'מקיף רחוק') אבל מי שהתגייר התברר למפרע שנקודה זו היתה קיימת אצלו בפועל עוד בהיותו גוי והיה ראוי ועומד להכלל בישראל כמבואר בגמרא[קיד] ש"מזלייהו" של הגרים היה במעמד הר סיני, ולכן נקרא בלשון חז"ל "גר שהתגייר" (ולא 'גוי שהתגייר') כיון שמתחילה היה גר[קטו] (דהיינו שאצלו המקיף הרחוק הפך למקיף קרוב ואחר כך לפנימי. וזהו יסוד 'המהפכה הרביעית' כיום, לגלות את הנקודה הזו).

היחס לגוי שהתגייר

מכל זה יש ללמוד שהיחס לגוי שהתגייר הוא כפול: ראשית, מצד היותו גר צדק שבא לחסות תחת כנפי השכינה. ושנית, מצד מעלת בן נח שהיתה לו קודם שהתגייר, שהיא מעלת בני נח לפני מתן תורה (הגדולה מסתם גוי כיום), הצד האנושי המעולה. ולמרות שהגר הוא כקטן שנולד לכמה דברים, מכל מקום יש משמעות למה שקיים בהיותו גוי, שלכן בניו שהוליד אז נחשבים לו כעת לקיום מצות פריה ורביה (כפשט הגמרא).

"עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"[קטז] – היושר הראשוני של בני נח הלך והתכסה, ולאחר ש"הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת" הוא לא ניכר, אבל באותו גר צדק חוזר ומתברר שהיה בו מתחילה מסגולת "האדם הישר" (כנ"ל שכבר מתחילה היה בו ניצוץ של גרות).

במשנה נאמר "חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום"[קיז] ורבי חיים ויטאל[קיח] פירש שמעלת אדם שנברא בצלם שייכת רק בישראל[קיט], אבל הוא עצמו חזר ופירש שהפסוק "כי בצלם אלהים עשה את האדם"[קכ] מתייחס לכל בני האדם שכיון שעתיד לצאת מהם צדיק שיתגייר הרי יש בתוכם בחינה זו של צלם אלהים (וזהו "שופך דם האדם באדם", האדם שבתוך האדם) עכ"ד. אם כן, יוצא שכאשר נמצא לפנינו גר שהתגייר הרי חוזר ומתברר שבהיותו גוי היתה בו מעלת צלם אלהים, והיא גופא מעלת בני נח לפני מתן תורה (שכל בני נח היו אז כגויים שמהם יוצאים ישראל שמתגיירים במתן תורה).

ובזה יש לבאר טעם פנימי לשתי מצוות אהבת הגר, כלשון הרמב"ם[קכא] "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר". מצות אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", היא מפני מעלת ישראל שיש בו עכשיו, ומצות אהבת הגר היא מפני מעלת הגוי הישר שהוא מביא עמו!

שלשה גדרים במצוה

נחזור לדיון מהו גדר המצוה, המעשה של הביאה או התוצאה שיהיו לו בנים. כאמור, מהתוספות עולה שיש מצוה בעצם הביאה (וכמו שהסבירו האחרונים שחלקו על המנחת חינוך), אלא שיש תנאי שיוולדו בנים, ואף שיתקיימו וכו'. ואילו המנחת חינוך תפס שהמצוה היא בתוצאה, מציאות הבנים בעולם. ליתר דיוק, ודאי שיש במצוה את שני הגדרים יחד ("אלו ואלו דברי אלהים חיים") והמחלוקת היא רק מהו העיקר ומה נטפל. וכן אפשר להגדיר ש"פרו ורבו" מציין את הפעולה, ו"לשבת יצרה" היינו התוצאה, ודוק.

אמנם יש לומר עוד גדר אמצעי, השלילה: שהאדם לא יהיה ערירי ללא בן ושארית (לפי דברי הרוגטשובר הידועים במצות מילה שיש בה שלשה גדרים: מעשה המילה, שיהיה מהול, שלא יהיה ערל. ערירי קשור לערל).

והנה דיון דומה לזה קיים במצות כתיבת ספר תורה (וכמו שהתבאר בטעם מצוה לפרשת וילך), האם המצוה היא במעשה הכתיבה או בתוצאה של מציאות הספר תורה בידו, וכן התבאר (שם) גדר אמצעי, שהאדם לא יהיה ללא ספר תורה. וזהו קשר יפה בין סוף התורה לתחילתה, "נעוץ תחילתן בסופן" – המצוה הראשונה בתרי"ג והמצוה האחרונה (למניין הרמב"ם), "אחרית כבראשית" – כמו שמצוות אלו נקשרות זו בזו בהלכה שמוכרים ספר תורה לישא אשה.

במצות כתיבת ספר תורה נאמר "כתבו לכם את השירה הזאת", והרי שיר היינו דבר עגול שסופו נעוץ בתחילתו (וכן "שירותא" שפירושו התחלה), וכן ידוע שסיום התורה במלה "ישראל" היינו אותיות שיר אל, ותחילת התורה במלה "בראשית" אותיות שיר תאב (וכן תאב = יג פעמים אל, כנגד י"ג מדה"ר המתחילות ונכללות בשם "אל", כאשר אל במ"ק 13), הכל בחינת שירה כנ"ל. ועוד, הרי כל אחד מישראל הוא כמו ספר תורה (שלכן "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה"[קכב]) ולכל יהודי יש אות בספר התורה, "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[קכג].

ובפנימיות (כפי שהתבאר במצות כתיבת ס"ת): היחס בין פעולה לתוצאה הוא כיחס של זכר ונקבה, וממילא יש כאן יחוד קוב"ה [זכר] ושכינתיה [נקבה]. דבר זה ניכר במיוחד במצוה זו, שהרי הזכר הוא הפועל (הבועל, לשון נופל על לשון), והוא המצווה בפריה ורביה, ואילו התוצאה מתקיימת רק באמצעות האשה היולדת (שלכמה פוסקים מצווה ב"לשבת יצרה").

וכן היחס בין שלשת הגדרים, פעולה תוצאה ושלילה, הוא בדרך "הכנעה הבדלה המתקה", חש-מל-מל. הפעולה של הבעילה היא בחינת חש, דבר שצריך להעשות בשתיקה ומתוך הכנעה (ותמיד בספק אם יצליח). השלילה שלא יהיה ערירי היינו 'מל', הבדלה. ואילו התוצאה, הווית הבנים מהלידה ואילך היא בחינת המתקה כמובן, 'מל' מלשון דבר, "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה".

למעשה, בתוך הפעולה גופא יש שלשה שלבים: מצות הקידושין (ואח"כ החופה) כדי לפרות ולרבות, העראה (תחילת ביאה) וגמר ביאה (כמו שמחלקים התוספות שעיקר המצוה היא בגמר ביאה) – וגם אלו כנגד חש-מל-מל (שבתוך חש). וכן בקידושין עצמם יש שלש הבחינות: מעשה הקידושין (שבו מברכים "ואסר לנו את הארוסות", חש-הכנעה), החופה (שמבדיל אותה לגמרי לעצמו) והביאה.