נבע"ה

כ"ד אייר ע"ט – כפר חב"ד

השקר המדבק של המשיח

אמונה ובטחון (24) 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אני היום ילִדתיך"

"היום – אם בקֹלו תשמעו"

בשיעור הקודם[ב] למדנו סיפור מפורסם מהגמרא[ג], ונחזור בקיצור: אודות רבי יהושע בן לוי, ששאל את אליהו הנביא מתי משיח יבוא. אליהו שלח אותו לשאול את משיח עצמו ונתן לו סימנים כיצד לזהותו. הוא הלך ושאל אותו – 'מתי אדוני בא?'. המשיח ענה בפשטות – "היום", אני בא היום. ריב"ל חזר לאליהו וטען שהמשיח שיקר לו, שהרי לא בא היום, ואליהו הסביר לו – לא הבנת אותו, הוא התכוון לפסוק בתהלים "היום אם בקֹלו תשמעו".

כלומר, משיח יבוא "היום", אבל יש תנאי – "אם בקֹלו תשמעו". רש"י אומר ש"בקולו" היינו הקול של הקב"ה. תיכף נסביר עוד פירוש פנימי ל"בקֹלו", אבל הפשט הוא בקול ה' – אם אנחנו, עם ישראל, נשמע בקול ה', משיח יבוא היום. עד כאן ההסבר של אליהו הנביא.

אמנם, היות שמשיח אמר "היום", בלי לסיים בפירוש "אם בקֹלו תשמעו", יש ודאי עוד פירושים באמירתו "היום" בפשטות ובבטחה גמורה. אמרנו שכמו ש"היום" יכול לרמוז לפסוק "היום, אם בקלו תשמעו", הוא גם יכול לרמוז לכל הופעה של "היום" בתנ"ך. השיעור הקודם היה בתחלת ספירת העומר וכעת כבר מתקרבים לסיום. אמרנו ש"היום" רומז גם לספירת העומר, תקופה מסוגלת לביאת משיח, בה מכריזים בכל יום "היום" – "היום כך וכך ימים לעומר". בכל אופן, "היום" יכול להתפרש בהרבה גוונים שונים, וכבר ראינו כמה פסוקי "היום" בתורה שקשורים בגלוי לביאת משיח וגאולה (ובחלקו השני של השיעור נחזור אליהם).

"אני היום ילדתיך"

קודם נמשיך לקרוא בפנים, בעמ' עט (חשוב שכל אחת תסתכל בספר):

הפסוק הנוגע ביותר למשיח עצמו [אם מחפשים בכל התנ"ך פסוק שכתוב בו "היום" ומתייחס למשיח עצמו – וממילא, כאשר המשיח אומר "היום" הוא לכאורה מתכוון לאותו פסוק – מוצאים פסוק בתחלת תהלים, בפרק ב. כתוב[ד] שבתחלה פרק ב ופרק א היו פרק אחד, אז בעצם הפסוק הוא ממש בפרק הראשון של תהלים.] (ומה שהיה, מן הסתם, בפשטות כונתו [אם שואלים מישהו 'מתי אתה בא?' והוא אומר "היום" ורומז לפסוק, מסתמא כוונתו לפסוק מפורש אודות ביאתו-לידתו. כמו שעם ישראל ביציאת מצרים נולד מתוך הרחם של מצרים, גם ביאת משיח היא לידה – המשיח צריך להוולד. איך יודעים? התקופה שלפני משיח – שיכולה להיות גם תקופה קשה לעם ישראל – נקראת "חבלי משיח". בשביל להוליד משיח יש חבלים, כחבלי לידה של אשה.

ואכן הפסוק בתהלים מדבר על לידת משיח וכתובה בו המלה "היום", לכן מסתמא אליו התכוון המשיח.]) הוא [פסוק שאומר דוד מלכא משיחא:]: "אספרה אל חק, ה' אמר אלי בני אתה אני (עולה) היום ילדתיך"[ה] ["אני" עולה "היום" – יש קשר בין המלים. "אני" כאן הוא ה' ו"היום ילדתיך", אתה הבן שלי. כל עם ישראל בנים של ה' – "בני בכֹרי ישראל"[ו], "בנים אתם להוי' אלהיכם"[ז] – אבל בין הבנים מלך המשיח הוא הבן המיוחד של הקב"ה, האומר לו "בני אתה".].

התשובה הקבועה של המשיח

מה פירוש המלים "אספרה אל חק"? רש"י מסביר ש"חק" הוא דבר קבוע – "חק נתן ולא יעבור"[ח]. כלומר, אני מספר כחק קבוע ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" – המשפט לא מש מפי. מכאן מובן שתמיד משיח יענה מיד "היום" לשאלה "אימתי אתי מר?". לא משנה אם זהו זמן ומצב טוב יותר או פחות טוב לעם ישראל ולא משנה אם השואל הוא ריב"ל או מישהו אחר – משיח מספר כחק ולא יעבור ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך", וממילא מובן שלעולם הוא לא יענה תשובה אחרת.

בהמשך נתבונן גם בסיפור השני של שאלת "אימתי קאתי מר?" – שאלת הבעל שם טוב הרבה שנים אחרי, לו משיח ענה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". כנראה יש קשר הדוק בין המענה "היום" לריב"ל והמענה לבעש"ט. "לכשיפוצו" הוא תנאי, כמו "אם בקֹלו תשמעו", אבל צריך לחפש גם שם את ה"היום" הפשוט, שהרי דוד המלך אומר שחק אצלו לומר תמיד ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך".

המשיח שבלב

לבו של משיח [דווקא הלב. אמרנו שבטחון הוא לב – אמונה מתלבשת בפנימיות השכל ובטחון מתגלה דווקא בחיצוניות הלב, כפי שלמדנו[ט].]

מתי משיח בא? גם השאלה וגם התשובה הן "רחש לבי דבר טוב"[י] – המשיח בא מרחש הלב, לא מהמח. איך יודעים שמשיח בא מהלב? בכלל, למה לא יודעים מתי משיח יבוא? למה ה' לא כותב בפירוש – 'חכו, שבוע הבא משיח יבוא'? חוץ מכך שביאת המשיח תלויה בנו, קץ הגאולה טמון הכי עמוק בלבו של ה', ובינתים "לבא לפומא לא גליא" – הלב לא מגלה לפה ("אם יאמר לך אדם מתי יבוא קץ הגאולה אל תאמן, שנאמר 'כי יום נקם בלבי' – ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?!" [יא]). המשפט הזה מלמד שמשיח נמצא בלב.

איך אומרים בחסידות שמשיח נמצא בלב? הרבי הרש"ב אומר[יב] שהיחידה שבנפש – המדרגה הכי גבוהה בנפש, מכל הנרנח"י, שהיא ניצוץ משיח – שוכנת בלב, לא במח. עצם היהודי, "דער פינטאלע איד", אינו בשכל אלא בלב. האמירה שמשיח בא – וכל שכן שהוא בא היום, דבר שנשמע נגד השכל, לא מתלבש בשכל – בא מהלב. ביטוי שהשכל לא תופס, "לאו כל מוחא סביל דא", בא מהלב, מהנקודה הפנימית שבלב. ככל שאדם יותר בר-דעת, איש שכלי, הוא יותר מזדעזע כששומע שמשיח בא "היום" – זו אמירה שנגד השכל, הנשמעת לו מסולפת ושקרית, והוא מסיק שמשיח שִקר. איפה זה לא שקר? בלב. בכך הסברנו את הביטוי "בלבו של משיח".

[משיח הוא הלב-היחידה של כל עם ישראל[יג], ובלב-ביחידה שלו הוא] בטוח בהבטחת השי"ת אליו: "אספרה אל חק (סוד פרצוף "חק", פרצוף הנצח באלב"ם[יד] [אם כן, ה"חק ולא יעבור", התמידיות, היא בנצח – תופעה נצחית, תמידית, לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי"[טו].], שפנימיותו – בטחון [למדנו באריכות[טז] שהגאולה ממצרים היתה תלויה בהפיכת האמונה לבטחון סביל, ה"אהיה" הראשון ב"אהיה אשר אהיה", אבל הגאולה האחרונה תלויה בבטחון פעיל, ה"אהיה" השני.]) ה' אמר אלי: בני אתה אני [הבטחון משקף את ה"אני" של ה', המלכות של משיח, כדלקמן. לידת משיח היא מתוך מלכות דאין סוף. מפורש בחסידות[יז] שנשמת מלך המשיח היא ממלכות דאין סוף – זהו ה"אני"כאן, ששוה] היום [למדנו שבספירת העומר כשאומרים "היום" צריך לכוון שזהו אור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא גופא המלכות דאין סוף.] ילדתיך", ועד שאין בלבו שום ספק וספק ספיקא בדבר [הספקות שיש לאדם – שהם בעצם קליפת עמלק, בגימטריא ספק[יח] – הם בשכל-בדעת, אבל כאן הכל בלב הטהור. דוד מבקש בתהלים "לב טהור ברא לי אלהים"[יט] – "לב טהור" הוא לגמרי לב (טהור במובן של שלם), שענינו בטחון גמור, המתבטא במלה "היום".], וברור לו [גם לשון "בר לבב"[כ] – יש למשיח חוזק ותוקף בלב, היינו שברור לו מאה אחוז] שיבוא היום ממש.

הלב לא לומד מהנסיון

זאת בהתאם להמסופר בגמרא שם, שהיה מתיר, מנגב וחובש מחדש כל פצע ופצע שבו לחוד, שמא יקרא מיד לגאול את ישראל.

עוד לפני שמשיח ענה לריב"ל "היום", תחושת המשיח שיבוא "היום" היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הרי הסימן לזיהוי משיח בין שער המצורעים בשער רומי הוא חבישת הפצעים השונה שלו – כולם מתירים את כל התחבושות יחד, מנקים את הפצעים ומנגבים את הליחה, וחובשים בחזרה, ומשיח מתיר, מנגב וחובש פצע-פצע בפני עצמו, כדי שאם יקבל צו מן השמים לגאול את עם ישראל יוכל לרוץ-לדלג מידית, ולא יצטרך לחבוש קודם את כל פצעיו.

למדנו מכך בשיעור הקודם על דריכות המשיח לגאול את עם ישראל, אבל הדבר מלמד גם כמה הוא בטוח שיבוא "היום". הדריכות נובעת מהודאות בלב שיבוא "היום". היה קל יותר לטפל בכל הפצעים יחד, אבל הוא מחכה בכל רגע לצו מן השמים לגאול את עם ישראל. רואים שמשיח גם לא לומד מהנסיון – עבר עוד יום ועוד יום ולא קרה, ולא מזיז לו. כתוב שחכם, בעל שכל, לומד מהנסיון, אבל הוא לא לומד – סימן שאין כאן שכל בכלל. מי שכולו לב לא לומד מהנסיון, אם הוא סותר את רגש לבו העמוק. לא משנה שהבטחון לא התממש – הוא נשאר באותו בטחון.

"אימתי אתי מר?" – בקשת חוות דעת

אם נחשוב רגע, יש כאן קושיא פשוטה, קלאץ-קשיא, שלכאורה מפריכה את כל הסיפור: משיח בכל רגע מתיר פצע אחד וחובש אותו מחדש שמא ה' יקרא לו הרגע. איך אחרי שריב"ל שמע זאת מאליהו יש לו בכלל שאלה אליו מתי הוא יגיע? הרי מהסיפור ברור שהוא עצמו לא יודע! זו קושיא חזקה בפשט – אם ברור שמשיח לא יודע, מה הטעם לשאול אותו 'מתי אתה בא?'. ממילא, למה אתה בטרוניא ששִקר? הרי ברור לכתחילה שאינו יודע! הוא מחכה לצו מלמעלה, שיבוא – כנ"ל – רק שהקב"ה יחליט לגלות מלבו לפיו את קץ הגאולה. בינתים "לבא לפומא לא גליא", גם לא למשיח עצמו, ומה הטעם לשאול אותו?!

אלא מה? גם כשהקץ מוסתר – רוצים לשמוע מהמשיח את חוות דעתו, 'וואס מיינסטו? (מה אתה חושב?) אלפי שנים אתה מתיר וחובש פצע-פצע – מתי לדעתך תבוא כבר?'. משיח עונה – '[איך מיין] היינט!' ('אני סבור שאני בא היום!'). שוב, ברור מהנהגתו שהוא לא יודע, עדיין לא קבל את הצו, וכל השאלה היא 'מה נדמה לך?', שאלת דמיון – מה יש לך בראש ובלב? משיח אומר "היום", בטוח בא היום, וכשלא בא היום – מי שיש לו נסיון פשוט לו, לא חידוש, לא בא היום כי גם אתמול לא בא. יש כזה שיר... אם הוא לא בא – מה אתה כועס על המשיח ואומר שהוא שקרן?!

אם מבינים טוב כל הסיפור – כולל תשובת המשיח ופרשנות אליהו – מואר באור אחר. צריך לשמוע את המשיח אומר "היום" ולהבין מה הוא באמת חושב, מה פירוש "היום", שהרי הוא לא יודע. גם אליהו הנביא לא יודע – אף אחד לא יודע, כי הקב"ה לא גילה עדיין.

ב. להדבק בשקר של המשיח

אתחלתא דגאולה

והיינו כמו שנתבאר לעיל, שענין הבטחון האיתן בביאת המשיח הוא הוא ענין אתחלתא דגאולה ע"י משיח צדקנו [ביטוי מוכר שכבר ראינו – השלב הראשון בגאולה נקרא "אתחלתא דגאולה", ואחריו הגאולה מתגלגלת ומתממשת. חז"ל דרשו על "בעתה אחישנה"[כא] ש"זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'"[כב], אבל הפשט הוא שבבוא העת כל התהליך מתגלגל מהר משלב לשלב. "בעתה" – ה"עת דֹדים"[כג], "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד"[כד] – הכל מתחלל חיש-מהר, "אחישנה". הרבי אומר לא לחכות הרבה בין הווארט לחתונה – הווארט הוא הרגע הראשון של "בעתה", "אתחלתא דגאולה". את ה"אתחלתא דגאולה" רוצים לשמוע מהמשיח, לקבל ממנו איתות.]

"אתחלתא דגאולה", כפי שכבר למדנו, היא שכולנו 'נדבק' מבטחון המשיח (ביטוי שיופיע לקמן). המשיח חולה, מצורע – מחלה מדבקת. למה הולכים אליו? כדי להדבק ממנו – להדבק בשגעון שלו, בבטחון המופרז שלו, שלמרות הנסיון הרב הוא עדיין ממשיך לומר "היום", "אספרה אל חק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך".

[שוב, הגעה שלנו לבטחון מעין בטחונו של המשיח היא "אתחלתא דגאולה". למדנו ש"אתחלתא דגאולה" היא הגעת עם ישראל לבטחון פעיל בביאת המשיחו והתחלתו לפעול (כפי שדברנו הרבה בשיעור הקודם, לפני כ"ח ניסן, על דברי הרבי "אני את שלי עשיתי, מכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכלתכם", טכסו עצה והביאו משיח בבטחון פעיל). אם כן, פשוט שזו גם מדת משיח עצמו –], ופשיטא שהיא היא מדתו המיוחדת של משיח צדקנו עצמו.

לדעת משיח – התנאי כבר קוים

(ומה שאליבא דאמת הדבר תלוי ב[תנאי של ]"היום, אם בקולו תשמעו", כפרושו של אליהו הנביא לריב"ל [תיכף נלמד עוד פירוש, אבל הפשט הוא תנאי. מה התנאי? שוב, משיח אומר לריב"ל "היום", בלי תוספת, וכאשר ריב"ל טוען שהמשיח שִקר אליהו מסביר שכוונתו היתה "היום אם בקלו תשמעו", ופשוט בעיניו שהתנאי עוד לא קוים. זו בעיה שלנו, לא בעיה של משיח.], אצל המלך המשיח פשיטא הוא שהתנאי כבר קוים [נכנס ללב של המשיח: למה הוא לא אומר "היום אם בקלו תשמעו"? לא רלוונטי בעיניו, כי לדעתו כבר קיימו את התנאי.], וכידוע בנוגע למורנו הבעש"ט זי"ע שטען שמזמן כבר נתקיים התנאי של "בקולו תשמעו", ודוק[כה]).

מישהו אמר שכבר שמעו בקול ה'? אפשר לומר שהרבי, אבל גם לפניו היו צדיקים שאמרו זאת, החל מהבעל שם טוב. הרבי אמר[כו] ש"נסתיימה עבודת הבירורים" ו"כבר עשו תשובה" ו"כבר צחצחו את הכפתורים" והכוונה זהה: אל תאמר שיש עדיין תנאי שמעכב, משהו לעשות – אין שום דבר שמעכב, כל מה שעכב פעם כבר עשו! הרבי לא חדש זאת יש מאין, כבר הבעש"ט אמר זאת.

ארבעה עולמות

שוב, בעיני המשיח כבר קיימו "אם בקלו תשמעו", וממילא הוא לא צריך להוסיף זאת. כך נתפס בדעתו, הגבוהה מדעתנו בהרבה קומות. אפילו בעיני אליהו הנביא עוד לא שמענו מספיק בקול ה', לכן אומר "אם בקֹלו תשמעו" – כל שכן וק"ו אצל ריב"ל, שפחות מאליהו נביא, וכ"ש וק"ו אצלנו, שפחות מריב"ל.

יש כאן ארבע רמות מודעות – משיח, אליהו הנביא, רבי יהושע בן לוי, אנחנו – כנגד ארבעת העולמות אבי"ע. הבעש"ט אמר זאת 1500 שנה אחרי סיפור ריב"ל – במשך ה-1500 שנה ודאי קוים התנאי, אך איך היה בזמן ריב"ל? משיח הוא בדרגת אצילות, שמעל הזמן, אז גם מצדו אין תנאי. כמו שנסביר, התנאי הוא מצד אמא (מקום אליהו הנביא), והוא (משיח) בעולם האצילות שמצד אבא, מעל הזמן.

אנחנו נמצאים הכי למטה, ב"אף עשיתיו"[כז], מקום של חרון אף של מקום בעולם. אך יש עוד פירוש[כח], ש"אף [עשיתיו]" מרבה את האצילות, דעת משיח, במקום העשיה התחתונה דווקא – שאנחנו, בסוף עולם העשיה, נדבק במדת משיח, בבטחונו הפעיל, ב"היום" שלו.

התרחקות האמונה מהשקר

אך בעיני רבי יהושע בן לוי נדמה ש"שקורי קא שקר בי", דהיינו שאפילו בעיני המאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה יחכה לו בכל יום שיבוא, אעפ"כ ענין הבטחון ה"מופרז" להכריז "היום" נראה בעיניו כמדת השקר [רבי יהושע בן לוי הוא צדיק גמור, וכמו כל יהודי טוב הוא מאמין לחלוטין בביאת משיח ומחכה לו בכל יום שיבוא – אבל הוא לא משוגע, הוא לא אומר "היום" בבטחון, כי אינו יודע.] (עד כדי כך שנדמה שמצוה להתרחק מה"משוגע" [כמו שהרבי אמר על עצמו[כט] ש'אני משוגע על משיח', וכגימטריא המפורסמת ש'אני משיח' בגימטריא משוגע.] – "נגוע" שכזה [כתיאורו בפסוקי ישעיהו שלמדנו בפעם קודמת. "נגוע" גם לשון נוגע בדבר – הוא 'נוגע בדבר' ולכן חושב שכבר בא, אבל בפועל עדיין לא בא. בר דעת, שפוי בדעתו, מתרחק מכזה משוגע.], שהרי "מדבר שקר תרחק"[ל], ו"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[לא] [כך נאמר על המצורע – שלא יבוא במגע עם שאר האנשים.]).

שוב, לריב"ל נגרמה רתיעה מסוימת ממשיח – בתחלה הוא בטרוניא, בכעס, ובנפש הוא בתנועה נפשית של התרחקות מכל הענין של משיח. כמו אחד (והיו הרבה כאלה) שהתאכזב מכך שהכרזת הרבי על "משיח נאו" טרם התממשה ומתוך כך התרחק מכל הענין – התרחק מהרבי, התרחק מחב"ד, והלואי שלא התרחק מאידישקייט. יש בכך דרגות שונות. התגובה הראשונה של ריב"ל היא רתיעה מהמשיח, שאומר "היום", עד שאליהו מרגיע אותו ומתרץ שהמשיח התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו". זו רק נחמה פורתא, כי לדעתו הפסוק לא קוים, ומי יודע מתי יקוים.

והיינו ד"איהו אמת ואיהי אמונה"[לב] [כלל גדול בזהר. תמיד "איהי", הנקבה, היא הכלי לאור, "איהו", הזכר.], כלומר שהאמונה היא כלי לאמת [אמונה היא גם לשון מנא, כלי בארמית – האמונה היא כלי לאור האמת.], ומה שעלול לא להתממש בפועל [משהו שלא בוודאות יתרחש, שלא חייב להתממש בפועל (אבל אומרים אותו בוודאות).], אינו בבחינת אמת הנתפסת בכלי האמונה ["אני מאמין בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" נתפס בכלי האמונה, אבל "היום" לא נתפס בכלי האמונה – וממילא אינו אמת.] , ואדרבה, נדמה לשקר [למה שנתפס בכלי האמונה קוראים אמת, "איהו אמת, איהי אמונה", ואם אינו אמת – הוא שקר. לכן ריב"ל אומר שמשיח שקר לו.].

לעלות מה"אמת" ל"אמת לאמתה"

[אמונה אינה משהו שלא נתפס בשכל?] כבר הסברנו שאמונה נתפסת בפנימיות המוחין (בניגוד לבטחון המתגלה בחיצוניות הלב, כנ"ל). אמונה לא נתפסת בשכל במובן של אי-ידיעה – "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", אך איני יודע מתי – אך אינה סתירה לשכל. הבטחון של "היום" סותר את השכל. ודאי שאמונה בביאת המשיח היא למעלה מהשכל – אני מאמין אף שלא ראיתי אותו בעיני הבשריות, המגושמות – אבל היא כלי לתפוס משפט אמתי, משפט שפוי. האמונה אינה כלי לתפוס משפט שאינו שפוי, שנשמע כמו שקר, אלא רק כלי לדבר-אמת (ו"ניכרים דברי אמת", כדלקמן). אכן, תתכן בחינת "אמת לאמתו"[לג] שהאמונה הרגילה לא מסוגלת לתפוס. הבטחון המופרז של משיח, שנשמע שקר, הוא "אמת לאמתו".

ובארבעת העולמות – שכנגד משיח, אליהו הנביא, ריב"ל והמודעות שלנו: "אמת לאמתה" היא כנגד עולם האצילות (שם גלוי ש"אין עוד מלבדו" – זו האמת לאמתו), מקומו של משיח (מלך המשיח משלים "אין עוד מלבדו" ל-26, שם הוי' ב"ה, ברבוע); "אמת" כנגד עולם הבריאה, מקום אליהו הנביא, עליו נאמר, מפי אם הילד שאליהו החיה (מודעות של אמא, ד"מקננא בכורסיא"[לד], עולם הבריאה), "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת"[לה] (אותו ילד הוא יונה בן אמתי הנביא, שנקרא "בן אמתי" על שם אליהו שהחיהו[לו]); "שפת אמת" כנגד עולם היצירה, מקום רבי יהושע בן לוי (דור הראשון לאמוראים, שבעצם הוא דור התפר בין נשמות דבריאה, תנאים[לז], לנשמות דיצירה, אמוראים, כנ"ל); "שקר" כנגד "אף עשיתיו", "עלמא דשקרא", מקום עם ישראל בכללותו, שהוא מקום התיקון של "היום לעשותם"[לח] – "היום" של משיח בעולם העשיה.

  אצילות        משיח אמת לאמתו

  בריאה אליהו אמת

  יצירה ריב"ל שפת אמת

  עשיה  אנחנו  שקר

אכזבת ריב"ל ו'נפילתו' מדעתו (דיצירה) לומר שמשיח שִקר היא בסוד "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה [לשון 'רגע באפו', ב'אף עשיתיו', 'רגע באפו' של רבי יהושע בן לוי] לשון שקר"[לט] – מנקודת המבט של עולם היצירה, "שפת אמת", ה"אמת לאמתו" של משיח נתפסת כשקר דעולם העשיה (ובאמת "אף עשיתיו" בא לרבות את האצילות במקום העשיה, "עלמא דשקרא", דווקא כנ"ל).

בטחון – שטות דקדושה

עד כאן הסבר לאמירת ריב"ל בגמרא שמשיח שִקר – אמר שבא "היום" ולא בא. אנחנו בעד משיח, בעד המשוגע הזה – השקר שלו ודאי בסדר, אבל בהשקפה ראשונה קשה 'לבלוע' אותו. לכן צריך להעמיק בו:

אך "שקר" הבטחון הוא באמת לאמיתו [מדת "אמת לאמתו" כנ"ל.] העבודה ד"שטות דקדושה"[מ] [משפט שודאי שמענו – מיסודות החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט. מבואר, במיוחד במאמר הרבי הקודם "באתי לגני", שמשיח יבוא רק בזכות "שטות דקדושה". ה'שקר' של משיח הוא סוג של שטות דקדושה. בתחלה, כלי האמונה, שהוא כלי לאמת, באמת לא תופס אותו. צריך לעשות שהוא כן יתפוס.

עבודת "שטות דקדושה", כמו שכתוב ב"באתי לגני", היא] ההופכת את ה"שקר" ל"קרש" (המשכן ["עצי שטים עֹמדים"[מא] הם הקרשים המעמידים את המשכן בו שורה השכינה.]) ו"קשר" (אהבה רבה בתענוגים [כתוב כלל גדול, שכל התקשרות – קשר אמתי, לה', לרבי ולכל אדם – היא אהבה, ולא סתם אהבה אלא אהבה מופרזת, אהבה 'משוגעת', "באהבתה תשגה תמיד"[מב]. תיכף נדבר על פצעי-אהבה – מי שמאד אוהב גם מתאכזב, נפצע. האכזבות הן פצעי המשיח, פצעי אהבה.])[מג].

הווארט כאן – ווארט מאד חזק – שהשקר של משיח הוא גם הבטחון שלו וגם האהבה שלו. השקר שלו הוא קשר – הוא כל כך קשור ליעד שלו ולעם ישראל, אותו הוא רוצה לגאול, שהוא 'משוגע' עליהם. כאן אני משיח בגימטריא משוגע לא מתייחס למשוגע שרוצה להיות משיח – השייך לעולם התהו, מלכין דמיתו באמרם "אנא אמלוך" – אלא משוגע שרוצה לגאול את עם ישראל. למה? כי הוא אוהב יהודים (באהבה משוגעת), זה הכל. הבטחון הוא פנימיות הנצח, ענף החסד שפנימיותו אהבה, והא בהא תליא.

"בראשית" של משיח

יש לנו רמז יפה וידוע בראשי התיבות של הכחות הפנימיים של הנפש (כל אחת צריכה להכיר את שמות הספירות והכחות הפנימיים שלהן) – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות. ראשי התיבות של ששת הכחות הראשונים הם אותיות בראשית, ראשי התיבות של ששת הכחות האחרונים הם אותיות בראשית, ובאמצע יש אהבה שכוללת הכל[מד]. חשוב מאד לראות זאת.

חז"ל למדו שה-ב של בראשית, ב רבתי, היא לשון ברכה[מה]. ברכה אינה אחת מהכחות הפנימיים. מהי ה-ב בכחות הפנימיים של הנפש? בטול, לפני אהבה, או בטחון, אחריה – בטחון הוא פנימיות הנצח ובטול פנימיות החכמה (שלשתם רצופים בקו הימין של הספירות). כך כל הכחות הרמוזים באותיות בראשית סובבים סביב ציר האהבה, לפניה או אחריה – ה-ר היא רצון או רחמים, ה-א אמונה או אמת, ה-ש שמחה או שפלות, ה-י יחוד או יראה וה-ת תענוג או תמימות.

כעת, אם אני רוצה שכל כחות ה"בראשית" של המשיח יהיו טעוני עָצמה של בטחון (פעיל, נצח), בטחון מופרז של "היום", מה צריכות להיות האותיות הבאות?

ה-ר היא רצון או רחמים, אבל מה הולך הכי טוב עם בטחון? לפי מה שלמדנו עד כה – ונמשיך בפרק הבא, העוסק ב"קביעה רצונית", "אין דבר העומד בפני הרצון" – בטחון פעיל, לקום וליזום ולקיים "עשו כל אשר ביכלתכם", דורש רצון חזק ביותר. יש ודאי רחמים, אבל ה-ר שמצטרפת ל-ב של בטחון היא רצון.

ה-א יכולה להיות אמונה או אמת, אך בטחון מופרז ודאי אינו אמת – כפי שקראנו – ולכן היא אמונה. גם האמונה בתחלה לא סובלת את הבטחון, אבל בסוף היא כן נעשית לו כלי, כאשר השקר של הבטחון הופך להיות קשר ו-קרש.

מה לגבי ה-ש? שפלות או שמחה? אנחנו מאד אוהבים שפלות, מתחילים משפלות, אבל בטחון פעיל הולך עם שפלות? לא... בטחון פעיל הולך עם שמחה. ה"ראש" כאן הוא רצון-אמונה-שמחה.

מה לגבי ה-י? בטחון הולך יחד עם יראה, עם פחד? לא. הוא הולך עם יחוד, זיווג. נסתיימה עבודת הבירורים ונותרה רק עבודת היחודים – לחבר יהודים יחד, להתחבר בעצמי עם כולם, עם ה', עם הארץ. כפי שלמדנו[מו], בטחון הוא מלשון "וטח את הבית"[מז], לשון דבקות, והיינו ממש יחוד, על דרך הנאמר באדם וחוה במעשה בראשית – "ודבק [דבקות, בטחון] באשתו והיו לבשר אחד [יחוד]"[מח].

מה לגבי ה-ת? בטחון הוא תענוג? עד שתסיים בכי טוב המשימה היזומה – לא. בטחון צריך תמימות – "הולך בתם ילך בטח"[מט], בשביל בטחון צריך תמימות, אָן-התפעלות – לא להתפעל מהשקר, כי באמת הוא קרש וקשר.

נמצא שה"בראשית" של משיח היינו בטחון-רצון-אמונה-שמחה-יחוד-תמימות, הכל מכח האהבה, המתווכת בין כחות ה"בראשית" שמעליה לכחות ה"בראשית" שמתחתיה כנ"ל[נ]. עד כאן מאמר מוסגר, מהי ה"בראשית" של הבטחון ביחס לכל יסודות הלימוד שלנו, פנימיות הספירות וכחות הנפש.

המשכת האמונה בבטחון

הבטחון המופרז הוא סוד "פרזות תשב ירושלם"[נא] [בטחון קשור לפרזות, שרש פרז, הקשור גם לשרש פרץ – "עלה הפֹרץ לפניהם"[נב], הוא משיח.] ר"ת פתי, שכאשר "פתי יאמין לכל דבר [זו אמונה שאינה כלי רק לאמת, אלא אמונה שמקבלת גם את 'שקר' הבטחון.]"[נג] אזי באה ונמשכת האמונה (ב"תנועה" של "שטות דקדושה") בבטחון גמור[נד],

בבחינת "בהמות הייתי עמך"[נה] [אדם הוא שכל, וכאן צריך להיות בהמה ש]למעלה מטעם ודעת דבחינת אדם[נו] (שאופי אמונתו המבוררת הוא בבחינת "ניכרים דברי אמת"[נז] [האמונה שהיא כלי לאמת. כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'"[נח] – יש אמונה של אדם ואמונה של בהמה. אדם מאמין רק בשכל, ב"ניכרים דברי אמת", אבל בהמה גם בשקר, ואם זו בהמה קדושה – בשקר של משיח.], כמבואר בדא"ח[נט] [יש כאן בהערה אחד הציטוטים שאנחנו הכי אוהבים ללמוד על הענין של "ניכרים דברי אמת". היום לא נלמד את ההערות, כדי להתקדם.]). והיינו כמו שנתבאר לעיל שהאמונה [והיינו האמונה שבבחינת אדם] נמשכת בפנימיות המוחין, ואילו הבטחון מתגלה בחצוניות המדות [בלב, ודווקא בחיצוניותו.].

פצעי אהבה

כעת הווארט שכבר הזכרנו:

ויש לומר שרבוי פצעיו וחבורותיו של המלך המשיח הם פצעי אהבה, אהבה המבטיחה אך אינה מסוגלת לקיים [כתוב בגמרא[ס] שיש ללמוד "דרך ארץ" מזווג התרנגול והתרנגולת – התרנגול-האיש מבטיח לתרנגולת-האשה לקנות לה בגד הכי מפואר. הוא אף פעם לא מקיים, כי אין לו כסף, אבל ברוב אהבתו הוא מבטיח לה כל יום לקנות את הבגד. יפה שהוא משקר לה כל הזמן? מה קורה לו בסוף? מי שפוגם בדבור מקבל פצעים. אלה פצעי אהבה, שהרי הוא ממשיך לשקר לה כי כל כך אוהב אותה. הוא לא משקר סתם, הוא באמת רוצה לתת לה – רק לא מסוגל. אצלנו הוא לא רק רוצה, אלא בטוח שיתן לה. מהי ביאת משיח? מתנה לעם ישראל. הוא מבטיח את עצמו, אני בא היום – אתם הכלה שלי, אני מבטיח לך שאני בא היום. בסוף הוא לא בא, אבל הוא באמת מבטיח – לכן הוא מקבל פצעים, פצעי אהבה.], ואעפ"כ אינה נמנעת מלהבטיח שוב ושוב [עוד פעם מבטיח ועוד פעם מבטיח. הוא רוצה לקיים ובטוח שאכן יקיים.],

שמזה (ענין הנראה כפגם הדבור[סא], סיבת כל הנגעים כידוע [בחז"ל.]) נעשה לו "פצע תחת פצע" [שנדרש כאן פצע ועוד פצע. אפשר לדרוש שהוא פצוע בפנימיות מרצונו הבלתי-מושג לתת את המתנה – לתת את עצמו לעם ישראל – ותחת זאת מקבל גם פצעים בחיצוניות.] וד"ל.

הצדיקים שסובלים עם המשיח

רש"י מסביר ששער רומי מכוון כנגד שער גן עדן, בו יושב המשיח. משמע שגם שאר המצורעים נמצאים עמו באותו מקום – בשער גן עדן. מה הם עושים שם[סב]? מי הם בכלל? יש פירוש יפה שאלה לא סתם מצורעים, אלא צדיקי כל הדורות שסובלים יחד עם המשיח[סג].

כתוב בספר חסידים[סד], מספרי הראשונים, שבכל דור ודור צדיקים במודע לוקחים על עצמם יסורים מתוך הזדהות עם המשיח, כדי להקל מהעונש שמגיע לעם ישראל או לכל העולם כולו. לפירוש זה, כל המצורעים שם הם צדיקי כל הדורות, שמזוהים עם המשיח – מקבלים יסורים כדי להקל על הגלות והסבל של עם ישראל. מתבקש לדייק (דיוק שלא מפורש) שלמרות שהם כל כך קשורים למשיח – הם לא דרוכים כמוהו. "ועמך כֻלם צדיקים"[סה], "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים"[סו] – ובכל זאת משיח ניתן לזיהוי בכך שדרוך יותר מהם.

להדבק מהמשיח – לשמוע בקולו

נמשיך למה שאמרנו קודם, שכל העבודה שלנו היא להדבק בשגעון של המשיח:

אך "בא יבוא לא יאחר" כאשר "נידבק" גם אנו ב"מחלתו" הוא, "מחלת" הבטחון ה"מופרז" לומר "היום" (בבחינת "להגיד בבקר חסדך"[סז], "הבוטח בה' חסד יסובבנו" כנ"ל [חסד תלוי בבטחון, והחסד הוא הבקר – ביאת משיח. אילת השחר היא "אתחלתא דגאולה", לפנות בקר, והבקר הוא חסד ה', המתנה המובטחת.]), בוודאות גמורה.

והיינו אמיתת הפרוש של דברי אליהו הנביא [שלפי רש"י התכוון שצריך לשמוע בקול ה', אבל יש פירוש יותר פנימי]: "היום, אם בקולו תשמעו", היינו "בקולו" של משיח שאמר לך "היום" בבטחון גמור [לשמוע לא רק את המלה, אלא את רחש הלב ממנו היא באה – המלה כאן באה מבטחון גמור.], שכאשר תשמע ("דערהער" [עיקר עבודת חב"ד.]) בפנימיות קולו [כששומעים את הרגש הפנימי ממנו בא הדבור – נדבקים באותו רגש.] ("קול מבשר מבשר ואומר" [כל אמירתו היא לבשר את בואו.] וד"ל) לבטוח בבטחונו [אם היית נדבק לא היית אומר שהוא שִקר – היית משוגע כמוהו. אם אתה אומר שהוא שִקר – נשארת עם השכל שלך.] (דהיינו ענין התעוררות ניצוץ המשיח החבוי בלבו של כל יהודי [אם היית נדבק ברגש שלו – היה מתעורר ניצוץ משיח שיש בכך, שהרי יש ניצוץ משיח בכל יהודי, כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[סח]. הניצוץ מתעורר כאשר נדבקים במשיח, שומעים בקולו של המשיח.]) ש"קאתי מר" – "היום", ואזי פקח עיניך וראה והנה הוא בא [כמו שכתוב בפרק הבא של המאמר, הפרק האחרון, וכמו שאומר הרבי שצריך רק לפקוח את העינים.] ("קול דודי הנה זה בא"[סט] [כך אנחנו מפרשים – יש לשמוע את "קול דודי", קולו הפנימי, ואזי פוקחים עינים ורואים ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", וכבר בא, כלשון הרבי. כמו שלמדנו כמה פעמים, קודם יש שמיעה פנימית ואחריה ראיה, פקיחת עינים.]).

ג. "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" – הפצת תורת הבטחון

החסידות – תורת הבטחון

נמשיך לקרוא, נעשה היום קצת מרתון קריאה:

וזה ג"כ פנימיות ענין מענהו של משיח למורנו הבעש"ט זי"ע [פתחנו היום במענה המשיח לבעש"ט, אז חייבים להמשיך לקרוא...] – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", [מהם המעינות עליהם דבר?] דהיינו מעינות תורת הבטחון הגמור

הווארט כאן שכל מעינות החסידות הם-הם השמיעה בקול הפנימי של משיח – שריב"ל לא השכיל בתחלה - והִדבקות בבטחון הפנימי שלו. המעינות הם תורה המלמדת אותנו ומיישבת על דעתנו את מדת הבטחון הפעיל (כפי שעושים כאן כעת). רוצים להתקשר לשגעון הזה, גם להתאהב, ולשם כך צריך איזו "תורה חדשה מאתי תצא"[ע] שתלמד אותנו איך להדבק מהמשיח. זו כל תורת החסידות. זהו באמת חידוש, והראיה שכל התורה שהיתה עד הבעל שם טוב לא פעלה זאת, עדיין נשארו עם תמיהת ריב"ל על משיח – למה אתה לא בא? לא מבין אותך, לא משדר על אותו גל איתך. כל תורת החסידות היא כדי שנשדר על הגל של המשיח, על ה"היום" שלו.

נדמה ש"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא עוד תנאי, אבל לא – היות שה"היום" של המשיח לא עבד בזמנו, ריב"ל לא נדבק ממנו, וכל שכן הפחותים ממנו, צריכה לבוא תורת הבעל שם טוב כדי ללמד ולעורר אותנו בפנימיות להדבק בדעתו של משיח.

סוד שם "ככה"

שמקורו [של הבטחון הגמור] ב"כתר כל הכתרים" (סוד השם הקדוש ככה [איך משיח שיקר לריב"ל?! ככה! אין על כך תשובה, אבל השקר הזה הוא אמת לאמתו. "ככה" הוא שם קדוש בקבלה, שכתוב לפני הבעל שם טוב, אבל תוכנו הוא עיקר גילוי הבעש"ט[עא] – ש"ככה" הוא "כתר כל הכתרים"[עב].], "אשרי העם שככה לו"[עג] [אשרינו אם נתעצם עם השם הקדוש הזה. שוב, זהו שם שכתוב קודם בקבלה. אפשר לפתוח את ה"יהי רצון" שאומרים אחרי כל ספר מספרי התהלים בליל הושענא-רבה – תפלה קדומה בה רמוז שם ככה.], שנתגלה ענינו ע"י מורנו הבעש"ט זי"ע כנודע)

שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת ואפילו מהאמונה הטהורה שבבחינת "ניכרים דברי אמת" כנ"ל ["כתר כל הכתרים" אינו אמונה של אדם, "ניכרים דברי אמת", אלא אמונה של "בהמות הייתי עמך" – "בהמה רבה"[עד] שלפני האצילות (אך מופיע בנשמות גבוהות דאצילות, "אצילי בני ישראל"[עה], כשטות דקדושה).].

צער הבעש"ט – משה שמרגיש שאינו משיח

וי"ל בד"א שמורנו הבעש"ט, בתארו את חולשת דעתו וצערו כאשר שמע מענה זה מפי המשיח [באגרת הקדש שמתארת את עלית הנשמה שלו בר"ה תק"ז, כתוב בהמשך – אחרי שמשיח אמר לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה ויוכלו גם המה לעשות עליות ויחודים כמוך"] – "ותמהתי ע"ז והיה לי צער גדול [יש מסורת בעל פה, שלא כתובה באגרת, שירדו לו דמעות – ממש בכה. אבל מה שכתוב הוא שהיה לו צער גדול.] באריכות הזמן כל כך מתי זה [שהקרובים אלי יוכלו לעשות עליות נשמה כמוני] אפשר להיות" [אחר כך כותב שגילו לו שלשה שמות קדושים, ועוד שלש סגולות, שמכחם כולם יוכלו בקל לעשות עליות ויחודים, ואז יבוא משיח – יכלו כל הקליפות, "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[עו], ואז יוכל לבוא משיח. כך כתוב באגרת.].

(וידוע שמבין צדיקי החסידות [לא מצדיקי חב"ד.] היו כאלה שנאחזו בהזדהותם עם צער הבעש"ט [ועם דמעותיו] ע"מ לבטל, כביכול, את הצורך בקיום תנאי המשיח [אמרו שדמעותיו בטלו את ה'גזרה' של "יפוצו מעינותיך חוצה".] – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" [הצדיקים ידעו שרומז לחב"ד, ואמרו שכבר לא צריך – הבעש"ט שמע שצריך חב"ד ומיד בכה, ובכך בטל את הענין... כך אמרו כמה מגדולי הצדיקים.].

אך אין האמת כן, ואליבא דאמת הבעש"ט, ברב ענוותנותו, ענות משה רעיא מהימנא [שהרי הוא המשה שבדור. הזכרנו את הפסוק "אשרי העם שככה לו", וכתוב לכוון ש"שככה" בגימטריא משה[עז].], שהוא הוא עיקר אתפשטותא דמשה שבדרא בתראה [יש "אתפשטותא דמשה" בכל דור ודור, אבל בכללות הדורות האחרונים הוא עיקר משה רבינו.] (בסוד ישראל בעל שם טוב שעולה תלמיד ותיק (אלף אורות שניתנו למשה בסיני) שכל מה שעתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני [רמז יפה מאד לבעש"ט, שיבוא ישראל בעל שם טוב – ששוה בגימטריא תלמיד ותיק – וכל מה שהוא יחדש כבר נאמר למשה מסיני.]), גילה שלפי דעתו טרם זכה הוא עצמו לשלמות ה"מעין", שלמות הבטחון הגמור שבבחינת "היום" ממש (ועל דרך משה רבינו שטען "שלח נא ביד תשלח"[עח], שהרגיש שאינו עתיד להיות משיח בגלגול זה, שהרי "משה אמת ותורתו אמת"[עט] וד"ל).

יש כאן ווארט מאד חזק: "משה אמת ותורתו אמת" נשמע הכי טוב שיכול להיות, אבל לפי מה שאמרנו יש גם נקודת חסרון באמת – אמת צרופה של מוחין, "נכרים דברי אמת", לא סובלת את השקר ב"היום" של המשיח. יש מי שבתחלת שליחותו מרגיש שהוא לא עתיד להיות המשיח בגלגול זה, לא יגמור את המלאכה. לכן משה סרב לקבל את השליחות ואמר "שלח נא ביד תשלח" – אני לא המשיח, תמצא אותו שיעשה את המלאכה עד גמירא, לא אני[פ]. מחד, הוא אמר זאת מתוך הענוה שלו. מאידך, הוא באמת לא משיח. אם הוא אמר כך – הוא באמת לא המשיח, שהרי משיח בטוח שהוא בא "היום", לא ענין של אלפי שנים, לא יקח הרבה זמן. כך יש לומר שבאותו רגע שנחלשה דעת הבעש"ט מאריכות הזמן – הוא עצמו לא היה מאה אחוז בדרגת משיח.

להביא את כולם למדרגת משיח

אפשר ללמד זכות על הבעש"ט – הוא בפני עצמו מוכן להיות משיח, הוא עשה עלית נשמה. אבל אמרו לו בשמים שצריך "יפוצו מעינותיך חוצה" כדי שכולם יעשו כמוך – שצריך להביא עוד אנשים לדרגתו. גם פלא, עושים שליחות של הרבי, נוסעים להודו – או לכל מקום בעולם, גם פה בחדר – ומוצאים מישהו רחוק לגמרי מאידישקייט, מה המשמעות של לקרב אותו? קודם כל, שיגיע למדרגה שלך – בטוח. הוא צריך להגיע למדרגה שלך, ואם לא הבאת אותו לכך – לא פעלת בו כדבעי. עוד יותר, צריך להביא אותו למדרגת הבעש"ט. ידוע הסיפור המפורסם שהרבי ר' אלימלך ראה את הבעש"ט נופל מהר ומתפוצץ לששים ריבוא בעל שם טובים קטנים, שכל אחד נכנס ללב יהודי אחד – ניצוץ משיח בלב כל יהודי.

בכל אופן, כשהבעש"ט הצטער הוא באמת ירד מ"היום" של המשיח לדרגת "משה אמת ותורתו אמת", שם אפשר לומר "שלח נא ביד תשלח" – תמצא אותו. מהו המעין? שלמות הבטחון, שאתה עצמך צריך להגיע אליה. החידוש אצל הבעש"ט יותר מאצל ריב"ל – כי הוא צריך להגיע לכך ביחס לאחרים, לא רק ביחס לעצמו. אך באמת הבטחון צריך להיות בכחו להביא אחרים למדרגתו, לגרום ל"עשו כל אשר ביכלתכם". אתה בסדר, אתה המשיח, אבל דורשים ממך שתעשה את כולם משיח! אז חלשה דעתו, מתי יוכל להיות – שם הוא כבר לא היה משיח.

כמו שאמרנו קודם, 'אני משיח' (בגימטריא משוגע) הוא לא אחד שרוצה להיות משיח בעצמו – קודם אמרנו שהוא משוגע באהבתו לעם ישראל, וכעת מוסיפים ואומרים שהוא משיח בכך שעושה את כולם משיח כמוהו. אם אתה לא כל כך בטוח שאתה מסוגל לכך, סימן שאתה גם לא משיח בעצמך – זו חולשת הדעת של הבעל שם טוב.

שמות הטוב וסגולות החן

אבל משיח אומר שבפנימיות יש לך את המעינות שלך, "מה שלמדתי אותך ומה שהשגת", ועכשיו אני גם נותן לך שלש סגולות, ועוד שלשה שמות, שבקל אפשר ללמד אותם ולהדביק את כולם. קודם אמרנו שאני צריך להדבק במשיח, וכעת אומרים שהמשיח צריך להדביק את כולם. כל אחד צריך לקחת אחריות, מכח בטחון פעיל.

אך לאחר מכן נתקררה דעתו של מורנו הבעש"ט [התגובה הראשונה היתה נפילה. הרבה פעמים יש "כי נפלתי קמתי"[פא] – היתה לו נפילה בהיכל משיח, אבל מיד הוא קם, עזרו לו מלמעלה לקום. לכן אמירת הצדיקים שהזדהו עם דמעותיו שהתבטל ה"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" לא נכונה.] כאשר נמסרו לו "כלים" "קלים" [לשון נופל על לשון.] להמחיש ענין הבטחון (בטחון אותיות חן טוב [רומז לכך שחן הוא סגולה – "סגֻלת מלכים"[פב] – ו-טוב הוא שם קדוש, שם ה-טוב של הבעל שם טוב כידוע. זהו רמז בקיצור לשלש סגולות ושלשה שמות קדושים. כל השמות הקדושים הם טוב, טוב-טוב-טוב, וכל הסגולות הן חן. לכן אנחנו כל כך אוהבים את החן. "טוב" שייך לאשה, "מצא אשה מצא טוב"[פג], ועוד יותר מכך "חן" שייך לה – "אשת חן תתמך כבוד"[פד], היא מתקנת את "שקר החן". אפשר לדרוש את כל הפסוק "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל"[פה] למעליותא –"שקר החן", משיח משקר, ובעוד מישהו מתרגז על השקר שלו בעיני אחר הוא דווקא מוצא חן. בכל אופן, החן הוא הסגולה והטוב הוא שם הטוב של הבעש"ט. "אֹמר לדבק טוב", לשון הדבקה – בטוב יש סגולת דבק, להדביק את כולם.] וד"ל) לכלם.

ומאז [חזיון הבעש"ט כבר אין שום דבר שמעכב ו]"הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'"[פו] [אין שום מחיצה, חוץ מ"כתלנו" שאנחנו מעמידים.], דהיינו המחיצה המפסקת שמצד עונותינו אנו (כמבואר לעיל בדברי הרבי הריי"ץ זי"ע [שלמדנו קודם, שהכל מוכן מאה אחוז. צריך רק לפקוח עינים, להוריד את המחיצה.]).

חבור האמת והשקר – תורה וגמילות חסדים

והיינו בסוד "כל האומר אין לי אלא תורה (דהיינו בחינת 'אמת') אפילו תורה אין לו"[פז], אלא צריך לעסוק גם בתורה ("אמת") וגם בגמילות חסדים (דהיינו "שקר", [למה גמילות חסדים היא שקר? מפורש בחז"ל:] שהרי "אמת אמרה אל יברא שכולו שקרים וחסד אמר יברא וכו'"[פח] [יש בחסד משהו שקרי. אדמו"ר הזקן הזקן כתב לפני הסתלקותו שמשיח יבוא מתוך חסד שאינו של אמת – חסד עם אינטרס, חסד שיש בו שקר, רצון לקבל טובת הנאה. מצד פעולת החסד עצמה לא נורא שיש 'נגיעה' – העיקר שלעני יהיה מה לאכול. תורה היא אמת ובגמ"ח יש משהו של שקר, אבל כתוב שהאומר שאין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו – ודאי שאין לו תורת משיח, ובסוף יפסיד את כל התורה. בבטחון המופרז של המשיח יש 'כיף' גדול וניחא לו באותו 'כיף', עד שהוא המנוע שמניע אותו הלאה, לא להתיאש ח"ו. כלומר, יש איזה 'שלא לשמה' בשטות דקדושה שלו – זהו השקר שלו, שבזכותו תבוא הגאולה.]).

והנה גמילות חסדים עולה תורה [ששוה גם "רצוא ושוב", כדלקמן.], שהרי בעצם הכל אחד [האמת של התורה והשקר-לכאורה – הקשר, האהבה המשוגעת לעם ישראל – הם אחד.], בסוד "רצוא ושוב" [שתי תנועות, שצריך לומר שאחת היא תורה והשניה גמ"ח:] – "רצוא" ל"אמת" (האמונה ש"ה' הוא הכל" [גאט איז אלץ] ו"אין עוד מלבדו"[פט]) ו"שוב" ל"שקר" (הבטחון ש"הכל הוא ה'" [האמירה שהשלחן הוא ה' נשמעת כשקר. יותר הגיוני לומר שאין כלום חוץ מה', אבל לומר שהכל ה' לא הגיוני, כמעט ע"ז. אבל מפורש בחסידות שה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היינו "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט"[צ]. ה"רצוא" לאמת המוחלטת, שרק ה' קיים, "אין עוד מלבדו", וה"שוב" לעשות לה' דירה בתחתונים, הכל קיים אבל הכל ה' עצמו – "עלמא דשקרא" הוא ה'. איך עושים זאת? על ידי צדקה, גמילות חסד עם מישהו. כך עושים דירה בתחתונים ומגלים שבאמת הכל ה', שהשקר אינו שקר – הכל תלוי בבטחון בה'.] ו"אין עוד" דפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד"[צא] [הפסוק הראשון הוא "רצוא", רק "הוי' הוא האלהים", והשני "שוב", יש בו בנוסף גם שמים וארץ. הראשון על ידי תורה, שאיפת התורה לה', והפסוק השני הוא "שוב" בפירוש, "והשבת אל לבבך", הוא משיח, "שוב" של גמילות חסדים.])

– עד שיתגלה שאין זה "שקר" כלל אלא קשר ל"אמת לאמתו" בביאת גואל צדק במהרה בימינו ממש [קודם היה אמת ושקר, ופתאום אותו שקר – משיח – מתגלה כאמת לאמתו, האמת הכי אמתית, יותר אמת מאמת, יותר אמת מ"משה אמת ותורתו אמת" הראשון. מכאן נשכיל להבין גם את סוד תופעת משיחי השקר בכל הדורות – יניקת החיצונים מבחינת ה'שקר' השייך למשיח בעצם, יניקת השטות דקליפה מהשטות דקדושה, וד"ל.].

עד כאן להיום, פיתוח של רעיון אחד, מהו "היום" של המשיח, בעיקר בקשר לפסוק "אני היום ילדתיך".

"יפוצו מעינותיך חוצה" – לעשות כלים מהתעבות האורות

שאלה: איך זה שמשיח לא לומד מהנסיון קשור לאורות דתהו בכלים דתיקון?

תשובה: יש אורות שמהתעבות האור מתהוה הכלי. יש כלי שבא ממקור אחר ויש כלי שמתהוה מהאור עצמו. זה היה הווארט היום, שה"יפוצו מעינותיך חוצה" של הבעש"ט בא לעשות כלים דתיקון מיניה וביה מהאורות דתהו של 'שקר' המשיח, של הבטחון המופרז של המשיח. תורה היא כלים, תורה של "כתר כל הכתרים", לעשות לו את הכלי המתאים, עד שנראה ונבין שהשקר הוא האמת לאמתו. הדוגמה היתה היחס בין חסד לתורה. חסד שייך למישהו שעוסק בעולם הזה, לא לומד תורה כל היום – אז הוא יותר בשקר, בעלמא דשקרא, מאשר באמת – אבל בזכותו יבוא משיח. צריך הרבה לחזור על זה – לא בקלות מפנימים את האמת של השקר... לוקח הרבה עבודה.

ד. פרצוף פסוקי "היום"

מישהי אמרה פעם קודמת שצריך לעשות פרצוף מכל פסוקי "היום" שהוזכרו, פרצוף המתבקש שלא מופיע כאן. טוב שמישהי תפסה זאת. משיח ודאי בקי בכל הפסוקים, יש לו בראש את כל פסוקי "היום". יש יותר מעשרה או שלשה עשר או עשרים פסוקים – יש מאות – אבל צריך מבחר של פסוקי "היום" כנגד עשר הספירות. נעשה זאת לסיום:

דעת-חסד-הוד: "וידעת היום", "חסד אל כל היום", "חי חי הוא יודך כמוני היום"

היו כמה פסוקים שאמרנו בפירוש וברור כנגד איזו ספירה הן, כמו הפסוק "וידעת היום" – כנגד הדעת; "חסד אל כל היום"[צב] – חסד; "חי חי הוא יודך כמוני היום"[צג] – הוד. שלשת אלה לגמרי מפורשים.

בינה: "היום אם בקֹלו תשמעו"

מה עם הפסוק שכתוב בגמרא, "היום אם בקלו תשמעו" שאמר אליהו? בינה, אמא, שמיעה. אם כן, כבר אומר שאליהו הנביא משדר "אם" – תנאי, שהוא סוד "אם לבינה תקרא"[צד], פסוק מפורש – והתנאי הוא שמיעה בקול ה', ששייכת לאמא (מתאים לאליהו שהוא סוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא", כנ"ל). אם המשיח אומר "היום" בלי התנאי איזה מוחין יש לו יחסית לאליהו הנביא? מוחין דאבא, למעלה מהזמן (סוד האצילות העליונה כנ"ל).

למשיח יש גם תפילין עוד יותר גבוהות – מוחין דאבא הם תפילין דר"ת ומוחין דאמא הם תפילין דרש"י, ויש גם תפילין דשמושא רבה (שייך לסוד "בהמה רבה" שלפני האצילות, כנ"ל) ותפילין דראב"ד (סוד "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[צה] – המשיח לא ישקר לעולם כאשר מכריז "היום" בבטחה גמורה יום אחר יום, וגם לא ינחם-יתחרט לעולם כאשר נדמה שלא בא באותו יום), הכל השגות לגבי ביאת משיח.

בכל אופן, יש לנו כבר מפורש בינה, דעת, חסד והוד – התחלה טובה.

מלכות: "אני היום ילדתיך"

הפסוק שלמדנו היום, שאמרנו שהכי מפורש, ואם סתם הייתי צריך לחשוב לאיזה פסוק משיח התכוון כשאמר "היום" הייתי אומר אותו – "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" – הוא ממש לידת משיח. אמרנו שמשיח נולד ממלכות דאין סוף, הוא מלך המשיח, לכן אני חושב שה"אני" כאן ופשט הפסוק בכלל שייך למלכות – המלכות של מלך המשיח. הייתי יכול לחשוב שקשור לנצח, למה? בגלל ה"חק" – "אספרה אל חק", פרצוף הנצח דאלב"ם כנ"ל. כתוב שראשית בנין המלכות הוא מספירת הנצח. "נצח ישראל" הולך על דוד המלך. בכל אופן, העצם שלו הוא מלכות.

גבורה: "היום אתם יֹצאים"

יש פסוק שהזכרנו פעם קודמת, פסוק של יציאת מצרים – "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[צו]. הייתי יכול חשוב ש"חדש האביב" הוא חסד. אבל לאיזו ספירה חז"ל מיחסים יציאת מצרים? אנו אומרים כל יום "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד"[צז] וחז"ל אומרים "'הגדלה' זו מעשה בראשית... 'הגבורה' זו יציאת מצרים... 'והתפארת' זה מתן תורה"[צח], אליו מתקרבים. בכל אופן, אומרים שיציאת מצרים היא גבורה – עשר מכות, קריעת ים סוף. יש שם שלש ידות ("יד הגדֹלה"[צט], "יד החזקה"[ק], "יד רמה"[קא], כנגד חג"ת), אבל בכללות הם גבורה, לכן חז"ל אומרים שיציאת מצרים היא גבורה – לכן שם נשים את הפסוק "היום אתם יֹצאים בחדש האביב". יש שם חסד, חדש האביב, אבל בכללות יציאת מצרים היא גבורה, גילוי הגבורה של ה' – שבפרט היינו חסד שבגבורה, בסוד "נגֹף ורפוא"[קב] – "'נגף' למצרים 'ורפוא' לישראל"[קג].

חכמה: "ואבֹא היום אל העין"

היה עוד פסוק שהזכרנו שמתאים לחכמה – גם שייך לבעל שם טוב. מאיפה יוצא השם הקדוש של קפיצת הדרך? "ואבא היום אל העין"[קד]. קפיצת הדרך היא גם משהו למעלה מהזמן והמקום, להכנס לאיזה ממד אחר שאינו מוגבל בזמן ומקום שלנו. מהי "עין"? גם עין וגם אין – ה-א היא פנימיות ה-ע, כמו שהסברנו – "החכמה מאין תמצא"[קה]. בקפיצה הזו, בסיפור הזה, אליעזר עבד אברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך[קו] – הוא עבר מטמורפוזה, שינוי מהות, שינוי צירוף.

איפה עושים כזה דבר (שינוי מציאות על ידי שינוי צירוף, כמו "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחמץ וידלוק"[קז])? ב"מצרף לחכמה"[קח], שם אפשר להחזיר לאין ולהוציא צירוף אחר. "צהר תעשה לתבה" [קט]– לעשות מ-צרה צהר – הוא בחכמה שבנפש. כל זה לומר שלשם מתאים "ואבא היום אל העין" – "היום יצאתי היום באתי", כהדגשת חז"ל את המלה "היום" בפסוק. הוא גם שליח בטל לאברהם אבינו, "עבד אברהם אנכי"[קי] שאפילו לא מזדהה בשמו, ו"אלהי אברהם" היינו חכמה בקבלה[קיא] – "אב-רם" הוא "השכל הנעלם מכל רעיון"[קיב], חכמה. אברהם הוא האב, האבא, הראשון שלנו, סוד "ואבא היום אל העין", מוחין דאבא.

החכמה ביסוד ובמלכות – קפיצת הדרך וקפיצת הארץ

עוד פעם, כל הדברים האלה הם "היום" שאם נקיים אותו יבוא משיח. משיח ענה שבא "היום", ואומרים שהתכוון למשהו, ואם נקיים את הכוונה שהוא התכוון – אז הוא יבוא. זהו הווארט הכללי כאן של כל הפרצוף. אם אנחנו נגיע לסוד קפיצת הדרך, ממילא משיח יקפוץ – יקפוץ את הדרך שלו ויגיע אלינו.

יש "קפיצת הדרך" ויש "קפיצת הארץ" – לפעמים כתוב כך ולפעמים כתוב כך. מה ההבדל ביניהם? יש כמה פירושים, ואחד הפירושים הפשוטים בקבלה ש"הארץ" היא המלכות ו"הדרך" היא היסוד. אם הדרך קופצת – החתן קופץ לכלה. אם הארץ קופצת – הכלה קופצת לחתן. צריך את שניהם. הכח של קפיצת הדרך וקפיצת הארץ בא מהחכמה – החכמה היא גם ביסוד וגם במלכות, "אבא יסד ברתא"[קיג]. לקפוץ למקום השני, לקפוץ אל הזולת.

הבאת המשיח בעבודות ה"היום"

אם נקיים את "ואבא היום אל העין", קפיצת הדרך וקפיצת הארץ, משיח יקפוץ אלינו.

"היום אם בקלו תשמעו" – פשוט שאז יבוא משיח.

אם נקיים "וידעת היום והשבת אל לבבך" – לדעת שהכל ה', שהנדמה שקר הוא אמת לאמתו – זהו משיח.

"חסד אל כל היום" – על ידי חסד מביאים את המשיח, שעושים כל הזמן חסד, בלי להפסיק, גם חסד שאינו של אמת.

"היום אתם יצאים", כל יום יש יציאת מצרים – כתוב בתניא[קיד] שכאשר אומרים פעמים ביום קריאת שמע זו יציאת מצרים, זו ביאת משיח (והוא סוד "אני בינה ['אם בקֹלו תשמעו'] לי גבורה ['היום אתם יֹצאים בחדש האביב']"[קטו]).

קמים בבקר – "מודה אני לפניך", "חי חי הוא יודך כמוני היום", ה"אדן" של היום (אדן = מודה) – ככה מביאים משיח עם מדת ההוד.

"אני היום ילדתיך" – בפירוש לידת משיח.

רק לומר שכל הפסוקים האלה הם איך להביא משיח, עם ה"היום" הבטוח של משיח עצמו.

כתר: "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא..."

משיח בזכות שבת

למדנו שבשבת כתוב ג"פ "היום" – "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[קטז]. איפה כדאי לשים את "היום" של שבת? בכתר, "אז תתענג על הוי'", עונג שבת. יש שלש בחינות של "היום", ונאמר בקיצור – או כנגד ג רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון, או שעוד יותר גבוה, כפי שתיכף נסביר.

קודם כל, מה זה קשור למשיח? משיח אומר שאני בא "היום". אם הולך על שבת, מה הוא אומר? אני בא בזכות שבת. איך אני יודע שמשיח בא בזכות שבת? כתוב בפירוש, "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין"[קיז]. המשיח אומר שבא "היום", וצריך לחשוב על איזה "היום" התכוון – אני חושב שאולי התכוון ל'חזקה' של "היום" שכתוב בשבת, ובעצם אמר 'תשמרו שבת ואני בא מיד'. בחסידות[קיח] כתוב ש"שתי שבתות" הן בשבת אחת, שיש בה גם שלש שבתות – הכל בשבת אחת, שתים שהן שלש.

אמונה-תענוג-רצון

יש מאמר מאד יפה של רבי הלל, שכדאי ללמוד אותו, בתוך ביאורו על שער היחוד של אדמו"ר האמצעי[קיט], שגדר כתר הוא אחד שהוא שנים שהוא שלשה. מצד אחד כל הכתר הוא דבר אחד, מצד שני שני דברים, עתיק ואריך, ומצד נוסף שלשה דברים, שלשה רישין שבכתר. דווקא בכתר צריך להבין שהוא הכל – אחד שהוא שנים שהוא שלשה. מתאים לשבת, "שבת אחת" ו"שתי שבתות" ושלש "היום" בכל שבת.

אם מסבירים כנגד הסעודות, כתוב בפירוש שהן כנגד האבות – הסעודה הראשונה כנגד יצחק, סעודה שניה כנגד אברהם וסעודה שלישית כנגד יעקב. יצחק שייך ל"חקל תפוחין קדישין", "בנין המלכות מהגבורות"[קכ], אברהם ל"עתיקא קדישא" ויעקב ל"זעיר אנפין". איך הם ב-ג רישין שבכתר? לפי הסדר[קכא] – אברהם אמונה, יצחק תענוג ויעקב רצון.

יוצא כאן משהו מחודש, מבנה מאד יפה, שמתחילים מהתענוג של יצחק. כמה שוה "אכלֻהו היום", הראשון, עיקר התענוג – שוה ענג ("אכלהו" = "היום" ע"ה). "כי שבת היום להוי'" – עליה לה', עליה מ"חקל תפוחין קדישין", עליה מיצחק לאברהם, מתענוג לאמונה. אחר כך צריך לרדת ליעקב (תענוג המלובש ברצון, סוד חפץ כנודע[קכב]), אבל הירידה הזו ממשיכה עוד יותר גבוה – "רעוא דרעוין", רצון הרצונות, כפי שנקראת סעודה שלישית. יש משהו ברצון שבא מהפנימיות, ממה שבתוך האמונה, "חביון עז העצמות". אמרנו בקיצור – מקוה שבחזרות יסבירו יותר טוב. זו דרך אחת להסביר שלש "היום" בכתר.

שלש מדרגות תענוג

יש דרך הרבה יותר פשוטה, יותר גבוהה, שנאמר רק כדי שנלמד כמה ביטויים חשובים. כל הפסוק הוא עליה בתוך הספירות של הראש העליון של הכתר, רדל"א, בתוך ג"ר דעתיק – הבינה דעתיק, החכמה דעתיק והכתר דעתיק.

קודם כל נאמר כלל: שבת היא תענוג. קודם אמרנו שבין שני ה-ת יותר מתאים לבטחון תמימות, לא תענוג. איזה תענוג שללנו? תענוג מורכב. יש בתענוג שני סוגים. יש בכלל, צמד מלים שהן דבר והיפוכו – דבר מורכב ודבר פשוט. יש משהו פשוט, שלא מורכב משום דבר אחר, רק הוא, ויש דבר מורכב. בספירות רואים זאת דווקא בתענוג. אפשר לקבל תענוג ממשהו – זהו תענוג מורכב. תענוג מחכמה חדשה, או מכל דבר אחר, הוא תענוג מורכב. אבל יש תענוג פשוט, שאינו משום דבר – זהו התענוג האמתי. לכן תענוג הוא אין, הוא לא מורכב – איני מתענג משום דבר.

גם בשבת בחב"ד, הגם שצריך לענג את שבת במאכל ומשתה, ידוע שלא עושים ענין מהגשמיות. לתענוג של שבת יש ביטוי גשמי, אבל התענוג האמתי הוא תענוג פשוט. [גם לא ניגונים?] בניגון יש תענוג פשוט, תיכף נסביר. אז מהו באמת האוכל, "אכלֻהו היום" שעולה ענג, אם שבת היא תענוג פשוט? בשביל משיח צריך תענוג פשוט, לא משום דבר. ל"אכלהו היום" קוראים "תענוג פשוט הבא במורגש". אם התענוג הוא פשוט, משום דבר, שאלה אם אני מרגיש אותו בכלל. איך אפשר להרגיש דבר שהוא לא-כלום? באמת פלא.

זהו ביטוי שאדמו"ר האמצעי במיוחד משתמש בו[קכג]: "תענוג פשוט הבא במורגש". הכל היה בשביל ללמוד ביטוי זה. מצד אחד הוא פשוט, לא מורכב, לא תענוג ממשהו – אבל מרגישים אותו. פלאי פלאים, נשיאת הפכים. מדרגה זו נקראת בינה דעתיק, ועליה נאמר "אכלהו היום". האוכל הוא בשביל להרגיש. אבל האוכל של שבת הוא לא בשביל כמה האוכל טעים, אלא איזה קטלזיטור (זרז) להרגיש את עצם השבת – שהוא תענוג פשוט, אבל שיהיה מורגש. האוכל הזה פועל שהתענוג הפשוט של שבת יהיה מורגש אצלי – פלאי פלאים.

יש משהו לפני כן. החידוש כאן שיש פה נשיאת הפכים, שמצד אחד פשוט ומצד שני מורגש. כל נשיאת הפכים היא משהו עצמי. אבל לפני כן יש את החכמה דרדל"א – הכל כאן רדל"א, כל ג"ר דעתיק הם רדל"א – שהיא תענוג פשוט הנעלם, לא מורגש. לפני שאני מרגיש אותו יש שלב שהתענוג הפשוט הוא נעלם – הוא קיים, אבל נעלם, לא מורגש.

יש משהו אפילו לפני כן, עצם זה שהוא תענוג פשוט אינו בהוה, אלא רק תענוג פשוט עתידי. אותו תענוג פשוט עתידי, כביכול, הוא-הוא עיקר האמונה הפשוטה של הנפש האלקית בישראל (מצד אחד כל הרדל"א הוא בחינת אמונה ביחס לשני הראשין התחתונים של הכתר, רישא דאין ורישא דאריך, תענוג ורצון בכלל, אך בפרט, עיקר נקודת האמונה הפשוטה הוא הכתר דרדל"א, עצם הרדל"א.

אמונה פשוטה, כתוב בחסידות[קכד], היא אמונה בתענוג פשוט שעתיד להיות, עתיד להתגלות. בדרך עליה מלמטה למעלה (במעלות שבת קדש) באים מהתענוג הפשוט הבא במורגש (בינה דרדל"א), "אכלהו היום", לתענוג הפשוט הנעלם (חכמה דרדל"א), "כי שבת היום להוי'", ואחר כך עולים לתענוג הפשוט העתידי שלא נמצא בהוה כלל, אמונה פשוטה, "היום לא תמצאהו בשדה" (היום לא אבל מחר כן, על דרך "'היום לעשותם'[קכה] ומחר לקבל שכרם"[קכו]). שוב, "היום לא", ה"היום" השלישי, הוא התענוג העתידי – הכי גבוה, סעודה שלישית, שלא מרבים באכילה. "היום לא" הכוונה ש"היום", היינט, יש בחינה בשבת שבאמת אינה היום, אלא רק עתידה להיות – "היום" עתידי. זו האמונה העיקרית, כתר דרדל"א. אבל "כי שבת היום להוי'" – לה', לא לי – היינו התענוג שנמצא היום, אך אינו מורגש לי, התענוג הפשוט הנעלם.

אם כן, הפסוק מתפרש מאד יפה, כפתור ופרח – יותר טוב ויותר פשוט מכל הפירושים – על שלש דרגות התענוג הפשוט, עיקר ענינה של שבת קדש. [קשור ליכולת-כח-פועל?] כן, בהחלט. תענוג פשוט בשרש, שלא נמצא במציאות כלל, הוא בגדר יכולת, "היום לא תמצאהו", היינו האמונה הפשוטה, התענוג הפשוט העתידי. יש תענוג פשוט שהוא "אכלהו היום", המורגש בפועל, הבינה דרדל"א, ויש "כי שבת היום להוי'", תענוג פשוט שבכח להתגלות, החכמה דרדל"א.

תפארת: "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום"

עד כאן רק כדי למקם את כוונת משיח – אם התכוון, ודאי התכוון – לשבת בכתר. חסרים לנו עדיין תפארת, נצח ויסוד. בתפארת יש פסוק שרש"י מפרש שהולך על תפארת, פסוק מאד חשוב – "את הוי' האמרת היום"[קכז] ואחר כך "והוי' האמירך היום"[קכח]. מה פירוש "האמרת" ו"האמירך"? בשניהם כתוב "היום". חז"ל[קכט] מפרשים "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם" באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קל], ביחוד ה' שכתוב בתפילין שלנו, ו"אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" באמירת "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[קלא], כפי שכתוב בתפילין דמארי עלמאקיז. יש שם הרבה רמזים יפים שלא נזכיר כעת.

רש"י בפירושו הראשון אומר שאינו יודע משמעות "האמרת" ו"האמירך", אבל בפירוש שני אומר שמצא לו מקור בתנ"ך – "יתאמרו כל פֹעלי און"[קלב], לשון תפארת[קלג]. כלומר, "את הוי' האמרת" היינו לפאר את ה', דהיינו לעשות ממנו חטיבה אחת בעולם באמירת "שמע ישראל", וה' מפאר אותנו, "והוי' האמירך היום" – "פאר" הוא גם תפילין, כמו שמכוונים בברכת "עוטר ישראל בתפארה". שני "היום" האלה הם בתפארת – "את הוי' האמרת היום" בחסדים המגולים של התפארת (שני השלישים התחתונים של התפארת) ו"והוי' האמירך היום" בחסדים המכוסים (ביסוד אמא) של התפארת (השליש העליון של התפארת). לפי זה, איך מביאים משיח? על ידי זה גופא, שעושים את ה' חטיבה אחת בעולם שכנגד זה ה' עושה אותנו חטיבה אחת בעולם (וכל זה מכח מצות תפילין) – זהו משיח.

נצח: "אתם נצבים היום"

בנצח גם פסוק מאד חשוב. כמו שיש פסוק על יציאת מצרים, "היום אתם יצאים", יש פסוק מאד חשוב על ראש השנה – שם של פרשה שנקראת תמיד לפני ר"ה, "אתם נצבים היום כלכם"[קלד]. כתוב ש"נצבים" כמו נצח. "נצבים" ברגל ימין, ספירת הנצח (במאזני המשפט, מזל מאזנים של חדש תשרי, ימי הדין, הנצח הוא כף זכות – "זוכים בדין"). הפשט של "נצבים" היינו חיים וקיימים – עומדים יציבים וקיימים, כל עשר המדרגות של עם ישראל. אחר כך כתוב "את אשר ישנו עמנו עומד היום ואת אשר איננו עמנו היום"[קלה] – פעמים כתוב "היום", מי שנמצא כאן ומי שלא נמצא כאן, כולם כאן. כל הנשמות היו וה' העביר אותנו בברית.

שוב, המשמעות של "אתם נצבים היום" היא שאנחנו זוכים בדין (כנ"ל). "היום" היינו יום הדין, ו"אתם נצבים היום" אומר שעומדים נצבים ו"דידן נצח", מנצחים בדין. "אתם נצבים היום" בנצח, כל השנה. לגבינו אומר שהראש של ר"ה שייך למשיח. מתי הבעש"ט פגש את המשיח? ב"אתם נצבים היום", ב"היום" של ראש השנה. זהו יום מסוגל לביאת משיח – 'ראש' של ביאת משיח.

יסוד: "היום הוי' נראה אליכם"

אחרון אחרון חביב, בתחלת פרשת שמיני כתוב "ויהי ביום השמיני" ואחר כך כתוב "היום הוי' נראה אליכם"[קלו]. מכל ה"היום" שאמרנו, זהו היחיד שכתוב בו "היום הוי'". היה בר"ח ניסן אמנם, אבל הוא היום השמיני למילואים, יום הקמת המשכן, יום שנטל עשר עטרות, יום שהשכינה ירדה לעם ישראל – "שכינה בתחתונים" – וכולם רננו והללו את ה' ונפלו על פניהם וכו'. גם היה שם סיפור מיתת בני אהרן, שהקריבו אש זרה.

בכל אופן, כתוב[קלז] בפירוש שאותו "היום" רומז לברית מילה, כי הוא יום השמיני – "ויהי ביום השמיני קרא משה..." ואז אמר לבני ישראל "היום הוי' נראה אליכם". זה ודאי פסוק ששייך למשיח, שה' מתגלה, וכאן הדגש שמתגלה בזכות "השמיני" – שמיני הוא למעלה מהטבע, ורומז (כבפסוק "למנצח על השמינית"[קלח]) לברית המילה, ספירת היסוד, ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם"[קלט], למשה שבדור. בזכות זה "היום הוי' נראה אליכם". משיח, מתי אתה בא? "היום". איזה "היום"? "היום הוי' נראה אליכם". מתאים לתשובה לבעש"ט, שביום שכולם יזכו להתגלות אלקית (תיקון נשמות נדב ואביהוא, תלמידי משה רבינו, על ידי תלמידי הבעל שם טוב) – יותר מסתם עלית נשמה – זה עצמו ביאת משיח.

סיכום

שוב, יש הרבה פסוקי "היום" חשובים בתנ"ך, אבל עשינו מבחר פסוקים שקשורים למשיח ויש להם מיקום די ברור בעשר הספירות. המבנה נועד בשביל להתבונן בו. עוד פעם, בשביל מה טוב לעשות פרצוף? בסוף השיעור, "המעשה הוא העיקר", בשביל מה טוב כל המבנה? רק אם יזכרו את הפסוקים ויתבוננו בהם, עוזר להתדבק במחלה של משיח, מחלת ה"היום" אני בא!

ולסיכום:

העיקר שתהיה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ושיהיה "משיח נאו" – שמשיח יבוא עוד לפני מתן תורה, היום ממש.