בע"ה

כ"ה שבט ע"ט – כפ"ח

מקור הבטחון

אמונה ובטחון (20) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פירושי "שקר החן והבל היפי"

"שקר החן והבל היפי" – מהכנעה להמתקה

צהרים טובים לכולן. נפתח בווארט של הרבי מקוצק – צדיק גדול בחסידות, שהיארצייט שלו בכ"ב שבט, כמו הרבנית חיה-מושקא – שגם נוגע מאד לבנות ונשים. הוא פירש את הפסוק שבסוף אשת חיל – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל"[ב].

הפירוש הפשוט הוא שעשיית ענין גדול מחן – מציאת חן, התייפות, איפור וכו' – היא שקר. מה שחשוב, במיוחד אצל אשה, הוא "אשה יראת הוי' היא תתהלל". מגדולי ישראל החשובים שלפני החסידות, כמו המהר"מ שיף[ג] ועוד, פרשו כי כאשר אשה יראת ה' אזי "היא תתהלל" גם בחן וביפי שלה. כלומר, חן ויפי אינם דבר פסול, רק שלא טוב (אלא רע) לעשות אותם העיקר – בחיצוניות, בהתפארות, בגאוה – אבל כאשר עושים עיקר מיראת ה' הם טובים. התורה משבחת את האמהות ביפי, "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה"[ד], וכך כל צדקניות התורה משתבחות ביפין, כי העיקר אצלן הוא יראת ה'. זהו פירוש שהופך את הקערה – הפשט שולל חן ויפי, ולפי הדרוש העיקר יראת ה', ואז גם החן והיפי טובים.

הרבי מקוצק מוסיף פירוש אמצעי, כך שנהיים שלשה שלבי פירוש, המתאימים למבנה היסודי של הבעש"ט[ה] – הכנעה-הבדלה-המתקה: הפירוש הראשון, הפשוט, כולו הכנעה – צריך להכניע ולהשפיל את היצר להתיפות ולמצוא חן, כי הוא לא טוב. זו עבודת נפש של הכנעה – הכנעת מה שמוסיף לי איזה אגו, איזו גאוה, החן והיפי. רק יראת ה' היא הטוב בחיים, ואדרבא – היא גופא עוזרת להכנעת יצר החן והיפי. לפי הפירוש השני – שחשוב לציין שנאמר גם לפני החסידות – יש אתהפכא גמורה, המתקה, שחן ויפי יכולים להיות הדבר הכי טוב. מתי? כאשר "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה. לרבי מקוצק מתאים פירוש של הבדלה, כל הדרך של קוצק היא הבדלה. מתאים גם לפשט התניא, שצריך לעשות אתכפיא, אבל העיקר להרגיש את הבדלת הקדושה ממה שלא קדוש.

פירוש הרבי מקוצק

הווארט של הרבי מקוצק מאד יפה – פשוט הופך את פירוש המלים "שקר החן והבל היפי": לפי הפשט חן הוא שקר ויפי הוא הבל, אבל הוא מפרש שבעולם בו השקר הוא שמוצא חן בעיני אנשים, וההבל הוא מה שיפה בעיני אנשים – צריך להתגבר ולהבדל מ'הנחות העולם' (ביטוי חב"די, לא שלו), להתבדל ממוסכמות העולם, ולהתעצם עם יראת ה'. רק יראת ה' יכולה להציל את האדם משקיעה במוסכמות החברה, הבנויה על ערכי שקר ועל הבלי העולם הזה. כאשר ערכים שקריים מוצאים חן בעיני כולם והבלים ("הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[ו]) יפים בעיני כולם – צריכים להתעצם עם יראת ה' כדי להבדל מכך. פירוש מובהק של הבדלה, שמשנה את כיוון הביטוי "שקר החן והבל היפי".

שוב, בפשט החן הוא שקר והיפי הוא ההבל, אבל הוא קורא הפוך – השקר הוא החן בעיני אנשים וההבל הוא היפי בעיני אנשים, ובמצב כזה, בחברה כזו, בעולם כזה, צריך "אשה יראת הוי' היא תתהלל". העולם הזה הוא עלמא דשקרא – עולם בו השקר מוצא חן – וליהודי יש כח דווקא בכזה עולם להתחזק ולהתעצם ביראת ה', זו העבודה הנחוצה.

בקבלה ובחסידות כתוב שעולם הזה, עולם העשיה, "רובו רע"[ז] – לכן הוא נקרא שקר. כלומר, השקר אהוב בו על אנשים בטבעם הראשון, אבל יש גם אפשרות להתגבר ולהגיע לטבע שני. ידוע ש-טבע שני באמת אמת[ח]. יש לנו נפש אלקית, "נפש השנית בישראל"[ט], שצריכה להתגבר על הנפש הראשונה.

שלשת הפירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, שלשת הפירושים הם לפי סדר חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה:

ההכנעה היא פשוט לא לעשות ענין מחן ויפי – הם לא הענין, הענין הוא יראת ה'.

ההבדלה היא תשומת לב שכל החברה בנויה על ערכים לא אמתיים – שהשקר הוא החן וההבל הוא היפי – ומתוכה התחזקות ביראת ה', "אשה יראת הוי' היא תתהלל". מכך גם מובן ש"אשה יראת הוי'" היא בעצם תיקון החברה – כל התיקון תלוי ב"אשה יראת הוי'", השוללת את היסודות הרעועים של החברה. הגבר לא יכול לתקן את החברה כמו האשה שעושה את יראת ה' עיקר. זו ההבדלה, שיש בה תיקון גדול.

ההמתקה היא הפירוש השלישי, שבעצם חן ויפי טובים ואהובים גם אצל ה' – "אשת חן תתמֹך כבוד"[י]. מתי? רק כשיש יראת ה', שהופכת הכל לקדושה. זהו חן האמהות שלנו, שבזכותן תבוא הגאולה – בזכות נשים צדקניות.

עד כאן ווארט לכבוד היארצייט של הרבי מקוצק זצ"ל, שחל ביארצייט הרבנית חיה-מושקא ע"ה– ווארט שמאד מתאים לה.

ב. שרשי האמונה והבטחון בחכמה ובינה

אמונה ובטחון – שכל ורגש – אין ויש

אחרי הקדמה זו נסתכל בספר. פעם קודמת[יא] למדנו על שכל ורגש. אנחנו עוסקים באמונה ובטחון, ובשיעורים האחרונים הסברנו שאמונה היא בחינת 'אין' ובטחון הוא בחינת 'יש', "אל כל החיים יש בטחון"[יב]. בטחון, במיוחד בטחון פעיל, לקום ולעשות, בא מתוך ישות דקדושה. איפה האין (האמונה) והיש (הבטחון) בנפש? אמרנו שיחסית האמונה שורה יותר בשכל, ב'מח – שכל אמתי הוא בטול, "ונחנו מה"[יג], הבטול של משה רבינו – ויש הוא ברגש, בלב. אמונה ושכל נשמעים דבר והיפוכו, אך באמת האמונה שורה בשכל המתוקן, האמתי, והבטחון, היש של הקדושה, ברגש.

הסברנו שיש "גבֹה מעל גבֹה" – שרש הרגש מעל השכל, ושרש השכל מעליו, וככה עד אין סוף ממש. שרטטנו 21 מדרגות, רגש-שכל-רגש-שכל-רגש-שכל וכו' עד לפני הצמצום, עד לשרש יש אמתי שבתוך ה' ממש – יא דרגות רגש וביניהן י דרגות שכל.

עד כאן מה שכבר למדנו. כעת הגענו למשפט הראשון בעמ' עג.

חכמה ובינה – שרשי האמונה והבטחון

האמירה שה'אין'-האמונה בשכל נשמעת חידוש. קודם כל, כי שכל הוא משהו, אני מבין משהו, וגם קשה לומר שהוא אמונה – לכאורה אמונה היא למעלה מטעם ודעת, בלי שכל. איך אני אומר שאמונה הולכת עם שכל? השאלה עולה כי כאשר אומרים סתם 'שכל' חושבים על בינה יותר מאשר על חכמה. האין של השכל הוא בחכמה, בטול, כמו משה רבינו, "ונחנו מה", ושם שורה האמונה. אין הכי נמי שבבינה – סתם שכל, שאני מבין משהו, 'השגה' כפי שהיא נקראת הרבה פעמים בחסידות, שרצתי לתפוס משהו עד שהשגתי אותו – יש ישות. גם בשביל לרוץ ולהשיג אני צריך בטחון – כל דבר שאני עושה מצריך בטחון בנפש.

שוב, כשסתם אומרים שכל חושבים על הבינה, לא על החכמה, ובבינה יש יחסית 'יש'. כלומר, שרש הרגש – שהוא ה'יש' – הוא במח הבינה. מח הבינה בקבלה הוא אמא, שייך לאשה. שרש האמונה הוא באין של החכמה. הרבה פעמים בחסידות חכמה ובינה נקראות אין ויש, כי הפסוק אומר "והחכמה מאין תמצא"טז. חכמה היא אין, ומי שמבין ומשיג אותה הוא יש.

מי שמשיג גם שמח – כתוב שמי שמשיג משהו שמאד רצה מתמלא שמחה – לכן אמא מסמלת שמחה, "אם הבנים שמחה"[יד]. שמחה היא גם כמו רגש, "נתתה שמחה בלבי"[טו], ויש בה ישות. כשמדובר בשמחה של מצוה זו ישות דקדושה. החכמה היא מקור האמונה והבינה היא מקור הרגש והבטחון.

השראת האמונה בחכמה

נקרא בפנים:

בשכל גופא, "והחכמה מאין"[טז] [החכמה באה מאין, ולכן היא עצמה נקראת אין, יחסית לבינה.], ושם עיקר השראת האמונה [הכוונה במשפט הקודם – שהאמונה שורה בשכל – היא בעיקר בחכמה.].

יש הבדל בחסידות בין השראה להתלבשות או השתלשלות – אלה מושגים שונים[יז]. השראה היא אור מקיף, המורגש בדבר שהוא שורה בו, אבל לא ממש מתחבר אתו. כך, האמונה היא לא ממש שכל, אבל במח החכמה, בו יש נביעת חידושים מתמדת, מורגשת השראת האמונה.

במלים פשוטות: לפי האמונה של האדם הוא מחדש חידושים בחייו – בשכלו ובכלל בחייו. מסבירים[יח] שאמונה היא גם לשון אמנות. מאיפה מקבלים את החוש-ההשראה לצייר, לנגן או לחדש בתורה (גם זו אמנות)? אמן צריך השראה. מאיפה הוא מקבל אותה? מהאמונה שלו. החידוש שלו הוא חכמה, אבל האמונה – חוש האמנות – שורה בתוך החכמה. על כך כתוב "החכמה מאין תמצא".

שרש הבטחון בבינה

המשך הפסוק "והחכמה מאין תמצא" הוא "ואי זה מקום בינה" – פסוק בספר איוב (בפרק כח, המכונה "פרק החכמה"). החכמה באה מאין – על פי פשט 'מאיפה', איני יודע – ולעומת זאת אני מרגיש שלבינה יש מקום, רק שעדיין איני מזהה אותו, לכן "ואי זה מקום בינה". שני חלקים מקבילים, שאפשר לחשוב שהם זהים, שגם החכמה גם הבינה נעלמות, אבל כשמדייקים, יש הבדל – לבינה יש מקום מסוים והחכמה בא מאין, מאין-מקום בעצם. מה לומדים מכך בקבלה וחסידות? שהבינה-אמא היא שרש המקום – בבינה יש התיישבות, בעוד החכמה היא בטול, אין.

כך כתוב כאן:

ב"מקום בינה"טז [לבינה יש מקום מוגדר.] מקור ושרש הבטחון [האמונה שורה בחכמה והבטחון בא ממקום הבינה.] ([מאיזה עוד פסוק לומדים זאת?] בסוד "כי בו [בה'] ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו [בטחנו בשם קדשו של ה', ומכח הבטחון באה לנו שמחה בלב – שמחה בלב היא מ"מקום בינה", "אם הבנים שמחה".]" [מכאן לומדים שיש קשר בין בינה, "מקום בינה", לבטחון, תחושת היש של הקדושה – בטחון בה', בעיקר שנותן לי כח לעשות חיל, וגם אם כעת אי אפשר לעשות, אני בוטח בה' שהוא ידאג לי, בטחון סביל.],

שׂיכול הימין והשמאל

וכנ"ל [דבר שכבר למדנו] שבסוד האמונה והבטחון הבינה מתקשרת לנצח והחכמה להוד,

יש במח חכמה ובינה, מח ימין ומח שמאל. למטה, ברגלים, נצח הוא רגל ימין והוד רגל שמאל. מה יודעים היום במדע? איזה מח שולט על הימין ואיזה מח שולט על השמאל? בניגוד להשקפה הראשונה, לשכל הראשון, יודעים היום שמח ימין שולט על השמאל ומח שמאל על הימין. בתורה הפסוק העיקרי בנושא הוא לגבי ידי יעקב אבינו – "שִׂכל את ידיו"[יט]. "שִׂכֵּל" לשון שֵׂכֶל, סימן שידי יעקב – ששם את ידיו הפוך על ראשי אפרים ומנשה – היו עם שכל. יש בידים תכונת שכל, שהימין הולך לשמאל והשמאל הולך לימין.

לעניננו, רגל ימין, נצח, היא בטחון פעיל, ורגל שמאל, הוד, היא בטחון סביל. בטחון סביל קרוב לאמונה, רק שאמונה היא שכל מה שה' עושה הוא לטובה ואיני מתערב כלל, ובטחון סביל הוא שיהיה טוב הנראה והנגלה, אך איני יכול לעשות זאת, רק ה' יכול ואני סומך עליו. הצד השוה בין אמונה לבטחון סביל (הוד) הוא שרק ה' עושה. החכמה, מח ימין, בחינת אין, בה שורה האמונה – הולכת-משפיעה, נותנת כח, לרגל שמאל, הוד, הבטחון הסביל. אבל הבינה, מח השמאל, ה'יש' של השכל – מקור הרגש שבשכל – הולכת לרגל ימין, לנצח, הבטחון הפעיל, לקום וליזום לעשות דברים. דווקא האמא משפיעה לכח הזכרי, הבטחון הפעיל, "איהו בנצח"[כ], והאבא לכח הנקבי, הבטחון הסביל, "איהי בהוד" – הפוך ממה שהייתי חושב. איך הגענו לכך? מהפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[כא] – קשר בין מח שמאל, שמחה, לרגל ימין, בטחון[כב].

ע"ד "שכל את ידיו" ו"אחליפו דוכתייהו" [תופעה זו נקראת בקבלה[כג] וחסידות[כד] "אחליפו דוכתייהו", שהמקומות מתחלפים, הימין הולך לשמאל והשמאל לימין. תופעה נסית ופלאית זו קורה דווקא כאשר יש גילוי עצמי:], תכונת כל גלוי עצמי דוקא [כשמתגלה עצמות ה' הקוים השונים מתכללים בשל גילוי האור העצמי, ויש התחלפות – הימין הולך לשמאל והשמאל לימין.], כמבואר בדא"ח).

נאמר את התוכן בקיצור: קודם אמרנו שהאין-האמונה בשכל והבטחון בלב. כעת מוסיפים ששכל עצמו האמונה במח הימין והבטחון במח השמאל. הוספנו שהאמונה שבמח הימין הולכת לרגל שמאל, הוד, הבטחון הסביל, והבטחון שבמח שמאל, מקור הרגש של המח, הולך לרגל ימין, נצח, הבטחון הפעיל.

ג. תשובת ה"דברי שלום": בטחון באבא דאמא

בעל "דברי שלום" – נכד הרש"ש

הפסקה הבאה מסיימת את הפרק. היום נעשה סיום על פרק. לימוד כל פרק כאן לוקח כמה וכמה פעמים, אז אפשר לשמוח בסיום:

ועיין בסה"ק דברי שלום, שאלה ג',

זהו ספר שלא בטוח שכולן מכירות. מי נחשב – לא בחסידות – המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל? [הרש"ש.] נכון, רבי שלום שרעבי. מישהי פעם היתה בקבר שלו בהר הזיתים? קבר בעל אור החיים הקדוש קצת למטה, ויותר למעלה – קרוב לכביש – יש את קבר הרש"ש, כדאי להיות שם, להתפלל שם. בצד השני של הכביש קבור רבי גרשון מקיטוב, גיס הבעש"ט, לו כתב הבעש"ט שהמשיח אמר לו שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה".

מאיפה הרש"ש? מאיפה השם שרעבי? מתימן. היו בדורו מקובלים מאד גדולים מטוניס, טוניסאים, שהרבה מכתביו הם תשובות אליהם. גם בעל ה"דברי שלום" נקרא רבי שלום שרעבי, אך זהו נכד רבינו הרש"ש שחי בזמן אדמו"ר הזקן. שמו המלא הוא רפאל-אברהם-שלום שרעבי. זהו ספר קבלה, שחלקו השני הוא שו"ת. לא כתוב בדיוק מאיפה השאלות – שאלו אותו שאלות בקבלה והוא משיב. בדרך כלל מאד מסובך, אבל יש כאן דוגמה לשאלה קצרה ולענין, שאפשר בקלות להבין.

מדת הבטחון – באבא או באמא?

נקרא קודם מתוך המקור, ואז נראה איך כתוב אצלנו במאמר. שאלה על מדת הבטחון בספר קבלה מובהק היא חידוש גדול:

בשער הכוונות [מה הספר הכי חשוב של האריז"ל? אחרי הזהר, מרשב"י, ספר הקבלה הכי חשוב הוא עץ חיים. צריך לפחות לדעת את שמו... עץ חיים מתאר את כל סדר ההשתלשלות, כל העולמות. יש ספר מקביל המלמד מה מכוונים בתפלה. החלק המעשי של הקבלה – "המעשה הוא העיקר" – הוא כוונות התפלה. מהו החלק המעשי של החסידות? להיות יהודי טוב, על דרך הבעל שם טוב. מה החלק המעשי של הקבלה? הכוונות, מה בדיוק צריך לחשוב בכל תפלה. אי אפשר להסביר את הכוונות לפני ידיעת כל סדר ההשתלשלות, כל העץ חיים, לכן הוא ספר היסוד. אחרי לימוד העץ חיים, המקור, צריך לתרגם את כל הסודות – לכוון כל כוונה במקום המתאים לה בתפלה. איך קוראים לספר שמסביר את הכוונות? יש שני ספרים מקבילים של האריז"ל – שער הכוונות ופרי עץ חיים. זהו רק ידע בסיסי שכל אחד צריך לדעת.]

דרוש ו וכו' כתב שמעלת הבטחון הוא באבא [מאיפה באה מדת הבטחון? כתוב שם בפירוש שמאבא, חכמה, עם כל המשמעות.] אבל בדרוש ל"ג לעומר [דרוש אחר שם, על כוונות ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י.] כתב שהוא באמא [שהבטחון שייך לאמא, בינה. זו סתירה-לכאורה, עליה שאל מישהו את הדברי שלום, נכד הרש"ש.].

תורה בחכמה ותפילין בבינה

תשובה. נלע"ד דאלו ואלו דברי אלהים חיים והכל אחד. ויובן עם מה שכתב הרמ"ז ז"ל [עוד מקובל גדול, רבי משה זכותא, המובא הרבה בדרושי חב"ד – כמעט בכל דרוש של אדה"ז בלקו"ת.] בהקדמת ברכת התורה [שמברכים כל בקר.] דהתורה הם מוח דאבא [כמו שכתוב בזהר "אורייתא מחכמה נפקת"[כה], התורה באה מחכמה, מאבא] ולכך האבל פטור [בדיני אבילות ל"ע יש איסור ללמוד תורה. למה אבל אסור ללמוד? כי הסתלקו ממנו מוחין דאבא. מכאן אפשר להבין משהו כללי, לא רק בזמן אבלות ח"ו, אלא ביחס לכל אדם שנמצא בצער עמוק. יסוד עבודת ה' הוא "עבדו את הוי' בשמחה"[כו], ואם אדם מדוכא ח"ו, בעצבות – מה קורה אצלו בשכל? המוחין דאבא מסתלקים ממנו. זה לא טוב, לכן צריך להיות שמח. אבל לפעמים על פי ההלכה, ל"ע בזמן של אבל, אסור ללמוד תורה כי אין מוחין דאבא.]

אך תפלין של רש"י ור"ת חייב [בזמן אבלות ל"ע חייבים להניח תפילין. אפשר לחשוב שמספיק להניח תפילין דרש"י, מוחין דאמא, ובכך לקיים את עיקר מצות תפילין כמבואר בהלכה, אך לא להניח תפילין דרבינו תם, כי הם מוחין דאבא, שאין לאבל בזמן האבלות, כמבואר לגבי לימוד תורה. הוא אומר שלא כך, צריך להניח את שני זוגות התפילין –רש"י ור"ת – גם בזמן אבל ח"ו. תורה אסור ללמוד, אבל תפילין – גם ר"ת – צריך להניח. כלומר, האבל לא פוגע בתפילין בכלל – לא של רש"י ולא של ר"ת.] דהכל בכללות הוא אמא [היחס בין תורה לתפילין הוא יחס כללי בין אבא ואמא. התורה היא אבא, בטול, מוחין דאבא, ומצות תפילין בכלל היא אמא, מוחין דאמא.]

כולן זוכרות את עשרת המבצעים של הרבי? מה היה המבצע הראשון עליו הכריז הרבי? בסוף הרבי הגיע לעשרה מבצעים, אבל המבצע הראשון, לפני מלחמת ששת הימים, היה מבצע תפילין – כדי לחזק את החילים, בשביל נצחון, נצח, רגל ימין. איך מגיעים לנצח, רגל ימין, מאיזה מח? מח שמאל – בינה, תפילין. עשרת המבצעים של הרבי הם כנגד הספירות, כמוסבר בפרטיות באחד מספרינו[כז], משהו חשוב. אחד המבצעים הוא מבצע תורה. הראשון לפי הזמן הוא מבצע תפילין, אבל לפי סדר הספירות מבצע תורה הוא בחכמה ומבצע תפילין בבינה – בדיוק מה שכותב כאן. תורה בכללותה היא בחכמה ותפילין בבינה.

עשרת המבצעים כנגד הספירות

אם כבר הזכרנו את עשרת המבצעים, נפרט:

שלשה מבצעים הם שלש מצוות שנמסרו לאשה – חלה, נדה והדלקת הנר, ר"ת חנה, כנודע. הם כנגד שלשה הכלים שהיו בקדש – נר שבת הוא המנורה, כשרות היא השלחן וטהרת המשפחה היא מזבח הקטרת. מהן בספירות? המנורה בדרום, חסד, השלחן בצפון, גבורה, ומזבח הקטרת באמצע, תפארת – כמו אברהם-יצחק-יעקב. מבצע נש"ק בדרום, חסד; כשרות המאכלים בצפון, גבורה. טהרת המשפחה בתפארת, "כתפארת אדם לשבת בית"[כח].

יש מבצע חינוך של הרבי – שייך למורות כאן, וגם לכל בת שתהיה מחנכת. חינוך שייך ל"ברא כרעא דאבוה"[כט], חינוך הדור הבא, המשך הדורות, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ל]. לכן מבצע חינוך בנצח – הנצחת התורה. התורה היא בחכמה, והענף האחרון שלה הוא הנצח. למטה מהחכמה יש את החסד, המנורה, סמל לאור התורה, אבל תכלית קו ימין היא הנצח, חינוך.

מה המקביל בצד שמאל, המבצע של ההוד? הרבי אמר בפירוש, מה ההוד של הבית (שייך לאשה)? "בית מלא ספרים". מאד מתאים לפירוש הקוצקער ב"שקר החן והבל היפי" – יש עולם של שקר, כח המדמה הכוזב שהספרים האלה לא הכי יפים לקישוט הבית, מקשטים בתים עם דברים אחרים, אבל התיקון הוא על ידי "אשה יראת הוי'" שיודעת שהספרים הם הדבר הכי יפה בבית, ההוד של הבית. החידוש שאפילו אם אני לא כל כך לומד בספרים – אני צריך ללמוד ורוצה ללמוד, אבל לא מספיק – אני מודה בכולם! יש לי כאן הרבה ספרים, לא למדתי את כולם – הלואי מאית, אלפית – אבל למה הם יפים לי? כי אני מודה בכל תוקף, מאמין, באמת שבספרים האלה, וגם מודה לקב"ה שזיכה את עם ישראל בחכמים כאלה גדולים שכתבו את הספרים. זהו רגש של מדת ההוד.

יסוד הוא השפעה – איזה מבצע של הרבי מתאים להשפעה? איזה עוד מבצע לא אמרנו? [צדקה.] מבצע צדקה. כתוב שהיסוד נקרא צדיק – "צדיק יסוד עולם"[לא] – כי בכל עת הוא עושה צדקה, נותן צדקה.

מה המבצע שמקביל לתפילין? מה צריך לבדוק לפי הרבי כל שנה? תפילין ומזוזות. מזוזה היא המצוה של המלכות (הספירה שהיא פתח לבית – "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו"[לב] – כניסה לקדש וגם יציאה מהקדש החוצה, "לתקן עולם במלכות ש-די"), עיקר מה ששומר על כולנו (על המזוזה רושמים מבחוץ את השם ש-די, ר"ת "שומר דלתות ישראל") – מבצע מזוזה. תפילין ומזוזה הן ה עילאה ו-ה תתאה שבשם הוי' ב"ה.

יש עוד מבצע שלא אמרנו, שהוא הדעת – אהבת ישראל ואחדות ישראל. הרבי לא הסתפק באהבת ישראל, ותמיד הוסיף – כעיקר – אחדות ישראל. רק אהבת ישראל היתה שייכת לחסד. החידוש הוא שהרבי לא הסתפק באהבת ישראל והוסיף אחדות ישראל. אחדות היא יחוד, לא רק לאהוב אחד את השני אלא להתחבר ממש, להיות אחד, לאחדים. איפה מתאחדים? בספירת הדעת, כמו "והאדם ידע"[לג] (למעלה מטהרת המשפחה בתפארת).

אחרי כל המבצעים, הרבי אמר שאם אנחנו נעשה את המבצעים שלנו ה' יעשה את המבצע שלו – מבצע משיח. הוא בספירת הכתר, ה"חד ולא בחשבן" (אחד ולא בחשבון העשרה, שהרי העשרה נמסרו לנו והאחד הוא שלו).

ולסיכום:

חשוב להפיץ לכולם – ולחסידי חב"ד בפרט – את הקבלת עשרת המבצעים כנגד הספירות, שנותנת הרבה חיות וכיוון בעשית המבצעים.

בטחון – אבא שבאמא

הגענו לנושא המבצעים מממה שכתוב כאן, שכל ענין התפילין הוא אמא. כלומר, על אף שכתוב בפרטיות בקבלה שתפילין דרש"י הם אמא ותפילין דר"ת הם אבא – בכללות הכל אמא. אם תפילין דר"ת היו אבא, כמו לימוד תורה, גם היו אסורות לאבל, אבל הוא חייב בתפילין דר"ת כמו בתפילין דרש"י, כי כל ענין התפילין הוא אמא יחסית לתורה, שהיא אבא:

אלא דרש"י הם מוח דבינות דבינה, לפיכך נקראת אימא, ור"ת הם מח דחכמות דבינה, ולכן נקרא אבא, אבל לעולם כל כללות רש"י ור"ת נקרא מוח דאימא, יע"ש.

מה פירוש? יש פרצוף שלם באמא, התכללות. יש בה גם חכמות, חכמה ועטרא דחסדים, החסדים שבדעת, וגם בינות, בינה ועטרא דגבורות, הגבורות שבדעת – הכל של אמא. אם כן, כאשר כתוב שתפילין דרש"י ותפילין דר"ת הם בינה וחכמה – הכל באמא. יש כאן גברים ונשים – לכל אחד יש מח ימין ומח שמאל. מח ימין של אמא הוא החכמות, תפילין דר"ת, ומח שמאל של אמא הוא הבינות, תפילין דרש"י – אבל הכל אמא. אבא הוא משהו אחר – האבא האמתי, הכללי, הוא תורה.

מה הדבר מסביר? שכאשר כתוב בכוונות התפילין בשער הכוונות שבטחון הוא אבא, הכוונה לאבא שבאמא, וכאשר כתוב בדרוש ל"ג בעומר שבטחון הוא אמא הכוונה לכלל. בל"ג בעומר ההתייחסות היא לכלל – הבטחון שייך לאמא בכלל. אך בפרט, בתוך אמא, הבטחון שייך לחכמה דאמא.

ולכן בדרוש התפילין שהוא מדבר במוח דר"ת שקראו אבא בערך מוח דרש"י, דזה חכמות וזה בינות, לכך כתב דמע"ל הבטחון הוא באבא [אבא דאמא], אבל בדרוש ל"ג לעומר קראו אימא, דכן הוא האמת [דהיינו שכך בכלל.].

כאן מסיים את התשובה – תשובה קצרה. האמת שבטחון באמא, וכשכתוב פעם אחת שהבטחון באבא הכוונה לאבא שבאמא, סוד התפילין דר"ת, החכמה שבבינה. מכאן אפשר להבין עוד יותר טוב למה אותו מח, בינה הכלולה מחכמה, סוד התפילין דר"ת, הולך לרגל ימין – כי יש לו זיקה מלכתחילה לימין (בגלל החכמה שבו). הוא הימין של השמאל, החכמה של הבינה – לכן בהמשכתו למטה הוא נמשך לצד ימין, לרגל ימין. הוא בשמאל אבל נמשך לימין.

כתבנו זאת בקיצור:

שם נשאל שבמקום אחד בכתבי האריז"ל [בכוונות התפילין בשער הכוונות.], בענין תפלין דר"ת משמע שהבטחון הוא באבא ובמקום אחר, בענין לג בעומר, משמע שהוא באמא. ותרץ שאמיתת בחינת אבא הוא ענין התורה דמחכמה נפקת[לד] [אבא באמת אינו תפילין כלל, אלא תורה, כמו שאמרנו כעת בסידור המבצעים של הרבי – שמבצע תורה בחכמה ומבצע תפילין בבינה.]. משא"כ כל בחינת תפלין הוא באמא, רק שתפלין דר"ת הם מצד מוח דחכמות דבינה [ותפילין דרש"י מצד מח דבינות דבינה.] עיי"ש[לה].

ד. מקור הבטחון – תפילין דר"ת

כח הבטחון ותפילין דרבינו תם

מה אפשר להסיק מדבריו? משהו חדש, שלא היה כתוב עד בספר עד כאן:

נמצא שעיקר כח הבטחון תלוי בתפלין דר"ת [לכל כח בנפש יש מצוות שהן סגולה לחזקו, לפתחו ולגלותו. מכאן עולה שתפילין דר"ת הם המצוה המסוגלת לחזק את הבטחון הפעיל בנפש, הבטחון לקום ולעשות, לכאורה הוא שייך רק לבנים, אבל נסביר את השייכות גם לבנות.],

ובכוחם להביא למדת "ויעמד השמן" כנ"ל [באחד השיעורים הקודמים[לו] דברנו על פסוק שכתוב בנס שעשה אלישע. היה לה רק "אסוך שמן"[לז] והוא אמר שתביא כלים מהחוץ ותמזוג לתוכם את מעט השמן שלה. כל זמן שהיו כלים השמן לא נגמר, עוד ועוד, וכשנגמרו הכלים כתוב "ויעמד השמן". הפשט שהשמן עמד-נפסק, אבל הפירוש הפנימי שהוא עמד בעמידה פנימית ונצחית, שהספיק עד תחית המתים. כפי שהוסבר אז, עמידה היא גם כח לנצח את כל האויבים, "עמדת להם בעת צרתם" – היא גם נצחיות וגם נצחון. מי עומד? רגל ימין, הנצח, שעומדת באופן נצחי, יציב וחזק, וגם עומדת נגד כל אויב לנצחו. הכח לכך בא מהנחת תפילין דר"ת בפרט.],

הנחת תפילין דר"ת – עיקר בדרך לגאולה

ועל כן הנחת תפלין דר"ת היא עיקר גדול בדרך החסידות של מורנו הבעש"ט זי"ע

עד הבעש"ט לא כולם הניחו תפילין דר"ת. לא כתוב בתורה שצריכים להניח פעמיים תפילין, ולפי ההלכה רש"י עיקר – לכן הניחו רק רש"י. גם הגדולים לא הניחו, חוץ ממי שנהג לפי קבלה, לפי האריז"ל. בא הבעש"ט והנהיג שכולם יניחו שני זוגות תפילין. רואים שלפעמים משהו אינו העיקר בהלכה, אבל הוא העיקר כדי להביא את הגאולה.

מכאן אפשר גם ללמוד משהו מעשי: הרבה שואלים – אם יש למישהו רק תפילין דרבינו תם, הוא יכול לעשות מבצע תפילין? על פי הלכה הם לא עיקר התפילין, אבל אם אין לך רש"י – מבצע תפילין (שמצד אמא) כולל גם ר"ת. אף שתפילין דר"ת אינם העיקר בהלכה, בעבודה הפנימית, בשביל הבאת המשיח, שתלויה בבטחון פעיל – "עשו כל אשר ביכולתכם", בלשון הרבי[לח] – הם העיקר. הם נקראים תפילין דארץ ישראל, וכמבואר אצלנו באריכות במ"א.

כוונת הנחת תפילין דרבינו תם – גם לנשים

אמרנו שלכאורה הנחת תפילין לא שייכת לבנות, אז למה לומדים זאת כעת אתכן? כנראה שהכוונות שייכות לכולם. אם נחזור לרשב"י, במערה לא היתה לו אפשרות לקיים את המצוות בגשמיות, במעשה. אז איך הוא קיים אותן? הוא היה במערה כמו בת, שפטורה מכל המצוות שהזמן גרמא. הוא היה אנוס, ש"רחמנא פטריה", אך לא אמר שאם כן לא אעשה – ח"ו. איך הוא קיים? במחשבה. הדבר שייך רק למי שבהשגחה פרטית לא יכול לקיים במעשה. אם אדם יכול לקיים במעשה – לא מספיק לחשוב. אם הוא לא יכול – כנראה מקיים ממש בכוונתו. לכן, כוונות ר"ת שייכות לכולם.

זהו פירוש אחד למה צריך לכוון – הבעל לא תמיד יודע לכוון, אבל אם הוא יעשה והאשה תכוון הם יצטרפו יחד. הקדושת לוי אומר שכך שני יהודים עושים יחד מצוה – אחד עושה והשני מכוון נכון. בכל אופן, הכוונה שייכת לכולם.

מאיפה אפשר ללמוד איך לכוון את ר"ת? הבינה מקבלת מהחכמה – התורה בחכמה ותפילין בבינה. איך אני יודע מי הם רש"י ור"ת, מהתפילין?! בלימוד חומש לומדים רש"י ובגמרא לומדים רש"י ותוספות, רבינו תם. כנראה כאשר הבנות תלמדנה ר"ת בתוספות הן גם תדענה לכוון כוונות רש"י ור"ת. רש"י ור"ת קבעו לפי לימוד התורה שלהם איך צריכים להיות התפילין. אבא ואמא, תורה ותפילין, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לט]. אמרנו זאת בשביל הצוות, שידעו שצריך ללמוד בבית ספר גם ר"ת – גמרא, ולא רק עם רש"י אלא עם תוספות, ובהם גופא לחפש את דעת ר"ת.

תקיפות ובטחון רבינו תם והש"ך

נוסיף משהו יפה: שמו של ר"ת היה יעקב (בן מאיר), והוא מכונה רבינו תם על שם הפסוק "יעקב איש תם"[מ]. אם אפשר לצייר אותו, איזה טיפוס הוא? מאד חזק, מאד עצמי. מסופר בסדר הדורות[מא] שכאשר פסק שום דבר לא ענין אותו, לא הזיז אותו, אפילו שמשה רבינו יבוא ויגיד הפוך. טיפוס חזק בדעתו, כדי להיות עצמי צריך נצח, בטחון פעיל.

בשבוע הבא, בר"ח – א' אדר-א – יש יארצייט של אחד מגדולי ישראל של הדורות שלפני החסידות, הש"ך, רבינו שבתי כהן. הוא חי בתקופת פרעות ת"ח ות"ט (רבינו תם חי בתקופת הצלבנים, וכמעט נהרג על ידם) – הדבר הכי חמור שקרה לעם ישראל לפני השואה – והיה נרדף, נפטר בגיל צעיר. הוא הספיק בחייו הקצרים לכתוב פירוש שהוא אולי הכי חשוב ועמוק על השו"ע – הש"ך על יו"ד וחו"מ.

פעם קראתן את סיפור בת הש"ך? יש שני סיפורים מקבילים – אחד על בת הש"ך ואחד על אחותו. יש ספר גדול, 500 עמ', רק על סיפור בת הש"ך, שרבים מפקפקים באמינותו. סיפור אחות הש"ך כנראה יותר אמין, ומובא גם בחב"ד. כדאי עד ר"ח אדר-א, היארצייט שלו, ללמוד ולהכיר את שני הסיפורים. חשבתי לספר, אבל יקח הרבה זמן.

בכל אופן, הש"ך היה מאד תקיף בפסיקה שלו, דומה לר"ת. על מי הוא חלק? צריך לדעת קצת שו"ע, להכיר את כל השמות. לכל רב יש מישהו מקביל עמו הוא חולק. מי כנגד הש"ך? אחד שהיה יותר מבוגר ממנו – הט"ז. הט"ז הוא חתן הב"ח. הש"ך הרבה לחלוק על הט"ז, במשך הדורות לא היה ברור כמי מהם לפסוק הלכה. "ועד ארבע ארצות", ועד הרבנים הגדולים באירופה, הכריע הרבה דברים גם בהלכה וגם בהנהגת הציבור – הם הו מוסמכים להכריע בדברים קשים, בפרט בזמנים הקשים ההם. הם פסקו שבמחלוקת ש"ך וט"ז צריך לפסוק כמו הט"ז. אבל בפולין התקבל – ומשם ברוב הארצות – הפוך, הכריעו כמו הש"ך הצעיר. רק בגרמניה הכריעו כמו הט"ז. הרחבנו רק בשביל הידע.

הש"ך כותב מאד חריף נגד הט"ז, עד שאפשר לחשוב שיש לו רגש לא חיובי כלפיו. פעם אחת הט"ז בא לבקר את הש"ך – הרבה יותר מבוגר ממנו, כמו אבא או סבא – והש"ך מעיד שהיתה ביניהם אהבה כה עצומה עד שהט"ז נשקו על ראשו. אף על פי שהש"ך כתב עליו ב"מלחמתה של תורה" בסגנון חריף ביותר, הוא כותב ומעיד על עצמו – לא לפרש לשונותי לא נכון, חלילה וחס שיש לי איזה רגש שלילי נגד הט"ז. אדרבא, "את והב בסופה"[מב], כבדתי אותו, הוא נישק אותי על הראש. כל המחלוקות הן אך ורק לשם שמים, לבירור אמתה של תורה.

הבאנו אותו בגלל היארצייט וכדי שתקראו את הסיפורים על בתו ואחותו, וגם כדוגמה לתפילין דר"ת – חריפות ותוקף של אמת לשם שמים הן תכונות תפילין דר"ת. כל מי שיש לו מדות אלה בעצם מניח תפילין דר"ת. ככה גם בת יכולה להניח (ברוחניות) תפילין דר"ת, עם תוקף של יראת שמים ושל אהבת האמת לשם שמים ושל רצון להביא משיח ויהי-מה – 'לא אכפת לי משום דבר, הולכים על זה בכל התוקף, משיח נאו!'. זו מדרגת תפילין דר"ת, שלמדנו כאן – בקבלה – שהיא החכמה של הבינה, החכמה דאמא.

תפילין דרבנו תם – גלוי "אחליפו דוכתייהו"

ובו תלוי הכח לקיים את הוראת המשיח למורנו הבעש"ט[מג] - "יפוצו מעינותיך חוצה"[מד] ["'חוצה' שאין חוצה הימנו" – ומתפשט עוד ועוד חוצה בכל דור ודור, ובדורנו גם מה שאנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[מה], לקיום היעוד "ונתתיך לאור גוים"[מו].], שאזי "קאתי מר"[מז] [מקבלים כח לכך מתפילין דר"ת, לכן הם עיקר גדול בחסידות.].

בהיות תפלין דר"ת מצד התכללות החכמה שבבינה ע"כ ישנה לתופעה העצמית הנ"ל [בכל מקום של התכללות יש תופעת "אחליפו דוכתייהו" – הימין שבשמאל הוא כח שהשמאל ילך לימין. תופעה עצמית, גילוי העצם.], שכעין "אחליפו דוכתייהו", שהבטחון שבאמא, "יש", נמשך לנצח דז"א דוקא [רגל ימין של מדות הלב.].

ה. יש דאלב"ם

שרש היש בחכמה

עד כאן הוסבר, לפי החסידות, תירוץ ה"דברי שלום" לשאלה למה במקום אחד כתוב שבטחון באמא ובמקום אחד כתוב שבטחון באבא. כעת מוסיפים עוד פירוש:

ועוד יש לומר שגם אליבא דפשוטם של דברי האריז"ל הנ"ל בענין תפלין דר"ת [שהם אבא. הוא הביא מהרמ"ז שתפילים דר"ת הם באבא דאמא, אבל פשט האריז"ל שהם אבא, לכן נציע כאן פירוש על פי פשט האריז"ל. קודם הבאנו שבתוך אמא יש אבא, וכעת נאמר הפוך, שבתוך אבא – אין, חכמה אותיות כח-מה[מח], "ונחנו מה" של משה רבינו – יש גם בחינת יש דקדושה. אם נחפש ונמצא את ה'יש' שבחכמה[מט], ולא רק את ה'אין' שבה – הוא יהיה מקור הבטחון, היש דקדושה, "אל כל החיים יש בטחון".],

הבטחון תלוי ביסוד אבא דוקא,

אבא, כמו אמא, הוא פרצוף שלם של כל הספירות. כשאני אומר 'אבא' איני חושב על נקודה אלא על פרצוף שלם, עם כל ה-רמח ו-שסה. לאבא יש יסוד, כח משפיע למטה. הביטוי בקבלה הוא "יסוד אבא ארוך"[נ] – כח אבא להשפיע למטה.

נחשוב בהפשטה: יש לי אבא שרוצה ללמד אותי תורה. יש לו כח מיוחד לקחת אותי, בנו, להושיב אותי על ברכיו וללמד אותי תורה. כח האבא ללמד אותי תורה נקרא יסוד אבא. יסוד אבא הוא כחו להשפיע את חכמתו למטה. אבא בכללותו הוא 'אין' – אבא שלי בטל – אבל יכולתו לקחת אותי על ברכיו וללמד אותי תורה היא ה'יש' שלו. כתוב שיסוד אבא הוא היש שבחכמה. בלי ישות כלל וכלל אי אפשר להשפיע.

שרש ה"יש מאין" ביסוד אבא

נסביר באותיות של קבלה וחסידות:

סוד פרצוף יש דאלב"ם[נא],

זהו משהו חדש, שכדי להבין אותו נדלג להערה סט (בספר, כאן נא). כתוב בקבלה ש-יא זיווגי אלב"ם הם הספירות דאבא. אל היינו כתר דחכמה, בם ("ודברת בם"[נב], בדברי תורה) החכמה דחכמה, גן (כמו המושג "גן עדן") הוא הבינה דאלב"ם ו-דס הוא הדעת דאלב"ם[נג]. הפסוק אומר "כֻלם בחכמה עשית"[נד], ו-חכמה עולה אלב"ם, מכאן לומדים שכל האלפא-ביתא דאלב"ם הוא בחכמה, הספירות שבתוך החכמה. בספירת היסוד האותיות הן יש[נה]. כלומר, אותיות יש – פרצוף יש[נו] – הן היסוד דאבא, שעכשיו הסברנו שהוא כח אבא להשפיע למטה, ה'יש' שלו, שהוא מקור היש, וממילא הוא מקור הבטחון, כולל הבטחון הפעיל, שברגל ימין. כאן לא הולך משמאל לימין, אלא מה'יש' של מח חכמה אל הנצח – דרך כל מדות הלב, אך בפרט לרגל ימין של הלב (ומשם לספירת היסוד של הלב, יסוד ז"א, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"). אם כן, זהו שרש ה'יש' בחכמה עצמה, שיכול להסביר את דברי שער הכוונות ששרש הבטחון באבא, סוד תפילין דר"ת.

כמבואר במ"א[נז], שהוא ראשית התגלות ה"יש" מהאין דפנימיות החכמה [הכל מתהווה יש מאין, לכן צריך להיות מקור ליש באין. כתוב "כי ממך הכל"[נח] – חייבים לומר שלכל מה שמתהווה יש מאין יש מקור בתוך האין. אם חכמה ובינה הם אין ויש, חייבים לומר שקיים מקור ל'יש' בתוך האין של החכמה – והמקור הוא היסוד שלה, יסוד אבא.],

חוית "ברק המבריק" – ראשית היש

כמבואר בדא"ח[נט] [במקור שבהערה עא בספר, כאן נט.]

כתוב בהערה משהו חשוב, שאומר בעל פה. צריך לקרוא את ההערות בפנים, אך אין לנו זמן כרגע. אמרנו שיסוד החכמה הוא כחה להשפיע, אך יש עוד פירוש. בפנימיות החכמה האדם עדיין לא חווה הברקה בשכל – מה שנקרא 'פיצוץ במח', המפץ הגדול בתוך המח – אבל כאשר החכמה מגיעה לשלב היסוד שלה, פתאום האדם מקבל הברקה. על כך תמיד כתוב שחכמה היא "ברק המבריק על השכל"[ס] – פתאום בא חידוש גדול, מפץ גדול, בתוך המח. זו כבר חויה מורגשת, בחינת יש.

כתוב שתוך כדי חוית הברק המבריק על השכל מתמלאים תענוג, כמו שבהשגת הבינה מתמלאים שמחה. הברקה אינה השגה – רק הבריק רעיון חדש – ויש בה תענוג, כיף. השגה היא לא כיף – בהשגה אני שמח שהצלחתי. השגה היא הצלחה, וכשאדם מצליח הוא שמח. הברקה היא לא הצלחה או השגה – אבל היא חויה, אותה מלווה כיף, תענוג פשוט. בתוך הכיף קיימת איזו הרגשת היש – אני לא 'אין', אני לא לא-כאן. בהברקה, בכל אופן, אני מרגיש משהו, התחלת תחושת היש. אם ההברקה הזו היא גדר יסוד אבא, יסוד החכמה, היא גם שרש היש שבתוך האין. מכאן הוא מתפשט הלאה ונותן 'יש' לכל הספירות הבאות אחריו. ממילא גם שם יש "אל כל החיים [גם במובן של תענוג, כמבואר בדא"ח ש'מקור חיים' היינו 'מקור כל התענוגים'] יש בטחון" – היש של חוית ההברקה הוא-הוא מקור הבטחון (גם, ובעיקר, הבטחון הפעיל שבנצח), ועליו נאמר "החכמה תעז לחכם"[סא].

"חסד יסובבנו" – מקיף האהבה בברית

על הבטחון במדרגה זו כתוב הפסוק שהזכרנו הרבה פעמים ומתפרש בשבעים פנים:

(ועליו נאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[סב], כמבואר שם, דהיינו גלוי החסדים דאבא סביב עטרת יסוד אבא [נאמר בקיצור: תכלית היסוד היא ברית מילה, כמו ברית של תינוק, ואז מתגלה 'אורה' – שרואה צדיק בעל עינים זכות – מקיף אהבה רבה שמתגלה בזמן הברית על גבי "עטרת היסוד". בברית יש תחושת 'ישות דקדושה' – כשעושים לילד יהודי ברית, 'ער ווערט א איד', הוא נעשה יהודי, יש הרגשת ישות דקדושה, בטחון דקדושה, וסביב גילוי העטרה מקיפה אותו אהבה, הרבה אהבה. הילד הנימול מוקף כעת אהבה של ה', "חסד יסובבנו".

אותו חסד נקרא שם א-ל:], בסוד "אל נהירו דחכמתא"[סג] ו"חסד אל כל היום"[סד] [הוא מאיר מן החכמה, ובעצם הוא הכתר דאלב"ם. הכתר מתקשר ליסוד, אל ל-יש. מה היחס ביניהם? יש עולה י פעמים אל. יש עוד פרצופים כאן שהם כפולת א-ל? לא. שם א-ל שבכתר (דחכמה) משתקף דווקא ביסוד (דחכמה) – סוד "מכתם לדוד"[סה], תיקון הברית, המשכה מהכתר ("מכתם" הוא "לשון עטרה"[סו], כתר) ליסוד. ה-אל מתגלה בשלמות ב-יש של היסוד.],

"אותיות קצרות" בחכמה

הרבה ממה שאמרנו כתוב כאן בסוגריים. עיקר הווארט ששרש היש דקדושה הוא ביסוד אבא, ונתנו לו שני הסברים. הראשון, שלא כתוב כאן, הפשט – הכח להשפיע למטה. ההסבר השני, שכתוב בהערה עא, על כח ההברקה:

היינו ענין ראשית הגלוי ד"ברק המבריק" שנתפס בבחינת יש כל שהוא [יש בהברקת הברק על השכל 'משהו ישות'] (דהיינו ענין "אותיות קצרות דחכמה" [בלי אותיות איני מבין כלום. יש אותיות בחכמה או לא? לפעמים כתוב שאותיות של ממש מתחילות מבינה, כשיש כלים לתפוס את השכל, אבל כתוב בחסידות[סז] שגם בחכמה יש "אותיות קצרות" – ביטוי, ניב – לא ממש כלים, אבל בכל אופן אני מרגיש-מקבל את ההברקה.]) כמבואר בכ"ד. שבו תלויה ההתחזקות במדת הבטחון במדות העליונות וכנ"ל [האותיות הקצרות הללו הן בחינת היש של יסוד אבא, ומתגלה שם הרבה אור, הרבה חסד, שתכליתו להשפיע את האור למטה, למדות העליונות של ע"ס דאצילות.]).

עד כאן היה סוד תפילין דר"ת, ביטוי היש של יסוד אבא.

שרש התורה בפנימיות החכמה

משא"כ התורה היא בסוד פנימיות אבא [ה"דברי שלום" הבחין בין תורה לתפילין – תורה בחכמה וכל התפילין בבינה. כעת אמרנו יותר על פי פשט האריז"ל, שאפשר לומר שגם לתפילין דר"ת יש שרש בחכמה, ביסוד אבא, ואיפה התורה? יותר גבוה – החכמה והכתר דחכמה, פנימיות אבא.], ששם שורה סוד האמונה [אבל ה"יש בטחון" מתחיל מיסוד אבא.],

ומה דמחכמה נפקת [התורה לא נמצאת רק בחכמה, בפנימיות החכמה, אלא יוצאת ממנה ומאירה לכל הספירות.], ועוד [יותר מיציאה, הביטוי בחז"ל:] "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[סח] [מה שנובל-יורד, כמו מה שנשפך מחבית שעולה על גדותיה.], היינו בסוד "אבא מקנן באצילות"[סט] [שאבא, גם פנימיות אבא, מגיע לכל עולם האצילות – עולה על גדותיו ומגיע לכל האצילות.], גלוי אור האמונה הטהורה [לא הבטחון.] בכל עולם האצילות [ומשם נקודת אמונה שתאיר בכל העולמות, עד מטה-מטה, כמו שהמגיד אמר "אצילות איז אויך דא", עם האמונה שלה.] וד"ל.

ה'מבצעים' – בטחון להבאת הגאולה

סיימנו את הפרק. הפסקה האחרונה היתה שני הסברים ליחס בין תורה ותפילין. לשני הפירושים מוסכם שיחס תורה-תפילין הוא יחס אמונה-בטחון, כשעיקר הבטחון (הפעיל) שייך לתפילין דר"ת. התורה עצמה – לימוד תורה – כולה אמונה. למדנו שאמנות בכל תחום תלויה באמונה. בפנימיות התורה שורה אמונה. בצורה הכי פשוטה – איך לומדים תורה? מתוך אמונה שהיא תורת ה' אמת, "תורת הוי' תמימה"[ע]. פנימיות התורה היא אמונה, אבל המצוות בכלל, ובפרט מצות תפילין (שעל פי פשט שייכת לזכר, "איהו בנצח"), הן בטחון.

מכאן נבין הרבה יותר טוב למה תפילין הם המבצע הראשון של הרבי ("הכל הולך אחר הפתיחה"). מהו 'מבצע' בכלל? למה צריך 'מבצעים'? יש בתורה מצוות! מאיפה הרבי לקח את המלה 'מבצע'? מצה"ל, ממבצעים צבאיים. מהו צבא? מה צריך להיות צבא? צבא – צבאות ה' – צריך לנצח, וכח הנצחון בנפש בא מבטחון (לכן קוראים לצבא כוחות הבטחון). ה'מבצעים' נועדו לנסוך בנפש – מתוך מצוות התורה – בטחון, ובפרט בטחון פעיל. חיילים בקרב צריכים גם נצח וגם הוד. שם צבאו-ת בקבלה הוא גם נצח וגם הוד[עא]. חייל שיוצא לקרב צריך בטחון פעיל, אבל גם המון בטחון בה' שישמור עליו, בטחון סביל. צבא מייחד את שתי בחינות הבטחון – הנצח פועל לצד בטחון סביל בשמירת ה', שם צבאו-ת.

שוב, הרבי לקח מצוות ועשה 'מבצעים'. היו שתמהו – 'אתה עושה ממזוזה, שהיא מצוה בתורה, 'מבצע'? מה זה?!'. אך כדי שהמצוה תהיה עם דגש משיחי, שתזרז ותקדם את הגאולה, משיח נאו, צריך להוסיף את רוח המבצע, הרוח הצבאית. לכן ראשון המבצעים הוא מבצע תפילין, עליהן למדנו עכשיו.

עד כאן פרק זה, שנזכה ל"משיח נאו", בשורות טובות, ולא לשכוח ללמוד את סיפורי בת הש"ך ואחות הש"ך לכבוד היארצייט שלו שבוע הבא.