חיפוש בתוכן האתר

התקשרות מעוררת - כ"א סיון תש"פ – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א סיון תש"פ – כפ"ח

התקשרות מעוררת

שבת שבע ברכות שניאור-זלמן ושטערנא-שרה יחי' דיקשטיין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת שבע ברכות לנכדת הרב הסבו בני המשפחות להתוועדות חסידים פנימית, חריפה ועסיסית. הרב הסביר כיצד האמור ברחב הזונה – "כל האומר רחב רחב מיד נקרי" – התבטא למעליותא בנישואין בין יהושע לרחב. את התופעה הזו, שחסידים בדורות הקודמים קשרו להתפעלות של חסיד כשהוא מזכיר בפיו את אין-סוף ב"ה, הסביר הרב גם ביחס האהבה של חסיד לרבי שלו, תוך הסבר כיצד חלק מתהליך הגאולה הוא הפיכת כל התעוררות של "מיד נקרי" לכח פועל ומוליד במציאות.

השידוך של יהושע ורחב

קראתי השבת את ההפטרה, המספרת על המרגלים ששלח יהושע, על העזרה שקבלו מרחב הזונה ועל ההבטחה שלהם להציל את חייה ואת חיי משפחתה. חז"ל מלמדים[ב] כי בסופו של דבר יהושע בן נון נשא את רחב[ג]. אנחנו תמיד מסבירים[ד] שזהו הסוד של הביטוי "ארץ טובה ורחבה" בברכה השניה בברכת המזון, אותה תקן יהושע[ה] – הארץ "טובה" מצד יהושע (העולה טוב פעמים חיה ואומר "טובה הארץ מאד מאד"[ו]) ו"רחבה" מצד רחב (וביחד, יהושע בן נון ועוד רחב הזונה, עולים ארץ ישראל).

ליהושע ורחב נולדו רק בנות. לפי הכלל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה"[ז] מתברר שיהושע ביחס לרחב היה תמיד "איש מזריע תחלה". מדוע? כשחז"ל משבחים את יפיה של רחב הם אומרים כי "כל האומר רחב רחב מיד נקרי"[ח] ומציינים כי המדובר הוא "ביודעה ומכירה"[ט]. יהושע, בעלה של רחב, הוא ה"יודעה ומכירה" יותר מכל אחד אחר – שהרי גם ידיעה וגם הכרה הן לשונות נישואין ("והאדם ידע את חוה אשתו"[י] ו"מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני"[יא]) – וממילא התקיים אצלו "מיד נקרי", "איש מזריע תחלה", והוא זכה, למעליותא, להוליד מרחב רק בנות (בנות מיוחדות, שמהן נולדו "שמונה נביאים והם כהנים"[יב] – מה שהתאפשר לצאצאי יהושע, משבט אפרים, דווקא בזכות היחוס דרך הבנות, כמובן[יג]).

לצעוק 'אין סוף' ברחוב

הבעל שם טוב אומר שיש לעבוד את ה' ב'אבר חי'[יד] – בהתעוררות שיש בה כח הולדה – ולכן אצל חסידים השתמשו במאמר חז"ל על רחב כתיאור לחויה של חסיד אמתי בעבודת ה'. ברמ"ח אותיות[טו] – קובץ פתגמים חסידיים חריפים שנשמעו מפי המשפיע רש"ג אסתרמן – מסופר כיצד חסיד בשם ר' נטע'לה אמר פעם כטוב לבו בהתוועדות כי לא היה מחליף אמירת 'אין סוף' בפה פעם אחת תמורת כל עושרו של עשיר העיירה, ר' איצע'לה. הרש"ג הסביר זאת על דרך מאמר חז"ל "כל האומר רחב רחב מיד נקרי... ביודעה ומכירה" – החסיד, המעמיק והמתבונן, יודע ומכיר מהי משמעות הביטוי 'אין סוף', ולכן הוא מגיע להתעוררות בעצם הזכרת המושג 'אין סוף' בפיו (והתעוררות זו, "מיד נקרי", יקרה בעיניו יותר מכל הון דעלמא)[טז]. כך מסופר שחסידי חב"ד בדורות הראשונים הסתובבו ברחובות וילנה וצעקו 'אין סוף' מתוך התלהבות ויציאה מן הכלים (שהוסיפה, מן הסתם, להתנגדות לחסידות אצל מי שלא זכה להיות "יודעה ומכירה" ביחס לאין סוף), ותופעות דומות היו גם אצל חסידי קוצק (שצעקו "אין עוד מלבדו"[יז]).

אגב, מימי הרבי הרש"ב (בימיו התרחש מעבר בין שתי התקופות להן ניתן לחלק את כל תולדות החסידות[יח]) – שהעמיק מאד בביאור המדרגות העליונות בחסידות, והדגיש ש'אין סוף' הוא רק התפשטות (שיש לה תחלה) מן העצם[יט] – אותה התפעלות-חסידית עברה מהביטוי 'אין סוף' למלה העמוקה יותר 'עצמוּת', שהיא ה'שיא' בכל מאמרי החסידות ממנו ואילך, גם ובעיקר במאמרי הרבי.

התקשרות של חסיד לרבי

את אותה התפעלות והתעוררות של "כל האומר רחב רחב מיד נקרי" מתאים לצייר גם בהתקשרות בין חסיד לרבי (כמתאים ליהושע בן נון, החסיד ב-ה הידיעה של הרבי ב-ה הידיעה, משה רבינו – "נער לא ימיש מתוך האהל"[כ] הנאמן לרבו ומקנא לו[כא]). הרבי הריי"צ מסביר[כב] שההתקשרות בין רבי וחסיד היא קודם כל יחס עמוק של אהבה – החסיד פשוט מתאהב ברבי, כמו שבחורה מתאהבת בבחור. רבי אייזיק מהומיל אף התבטא[כג] שאם שלמה המלך היה מכיר את עומק האהבה וההתקשרות בין חסיד לרבי היה כותב את שיר השירים על המשל הזה, ולא על המשל של איש ואשה... חסיד אמתי כל הזמן חושב על הרבי, אבל כאשר הוא מזכיר אותו בפיו יש אצלו התעוררות מיוחדת – ביחס לרבי הוא "יודעה ומכירה" (גם במשמעות של נישואין, כריתת ברית של אהבה ומחויבות), וכשהוא אומר-קורא 'רבי רבי' הוא "מיד נקרי". כשאני חושב על 'ציור' של חסיד שהדבר הזה התקיים אצלו עולה בדעתי ר' ראובן דונין ע"ה.

המחותן – שגם לו יש ציור חסידי כזה... – סיפר בשבע ברכות השבוע שנכח כאשר רב ליטאי יצא מיחידות וסיפר כי שאל את הרבי כיצד הוא לוקח על אחריותו שליחה של בחורים ואברכים למקומות של סכנה רוחנית. הרבי השיב לו שהוא מתפלא שרב בעל 'סמיכה', שלמד יו"ד כדבעי, שואל כזו שאלה – הרי כלל הוא בהלכות מליחה ש"איידי דטריד למיפלט לא בלע"[כד]. אותו רב התפעל מכך שהרבי מיישם בחיי היום-יום כלל בהלכות כשרות, אך המחותן אמר שחסידים בעיקר צריכים ללמוד מכך שצריכים להיות בתנועה מתמדת של התקשרות לרבי ושליחות – כדי לפלוט ולהשפיע בשליחות הרבי – כי אחרת עלולים ליפול בסכנה רוחנית ולבלוע דברים שליליים מהסביבה. המחותן גם סיפר סיפור יפה להמחשה, כיצד בבחרותו עשה עם חבר מבצע תפילין בתחנה מרכזית בתל אביב, ואחרי שעתיים של מבצעים ירדו מאוטובוס שני בחורי ישיבה ומיד הסבו את תשומת הלב של התמימים לחנות מאד לא צנועה מאחורי המקום בו עמדו והציעו שישפרו את המיקום בו הם עומדים. התמימים, שעסקו במבצע תפילין כשעתיים, היו כה טרודים בהשפעה שלא שמו לב לחנות הלא-צנועה, שבלטה מיד לשני בחורים אחרים שהגיעו למקום ולא היו עסוקים בהשפעה. חסיד שנמצא בשליחות של הרבי – ומן הסתם מזכיר אותו בכל משפט שני... – "מיד נקרי" ולכן כל הזמן פולט-משפיע ולא קולט מהסביבה.

"הרה ויֹלדת יחדו" – "מיד נקרי" למעליותא

על פניו, צריך עיון האם התופעה של "מיד נקרי" מוזכרת למעליותא... אמנם, הגמרא מציינת אותה בתוך התייחסות לארבע נשים יפהפיות שהן גם צדקניות[כה] (ושוב מונה אותה בסדרה נוספת של נשים צדקניות שהיתה להן השפעה דומה בשם, בקול, בזכירה ובראיה), ובודאי יש לכך גם משמעות חיובית שגרמה לחסידים להשתמש בדימוי החריף הזה. הקרי הוא שלילי כאשר הוא הולך לבטלה, אך כאשר יש כלי רחב להתעוררות והזרע נקלט ומוליד – התופעה של "מיד נקרי" היא למעליותא (ומכאן טוב טעם במהלך הגמרא, שסברה לכתחילה שכלל לא היה ליהושע זרע – כאילו כל התעוררותו לא הולידה – ומסקנתה שבנות היו לו, בזכות יכולת הקליטה הפלאית של רחב את כל ה"מיד נקרי" שלו). כך יתקיים לעתיד לבוא – "הרה ויֹלדת יחדו"[כו], כאשר כל התעוררות תקלט ותעשה פרי ו"עתידה אשה שתלד בכל יום"[כז].

דוגמה לדבר יש בעצם הגית השם המפורש – שם הוי' ב"ה, שם העצם – ממש בדוגמת אמירת החסידים 'אין סוף' או 'עצמות': הגית השם המפורש קרי כפי שהוא בכתיב) פועלת "מיד נקרי", והתעוררות של גילוי האלקות לא נקלטת בגדרי העולם בזמן הזה, ולכן יש איסור חמור להוציאה לבטלה. רק בבית המקדש, בברכת כהנים, מותר להזכיר את השם המפורש[כח] – שם הוא נקלט ופועל את פעולתו לברכה בהולדה רבה, כידוע[כט] שעיקר ברכת כהנים בכלל וברכת המקדש בפרט היא ברכת "פרו ורבו"[ל]. אכן, לעתיד לבוא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לא], "כשם שאני נכתב אני נקרא"[לב] – יהיה מותר להגות את השם המפורש בכל זמן ובכל מקום, משום שהדברים יקלטו ויעשו פרי ויתקיים "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[לג] כפשוטו, בכל מקום. רבי נחמן מברסלב אמר ש"העולם אומר שמסיפורי מעשיות לא נכנסים להריון, אבל מהסיפורי מעשיות שלי נכנסים להריון"[לד] – כשהדיבור יוצר התעוררות שמולידה, שוב אין מדובר בדברים בטלים (שהם מעין קרי), וכל סיפור של הרבי ועל הרבי מפרה ומוליד.

כשאבא של החתן ברך את החתן שיהיה טרוד רק לפלוט ולפלוט, וכך לא יקלוט שום דבר שלילי, הערנו שמכל יהודי – מכל מושפע שפוגשים ב'מבצעים' – יש דבר טוב לקלוט ("איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[לה] ו"כל אחד מתוקן מחברו"[לו]). בעצם זו אותה כוונה – מי ש"מיד נקרי" כשהוא מזכיר את הרבי, ורק פולט ופולט, עלול להתעורר לבטלה בלי שהדברים נקלטים אצל הזולת (ואף מעוררים התנגדות, משום שאינם 'באופן המתקבל', כפי שגרמו הצעקות ברחובות בדורות הראשונים של החסידות). הכלל ש"חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם"[לז] מבוסס על האמונה ש"לב ישראל חי"[לח] – יש למקבל את המעלות וסגולות שלו, עם כלים רחבים ועם כח הולדה, וממילא "דברים היוצאים מן הלב" בהתעוררות "נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם" בהולדה במציאות, ב"ארץ טובה ורחבה".

פרצוף "מיד נקרי"

לסיכום, יצא לנו שיש ארבעה דברים בהם משתמשים בדימוי של "כל האומר... מיד נקרי" (ובלבד שהוא "יודעה ומכירה") – המקור בגמרא הוא ביחס לרחב, החסידים השתמשו בכך ביחס למושג 'אין סוף', ואמרנו שבדורות המאוחרים הביטוי הוחלף ב'עצמות', וכעת הארכנו להסביר כיצד זהו גם היחס הנכון לרבי.

את ארבעת הדברים אפשר להקביל לאותיות שם הוי' ב"ה: "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[לט] – אותיות י-ה – הן הכינויים לאלקות, 'עצמות' ו'אין סוף'. 'עצמות' ו'אין סוף' הם מושגים ההולכים יחד (כלשון השגור בריבוי מאמרי חסידות "עצמות א"ס"), כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מ] – 'עצמות' היא נקודת-העצם ו'אין סוף' היינו ההתפשטות ממנה, כיחס בין ה-י ו-ה עילאה[מא]. הזוג של "והנגלֹת לנו ולבנינו" הם הרבי ורחב (האותיות המשותפות של רחב ו-רבי הן שער רב, והאותיות השונות הן חי, סוד עבודת ה' ב'אבר חי', כנ"ל) – הרבי, שהוא גילוי אלקות בזעיר-אנפין, גילוי של "אדם העליון" ("נעשה אדם נאמר בעבורך"[מב]), כנגד ה-ו ורחב הזונה (האשה, הקשורה לסוד הארץ ומבטאת את ההתחברות-ההענות של הארץ ליהושע הכובש אותה) כנגד המלכות, ה תתאה (כפשוט, רק ביחס ל-ה תתאה ה"מיד נקרי" הוא גברי, בעוד שבמדרגות שכנגד י-ה-ו האדם-החסיד המתפעל הוא כנוקבא המתפעלת מן האיש, דוגמת התפעלות "בנות צעדה עלי שור"[מג] מיפיו של יוסף או בנות ישראל מיפיו של שאול[מד]). ולסיכום:

  י        עצמות

  ה       אין סוף

  ו        רבי

  ה       רחב

והרמזים: "עצמות" בגימטריא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי" ו"אין סוף" משלים את המלה האחרונה בפסוק – "אור"[מה]. זהו פסוק שגם מבטא את אותו ענין – אמירת ה', "ויאמר אלהים יהי אור", גורמת ל"מיד נקרי" של "ויהי אור". האורות דתהו שאינם נקלטים בכלים מגיעים בסופו של דבר לשבירה וטומאה, תופעה של קרי, והתכלית היא להמשיך את כל האורות בכלים, כנ"ל. כשמוסיפים כאן רבי ו-רחב מקבלים 1235, חוה פעמים א-דני (האשה הראשונה ושם המלכות), וכשמוסיפים את שם הוי' עצמו (אליו מקביל הכל, וגם בו עצמו קיימת אותה תופעה, כנ"ל) מקבלים יג פעמים מהיטבאל, האשה (היפהפיה) המסמלת את עולם התיקון, יחוד מה ו-בן, כנודע[מו], תכלית המשכת האורות דתהו (של כל מלכי התהו) בכלים דתיקון.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • שידוך יהושע ורחב הוא סוד "ארץ טובה ורחבה".
  • יהושע הוא ה"יודעה ומכירה" של רחב ולכן "מיד נקרי" והיה תמיד "איש מזריע תחלה" – ולכן זכה להעמיד מרחב רק בנות (דרכן זכו ב"נביאים והם כהנים").
  • אצל גדולי החסידים בדורות הראשונים היתה קריאת 'אין סוף' יקרה מכל הון ופעלה "מיד נקרי" בקדושה.
  • התקשרות לרבי היא אהבה וחסיד-מקושר שמאוהב ברבי "מיד נקרי" כשהוא מזכיר אותו.
  • בזכות ה"מיד נקרי" החסידי עסוק החסיד-השליח בפליטה וניצל מבליעה שלילית.
  • לעתיד לבוא יהיו כלים לקלוט את ההתעוררות של "מיד נקרי" ויתקיים "הרה ויֹלדת יחדו".
  • בעולם הזה מותר להזכיר את השם המפורש רק במקדש, שם הוא נקלט ופועל, אך לעתיד לבוא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – השם יוזכר ככתבו בכל מקום ויפעל את פעולתו לברכה.
  • "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הדרך להביא את המשיח – היינו היכולת לקלוט בכלים רחבים את התעוררות התהו המתמדת של "מיד נקרי".

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי מחזרה טלפונית של הרב. לא מוגה.

[ב] מגלה יד, ב.

[ג] ויש לומר כי אם משה רבינו היה זוכה להכנס לארץ – והיה אז בבחינת משיח, שאינו פורש מן האשה (ראה זהר ח"א קמה, ב ואילך; ח"ג רעט, א; ישראל קדושים אות ה; רוחו של משיח עמ' קג ואילך; בעתה אחישנה עמ' רלט הערה לז) – היה הוא נושא את רחב, וזוכה בכך לעליה ממדרגת חיה (משה עולה י-ה פעמים חיה), מדרגתו כ"גואל ראשון", למדרגת יחידה (משה-רחב עולה י-ה פעמים יחידה!), מדרגתו כ"גואל אחרון". אז היו למשה שתי נשים, צפרה ורחב, על דרך לאה ורחל נשות יעקב (בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר") כנגד ה עילאה ו-ה תתאה, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. צפרה-רחב עולות שפרה, המילדת שהיא בעצם יוכבד, אמו של משה – באשה מוצאים את דמותה של האם, כפי שכתוב ביצחק שהתנחם ברבקה אחרי שרה אמו (כאשר התקיימו בה אותם נסים שהתקיימו באמו). אכן, מכיון שמשה לא זכה להכנס לארץ הוא זיכה את תלמידו-ממשיכו יהושע ברחב, ועדיין הוא נמצא כ'השראה' על גבי היחוד של יהושע ורחב (על דרך השראת נעמי על זיווגם של בעז ורות, כמבואר במ"א, ועד שכאשר נולד בן מהיחוד אמרו השכנות "יֻלד בן לנעמי" – ועד"ז יש לומר שמשה, לו היו רק בנים, ויהושע, לו היו רק בנות, 'משלימים' ביחד את קיום מצות "פרו ורבו" בבן ובת, כדעת בית הלל), ורמז: משה-רחב ועוד יהושע-רחב (בכפל רחב, על דרך "כל האומר רחב רחב" המבואר לקמן בפנים) משלימים ל-טוב-טוב ברבוע (כך שממוצע כל שם בארבעת השמות הוא טוב ברבוע, "ברא אלהים" וכו').

[ד] ראה גם מלכות ישראל ח"א מאמר "נקודה, קו, שטח" פ"ב ושיעור כ"ג ניסן ע"ח.

[ה] ברכות מח, ב.

[ו] במדבר יד, ז.

[ז] ברכות ס, א; נדה לא, א.

[ח] מגלה טו, א. תענית ה, ב. ורמזים: "רחב רחב מיד נקרי = "שמן זית זך", הכינוי המובהק בתורה לזרע קדש. "האומר רחב רחב מיד נקרי" = שרה רבקה רחל לאה, כללות ארבע אמהות.

[ט] "ביודעה" עולה מהיטבאל (אשת עולם התיקון) ו"ביודעה ומכירה" עולה חשמל – ה"מיד נקרי" הוא כזרם חשמל בכל הגוף דרך היסוד, בחי' "כל" (הכולל את כל רמח האיברים).

[י] בראשית ד, א.

[יא] רות ב, י. וראה רות רבה ה, ב (שם נמנו עשרה נביאים-כהנים, בנוסף לחולדה הנביאה).

[יב] מגלה שם ורות רבה ב, א.

[יג] ויש אף משהו 'עצמי' ביחוס כזה, כדברי אדמו"ר הזקן לנכדו אדמו"ר הצמח-צדק בחזיון לילה בתוך השלשים להסתלקותו: "איש מזריע תחלה יולדת נקבה – זהו אמך. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר – זהו אתה" (לוח "היום יום" כ"ח אייר).

[יד] כש"ט (קה"ת) טז. וראה שיעור יח אד"ר ע"ט (נדפס ב"ואביטה" בא ש"ז).

[טו] רמ"ח אותיות ל.

[טז] ורמז נאה: "מיד נקרי" עולה אין סוף אין סוף (על דרך "רחב רחב", ובסוד "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", כדלקמן בפנים)! כשמוסיפים את רחב עולה הכל כד פעמים הוי' (סוד כד צירופי הוי' כאשר מבחינים בין שתי ההין, כפי שהוא בכתב ובקרי) – ג"פ יצחק (ממוצע כל תבה) שהוא ד"פ יוסף (בעל האות ברית קדש).

[יז] דברים ד, לה.

[יח] ראה באריכות שיעור שבועות ש"ז – נדפס לעיל בחוברת.

[יט] ראה בד"ה "כי תצא למלחמה" תער"ב ובכ"ד.

[כ] שמות לג, יא.

[כא] במדבר יא, כט.

[כב] לקוטי דבורים ח"א עמ' 88.

[כג] לקוטי דיבורים ח"ה עמ' 1085 (במהדורת לשה"ק).

[כד] ב"י (ואחריו בשאר נו"כ השו"ע) ביו"ד סט-עג ועוד.

[כה] עיין בן יהוידע שם.

[כו] ירמיה לא, ז.

[כז] שבת ל, ב.

[כח] ראה סוטה לח, ב.

[כט] ראה גם במדב"ר יא, ה.

[ל] בראשית א, כח.

[לא] זכריה יד, ח.

[לב] ע"פ פסחים נ, א.

[לג] שמות כ, כא.

[לד] ראה חיי מוהר"ן כה.

[לה] אבות פ"ד מ"א.

[לו] תניא, אגה"ק כב.

[לז] ראה לוח "היום יום" כו אד"ר.

[לח] הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קסט.

[לט] דברים כט, כח.

[מ] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[מא] ראה תניא, אגרת התשובה פ"ד; תו"א לך-לך יג, ב-ג. וברבוי מקומות.

[מב] פיוט "בר יוחאי".

[מג] בראשית מט, כב. וראה תנחומא וישב ה.

[מד] שמואל-א ט, ב. וראה ברכות מח, ב.

[מה] בראשית א, ג.

[מו] ראה ע"ח ש"ה פ"א ובכ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com