בע"ה

י' אייר תש"פ

תורת הכלל

שפ"א קרח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

השפ"א אומר[ב] שהגדרת מחלוקת קרח כ"מחלוקת שאינה לשם שמים"[ג] (בניגוד ל"מחלוקת שמאי והלל" ש"לשם שמים") מעידה שהמדובר במחלוקת תורנית. אכן, ב"מחלוקת לשם שמים" בעלי הדעות השונות בתורה שבעל פה, המתחלקת להבנות שונות של המקבלים, מכוונים "לשם שמים" – בטלים לתורה שבכתב שקבל משה מן השמים ומסתמכים עליה, ואזי "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ד] (כשביחד מהווים הלכה אמתית) – ומקרח נעדר הבטול הזה ל"תורת משה"[ה].

הוא מוסיף שעיקר מעלת החכם היא היותו "תלמיד חכם" – המתמסר לקבל ממי שמעליו וללמד למי שמתחתיו (והיינו "מעשיו מרובין מחכמתו"[ו], במאמציו להוסיף על חכמתו, ללמוד וללמד) – כי חכמתו לכשעצמה היא מתנת-שמים[ז]. החכמה שייכת לאות י, שבציורה יש קוצא, גזעא ושבילא[ח] – גוף ה-י, הגזעא, הוא חכמת החכם, אך הקוצא (הפונה כלפי מטה) הוא ההתמסרות לקבל מלמעלה והשבילא (הפונה כלפי מטה, להתייחד עם האות הבאה) הוא ההתמסרות להשפיע כלפי מטה – אלו הם "מעשיו" של החכם ובהם תלוי קיום חכמתו. קרח, לעומת זאת, היה רק חכם לעצמו (ועל כך נאמר "ויקח קרח", "'ויקח' לעצמו").

ממשיך השפ"א שאותה 'לקיחה לעצמו', חסרת-הנכונות להתכלל עם דעות אחרות ולהתמסר לקבלה ולהשפעה, התבטאה בטענותיו ש"טלית שכולה תכלת" פטורה מציצית ו"בית מלא ספרים" פטור ממזוזה[ט]. קרח חפץ ב'גדולים' שזוכים ל"טלית שכולה תכלת" או ל"בית מלא ספרים", אך לפני ה' חשובה יותר מצוה השייכת לכל אחד ואחד מישראל, כולל הקטנים, כהארה המועטת של פתיל תכלת בבגד או מזוזה בפתח הבית, ואותה הארה מועטת היא "מועט מחזיק את המרובה", בגימטריא אהבת ישראל (העולה משה רבינו אהרן הכהן – משה רבינו כנגד "בית מלא ספרים" ש"חייב במזוזה" ואהרן הכהן כנגד "טלית שכולה תכלת" ש"חייבת בציצית"[י], כבסמוך). רק אהרן הכהן הגדול, אוהב ישראל, שבטל את עצמו לגמרי לצבור זכה ל"מעיל כליל תכלת"[יא] וזיכה את הציבור כולו בכל ("כליל תכלת").