בע"ה

אור לכ"ו אייר תש"פ – כפר חב"ד

להתעצם עם מדת היסוד

התוועדות יסוד שביסוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פתיחה: "שכם אחד"

געגועים לשכם

שלום לכולם, אני שמח לראות את כולם כאן – כל אחד ואחד. היום "יסוד שביסוד". מדי שנה היינו עושים התוועדות בשכם עיר הקדש, אצל יוסף הצדיק, שהוא ה"צדיק יסוד עולם"[ב], היסוד שביסוד[ג]. עכשיו אנחנו עושים זכר – "הימים האלה נזכרים ונעשים"[ד], אם זוכרים טוב הדבר נעשה מחדש, וביתר שאת וביתר עז[ה].

שנזכה להיות בשכם, וששכם תתפשט בכל ארץ ישראל – כמו שכתוב[ו] על ירושלים עיר הקדש – עד ששכם תתפשט לכל העולם, בקיום היעוד "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[ז], שהכל יהיה "שכם אחד"[ח].

"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"

"שכם" פירושו חלק[ט], כמו "חלק אלוה ממעל ממש"[י]. אם "שכם אחד" כולל את כל העולם כולו, את כל הגוים כולם, הוא בעצם הכל – "החלק הוא הכל", חלק עצמי, שכאשר "אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[יא].

בעצם, הווארט-הכלל של הבעש"ט, שכאשר תופסים חלק מן העצם בעצם תופסים את הכל ("תפסת מועט [מחזיק את המרובה] תפסת [הכל]" [יב]), הוא אחד מפירושי יסוד שביסוד. ה"צדיק יסוד עולם" הוא משה רבינו שבדור, ולגבי משה רבינו דרש רבי שהיתה אשה במצרים שילדה בכרס אחת שישים ריבוא – יוכבד, שילדה את משה רבינו השקול כנגד ששים ריבוא של ישראל[יג]. זו גם בחינת יסוד שביסוד – הגילוי בתוך היסוד-החלק שהוא כולל בעצם את הכל, שקול כנגד הכל ו"הוא הכל"[יד]. ה"צדיק יסוד עולם" הוא נשמה כללית – הוא מבין את כולם, כולם בתוכו, הוא בתוך כולם. הוא מנגן את הניגון של כולם, כך כתוב בזהר[טו], ועם הניגון של כל אחד הוא יכול להחיות אותו תחית המתים ממש[טז].

ב. "יסוד היסודות" – חיבור אמונה והשכלה

"יסוד היסודות" – המשכת האמונה בדעת

הנושא שלנו הערב הוא "יסוד שביסוד". הרמב"ם היה קשור ביותר ליסוד שביסוד, ופתח את חיבורו ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". להאמנת אלקות הוא קורא "יסוד היסודות", עוד לפני "עמוד החכמות". ידוע ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי' – "יסוד היסודות" ה-יה, "הנסתרֹת", ו"ועמוד החכמות" וה, "והנגלֹת"[יז]. העיקר הוא "יסוד היסודות" – יסוד שביסוד.

זו אמונה או דעת? שתיהן יחד[יח] – כי בספר המצוות[יט] הרמב"ם כותב שהמצוה היא להאמין, אבל כאן כתוב בפירוש "לידע שיש שם מצוי ראשון". יסוד שביסוד הוא הכח בנפש להמשיך את האמונה בדעת – שנדע את האמונה שלנו. לרמב"ם יש יג עיקרי אמונה[כ], כאשר כל עיקר הוא יסוד. יסוד הוא עיקר באמונה אצלו, כמו יסוד הבית, שכל הבית עומד עליו. היסוד הוא בתוך האדמה – האמונה בדרך כלל לא מודעת. כל הבנין, כל המודע, עומד עליו. מצד אחד זו האמונה, אבל המצוה – מצוה היא מודעת, מצוה מעשית, צריך לעשות משהו – היא להתבונן. בזמנו התבוננות היתה החקירה של הרמב"ם והיום החסידות מלמדת אותנו איך להתבונן, עד שהיסוד נעשה ידוע לנו, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". זהו פשט אחד של "יסוד שביסוד".

חיבור האמונה וההשכלה

יש לכך גם רמז יפה בגימטריא: בהכרת ה' יש אמונה ויש השכלה. גדול המשכילים בחסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט הוא רבי אייזיק מהומיל, שעכשיו אנחנו בעיצומו של יום ההילולא שלו, יחד עם רבינו סעדיה גאון והרמח"ל ורבי שלמ'קה מזוויהל. הרבה צדיקים יש היום[כא], אבל בחסידות חב"ד העיקר הוא רבי אייזיק[כב]. כל החבר'ה כאן משכם יודעים שכל שנה אנחנו מדברים עליו, ובכלל מאמצים אותו כל השנה להיות דמות המופת של השכלה באלקות – לדעת את ה', שזו המצוה הראשונה בתורה, יסוד היסודות, יסוד שביסוד. בכל אופן, גם רבי אייזיק ודאי מתחיל מאמונה. מה פירוש להתחיל מאמונה? להתחיל מהבעל שם טוב. מהבעל שם טוב, שהוא האמונה, הוא מגיע, דרך אדמו"ר הזקן, לשיא של השכלה באלקות.

אלה שתי מלים בנות חמש אותיות כל אחת – אמונה-השכלה (בגימטריא שכם, שכם היא מקום של השכלה) – שעולות יחד 462, יסוד שביסוד. זו גימטריא חשובה, רמז מובהק, ש"יסוד שביסוד" הוא החבור של אמונה והשכלה[כג].

השכלה היא עבודת חיים, בה עסוקים תמיד, כמו "והגית בו יומם ולילה"[כד]. רבי אייזיק עצמו, שהיה גאון עצום, היה רב ופוסק גדול, אך הוא אמר שאם היה מקדיש עצמו לחלק הנגלה שבתורה הוא היה גדול כמו הש"ך והט"ז. אבל, הוא אמר, בחרתי בבחירתי החפשית להקדיש את עיקר חיי להשכלה בפנימיות התורה, בחסידות. שוב, הוא היה גדול מאד בנגלה, ובכל אופן עיקר עבודת ההשכלה שלו, לה הקדיש את חייו, היה בעצם קיום "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'".

נקח את שתי המלים האלה, יחד אמונה-השכלה, שעולות "יסוד שביסוד". היות שכל מלה בת חמש אותיות אפשר לעשות הכאה פרטית (צריך התבוננות פרטית, וכאן יוצאים ידי חובה במאמץ קטן של חמשה כפלים...) – א כפול ה, מ כפול ש, ו כפול כ, נ כפול ל, ה כפול ה – 13650. יושב מולי יעקב כהן, שיהיה בריא – תחלק את המספר ב-יעקב. אם מתחלק ב-יעקב כבר משהו גדול – יעקב הוא ז"פ הוי'. אין לך מחשבון? סגולה להצלחה בעסקים. אמונה-השכלה בהכאה פרטית שוה יעקב פעמים כהן (שגם עולה הוי' פעמים הוי' צבאות). אתה שייך ליסוד שביסוד, ליחוד של אמונה-השכלה. לחיים לחיים.

זהו המסר הראשון היום של יסוד שביסוד – החיבור בין האמונה וההשכלה.

ג. פרצוף יסוד שביסוד

לספירת היסוד הרבה כינויים בקבלה וחסידות, ובכל כינוי יש את היסוד שביסוד שבו – עצם הענין שלו. כמו שהסברנו שכל ספירה שבתוך עצמה – חסד שבחסד, תפארת שבתפארת וכך הלאה – היא עצם הספירה, עצם הכח. אם כן, יסוד שביסוד הוא עצם ספירת היסוד. הערב אנחנו רוצים להתבונן במשמעות הענין, לתת פרצוף שלם של כינויי יסוד ולמצוא בכל אחד את היסוד שביסוד שלו. נעשה כדרכנו פרצוף של עשר ספירות. הייתי יכול לומר שהן עשר הספירות שביסוד, אבל כעת רוצים שכל בחינה תהיה יסוד שביסוד, להתעצם עם כל בחינה ולמצוא את היסוד שביסוד שבה. מפאת קוצר הזמן נעבור על חלק מהכינוים יותר בקיצור, ונתמקד במיוחד בכמה מהם.

כתר: כל שבכל

כל – הכליל-הכתר

אנחנו אומרים כל בקר "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" – שמות הספירות מחסד (גדולה) עד הוד – ההמשך הוא "כי כל בשמים ובארץ"[כה], "דאחיד בשמיא ובארעא"[כו], ומכאן לומדים בקבלה שכינוי חשוב ועיקרי של יסוד הוא "כל". דברנו בפתיחה גם על חלק וכל – החלק הוא הכל. "כי כל" שוה יסוד, אבל כינוי היסוד הוא "כל".

איפה הכינוי "כל" בתוך פרצוף כינויי היסוד? בכתר של היסוד. למה? "כל" לשון כליל. היסוד הוא הכל דהיינו שהוא מקיף, כולל את הכל – הוא הכליל של הכל, אז הוא בעצם הכתר של הכל.

"כל שבכל" – חיבור האבות וסוד משה רבינו

אם יסוד הוא "כל", יסוד שביסוד הוא "כל שבכל" – "בכל מכל כל", "שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא"[כז], האבות. איפה האבות מתחברים? האבות הם כמו ש – שלשה ראשים, כנגד חג"ת (חסד-אברהם בימין, גבורה-יצחק בשמאל, תפארת-יעקב באמצע), שמתחברים ביחד, בנקודה אחת למטה – הם מתחברים בספירת היסוד[כח]. הם מתחברים במלה "כל" – אברהם הוא "בכל"[כט], יצחק "מכל"[ל] (רבוי ומעוט, חסד וגבורה, בראשית מאימתי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנגד חו"ג) ויעקב "כל"[לא] (כל התורה כולה), והחבור למטה הוא "כי כל בשמים ובארץ", שמחבר את השמים (חג"ת) והארץ (מלכות) יחד.

"כל שבכל" בגימטריא "איש האלהים"[לב], "בן עמרם"[לג] – משה רבינו, נשמה אחת שכוללת שישים ריבוא נשמות ישראל, כנ"ל. "בן עמרם" הוא ה"כל שבכל", הכתר של היסוד שביסוד. יש 'כולם', כלל ישראל, שהוא גם "כל" – כולם, כולנו – אבל יש אחד שהוא הכל של הכל, שהוא נשמה אחת שכוללת את כולם, כולם בו והוא בכולם. זהו יסוד שביסוד. כמו שנגיע, "ועמך כֻלם צדיקים"[לד] – כל יהודי הוא צדיק, אבל יש אחד, "צדיק יסוד עולם", שכולל את כולם. הוא הצדיק של כל הצדיקים. היו צדיקים מיוחדים שגם בפשטות אמרו שהם הצדיק של כל הצדיקים, כמו דער הייליגער ריז'ינער – הצדיק שכל הצדיקים נסעו אליו. "ועמך כלם צדיקים", אבל יש אחד שהוא הצדיק של כל הצדיקים – היסוד שביסוד. צדיק הוא כינוי בפני עצמו – נשים אותו במקום אחר, צדיק שבצדיק – אבל עכשיו אנחנו מדברים על "כל שבכל" שנמצא בכתר.

חכמה: קו שבקו

סוד הקו – ראשית הגילוי

אחרי הצמצום הראשון ה' המשיך קו דק – זהו הביטוי, לפעמים כתוב קו קצר, והכי רווח (בעיקר במאמרי חב"ד) הביטוי 'קו וחוט' – לתוך ה"חלל ומקום פנוי" שנוצר על ידי הצמצום. אותו קו, ביחס למקום הצמצום, הוא על דרך היסוד שנכנס ומזדווג עם הנוקבא, החלל, כדי להפרות ולהרבות, להוות ולהחיות את כל העולמות (גם במושגים נקודה-קו-שטח, הקו מרמז ליסוד; המלכות היא הנקודה שתחת היסוד; והתפארת-גופא היינו סוד השטח, הפרצוף השלם[לה]).

הדימוי העמוק ביותר של ספירת היסוד בקבלה הוא הקו וחוט – הוא נקרא "ראשית הגילוי" של האלקות לאחר הצמצום הראשון. ה' עשה חשך (הצמצום הראשון) ואחר כך המשיך קו – "יהי אור". דימוי ה"יהי אור" הוא היסוד, האות ברית קדש, שנכנס למקום החלל, המקום הפנוי. המושג קו הוא כינוי של יסוד אך "ראשית הגילוי" הוא גדר החכמה בכל מקום. נמצא שהקו שהוא ראשית הגילוי לאחר הצמצום הוא בחינת החכמה שביסוד.

התכללות שבהתחלקות

אם כן, מהו יסוד שביסוד? הקו שבקו. בכל יסוד שביסוד הכוונה שבאותו מושג יש ממד יותר חיצוני ויש את עצם הלוז הפנימית שלו. כך בקו, יש חיצוניות הקו ופנימיות הקו, כח ההתחלקות שבקו וכח ההתכללות שבקו[לו], בהתאמה. יסוד שביסוד היינו גילוי כח ההתכללות בתוך כח ההתחלקות (האחדות שבריבוי – "הוי' אלהינו, הוי' אחד").

תקוה שבתקוה

בעבודה, הקו שבקו הוא "קוה" שב"קוה", קו לשון תקוה[לז]. מה הקשר? ה' עשה חשך, הצמצום הראשון, ואזי "כי אשב בחשך"[לח] – עצוב ומתסכל, אני נמצא בחשך – אבל "כי אשב בחשך הוי' אור לי", הוא ממשיך לי קו, חוט של תקוה שאצא מן החשך[לט]. גם היו, יש בעולם מצב של "כי אשב בחשך", אבל ה' נותן חוט של תקוה – נצא מזה, יהיה טוב, יהיה אור, "העם ההֹלכים בחשך [פתאום] ראו אור גדול"[מ]. כתוב "טוב הוי' לכל"[מא] אבל יותר בפנימיות יש "טוב הוי' לקֹוָו לנפש תדרשנו"[מב] – מי שבתקוה שלו עושה קו, עושה צנור[מג] כדי להמשיך שפע ואור לתוך החשך, החלל-מקום-פנוי[מד].

קו שבקו היינו תקוה שבתקוה – יש את חיצוניות התקוה ויש את עצם הלוז שלה. "קוה אל הוי', חזק ויאמץ לבך"[מה] ואז תגיע ליסוד שביסוד, שוב "וקוה אל הוי'". "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו"[מו], קו אחד, "זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" זהו קו שני – בתוך הקו של "אלהינו" (הבטחת "ויושיענו")נמצא הקו של "הוי'" (קיום "נגילה ונשמחה בישועתו"), "קו לקו"[מז].

בינה: שדי שבשדי – הניצוץ שבתוך ההגבלה

שם שדי – מבינה ליסוד

אחר כך יש את השם הקדוש של ספירת היסוד – שם שדי[מח]. בקבלה כתוב ששרש השם הזה, שבפשטות הוא השם של ספירת היסוד-הצדיק, הוא דווקא באמא-בינה (סוד "ונשמת שדי תבינם"[מט]) – מה שאמא מאירה ביסוד (ומה שאמא מקננא בכורסיא[נ] בסוד השם אל שדי[נא] בגימטריא משה[נב] ש"זכה לבינה"[נג] היינו להשכלה באלקות כנ"ל).

שם שדי הוא גם לשון שדים של אמא[נד] (סוד אלדד ומידד[נה], שני דדים[נו], נוטריקון שדי), אך שדים הם גם כינוי לכח ההולדה של היסוד[נז]. יוסף מקבל מאמא, מרחל, הוא "יפה תאר ויפה מראה"[נח], יתום מאמו ה"יפת תאר ויפת מראה"[נט] – שם שדי הוא המשכה[ס] ממנה ליסוד.

צמצום לשם גילוי

לשם שדי שני פירושים עיקריים, "שאמר לעולמו די"[סא] (גילוי כח הגבול שבאין סוף שעל ידי הצמצום הראשון כו') ו"שדי באלקותו לכל בריה ובריה"[סב] (סוד הרשימו המואר על ידי הקו, כנ"ל). שני הפירושים הם צמצום של סילוק וצמצום של ריכוז במקום אחד, על דרך ריכוז כל הגוף ב"אבר קטן [מוגבל]"[סג], אות ברית קדש.

יסוד שביסוד התגלות בחינת "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" בתוך בחינת "שאמר לעולמו די" – ה' מגביל את התפשטות היקום (יקום בגימטריא יוסף כנודע[סד]) כדי לאפשר לניצוץ האלקי שבכל בריה להתגלות. אם העולם היה מתפשט יותר מדי – לפי ערך ההתפשטות היה מיעוט בעצמת אור הניצוץ האלקי המהווה ומחיה כל דבר, בסוד "ואתה מחיה את כֻלם"[סה], עד שהניצוץ היה נטמע לגמרי בתוך החומר באופן של "חתיכה עצמה נעשה נבלה"[סו], התגברות הטומאה על הטהרה (כמבואר באריכות בחסידות[סז]).

דעת: דעת שבדעת – הופעת ההשראה ביסוד

השראה מהשרש

בדעת של היסוד בכלל, ושל היסוד שביסוד בפרט, לא צריך לחפש מושג אחר – היסוד הוא-הוא הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו"[סח]. הדעת היא ההשראה לספירת היסוד. כפי שהזכרנו, שם ש-די, השם של ספירת היסוד, נדרש כאשר ה-ש לחוד וה-די לחוד – 'די' ר"ת דעת-יסוד, שלגמרי הולכים יחד.

שרש ההשראה הוא בכתר – הדעת עומדת תחת הכתר ו"כשמונים את הדעת לא מונים את הכתר" והפוך[סט]. הדעת מקבלת את כח ההשראה מהכתר ומשרה אותו על היסוד. אם כן, מהו יסוד שביסוד כדעת שבדעת? כעת נאמר עוד כלל גדול לגבי התכללות הספירה בעצמה: עד כה רק אמרנו שזו התעצמות הספירה עם עצמה – יסוד שביסוד, תפארת שבתפארת, נצח שבנצח – אך הספירה שמתכללת בעצמה גם עולה לשרשה, וממשיכה את הופעתו-השראתו עליה כפי שהיא למטה, במציאות.

יסוד שביסוד הוא עלית היסוד לדעת להמשיך את ההשראה – שהיא מקבלת מהכתר – לתוכו. יש השראה מהדעת ויש השראה עוד יותר עמוקה מהכתר. השראה היא תמיד מהשרש שלך – השראת היסוד היא הדעת שמעוררת את הברית, וההשראה של ההשראה, היסוד שביסוד, היא מהשרש שבשרש – מכתר עליון (בו אמונה-תענוג-רצון, כל ג הרישין שבכתר).

עבודה-השכלה-חויה

נתחיל להתבונן על דרך רבי אייזיק מהומיל: המושגים העיקריים שהוא מלמד אותנו, החל ממאמר "השפלות והשמחה", הם שלישית המושגים השתלשלות-התלבשות-השראה[ע]. אלו שלשת המושגים של ההשכלה החסידית. הוא מזהה אותם בתוך התניא, אבל בתניא לא מפורש שזו סדרת מושגים שהולכת יחד ובהחלט אפשר לומר שמי שגלה ופיתח וזיכה אותנו במושגים האלה הוא רבי אייזיק, בעל ההילולא של היום.

שלישיה זו כל כך יסודית – יסוד שביסוד – שהיא עומדת מול השלישיות הכנעה-הבדלה-המתקה[עא] ועולמות-נשמות-אלקות[עב] של הבעל שם טוב. אם הכנעה-הבדלה-המתקה הן 'עבודה' (ששרשה באמונה) – השתלשלות-התלבשות-השראה הן עיקר ה'השכלה' (כנ"ל בענין אמונה והשכלה). מהם עולמות-נשמות-אלקות? חויה. בעצם, אלה שלשה ממדים של המציאות. כמו שבספר יצירה הכל מתחלק לעולם-שנה-נפש, כך הבעש"ט אומר שבכל דבר צריך לזהות ולחוות את שלשת רבדי המציאות – העולמות, הנשמות והאלקות שבו (מקביל לסוד אנ"ך – אורות-ניצוצות-כלים – אצל האר"י הקדוש[עג], אבל יותר עמוק).

שוב, נקרא כאן לשלישיות עבודה-השכלה-חויה, כאשר מושגי ההשכלה, השתלשלות-התלבשות-השראה, באו בצורה מסודרת מרבי אייזיק, בעל ההילולא.

השראה – "אין קישוי אלא לדעת"

מה הקשר לעניננו? אמרנו כעת שהדעת היא ההשראה של היסוד, והכוונה להשראה במונחים של רבי אייזיק. על ההשראה הזו כתוב "אין קישוי אלא לדעת"[עד]. כשלומדים טוב את ההשכלה של רבי אייזיק, במיוחד השיא של ההשראה, מבינים איך הדעת נותנת השראה בסוד "אין קישוי אלא לדעת".

קודם כל, רואים ש"את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[עה] – אפשר לקבל השראה מיצר הרע. אדרבא, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'"[עו] – אם רוצים להבין מושג עמוק צריך להבין אותו בצד השני ואז אפשר להבין אותו בקדושה. זו מעין עבודת "אתהפכא", אך מכיון שהיא בשכל – ולא בלב – היא שייכת לכולם, וזו ה"אתהפכא" היחודית של חסידות חב"ד.

הדוגמה להשראה בקליפה היא כשאדם מתחיל לחשוב על משהו ופתאום, מצד היצר הרע שלו, דעתו מעוררת את היסוד. כאן המדובר בדעת של נפשו הבהמית, שהיא-היא ה'אני' של הבינוני[עז] – אני לשון אוני[עח] (זו דעת משרש הרע של עץ הדעת טוב ורע, אותו 'רע' היונק מן ה'דע' בסוד "ולרש [האות ריש של רע] אין כל [נקודת הבטול של ה-ד[עט] של דע, סוד ה'כל' שהוא כינוי היסוד דקדושה]"[פ], וד"ל).

בקדושה, זהו סוד הלולב בקבלה – שהיסוד עולה לדעת כדי להמשיך את טפת הזרע למטה[פא] (ממש מה שהסברנו על יסוד שביסוד, עליה לקבל ולהמשיך השראה משרש). כידוע, דעת-יסוד עולה זרע-זרע[פב] – יש את הזרע הרוחני בדעת ואת הזרע שנמשך למטה. איפה יש השראה? בין איש ואשה – "שכינה שרויה ביניהם" – וההשראה מעוררת את אש הקדש. הרי איש ואשה הם אש-י ואש-ה[פג], וכדי שהאש תהיה קדש צריך לחבר יחד י-ה, שם קדוש, שנותן השראה ומעורר את האש בספירת היסוד[פד]. בשרש קדש לשון קישוי בצירוף ה-ד של דעת – "אין קישוי אלא לדעת" בקדושה!

רואים שהמושג השראה שייך ליסוד – דבר חשוב ביותר. היסוד, אבר ההברית, הוא המקום (ב-ה הידיעה) המוכן לקבל השראה – מקום ההשראה[פה] – לטוב או למוטב. זהו המקום הרגיש ביותר בגוף האדם – רגיש להשראה דווקא (ולא להתלבשות או להשתלשלות). למה עושים ברית לילד בן שמונת ימים? כדי לתת לו השראה (להכין אותו לקבל השראה) לכל החיים.

צדיק מעורר השראה

זו דוגמה יסודית להבין מהי השראה. מהו צדיק? בעל השראה[פו] – הוא כל הזמן חי בהשראה ומשרה השראה. צריך לחפש כזה "צדיק יסוד עולם" שיעשה אצלי קישוי לקדושה, לדעת את ה' – שהצדיק יהיה אותה דעת ש"אין קישוי אלא לדעת" (בגלל כח הצדיק לעורר חשדו את משה רבינו באשת איש[פז]).

בזכות הקשר לצדיק מעורר השראה מתקיים "ועמך כֻלם צדיקים" – הוא מעורר את כולם עד שיהיו קשים בקישוי של קדושה, לדעת את ה'. ידיעת ה' היא לא רק בשכל, אלא "לדעת בארץ דרכך"[פח] – לדעת את דרכי ה' בארץ, לעשות את ה'מבצעים', שהם כל תריג המצוות, בגשמיות ממש. יסוד של הבעל שם טוב[פט] הוא שצריך לעשות את כל המצוות ב"אבר חי"[צ], בחיות.

השתלשלות-התלבשות-השראה בג"ר ובז"ת

אם הברית-קדש, היסוד, היא מקום ההשראה – איפה בז"ת ההתלבשות וההשתלשלות? כעת ספירת העומר, אנחנו מתקנים את המדות, שלפי הרמב"ם הן הדעות[צא] – כל דעה היא יסוד בחיים, ודעה אחת היא "יסוד היסודות".

בדרך כלל מסבירים[צב] השתלשלות-התלבשות-השראה בג"ר – השתלשלות הכלים, "גרמוהי" בבינה; התלבשות היא החיות, "חיוהי" בחכמה, ה"נקודה דנעיץ"[צג] בתוך כל המציאות והספירות, "כֻלם בחכמה עשית"[צד]; אבל הכתר הוא השראה, "נקודה דלא נעיץ"[צה]. בכתבי האריז"ל כל הג"ר נקראים מוחין – מוחין דאמא הם השתלשלות, מוחין דאבא הם התלבשות ומוחין דכתר השראה[צו] – לכן אמרנו שהכל השכלות. כך בג"ר, אבל בז"ת יש תופעה של "חותם המתהפך":

ההשראה נמשכת מהכתר ליסוד. זו עוד ראיה ששרש היסוד לא עולה רק לדעת אלא גם לשרש שרשו בכתר, שרש הדעת. המשכת היסוד מהכתר רמוזה במלה "מכתם" (לכן רבי נחמן פתח את התיקון הכללי ב"מכתם לדוד"[צז] – יש מי שאומר עשרה פרקים, ויש מי שאומר רק מלה אחת, "מכתם", ועושה את כל התיקון). "מכתם" הוא לשון כתם, שפירושו כתר, כמו "ראשו כתם פז"[צח] (כתם ראשי תבות כהונה תורה מלכות[צט], שלשה כתרים[ק] כנגד אמונה-תענוג-רצון שבכתר[קא]), אבל חז"ל דורשים "מכתו תם"[קב], על מצות ברית מילה – המשכה מהכתר ליסוד (מכתם בגימטריא "פרו ורבו", מ"כח האין-סוף" שבכתר[קג], חלק המילוי של שם שדי[קד], שין דלת יוד).

ההתלבשות נמשכת מהחכמה לתפארת (בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[קה]): התלבשות היא חיות והזדהות פנימית. במדות שבין אדם לחברו ההתלבשות היא עיקר מדת הרחמים. כשאני מתלבש בך אני חווה בדיוק את החויה שלך, את המצב שלך. כמו חסידים אמתיים, יהודים אמתיים – אני מצטער ממש בצערך, חווה אותו על בשרי, ושמח בשמחתך. זו התלבשות.

בין בני זוג צריכה להיות השראה – השראת אלקות, השראת "שכינה ביניהם" על האיש והאשה יחד, כדי להוליד ילדים. אבל עוד לפני כן צריכים להיות רחמים – כתוב שהאיש צריך לרחם על אשתו[קו], עוד לפני הזיווג איתה. ההשראה מופיעה בזיווג בקדושה[קז], שיותר מרחמים.

ההשתלשלות מגיעה מהבינה לחסד: הכל מתחיל להשתלשל מ"עולם חסד יבנה"[קח] המקבל מהבינה[קט]. חסד הוא מים ("זכור אב נמשך אחריך כמים"[קי]) היורדים-משתלשלים ממקום גבוה למקום נמוך[קיא], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קיב] המשלשל את כל הימים. חסד הוא אהבה, שהיא כח מניע להתחיל תהליך – אני אוהב משהו, אז אני מתחיל ליישם אותו, הולך עליו (מהחסד בא הנצח – הרגלים ההולכות לקראת היעד).

זהו ממש חותם המתהפך: החסד מקבל מהבינה, התפארת מקבלת מהחכמה והיסוד מקבל מהכתר.

יום ה-מא – מספר השראה של מספר השראה

בחכמת החשבון, מהו "השראה שבהשראה" (יסוד שביסוד)? מספר השראה של מספר השראה. מהו המספר הראשון שהוא מספר השראה של מספר השראה (חוץ מהמקרה הטריוויאלי של 1 שהוא באמת הכל שבכל) – 41, מספר ההשראה של 5 (5 ברבוע ועוד 4 ברבוע) שהוא מספר ההשראה הראשון אחרי 1 (5 = 2 ברבוע ועוד 1 ברבוע). "היום אחד וארבעים יום לעומר" (יסוד שביסוד) – השראה שבהשראה!

הסברנו כעת, יותר באריכות, שהיסוד הוא הדעת – ההשראה של הדעת. עכשיו נקצר, עד שנגיע לאריכות הבאה.

חסד: שלום שבשלום – שלום שאינו תלוי בדבר

בספר יצירה לכל אחת מהמדות יש מתנה שנותנים מלמעלה. אנחנו מלמדים לכוון זאת בחופה, בה מעניקים לחתן ולכלה שבע מתנות[קיג] – בכל הקפה מתנה אחת (הקפה היא דרך השראה). המתנה של היסוד היא שלום[קיד] – שלום בית. ה' מברך את עמו בשלום[קטו]. בתוך כינויי היסוד השלום שייך לאהבה, כמו שאומרים בשבע ברכות (ביטוי שדברנו עליו לאחרונה[קטז]) – "אהבה ואחוה, שלום ורעות". אם יש אהבה – יש שלום. באהרן כתוב "אוהב שלום ורודף שלום"[קיז] – מתוך אהבת השלום הוא רודף אחריו (על דרך מה שהסברנו קודם שחסד הוא שרש ההשתלשלות, פתיחת תהליך לקראת יעד אהוב).

מהו בבחינה זו יסוד שביסוד, שלום שבשלום? אפשר להבין בפשטות: בכל דבר יש ממד יותר חיצוני, וההתעצמות אתו היא הגעה לעצם הלוז שלו, לפנימיות שלו. שלום שבשלום הוא כמו שנאמר שלום אמת (גם אמת, כמובן, היא כינוי ליסוד – פנימיות היסוד אצלנו). יותר בעומק, אצל רבי נחמן[קיח] מדובר על שתי בחינות שלום – שלום שבשלום – "שלום בעצמי"[קיט] ושלום בכל העולם כולו.

שלום הוא אהבה (שביסוד), ובאהבה יש שני סוגים – "אהבה שתלויה בדבר" ו"אהבה שאינה תלויה בדבר"[קכ]. "אהבה שתלויה בדבר" היא לאו דווקא משהו רע – לאו דווקא אהבת אמנון לתמר (הדוגמה המובאת בפרקי אבות), בה הוא קבל השראה גדולה מהיצר הרע. יש גם "אהבה שתלויה בדבר" חיובית-יחסית – אמנם "בטל דבר בטלה האהבה", אבל בינתים עושה משהו טוב. אפשר לבנות בית ולהוליד ילדים, אף שיש פה איזה אינטרס אישי. זו ודאי אהבה חיצונית, ויש אהבה פנימית, שהיא גם שלום פנימי – שלום אמת.

כשמדברים על שלום בין מדינות קשה אפילו לצייר שלום אמת – כל השלום הוא רק שלום חיצוני, לשם אינטרסים. כנראה שכאשר יבוא מלך המשיח השלום יהיה יסוד שביסוד, שלום שבשלום, שלום אמת – על דרך "אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם", כלומר שלום שאין אחריו מלחמה, שלא תתכן אחריו מלחמה, כמו הביטוי גאולה שאין ולא תתכן אחריה גלות. זהו יסוד שביסוד, שלום שבשלום – "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[קכא] (רפואה שאין אחריה מחלה). אנחנו עדיין בסוף חדש איר, "אני הוי' רפאך"[קכב].

גבורה: החלטה שבהחלטה

גבורת החלטת הדעת

מהי הגבורה ביסוד? יש לנו פרצוף חשוב שנקרא "פרצוף הדעת"[קכג]. דברנו כבר על דעת, אבל היסוד של פרצוף הדעת – החלטת הדעת – הוא תכונת היסוד שיש בה גבורה יחסית. פרצוף הדעת הוא הפרצוף של קבלת החלטות בכלל. היום קבלת החלטות שייכת במקצוע שנקרא תורת המשחקים – התחלנו לעסוק בנושא הזה בשיעור הקודם בל"ג בעומר וצריכים להמשיך. תורת המשחקים היא בשביל לקבל החלטות נכונות – לכן היום זהו יסוד לימודי הכלכלה.

נחזור בקיצור על פרצוף הדעת: כחב"ד הם העמקת הדעת, הרחבת הדעת, ישוב הדעת והתקשרות הדעת. חג"ת –קירוב דעת, נקיות הדעת ושיקול דעת. נו"ה הם הכרעת הדעת והסכמת הדעת והיסוד החלטת הדעת, סוף כל סוף קבלתי החלטה. קודם היה צריך להכריע לטובת דבר אחד ולא היפוכו. אחר כך שהחלק ה'מתנגד' בתוכי – החלק המנגד להחלטה בתוך עצמי – יסכים להכרעה, זהו ההוד, שאודה בהכרעה שלי. ההכרעה וההסכמה הן המאזניים, נצח והוד – הכרעת המאזניים לכיוון אחד היא הנצח, "פלוני אתה זכאי", והודאת הצד השני נקראת הסכמה. לכן בחסידות כתוב שהסכם בכל מקום הוא בספירת ההוד. אחרי ההכרעה וההסכמה יש החלטה ביסוד גופא – מוחלט. בסוף המלכות היא חות דעת – הבעת ההחלטה בדיבור (שכמובן מחייבת אותי יותר לקיים את ההחלטה בפועל).

בפנימיות ההחלטה היא היסוד, אבל יש בה גבורה, כח – לכן בגווני ספירת היסוד ההחלטה בגבורה. בלשון הקדש בשרש חלט יש גם משמעות של חליטה – לשפוך על משהו מים רותחים, וכך 'להחליט' אותו. המים הרותחים באים מהגבורה-האש. יש בהחלטה כח חליטה באש – צריך לקבל החלטה עם תוקף. לכן כתוב שהיסוד נוטה לשמאל, לגבורה[קכד]. בשביל ה"אין קישוי אלא לדעת" גם צריך תוקף (כח גברא), צריך החלטה.

מה יכולה להיות החלטה שבהחלטה (יסוד שביסוד)? מי ששייך לו יכול להבין, ושייך גם לי – החלטה שבהחלטה היא החלטה שכבר צריך להחליט. מספיק זמן בזבזנו, צריך להחליט להחליט. היום הכי טוב לשם כך הוא היום – יסוד שביסוד.

התקשרות שבהתקשרות

אם הזכרנו את התקשרות הדעת נוסיף מאמר מוסגר: יסוד שביסוד הוא גם התקשרות שבהתקשרות[קכה]. נאמר שאנחנו מבינים מהי התקשרות – לדוגמה התקשרות לצדיק, ודאי לא מבינים באמת, אבל נאמר שכן – מה יכולה להיות התקשרות שבהתקשרות? זהו עוד גוון של התכללות דבר בתוך עצמו: טוב ויפה להיות מקושר לצדיק שנותן לי השראה בקשר אמתי (בלי לשקר בקשר), אך מה פירוש להיות מקושר שבתוך המקושר? כשאני מרגיש היטב שמי שאני מקושר אליו – מקושר אלי. התקשרות היא תופעה הדדית.

לדוגמה, אצל בני זוג: חשוב להיות אשה מסורה לבעלה או בעל מסור לאשתו, זו התקשרות, אבל התקשרות שבהתקשרות היא הרגשת המסירות ההדדית – שכל אחד קשור לשני, שאני קשור אליך ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", בלב ובנפש, ומרגיש איך אתה קשור אלי "כמים הפנים לפנים"[קכו].

תפארת: אמת שבאמת – "אמת לאמתו"

התפארת של היסוד היא האמת – פנימיות היסוד[קכז] (ו"חותמו של הקב"ה אמת"[קכח] – תיכף נגיע למושג חותם, עוד מושג חשוב של יסוד). "תתן אמת ליעקב"[קכט], מדת התפארת, היינו התגלות דיוקנו של יעקב ליוסף שנתנה לו כח לעמוד בנסיון והצילה אותו מהחטא[קל].

היסוד שביסוד הוא אמת שבאמת – "כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"[קלא]. הרבה פעמים אמת לאמתו נדמית היפוך מהאמת. זהו יסוד עצום אצלנו, שדברנו הרבה פעמים – גם לאחרונה[קלב] – שיש שלש מדרגות, "שפת אמת", אמת ו"אמת לאמתו".

התבגרות מהלוגיקה הקלאסית

אמת היא לוגיקה בינארית, לוגיקה קלאסית, שיש בה חוק האי-סתירה וחוק השלישי-הנמנע. אני אומר בקיצור, למי שמתמצא קצת בתורת הלוגיקה. אבל ב"אמת לאמתו" הכללים האלה פחות תקפים. אלפיים שנה שני כללי הברזל האלה היו בסיס החשיבה – שלא יכול להיות דבר והיפוכו (חוק האי-סתירה) ושאין משהו באמצע בין אמת לשקר (חוק השלישי הנמנע). היום התבגרו מהלוגיקה הזו[קלג] ושני הכללים כבר קצת התבטלו, הגיעו לטעם של "אמת לאמתו" בה יש נשיאת הפכים.

נשיאת הפכים סותרת את חוק האי-סתירה, וזהו סוד הנסתר של התורה בכלל, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[קלד] – נסתר לשון סתירה, כידוע אצלנו. ה' נושא הפכים, ה' הוא נמנע הנמנעות, וגם לא הכל שחור-לבן. גם כך וגם כך, וגם יש משהו באמצע, שלישי. אצל אריסטו השלישי הוא נמנע אבל אנחנו מאמינים ש"אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[קלה] – אצל ה' הכל יכול להיות, וזו ה"אמת לאמתו".

בכלל, נשיאת ההפכים שייכת לכל קו האמצעי, שהוא ההבדל בין התהו לתיקון. בעולם התהו אין קו אמצעי – או שהכל קו אחד, זה תחת זה[קלו], או שני קוים[קלז], ימין ושמאל, ללא אמצע. בעולם התיקון החידוש הוא האמצע. כל הקו האמצעי הוא עם התכונה של נשיאת הפכים – כתר, דעת, תפארת, יסוד ומלכות. הכל דעת (שפנימיותה יחוד, הכח ליחד הפכים). איך יודעים? כי ראשי התבות כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות עולים דעת. מה הוא מחבר ("והאדם ידע את חוה אשתו"[קלח])? שני הפכים – נושא הפכים.

אמת לאמתו היא הגעה לנשיאת הפכים. כתוב שבזהר "רזא" היינו נשיאת הפכים. יש רזין ויש רזין דרזין. יסוד לשון סוד – יסוד הוא הסוד של כל הספירות – והיסוד שביסוד, הסוד של הסוד, הרזין דרזין, הוא האמת לאמתו. מותר ומצוה לשנות מפני השלום[קלט]. למה? שינוי אינו אמת, אבל גם אינו שקר – הוא השלישי שלא נמנע, "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", ולכן מצוה לשנות בשביל השלום (שהוא החסד שביסוד, כנ"ל).

נצח: הצדיק שבצדיק – "צדיק וטוב לו" בתוך "צדיק ורע לו" ב"ועמך כֻלם צדיקים"

גם הנצח קשור לאמת – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קמ]. את הנצח של היסוד כבר הזכרנו – הצדיק, "ועמך כֻ

לם צדיקים". הצדיק מזוהה עם היסוד בכלל – "צדיק יסוד עולם" – אבל בתוך היסוד הוא הנצח[קמא]. בעיקרי האמונה של פנימיות התורה[קמב] למדנו שמצד הנצח "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" [קמג]ומצד ההוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[קמד]. קודם כל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – הצדיק הוא המנצח. מי אמר זאת הכי חזק? רבי נחמן[קמה], שהזכרנו כבר כמה פעמים – מדת הנצח של הצדיק.

אם כן, מהו הצדיק שבצדיק (יסוד שביסוד)? קודם דברנו על הצדיק של כל הצדיקים. זו אפשרות אחת. כעת נאמר בצורה אחרת – שהיא בעצם אותו רעיון, רק באופן יותר כללי, שנוגע לכולם: כבר מהעמוד הראשון בתניא אנחנו רואים שיש שני סוגי צדיקים, "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", או – כפי שיותר מצוי בלשון חז"ל – "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו"[קמו]. יש ביטוי 'הלואי בינוני'[קמז], אך אם על כולנו להיות צדיקים אפשר לומר על מי שמרגיש את עצמו רחוק מכך 'הלואי צדיק ורע לו'. תיכף נסביר שכולנו כבר במדרגת "צדיק ורע לו", ו'צדיק שבצדיק' היינו למצוא שבתוך ה"צדיק ורע לו" יש נקודה פנימית, נקודה עצמית, של "צדיק וטוב לו" – בתוך ה"רע לו" יש "טוב לו".

אין רשעים בעם ישראל!

התניא פותח, בעמוד הראשון, בחלוקת כל האנשים לחמשה סוגים. קודם הוא מחלק אותם לשלשה, צדיק-בינוני-רשע. לפי מה שדברנו קודם, רואים ש'השלישי הנמנע', הוא החידוש של ספר של בינונים – לא שחור-לבן, לא צדיק-רשע, יש משהו באמצע. חידוש מופלא! עיקר החידוש. אחר כך כל אחד מהקצוות, הצדיק והרשע, מתחלק לשנים – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו.

מצוה לחדש, במיוחד ביסוד שביסוד, וכעת נתבונן אחרת: לאור הפסוק בישעיהו (בו אנחנו פותחים כל שבת בשבתות הקיץ את פרקי אבות), "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", נפרש כפשוטו – אין אצל יהודים רשעים. אין! גם בינונים אין. הפסוק אומר מפורשות "ועמך כלם צדיקים". יהיה מי שיבוא ויתווכח – זהו פסוק לעתיד לבוא. לא! איני קורא כך. אני קורא שהנביא מתכוון לעכשיו, "ועמך [עכשיו] כלם צדיקים" ולכן לעתיד לבוא "לעולם יירשו ארץ". המציאות היום, גם ברגע הזה, היא ש"ועמך כלם צדיקים"!

"צדיקים" לשון רבים, ומיעוט רבים שנים. איך מסבירים רק נקודה זו בחסידות? יש צדיק עליון, יוסף, וצדיק תחתון, בנימין[קמח], והם צריכים להתחבר – "רננו צדיקים בהוי'"[קמט] (כוונת ההשתטחות על קברי צדיקים). בכל יהודי יש שתי בחינות צדיק, "ועמך כלם צדיקים", צדיק עליון וצדיק תחתון[קנ].

חמש דרגות הנשמות – כולל הגוים

נאמר יותר פשוט: אדמו"ר הזקן בדורו היה צריך לומר שיש חמשה סוגי יהודים. בדור שלנו, לקראת משיח צדקנו, צריך לצאת לרחוב וללמד את עם ישראל שיש רק שני סוגי יהודים – או שאתה צדיק גמור, או שאתה צדיק שאינו גמור. או שאתה צדיק וטוב לו או שאתה צדיק ורע לו. אין אפשרות אחרת – אין רשעים, נגמר. לא נגמר לגמרי, אבל אצל עם ישראל נגמר.

בכל אופן, הרי כתוב שיש חמשה סוגים! איפה הם היום? פשוט מאד: הבינונים הם חסידי אומות עולם, שגם עליהם כתוב ש"יש להם חלק לעולם הבא"[קנא]. הבינוני של תניא במהדורה החדשה הוא חסיד אומות העולם השומר היטב, כהלכה, על שבע מצוות. היום "הלואי בינוני" – הולך על הגוים, שייך למהפכה הרביעית (אחר כך הלואי שהוא יהפוך להיות צדיק – כתוב[קנב] שלעתיד הגוים יתעלו ויהיו יהודים, ממילא יהיו צדיקים, צדיק ורע לו או צדיק וטוב לו). רשעים הם סתם גוים – שנפסקה הלכה בשו"ע[קנג] שסתם גוי אינו שומר שבע מצוות בני נח, עם כל ההשלכות מכך – ויש בהם שני סוגים, גוים טובים (אוהבי ישראל) וגוים רעים (שונאי ישראל).

אין יהודי רשע – יש צדיק שרע לו

איך מסבירים צדיק ורע לו? קשור למשיח עצמו. למדנו הרבה פעמים שחז"ל אמרו[קנד] על רב חסדא שהוא צדיק וטוב לו, כי היה טוב לו בחיים, ועל רבה – שלהלכה יותר חשוב (והוא שרש אדה"ז כידוע אצלנו[קנה]) – שהוא צדיק ורע לו, כי היה רע לו בחיים. היום לא רוצים לפרש "צדיק ורע לו" ככה, כי לכולם צריך להיות טוב בחיים – בני, חיי ומזוני רויחי, כולהו רויחי. אם כן, מה פירוש צדיק וטוב לו או צדיק ורע לו? איך אתה חווה את המציאות. יש צדיק שמרגיש שאנו עדיין בגלות, שכינתא בגלותא, ורע לו מזה – "שכינתא מרעא בגלותא"[קנו], מרעא לשון חולי – זהו "צדיק ורע לו". "צדיק וטוב לו" הוא צדיק שכבר היום חי בימות המשיח, כמדובר הרבה בחסידות – כמו רבי זושא מאניפולי שלא יודע מהם יסורים, כמו רבי שמעון בר יוחאי שבית המקדש לא נחרב אצלו[קנז].

מה הווארט כאן לענין יסוד שביסוד? בעצם, כל אחד צריך קודם כל להיות צדיק ורע לו – שרע לו מהמצב, הפנימי והחיצוני. אבל בתוך הצדיק ורע אפשר לגלות את שרש הצדיק וטוב לו – את נחום איש גם זו, שרואה שהכל טוב (כמו שלמדנו ב"להשכילך בינה" בתניא[קנח]). זהו יסוד שביסוד – מצד הנצח.

ואם יבוא הבן התם וישאל – מה תאמר על יהודים מחללי שבת ואוכלי טריפות ומגלים עריות וגוזלים וחומסים וכו'? גם הם צדיקים?! התשובה פשוטה (כראוי לבן התם): ה'צדיק' הזה הוא אכן צדיק רק ש"רע לו" – יש לו יצר הרע גדול (סימן שהוא גדול באמת, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"[קנט]) שמביא אותו לעשות כל מיני דברים רעים (וגם לחשוב מחשבות רעות ולדבר דבורים רעים). כך ראה רבי לוי יצחק מבארדיטשוב את כל הפושעים בישראל – "ועמך כֻלם צדיקים" ממש רק ש"בראתי יצר הרע"[קס] (כך אומר הקב"ה, מודה שהוא אשם בסיפור, ומתחרט על כך כל יום[קסא]) וה"בראתי לו תורה תבלין" לא מגיע לכל אחד...

הוד: חותם שבחותם – חותם בתוך חותם

בפרצוף החיות הטהורות, הזרמים הטהורים באידישקייט, אנחנו שמים את בעלי המוסר וחכמת המוסר בהוד, כידוע[קסב]. כינוי עיקרי של יסוד הוא "חותם" – "חותמו של הקב"ה אמת"[קסג]. אמרנו שאמת היא התפארת של היסוד, וכעת נסביר שחותם הוא ההוד. חותם נועד לזהות ולשמור. שרש השמירה באמא[קסד] ו"בינה עד הוד אתפשטת"[קסה]. היסוד שביסוד במדרגה זו הוא "חותם בתוך חותם".

תורה כב בלקו"מ – מהתורות הכי חשובות בספר – נקראת "חותם בתוך חותם". הוא כותב שהחותם הפנימי הוא מוסר – המוסר של מוכיחי העם, שהם "לִמודי הוי'"[קסו], אותם צדיקים שה' מתייעץ אתם והם מייעצים לקב"ה ואחר כך הולכים ומייעצים לעם ישראל, נותנים לעם ישראל מוסר השכל. הוא קורא להם "רגלין", ש"רגלין" בכלל הם נצח והוד, אבל עיקר המוסר והתוכחה שלהם בהוד. הם מוכיחים גם את הקב"ה, מה שנקרא "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל", מוכיח אותו כביכול, שמצד ההוד, כנ"ל. מעל החותם הפנימי, החותם דרגלין – שהוא התוכחה – יש עוד חותם עליון, חיצוני, החותם דידין שהוא אמונה במילים שלו. התוכחה שומרת את גזרת ה' וגם מסוגלת להמתיק ולהפוך אותה, אבל כדי לקבל את תוכחת הצדיקים – שבבחינת חותם דרגלים – צריך אמונה, שהיא החותם של הידים. שתי מלות המפתח הן 'את' ("בראשית ברא אלהים: את"[קסז]) – האמונה מקבלת את התוכחה. שוב, אני זקוק למי שיוכיח אותי – היו הרבה צדיקים שבקשו מישהו מיוחד שיוכיח אותם. גם הגאון מוילנא, הגר"א, רצה שיהיה לידו בקביעות מוכיח שיעיר לו. צריך מישהו שיוכיח אותי. זהו החותם הפנימי. קבלת התוכחה שלו בכי טוב תלויה באמונה שלי – החותם החיצוני. קצת מסובך, אבל כך מסביר שם רבי נחמן באריכות מופלאה – כדי להבין יותר צריך ללמוד את דבריו שם.

אם יש את שני החותמות, חותם בתוך חותם, הכל שמור. מה שמור? בשביל מה צריך חותם בתוך חותם בהלכה? בשביל חבית – חתיכת דג, בשר, יין, תכלת[קסח]. כמובן, כל מה שאומרים – כדאי לעשות את הגימטריא. בשביל כל החבית – חתיכת דג, בשר, יין, תכלת – צריך "חותם בתוך חותם". היסוד הוא החותם, אבל בכללות הכל מצד ההוד שביסוד – שביסוד שביסוד. שוב, צריך ללמוד את התורה שם היטב כדי להעמיק בכך עוד יותר.

יסוד: יסוד שביסוד – "יסוד היסודות"

היסוד עצמו – שמרנו את המקום – הוא המלה יסוד. יסוד שביסוד היינו "יסוד היסודות ועמוד החכמות" כפי שדברנו בתחלת השיעור.

מלכות: שכם שבשכם

גם את המלכות כבר הזכרנו בהתחלה – שכם, המקום-העיר של היסוד (עיר-יסוד בגימטריא שכם!). מתי מכוונים שכם? באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (כנ"ל),"יחודא תתאה" (הממוצע המחבר את "יחודא עילאה", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", תפקיד השכם לחבר) – שכם היא בעצם המלכות של היסוד שביסוד כאן.

אמרנו שיש שני פסוקי שכם, שכם שבשכם, אך טרם הסברנו: הפסוק החיצוני, הפסוק הבין-לאומי שכולל את כל הגוים, הוא "כי אז אהפֹך אל עמים וגו' לעבדו שכם אחד"[קסט]. הפסוק החיצוני הוא היסוד החיצוני, שצריך לקבל מהיסוד הפנימי – לקבל מהמוכיח, שמביא את כולם לעבוד את ה' שכם אחד. הפסוק הפנימי, היסוד שביסוד, הוא "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[קע], "בצלותי ובבעותי"[קעא]. זו כבר עבודת יעקב אבינו שלקח מיד האמורי – דווקא מקליפת האמורי, הקליפה של 'איך זאג', אני אומר כך, כמבואר בחסידות[קעב] – את שכם. ב"שכם אחד על אחיך" יש שני פירושים[קעג]: חלק נוסף – חלוקת יוסף לאפרים ומנשה – או העיר שכם ממש, נחלה ומקום קבורה ליוסף, מקום גשמי שצריך להתפשט (כנ"ל).

פעם למדנו ששכם היא המקום האידיאלי בארץ להקמת אוניברסיטה תורנית, כי שכם הוא המקום המחבר את האחוריים והפנים בגוף[קעד], החיבור של "חכמה בגוים תאמין"[קעה], אחור, עם חכמת התורה, פנים. צריך להיות "שכם אחד", לייחד תורה ומדע. שכם נקראת גם "דעת דבין כתפין"[קעו] (בין השכמות) – היא גם יסוד וגם דעת. הכתפין הם גרזים ועיבל, שם עושים את הברית – הר גרזים הוא ברכה והר עיבל הוא קללה. "ראה אנכי ['מי שאנכי'[קעז]] נתן לפניכם היום" את שניהם – "ברכה וקללה"[קעח]. על כל הר עלו ששה שבטים משבטי י-ה, נשמות קדושות. גרזים כפולת 13 ו-עיבל כפולת 7 – זיווג בין הברכה והקללה. כמו שאמרנו שצריך למצוא בתוך ה"צדיק ורע לו" את ה"צדיק וטוב לו", כך 'שכום שבשכם' היינו למצוא את הברכה בתוך הקללה, כמו הסיפורים של רבי שמעון ורבי אלעזר ואלה ש'קללו' אותו ובעצם רק ברכו אותו[קעט]. היום, יסוד שביסוד, מתאים לכך. בכללות זו ההתעצמות של יוסף, על שני חלקים, במקום הזה – מקום מרכזי שמסמל את מה שלעתיד לבוא ה' יהפוך את כל העמים, יתן לכולם "שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". זהו היסוד הפנימי שבתוך היסוד החיצוני.

סיכום

בכך סיימנו בקיצור את הפרצוף של יסוד שביסוד:

ד. דרוש הדעת – כוונת "אחד"

"אל דעות הוי'" – ידיעת עצמו וידיעת כל הנמצאים

נחזור שוב לדעת של פרצוף יסוד שביסוד:

התחלנו מהרמב"ם, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע", שמקשר בפירוש בין יסוד לדעת. בהמשך[קפ] הוא כותב דברים חשובים שגם אדמו"ר הזקן מביא בתניא, ואחד מהם ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים" (כך מצוטט בתניא[קפא], בלשון הרמב"ם ביד כתוב "יודע הכל"[קפב]).

אחד הפסוקים היסודיים לגבי דעת הוא "אל דעות הוי' ולא-ולו נתכנו עלִלות"[קפג] – "ולא" בדעת עליון ו"ולו" בדעת תחתון[קפד], שתי דעות, "אל דעות" (דעות לשון רבים כאשר מיעוט רבים שני[קפה]). אם דעת קשורה ליסוד, אז כמו שיש דעת עליון ודעת תחתון[קפו] כמו כן יש יסוד עליון ויסוד תחתון.

איך מסבירים בחסידות "אל דעות הוי'" בשירת חנה? דעת עליון היא כפי שה' יודע מלמעלה – שלמעלה היש האמתי ולמטה "כולא קמיה כלא חשיב" ממש. דעת תחתון היא הפוכה, איך שאני רואה-חווה את המציאות, חווה את עולמות-נשמות-אלקות – שלמטה היש הנברא ולמעלה האין שמהווה אותו (אין על שם שאינו מושג לי כלל, העלם והסתר הבורא מן הנברא). כך בדרך כלל מסבירים בחסידות[קפז] – דעת עליון איך ה' רואה את הדברים ודעת תחתון איך אני רואה אותם דברים.

אבל גם לה' יש דעת עליון ודעת תחתון, "אל דעות הוי'" נאמר על ה'. בפירוש הרגיל הכוונה "אל דעות הוי'" שהוא ברא את שתיהן – את הדעה של עצמו ואת הדעה שלנו – אבל בפשט הכוונה שלו עצמו יש שתי דעות. מה הן שתי הדעות שלו? מה שהרמב"ם כותב – "בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים". יש מה שיודע את עצמו, ויש מה שעל ידי שיודע את עצמו הוא יודע, ממילא, את הכל. היינו הך, כי אצלו הכל אחד, כל האצילות היא דבר אחד. בכל אופן, יש כאן שתי בחינות – "בידיעת עצמו, יודע את כל הנבראים".

איפה אבולעפיא שם את "ויודע הכל"? לא ב-יה (מקום השכל, המקום המתבקש לכאורה לשים את הדעת של ה') אלא ב-וה, זו (מה שיודע הכל) הדעת התחתון מבחינתו של ה', הדעת-תחתון שלו. ה"דעת עליון" שלו היא מה שיודע את עצמו. על דרך אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.

מהו יסוד שביסוד? כמו שאמרנו בהתחלה, שיסוד שביסוד היינו להשיג באמת, אל נכון, את הווארט של הבעש"ט ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". היסוד בפני עצמו הוא ידיעת הכל, אבל יסוד שביסוד – העליה לשרש להמשיך השראה מהשרש אל עצמו – הוא מה שהרמב"ם כותב. איך הרמב"ם הבין זאת? איך אנחנו אמורים להבין זאת? אדמו"ר האמצעי אומר בקונטרס ההתפעלות שאביו מסר את הנפש שלו ממש שכל יהודי יוכל לחוש דעת עליון, יחודא עילאה. מה פירוש? שכל אחד יוכל להרגיש איך שבידיעת עצמו יתברך יודע את כל הנבראים. זהו יסוד שביסוד – קבלת השראה מן השרש.

כוונת "אחד" – הוא-חייו-דעתו

אם כן, אמרנו שיש "דעת תחתון" מצדנו – שלמטה אני היש וה' האין. יש דעת תחתון של ה' (סוד "מימינו אש דת למו"[קפח], הדעת-תחתון היא "למו") – מה שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראים, יודע הכל. זו ספירת היסוד, ויסוד שביסוד היינו שירגיש שמה שיודע הכל זו בעצם ידיעת עצמו. יש דעת עליון – דעת. יש עוד מדרגות של דעת?

לפני שבוע[קפט] הסברנו כוונה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כעת נסביר כוונה של "אחד" לפי הרמב"ם, על פי מה שלמדנו הערב. כתוב[קצ] שה-א של "אחד" – שהיא גם ה-א של טמא, מט-א, חג שבועות, מתן תורה, יום החמשים, "איני יודע"[קצא] (שער הנון, כמו שאמר רבי נחמן[קצב] מהו שער הנון שלו), "תכלית הידיעה שלא נדע"[קצג] – היא אלופו של עולם. ה-ח היא ז רקיעים וארץ – שבע מדרגות של דעת וארץ היא דעת תחתון ממש, הארץ של דעת, "לדעת בארץ". שבעה רקיעים הם שבע מדרגות של ידיעת ה' (הידיעה של ה' עצמו).

הרמב"ם, באותה הלכה שאומר ש"בידיעת עצמו יודע הכל", בתחלה כותב שאצלנו אני ודעתי וחיי דברים נפרדים ואצל ה' "הוא ודעתו וחייו הכל אחד". הוא מקדים את "דעתו" ל"חייו". אם אני הייתי כותב זאת הייתי מקדים חייו לדעתו (בפרט בהקבלה לאותיות "אחד" – חד ר"ת חיים דעת). מה ה' קודם – יודע או חי? הרמב"ם מקדים את דעתו לחייו. לכאורה אין נפק"מ, כי אומר שהכל אחד, ובכל אופן משמעותי – לשונו הזהב היא "הוא ודעתו וחייו הכל אחד". "הוא" היינו ה-א של אחד. כשאומרים "הוי' אחד" אפשר ממש לצטט בראש לשון הרמב"ם ש"הוא ודעתו וחייו הכל אחד", לא כמונו.

שבע מדרגות דעת

"דעתו" היינו ז רקיעים וארץ. מתחיל מלמעלה, בתוך האצילות יש שבע מדרגות של דעת. אחר כך יש מה שמפרשים בחסידות שדעת תחתון היא ידיעת התחתונים, הארץ.

מה הדעת הכי גבוהה? דעת דרדל"א. מה אחד הסימנים שדעת קשורה ליסוד? כתוב "וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה"[קצד] – אלו הכחב"ד דרדל"א, כחב"ד דעתיק[קצה]. הדעת הכי גבוהה באצילות היא לדעת את האמונה – בדיוק המצוה הראשונה ברמב"ם, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". כל הרדל"א הוא אמונה, אבל הדעת שברדל"א הוא לדעת את האמונה (לדעת את ה"לא ידע ולא אתידע"!) – והיא "דרך גבר בעלמה", שייך לספירת היסוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". הוכחה ניצחת לקשר. זו הדעת הכי גבוהה בעולם האצילות.

אחר כך הדעת היא הארת דעת זו באוירא שבין הגלגלתא ומו"ס דאריך. בתוך הגלגלתא יש רק חסד דעתיק ובתוך מו"ס רק גבורה דעתיק, אבל הדעת – יותר גבוהה – מאירה באויר שביניהם[קצו] (סוד הממוצע המחבר שיותר גבוה בשרשו משני הדברים, ההפוכים, שהוא מחבר). זהו "אוירא דארץ ישראל מחכים"[קצז]. כתוב שבתוך אותו אויר יש "חיה" ש"ישראל שמה"[קצח]. קודם, כשדברנו על אמונה ששומרת על תוכחה, הגימטריא שם היא ישראל – אמונה-תוכחה. בכל אופן, זו הדעת השניה. צריך הרבה להסביר. מה שעושים כעת נקרא 'דרוש הדעת' אצלנו – לא בדיוק 'דרוש הדעת' באריז"ל, אבל קשור.

הדעת השלישית היא "דעת גניז בפומא"[קצט] – מהדעת שמאירה באוירא הדעת באה לתוך הפה של הכתר, של אריך[ר]. זו דעת עליון, כמו שבספר יצירה יש מילת הלשון שמכוונת כנגד מילת המעור[רא] – מילה עליונה ומילה תחתונה – ובלשון האריז"ל[רב] הפומא הוא תיקון "וחטאה"[רג], פומא קדישא, ב-יג מדות הרחמים. לכן "חיים הם למוציאיהם בפה"[רד] – הוא מגלה את הדעת. הכל עד כאן הדעת שמתחילה בדעת דרדל"א.

אחר כך יש את הדעת שמייחדת את שני המזלות של הדיקנא[רה] – מזל עליון, "נֹצר חסד", ומזל תחתון, "ונקה". יש דעת, שלמטה מהדעת שבתוך הפה – שהוא גם פנימיות הדיקנא – שמייחדת את המזלות, השערות הארוכות בזקן, כביכול. כתוב[רו] שענין דעת זו הוא להמשיך בני – להמשיך שפע לעולם. שני המזלות הם חיי ומזוני – אבל הדעת שמייחדת את שני המזלות היא שרש הבני. כך מסביר האריז"ל. המזל העליון בפני עצמו הוא שרש המזוני והמזל התחתון בפני עצמו שרש החיי. העיקר הדעת המייחדת – מדרגה רביעית של דעת.

אחר כך יש את הדעת שכותב באגרת הקדש[רז] – דעת עליון שמייחדת אבא ואמא עילאין, חכמה ובינה. היא נקראת דעת הנעלם[רח] – "ולא נתכנו עלִלות"[רט].

אחר כך יש "ולו נתכנו עלִלות", "דעת המתפשט", הדעת שמחברת את השכל ללב, לרגש. זו הדעת השישית.

אחר כך יש את היסוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" – הדעת שבתוך היסוד, ה"יודע הכל", שה' יודע את כל הנבראים שבבי"ע.

אלה שבע מדרגות דעת כמו שבעה רקיעים. דעת דרדל"א היא רקיע ערבות. הדעת של "יודע הכל" נקראת הוילון, שכתוב במסכת חגיגה[רי] שהוא "נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית".

בכלל, מפורש בזהר[ריא] ומובא בשער היחוד והאמונה בתניא[ריב] ש"רקיע" היינו רקיע הדעת – עצם ענין-מושג "רקיע" שייך לדעת. בפרט "רקיע" הוא שם הרקיע השני מעל לוילון, כנגד "ולו נתכנו עללות", "דעת המתפשט", המחברת את המוחין למדות בעולם האצילות כנ"ל. הרקיע השלישי מלמעלה נקרא בשם "מעון" ושם החשמלים כמבואר במסכת חגיגה, ולפי המתבאר כאן הוא מכוון כנגד הדעת שבפומא – מקום החשמל, "עתים חשות עתים ממללות"[ריג], וד"ל.

בסוף יש את הדעת שלנו, דעת תחתון ממש, שהיא הארץ.

כל זה כוונה של ה-ח של אחד, "הוא ודעתו". בסוף יש "וחייו". כתוב בחסידות[ריד] שיש שתי דרגות חיים – "חי בעצם" ו"חיים להחיות". הייתי חושב שמה ש"חייו" אחד אתו יתברך היינו "חי בעצם", אבל החידוש הוא – ובכך מוסבר למה הרמב"ם מאחר את חייו לדעתו – שכולל גם את החיות של כל הנבראים, מה שה' מחיה הכל, "ואתה מחיה את כֻלם"[רטו]. כמו שבידיעת עצמו הוא יודע את כולם, בחי שלו – חי בעצם – הוא מחיה את כולם. לפי זה, חייו היינו ה-ד של "אחד", מה שהחיים מתפשטים ל-ד רוחות העולם.

אם כן, לקחנו ביטוי של הרמב"ם ועשינו ממנו כוונה ל"אחד", המשך דרוש הדעת שאמרנו.

ה. האנטי-חלקיק של הבעל שם טוב – הצדיק הנסתר שבצדיק הגלוי

לזרוק את הצדיק לים

נסיים בכמה סיפורים:

הרבי מזוויהל, בעל ההילולא, ברח מהקומניסטים עם הנכד שלו. הרב קוק, שהיה מיודד אתו, עזר לו, שלח לו את התעודות, ובזכותו ניצל והגיע לארץ. לפני שהוא ונכדו ירדו מהאניה הוא אמר לנכד 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לתוך הים'. בחוץ לארץ הוא היה רבי גדול, של אלפי חסידים. כשהוא בא לארץ הוא אמר 'אני זורק את הרעבייסטע לתוך הים'. הוא עלה לירושלים ובמו ידיו, בשכונת בית ישראל – ליד מאה שערים – בנה בית קטן וגר בו, והתנהג כיהודי פשוט, בלי גבאים ובלי אף אחד, לא רבי. היה נוסע כל יום באוטובוס, יחד עם כולם, לכותל המערבי. אבל לאט -אט התגלה. הוא זרק את הרעבייסטע לים, אבל כנראה מישהו צלל והוציא אותה משם...

לאט-לאט הכירו אותו, במיוחד בגלל המופתים שעשה, וגם אהבת ישראל – האהבה הפשוטה שלו לכולם (ואפילו לבעלי חיים, חתולים, שהוא החיה אותם – כל חתולי ירושלים הגיעו לפתחו). ידוע שהוא, יחד עם הרבי מהוסיאטין, לבית רוז'ין, הלכו להתפלל על קבר האוה"ח הקדוש שהנאצים ימ"ש לא יכנסו לארץ. כשהם יצאו משם שניהם הבטיחו שפעלו שהנאצים ימ"ש לא יגיעו לארץ, והוא התבטא ש'ארץ ישראל תהיה לפליטה'.

ים הוא עלמא דאתכסיא. יש צדיקים נסתרים ויש צדיקים גלויים – לו מכל סוג בכל דור[רטז] (סוד עב שמותיו יתברך – ה-לו הראשונים מתחילים מ"והו" וה-לו האחרונים מ"אני" – "אני והו", גלוי ונסתר, וד"ל). זהו עוד פירוש בצדיק שבצדיק – הצדיק הנסתר שבתוך הצדיק הגלוי, שהוא העיקר. כמה שהצדיק גלוי – העיקר הצדיק הנסתר אצלו. הוא זרק את האדמו"רות לים – עד כאן היה צדיק גלוי ועכשיו חזר להיות צדיק נסתר.

הצדיק הנסתר שבצדיק הגלוי

נספר סיפור לא כל כך ידוע על הבעש"ט[ריז]: פעם אחת הוא אמר לאשתו שהוא אחד מ-לו צדיקי הדור. היא היתה חכמה, משכילה, "מהוי' אשה משכלת"[ריח], ושאלה אותו – אתה מ-לו הצדיקים הנסתרים או מ-לו הצדיקים הנגלים? הוא אמר – אני מהנסתרים. היא שאלה – אבל כולם מכירים אותך, אתה מפורסם, איך אתה אומר שאתה מהנסתרים? הוא ענה – אפילו אפס קצהו, טפה מהים, ממה שאני, אף אחד לא מכיר.

גם אדמו"ר הזקן אמר משהו דומה, ענה לשאול שהוא מהצדיקים הנסתרים – אף על פי שהיה גלוי ומפורסם לגמרי – כי את העיקר לא מכירים בכלל. תמיד אנחנו מדמים זאת לקרחון, שרק מעשר – חלק עשירי – גלוי על פני המים, ותשעה חלקים, תשעים אחוז, נסתרים בים, בתוך האתכסיא. אצל הצדיקים הגדולים פחות מעשרה אחוז, פחות מאחוז גלוי ו-99.99 וכו' אחוז נסתר.

כל מה שספרנו כעת על נסתר וגלוי גם קשור ליסוד שביסוד. היסוד הוא נסתר – לכן הוא בתוך האדמה. היסוד שלי הוא החלק שלא רואים, והיסוד שביסוד – יסוד היסודות – הוא הנסתר של הנסתר, הצנוע שבצנוע (משרש הצניעותא דרדל"א ששורה ביסוד, כנ"ל), "הצנע לכת עם אלהיך"[ריט] (ה-ה של תשובה כידוע מרבי זושא[רכ]). כמו שקודם דברנו על סתירה, שאין אצלנו חוק האי-סתירה, זהו הנסתר שבנסתר – עצם היסוד שביסוד.

היהודי שעבד את ה' יותר מהבעש"ט

כדי להבין יותר טוב נספר עוד סיפור על הבעל שם טוב[רכא]:

פעם אחת גילו לבעש"ט הקדוש מן השמים שיש יהודי אחד בעולם שעובד את ה' יותר ממנו. פלאי פלאים, יש אחד שעובד את ה' יותר מהבעל שם טוב! הבעל שם טוב מאד השתוקק להכיר אותו – הוא נסע אליו ומצא שם יהודי פשוט לחלוטין, שאינו לומד ואינו מתפלל ולא עושה כלום. רק מה? יש לו מנהג שפעם אחת ביום עולה להר סמוך לביתו, לפסגת ההר, וזורק את עצמו מההר. בדרך הטבע הוא היה מתרסק כמו השעיר לעזאזל, ובאופן פלאי, נסי, הוא יוצא שלם וחוזר הביתה. כך עושה מדי יום ביומו – וחוץ מזה גארנישט, לא לומד ולא מתפלל. הוא שאל אותו – מדוע אתה זורק את עצמך מההר?! היהוד ענה – אני עולה להר ברצון למסור את עצמי לקב"ה אני רוצה בכל נפשי ובכל מאדי למסור את עצמי לה', ומכיון שאיני יודע איך עושים זאת אני עולה להר וקופץ.

הבעל שם טוב שומע שיש פה משהו גדול, אבל לא מצא חן בעיניו שהוא צועק "טמא" – למה אתה אומר מלה זאת? אולי תאמר משהו אחר? הוא עונה – זו המלה היחידה שאני יודע בלשון הקדש. אומר לו הבעל שם טוב – טוב, אלמד אותך עוד מלה, 'טהור'. הוא התחיל ללמד אותו שיחזור על המלה טהור – לא נתפס אצלו. זו רמת האי-קיו שלו... כתוב שהוא חזר איתו אלף פעמים – לא מאה פעמים או מאה פעמים ואחת – עד שהיה נראה ליהודי שכבר תפס איך אומרים 'טהור'. טוב, הבעש"ט שמח – הבין שיש יהודי שעובד את ה' יותר ממנו – ויצא חזרה לביתו. בדרך היה נהר. מה הבעש"ט עושה כשהוא צריך לעבור את הנהר? לוקח את הגרטל שלו, האבנט, שם על המים, ועובר את הנהר (באמונה פשוטה, בלי שום שם, כידוע). כשהגיע לצד השני של הנהר הוא ראה את יהודי לפניו. הוא שאל – איך הגעת לכאן? היהודי ענה – גם לי יש גרטל, שמתי אותו על המים, אמרתי 'טמא טמא', ועברתי. ומה רצונך? שואל הבעל שם טוב. הוא אומר – שכחתי את המלה שלמדת אותי ובאתי במיוחד שתלמד אותי שוב. אמר לו הבעש"ט – אם כך עברת את הנהר, כנראה המלה שאתה מכיר מספיקה לך ולא צריך עוד מלה. עד כאן הסיפור.

הצדיק הנסתר שבתוך הבעש"ט

אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים. לעניננו, יסוד שביסוד: כנראה מי ש עובד את ה' יותר מהבעש"ט הוא עוד יותר יסוד שביסוד וצדיק שבצדיק. מיהו אותו יהודי? פתחנו בכך שיש אמונה והשכלה. ביחס לסיפורי הבעל שם טוב צריך אמונה פשוטה – אין מקרא יוצא מידי פשוטו – אבל ודאי אפשר לדרוש גם ב'השכלה'. בפנימיות, אותו צדיק נמצא בתוך הבעש"ט עצמו, בראש שלו, הוא האנטי-חלקיק של הבעש"ט עצמו. איזה מקיף, דמיון, השלמה – איך הבעש"ט עצמו רואה-מדמיין את מי שעובד את ה' יותר ממנו, הכל בתוך הבעש"ט גופא. זהו גם פירוש לצדיק שבצדיק, יסוד שביסוד – הצדיק שמדמה צדיק טוב ממנו.

אם חושבים הרבה, זהו פירוש מאד מתיישב. כשהבעל שם טוב חושב מיהו הצדיק שטוב ממנו באמת מתגלים לו דברים שגם אצלו אינם מודעים ולא מובנים – הוא מדמיין דבר שיש בו פרטים שהוא לא מסוגל להבין, צעקת ה"טמא טמא", עד שבסוף הוא משלים עמם.

"וטמא טמא יקרא"

מי בתורה צועק "טמא טמא"? פסוק מפורש – "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא"[רכב], המצורע. מיהו המצורע? "חיוורא דבי רבי"[רכג] – המשיח. מי עובד את ה' יותר טוב מהבעל שם טוב? המשיח.

אדמו"ר הזקן אמר[רכד] שהמשיח שהעולם מחכה לו לא יבוא אף פעם ואת המשיח האמתי אף אחד לא יכול לדמיין – חוץ מהבעל שם טוב, כי הוא המשיח[רכה] (כמו שאמרו רבי נחום מטשרנוביל ורבי מענדלע ויטבסקער), אבל הוא באנטי-חלקיק שלו, לגמרי בלא-מודע. הענין של יסוד שביסוד הוא לגלות ולחשוף זאת.

מה המשמעות של "טמא טמא יקרא"[רכו]? שהוא צדיק ורע לו. הבעש"ט רצה ללמד אותו את המלה טהור – אבל לא הצליח, בינתים. הוא אפילו לא יודע מה משמעות המלה טמא, מן הסתם, הוא רק יודע לומר זאת. כל יום אחרי שהוא זורק את עצמו וקם לתחיה – הוא מבסוט. בזמן בו הוא מבסוט, עד מחר (כשיקפוץ שוב), מופיע הצדיק וטוב לו בתוך הצדיק ורע לו.

מתי הזמן להתבונן בענין? מה סוד המלה טמא? מט-א – סוד "תספרו חמשים יום"[רכז], ימי הספירה האלה. מלה מיוחדת ששוה 50, שער הנון[רכח]. מהו שער הנון? איני יודע[רכט] – איני יודע כלום, חוץ ממלה אחת ששוה 50, טמא. אם מסדרים לפי סדר החשבון – מט-א – את ה-מ גמרנו. היום, יסוד שביסוד, אנחנו מתחילים את ה-ט. ט היא טוב, ט היא טהור, בתוך הטמא. הטהור הטוב הוא צדיק, "אמרו צדיק כי טוב"[רל], יסוד שביסוד הוא גם טוב שבטוב ("טוב מאד"[רלא] – "טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות"[רלב], וכך קרא רבי מאיר "טוב מות"[רלג], והיינו טעם מנהג אותו יהודי לזרוק את עצמו מן ההר, למסור את עצמו לה'). בחג שבועות כבר מגיעים ל-א – "אלופו של עולם", גם "אאלפך חכמה"[רלד] ("אורייתא מחכמה נפקת"[רלה]).

ניצוץ הבעל שם טוב

נחזור לסיפור: הבעש"ט רואה את עצמו[רלו] בתור השתקפות של משיח – משיח שאף אחד לא מצייר לעצמו – שכל ענינו לעלות על ההר ולזרוק את עצמו, ובאופן נסי לקום לתחיה. משיח הוא "בר נפלא"[רלז], כל הזמן נופל מההר (גם לשון הריון) – בדרך הטבע הוא מתרסק, גמרנו אתו. הדבר היחיד שמזכיר זאת הוא שעיר לעזאזל – הוא עושה מעצמו שעיר לעזאזל, צריך להתרסק בשביל לכפר על עם ישראל, אבל באופן נסי הוא קם לתחיה. כך הוא עושה יום יום, עד שבסוף הוא יבוא – שה' יתיר לו לגאול אותנו.

זהו סיפור כל כך עמוק ואופייני לבעל שם טוב, שהוא חייב להשתקף ולהופיע בעוד גרסה. באמת יש סיפור דומה[רלח]: רבי אלימלך מליז'נסק לא זכה לראות את הבעש"ט בחיים חיותו, והתחנן לקב"ה שיזכה לראותו לפחות בחזיון. ה' נענה לו ויום אחד הורה לו לפתוח את החלון ולהסתכל החוצה והוא ראה אש בוערת על ההר, ובתוכה דמות אדם, הבעל שם טוב. פתאום הבעל שם טוב, האדם שבתוך האש, מתפוצץ לששים ריבוא ניצוצות שמתפזרים לכל עבר וכל ניצוץ הוא אדם קטן בצורת הבעש"ט.

בכך פתחנו – זהו היסוד שביסוד, ש"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו", ש-די "שדי באלקותו לכל בריה", די בבעל שם טוביות שלו כדי להכניס בעל שם טוב קטן בתוך כל אחד ואחד מאתנו. הכל מתוך השראה אלקית בוערת, והאדם בתוך האש. זהו ווארט דומה, על הבעש"ט עצמו. יש את הפעולה שזורק עצמו מתוך מסירות נפש – רוצה למסור את עצמו לה', למות על קידוש ה' – ויש את עמידתו באש על ההר, והוא מתפוצץ לששים ריבוא ניצוצות. מי שמסוגל לכך הוא היסוד שביסוד.

עד כאן ליסוד שביסוד. שתהיה קבלת התורה בשמחה ופנימיות.