בע"ה

מוצאי א' אייר תש"פ – הקלטה

פרי הארץ ל"וספרתם לכם"

התוועדות לכבוד הילולת רבי מנחם מענדיל מויטבסק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. זיכוך ה"לכם" ("היום יום")

המגיד, רבי מענדלע ואדמו"ר הזקן

שבוע טוב, אנחנו במוצאי שבת א' אייר, יום ההילולא של בעל פרי הארץ, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. כל שנה אנחנו מזכירים את ההוה-אמינא של הרבי[ב] שראוי למנות אותו בתוך נשיאי חב"ד, שושלת הנשיאות. הרב המגיד סמך את ידיו עליו בתור ממשיך ואדמו"ר הזקן היה תלמיד מובהק שלו – קבל את המרות שלו והיה מקושר אליו בלב ובנפש.

נלמד תורה שלו על ספירת העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת"[ג], שבעצם הווארט שלו כאן הוא ווארט של המגיד. הדבר לא כתוב כאן בפירוש בפרי הארץ, אבל זו דוגמה שהרבה מתוכן פרי הארץ הוא מה שרבי מענדלע קבל מהמגיד, וגם אדמו"ר הזקן קבל – או ישירות או דרך רבי מענדלע מויטבסק. זו דוגמה יפהפיה, לכן נתחיל ב"היום יום" י' אייר (נצח שבנצח), עוד שבוע:

"וספרתם לכם" – "בכל דרכיך דעהו"

יום ב דחה"ש תרכ"א בסעודה סיפר הצ"צ: יום ב דחה"ש תקנ"ה בסעודה אמר אאזמו"ר (רבינו הזקן): ביום ב' דחה"ש תקכ"ה בסעודה אמר כ"ק מו"ר (המגיד ממעזריטש) וספרתם לכם, וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות. וספרתם לכם, צריכים לעשות שיהי' הלכם בהיר.

הוא מפרש "וספרתם" מלשון ספירות ובהירות – כמו אבן ספיר, "ספיר גזרתם"[ד] – ושצריך לעשות את ה"לכם" בהיר. ה"לכם" היינו דברי הרשות של האדם. זהו ווארט של המגיד שנראה כעת בפרי הארץ. כאן הוא אומר שזו העבודה של "בכל דרכיך דעהו"[ה], שבהשגחה פרטית דברנו עליה הרבה בזמן האחרון[ו].

בירור (התכללות-שלמות) ויחוד (שבתיות) בתיקון המדות

אחרי שאדמו"ר הזקן אמר את הווארט של המגיד הוא התבונן ואז הוסיף ווארט שלו:

וישען כ"ק אאזמו"ר על זרועות קדשו וישורר את הניגון של ד' בבות בדבקות גדולה. אח"כ הגביה את ראשו הק' ויאמר - בניגון של שאלה: ובמה מספרים את הלכם? ותוך כדי דיבור אמר - בניגון של תשובה: בשבע שבתות תמימות, בבירור שבע המדות, שכל מדה ומדה תהי' כלולה משבע,

תמים היינו שלם, ושלמות היא התכללות – שכל מדה כלולה מכל שבע המדות. זהו בירור שבע המדות – בירור כולל פעולה של התכללות ושלמות, שייך למושג עבודת הבירורים.

בנוסף לכך שצריך לפעול התכללות צריך שכל מדה בעצמה – החסד, שכלול מכל שבע הספירות, וכך כל מדה – תהיה בדרגת שבת:

ושבע המדות עצמם יהיו שבע שבתות, דשבת אינה צריכה בירור.

אם כן, צריך בירור וגם לא-בירור. מהי שבת שאינה צריכה בירור? הוא לא מסביר כאן, אבל הכוונה היא עבודת היחודים – העבודה שלנו אחרי ש"נסתיימה עבודת הבירורים", כמו שאמר הרבי[ז]. כאן צריך בירור, אבל אחרי עבודת הבירורים שהיא ההתכללות – זוכים שכל מדה תהיה בבחינת שבת, ואז אפשר להאיר את ה"לכם". עם המדות התמימות והשבתיות מאירים את ה"לכם". זהו, כפי שרבי מענדלע מסביר כאן בתורה, מקיימים את הפסוק "בכל דרכיך דעהו", פרשה קטנה שכוללת את כל התורה כולה[ח], כידוע.

בירור ויחוד – מעשה בראשית ומעשה מרכבה

חוץ מזה שמבירור עולים לעצם השבת, שהוא יחוד, יש עוד ביטויים לכך:

בירור קשור לסוד של "מעשה בראשית", שהוא יראה תתאה, ואילו העבודה שהמדה תהיה שבת – בה בורר אסור – היא כבר "מעשה מרכבה", יראה עילאה.

הבטול של מעשה בראשית הוא שכל נברא, שמרגיש עצמו יש, מכיר את האין האלקי שבורא אותו – והדבר פועל אצלו בטול היש, יראה תתאה. בטול במציאות הוא יראה עילאה.

כך צריך לתקן את כל המדות בספירה, ורק כך אפשר לקיים את ה"וספרתם לכם", להאיר את ה"לכם".

עד כאן "היום יום" – מאד נחוץ לתורה שנלמד, ממש אותו ווארט.

ב. מציאות ה' בכל

נתחיל לקרוא את "פרי הארץ" בפנים, התורה ל"שבת שבתוך הפסח":

וספרתם לכם ממחרת השבת (שמות כג, טו) נאמר בזוהר (ח"ג צז) כההיא איתתא דיתבא ביומי מסאבותא.

הזהר מסביר ש"וספרתם לכם" הוא כמו "וספרה לה"[ט], כאותה אשה שיושבת בימי הטומאה שלה וסופרת שבעה נקיים, ואז היא טובלת וטהורה לבעלה. הטהרה-הטבילה והזיווג הם בשבועות. זהו התיקון שעושים בליל שבועות, לקשט את הכלה, ואחר כך הזיווג בחג שבועות. כל ימי הספירה הם ימי האשה שעדיין יושבת בטומאתה ומטהרת.

ראשית העבודה – אמונה בנוכחות ה' בכל דבר

הענין ידוע למאמינים ברוחניות וחיות ניצוצות הקודש שבכל דבר גשמי ודבורים ומחשבות ומדות ורצונות אשר הכל מיד ה' השוכן בתוכם ממש

חוץ מהאמונה בה', יהודי צריך להאמין שבכל דבר יש ניצוצות, שכפי שיסביר נקראים השכינה – בלי השכינה אין כלום. ב'עבודה' זהו הדבר הראשון שצריך להאמין בו. האמונה שיש ה' בעולם (עס איז דא א גאט אויף דער וועלט) היא עדיין לא עבודה. הדבר הראשון שאני צריך להאמין בשביל לעבוד את הקב"ה הוא שהוא נמצא בכל. יש כאן עוד דיוק – שהכל ביד ה'. בא מה' וגם נמצא בידו – הוא מנהיג הכל. הוא מנהיג את כל הדברים וגם שוכן בתוכם ממש.

חלוקת העולם לחמש מדרגות

אף על פי שאת "פרי הארץ" כתב תלמיד, בכל אופן ניתן לדייק כמה שאנחנו יכולים. כאן הוא כותב סדר מסוים: דבר גשמי – חפצים גשמיים, כולל כח המעשה של הנפש; דיבורים – לבוש הדבור, אחד מעל המעשה; מחשבות – הלבוש השלישי, לבוש המיוחד כמו שלמדנו לאחרונה; מדות – עד כאן עולה כמו בספר התניא[י], אבל אחר כך מדלג על השכל; רצונות – מדלג על חב"ד וקופץ לרצונות, כאילו זה כל מה שיש בעולם.

איפה השכל? היות שמחשבה היא "לבוש המיוחד"[יא] אפשר לומר שאצלו כאן השכל נדבק ואחוז במחשבה. היות שהרצונות הם מקור המדות – שרש הז"א באריך – הוא רוצה דווקא לחבר, לקפוץ מהמדות ישר לרצונות. הרצונות גובלים במודע – יש רצונות שהם על-מודע, שהאדם לא יודע, ויש מה שיודע. יש סיפור מהרבי מהר"ש[יב] – שהיום יום ההולדת שלו – שנתן לחסיד סדר לימוד, וכאשר אותו חסיד (שבקש מהרבי לתת לו סדר לימוד) אמר שאין לו חשק ללימוד שהרבי קבע לו (ו"אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ"[יג]) אמר לו הרבי שהוא בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. יש מהרבי הוראה שצריך להתבונן עד שתגלה מה שאתה רוצה באמת (ואחר כך, בשביל לבצע בהצלחה את הרצון האמיתי שלך להתיעץ עם ידידים מבינים כו'). אבל חוץ מאותם רצונות שהאדם לא מודע להם יש ריבוי רצונות שהאדם ודאי מכיר בהם. הרצונות שלו הם שרש המדות, ומהמדות באים הלבושים – המחשבות-הדבורים-והמעשים. כאן לא מחלק בין המעשים, לבוש המעשה של האדם, לבין הדבר הגשמי בעצמו – לא מחלק בין הגברא לחפצא.

בכל אופן, זהו סדר יפה שכולל כל מה שיש בעולם – הגשמי, הדיבורים, המחשבות, המדות והרצונות.

העדר המציאות בלי חיות אלקית

עכשיו כותב מה שמובא בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא[יד]:

ובלתו אין שום חומר וצורה טעם וריח וכולם פגרים מתים בלתי נמצאים כלל בלא הויותו, אבל כל מציאותם ועסקם בעולם הוא ית' בעצמו חיות הקודש וחיי החיים.

בלי הקדושה – שתיכף נראה שנקראת השכינה, ואם השכינה מסתלקת – אין שום דבר מכל חמש המדרגות שהוזכרו. ההתבוננות כאן צריכה להיות בשני שלבים: קודם כל הוא אומר שאם הפנימיות מסתלקת החיצוניות נשארת פגר מת – נשאר מכל הדברים רק הגוף שלהם. כתוב בזהר[טו], ויש בענין הרבה מאמרי חסידות[טז], שאם ה' מסתלק מהמציאות הכל נשאר כגוף בלי נשמה. אבל באמת גם הגוף מתהווה מה', כל הוית הדבר היא מהקדושה, אז בעצם אם ה' מסתלק אין כלום – "בלתי נמצאים כלל בלא הויותו", גם לא מציאות של גוף-פגר. זו כבר ההתבוננות שכתובה בשער היחוד והאמונה – שהכל חוזר לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. לכן כל מציאותם ועסקם של כל הדברים – העסק הוא מה שהדברים מחוללים בעולם, חוץ מהמציאות שלהם – הם חיות אלקית.

גם כאן יש סדרה מענינת שמחלקת את כל המציאות – חומר, צורה, טעם וריח (שכולם לא קיימים בלי החיות האלקית, בלי ניצוצות הקדש): חומר וצורה יכולים להיות כנגד אותיות י-ה של שם הוי' – חומר גלם היולי הוא י (גלם בגימטריא חכמה) ובינה מלבישה לו צורה. חומר הגלם הוא של אבא והצורה היא של הבינה – כך הרבה פעמים בקבלה[יז]. למטה במציאות מתהפך – עיקר הדוגמה של "חותם המתהפך" – שהחומר הוא המלכות והצורה היא המדות, ולכן צריך להגביר את הצורה על החומר. הרבי אמר שעיקר הענין שלו הוא להגביר את הצורה על החומר – בטוי רווח של החקירה והחסידות. הגברת הצורה על החומר היא הגברת ה-ו על ה-ה, הגברת הפנימיות על החיצוניות. אם כן, חומר וצורה הם חכמה ובינה (המתהפכים במדות ובמלכות), טעם הוא דעת ("טוב טעם ודעת"[יח]) וריח הוא כתר[יט].

סוד הצמצום – גלות השכינה

עד כאן הסביר את הכלל. כעת מוסיף עוד נקודה. מה בעצם ה' עושה כשהוא שולח את החיות שלו וניצוצות הקדש שלו להתלבש בתוך כל דבר שבעולם? זהו סוד הצמצום – הוא צריך לצמצם את עצמו. הצמצום כולל את הסתלקות עיקר החיות (צמצום במובן של סילוק), ומה שנשאר מתרכז (צמצום במובן של ריכוז) ונמשך לתוך הדבר הגשמי או הדיבור או המחשבה או המדה או הרצון:

והנה צמצום החיות הקודש שבתוך כל מתגשמים [כלומר, כל הדברים הגשמיים בעולם.] נקרא גלות השכינה כי הצמצום הוא גלות להשוכן בתוכם,

הצמצום הוא גלות כי העיקר נעלם וגם מה שנשאר נסתר בתוך הדבר שמתלבש בו – לא גלוי לעין. אם כן, הניצוץ הקדוש שאני מאמין שנמצא בכל דבר הוא-הוא שכינתא בגלותא, ועבודתנו היא להוציא את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בכל דבר שבעולם – על ידי "וספרתם לכם ממחרת השבת".

ג. טהרת ישראל בימי הספירה

הכל על ידי ישראל

כעת מוסיף עוד דבר חדש:

ולהיות קודש ישראל עלה במחשבה תחילה והכל נברא בשבילם הרי שהכל מתנהג על ידם

על עם ישראל נאמר "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה"[כ], "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[כא], אפילו לתורה הקדומה, וכל העולם נברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"[כב] – גם בשביל התורה, אבל מחשבתן של ישראל קדמה גם לתורה. לכן ישראל גם מנהיגים את הכל – "בראשית" גם לשון של מלכות[כג]. אם הכל נברא עבורך – אתה בעצם צריך להיות המלך של הכל, ולכן:

ויש לאל ידם להעלות השכינה מעלה מעלה או להורידה ח"ו מטה מטה ע"י עסקיהם,

יהודי יכול להקים את השכינה מעפרה, מהשפלות שלה, מההעלם שלה, או ח"ו אם איננו בסדר להוריד אותה. הכל תלוי במה שאנחנו עושים, ב'עסקים' שלנו. יש עסק טוב ויש עסק ביש – אם עושים עסקים טובים מעלים את השכינה מעלה-מעלה ואם עושים עסקים-בישין מורידים את השכינה מטה-מטה.

מאיפה לומדים שיהודי שחוטא מוריד את השכינה? אולי לא – אולי אם הוא חוטא הוא רק נפרד מהשכינה והיא מסתלקת ממנו (כמו שבאמת היה בדורות הראשונים שלפני אברהם אבינו, היהודי הראשון[כד]). הוא מביא על כך את המאמר במגילה[כה]:

שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם אפילו בתוך הקליפות (עי' ת"ז תס"ט קח ע"ב),

"מפני חטאינו גלינו מארצנו"[כו] והשכינה באה עמנו. אפשר לפרש שהיא באה לשמור עלינו בגלות, אך כאן הוא מסביר שאנחנו מורידים אותה לגלות כי היא לא יכולה להפרד מאתנו – "קדש ישראל" – גם כאשר אנחנו חוטאים וגולים.

מותרות החיות לקליפות – כתם וטומאה

וזהו חיות הקליפות ר"ל כשנמשך אחד מישראל אליהם הרי השכינה שממשיך עמו מחיה הקליפות והמותרות הנמשך מן השכינה לחיות הקליפות הוא הנקרא בשם כתם וטומאה

עצם חיות הקליפות הוא מ"נהירו דקיק"[כז] של השכינה, אבל כאשר חוטאים מניקים תוספת חיות לקליפה ר"ל, מותרות מעבר למה שמגיע לה מלכתחילה, והמותרות שנמשכות לקליפה נקראות כתם וטומאה. כאן כבר מתחיל לרמוז שוב למה שפתח בו – טומאת האשה הנדה, שסופרת כעת לטהרתה. התקופה שלנו, ספירת העומר, היא לחזור בתשובה ולהטהר מהכתם – מותרות החיות שהמשכנו לקליפה בחטאים שלנו. יש כתם וטומאה. בגוונים כתם-כתום הוא הוד[כח], ועל הנדה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[כט], "כל היום דוה"[ל].

לא רק החטא מזין את הקליפות, אלא שהוא יוצר רוח טומאה האופפת את האדם ומונעת ממנו להדבק בקדושה:

כי היא רוחא דמסאבותא השורה על האדם הממשיך בזה, ומאז והלאה מבלתי יכולתו להתדבק בקדושה אחרי היות גשמית רוחא דמסאבותא אשר עליו מסך המבדיל בינו ובין הקדש עד שיטהר מטומאתו הנ"ל,

כתוב "עונֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלהיכם"[לא], וכאן אומר שהעוונות היינו רוח טומאה שהיא מסך מבדיל בינו לבין הקדש. כתוב בפירוש באריז"ל[לב] שסוד המלה מסך הוא 120 צירופי אלהים, מדת הדין. גם המלה "מבדיל" שוה אלהים בגימטריא[לג]. בכוונות הספירה אנחנו מדברים השנה על שמות הקדש – המסך המבדיל ביניכם לבין הקדש הוא מסך צירופי שם המבדיל, שם אלהים.

מטומאה לטהרה בימי הספירה – עבודת הבינה

הוא מסביר במאמר שכל ענין ספירת העומר הוא שהאשה תטהר. הוא לא מדבר כאן כל כך על תיקון המדות הפרטיות, אודותיו קראנו ב"היום יום". יש את כוונת תיקון המדות, אבל העיקר כאן הוא בינה, תיקון חמשים שערי בינה. מהם חמשים יום ("תספרו חמשים יום"[לד])? חמשים שערי בינה. בינה היא אמא, הכח המוליד של המדות.

גם תכלית הווארט שקראנו קודם ב"היום יום" היא להגיע שהמדה תהיה שבתית – מדרגה שאין בה בירורים. יסוד השבת – המדרגה הכי בסיסית שבה – הוא "שבת מיקדשא וקיימא"[לה], מצד אמא. אחר כך יש עבודה לקדש את השבת, להמשיך אור אבא, וברעוא דרעוין עולים לכתר[לו] – אבל יסוד השבת הוא אמא. בבינה-אמא יש חמשים שערים – חמשים שערי טהרה לעומת חמשים שערי טומאה. במצרים היו שקועים בחמשים שערי טומאה, ובספירת העומר כל יום יוצאים ממצרים – עוד ועוד, כל יום הוא שער (גם מלשון השערה[לז], כל יום זוכים להשערה חדשה של השי"ת). יציאת מצרים היא לא רק ביום הראשון של פסח, אלא כל ספירת העומר היא לצאת עוד ועוד מטומאת מצרים, עד שמגיעים לשער הנון שמתגלה בחג שבועות, מתן תורה. אז הבינה והחכמה מתחברות לגמרי ביחד – "אורייתא מחכמה נפקת"[לח], כפי שיזכיר.

כל תהליך הטהרה בימי הספירה קשור למושג ספיר – אבן ספיר, שבחשן המשפט של הכהן הגדול היא בטור השני, "נפך ספיר ויהלם"[לט]. בשבטים אבן הספיר היא כנגד יששכר, התלמיד חכם, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"[מ]. החוש של חדש אייר – החדש שכולו ספירת העומר, שאליו נכנסנו כעת – הוא חוש המחשבה, חוש העיון[מא]. זהו החוש של שבט יששכר, לו שייך חדש אייר. אם כן, תיקון חדש אייר הוא להגיע לשרש נשמת יששכר – להשלים את הבינה[מב].

כל יום הוא עוד שער של בינה. תיקון המדות תלוי בכך – המשכת מוחין היא המתקנת את המדות ופועלת התכללות. העיקר להאיר את אבן הספיר מאמא-בינה. לכן כל התורה כאן, בפרי הארץ, היא על מה שכתוב בזהר בעבודת הטהרה של ימי הספירה. כל ספר הזהר הוא "זיהרא דאמא עילאה"[מג] (סוד "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע"[מד]) והכל כאן קשור לאשה שצריכה להטהר. המשל כאן הוא לא של אדם מושחת, עם מדות רעות, שצריך לתקן את המדות שלו. מדובר בטומאה וטהרה של אשה, שהאשה כאן היא כנסת ישראל.

מאמץ עליה כנגד ירידה

הוא מביא מליצה מהנביא הושע לתאר את השקיעה בטומאה:

וכל היותר שחטה שטים העמיק (ע"פ הושע ה, ב) שאולה לכנס בעומק הקליפות

"שחטה" שם הוא או לשון שחיטה או לשון משיכה ("אין 'ושחט' אלא 'ומשך'"[מה], כמו שכתוב על "זהב שחוט"[מו]). רש"י מפרש שם משיכה והתרגום והמצודות שחיטה כפשוטו. כאן הוא קורא "שחטה" כאילו היה כתוב "שחטא". "שטים" היינו עבודה זרה, שהוא מעמיק בסטיה אחריה – מעמיק לשאול (כפי שדורש כאן).

גם מי שנכנס לעומק הקליפות, לשערי הטומאה, יכול לצאת, "אין לך דבר העומד בפני התשובה"[מז], אבל לשם כך עליו להתייגע – "יגעתי ומצאתי תאמין"[מח] – כדי לעלות בשערי הטהרה והקדושה:

צריך להתאמץ ולעלות יותר מדרגא לדרגא ולהמשיך עליו רוח הקדש במקום הטומאה שיוצא משם,

הוא המשיך למקום טומאה, שעולה ואופפת עליו, מבדילה בינו לבין הקדושה – הוא עכשיו ממש חבוש בבית האסורים. לכאורה "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[מט], אבל אם יעשה מאמץ אדיר כן יוכל לצאת. כנראה תהיה לו סיעתא דשמיא ויוכל לצאת.

אין ריק – מחשבת קדושה במקום הטומאה

עכשיו אומר ווארט עיקרי:

כידוע שאין שום ריקות בעולם כי אם מקבל טומאה או טהרה וקדושה (עיין זח"ג נא ע"ב ועיין לקמן פ' אחרי).

קודם הוא עצמו גרם ופעל שבמקום הזה תהיה טומאה יתר על המדה. מה אפשר לעשות כנגד הענין? רק מאמץ אדיר להחדיר למקום קדושה. איך? פשוט במחשבה קדושה.

מי נתפס בטומאה? מה פירוש בכלל להיות טמא? טומאה היינו שיש לאדם מחשבות זרות שאינו יכול להפטר מהן. כמו בתפלה, שהוא מתחיל להתפלל ושוטפות את המח שלו מחשבות זרות – זו רוח טומאה שעומדת ועושה פירוד מה'. "המחשבה משוטטת תמיד"[נ] – כל הזמן אדם חושב. גדר הטומאה הוא שיש למישהו אובססיות של לא-טוב – מה עושים במצב כזה?

כפי שלמדנו גם בתניא של הימים האחרונים[נא], יש לאדם – גם אדם פחוּת ביותר – כח שאם יעשה מאמץ אדיר יוכל להגיע לכל הפחות ליראה תתאה, להכיר במציאות ה' ולהדבק בו, להכניס את ה' לתוך החיים שלו, פשוט לתוך המחשבות שלו. זהו הווארט המפורסם שהמח הוא כלי ריקן – או שאתה ממלא אותו טוב או היפך-הטוב, אם אין בו טוב אז "'והבור רֵק אין בו מים'[נב] אבל נחשים ועקרבים יש בו"[נג], כי לא יכול להיות ריק. כך אומר עכשיו – אין ריקות בעולם, אין וואקום. "'אם רק הוא'[נד] מכם הוא"[נה], נדמה ריק ובאמת לא ריק – מלא שדין ורוחין בישין. בתניא הוא מסביר שהכח שישנו לכל יהודי לדעת את ה' זהו הכח של משה רבינו. "אין חבוש מתיר עצמו", אז איך הוא יכול? המסייע הוא משה רבינו. גם לך יש ניצוץ של משה רבינו, הדעת שלך, ואפילו אם אתה הכי פחות בעולם – יש לך כח להגיע בעבודה עצומה לידיעת ה', ואחר כך להגיע לעבודת "בכל דרכיך דעהו" בכל דבר.

תשובה של בינה בימי הספירה

ולכן כשיצאו ישראל ממצרים שהוא עומק הקליפות בכדי לקבל התורה, בינת נבונים תסתתר עד אחרי ספירת ימי טהרתם מדרגא לדרגא חמשים יום שהם שערי בינה ותשובה,

ממצרים יצאו ביום הראשון, אבל עיקר הבינה נסתרה מעם ישראל – לא יצאו לגמרי – ויש להמשיך ולצאת ממצרים בכל ימי הספירה. כעת הוא אומר שבינה היא תשובה, כמו בכל ספר הזהר. אם כן, ספירת העומר כולה ימי תשובה. שוב, הוא לא מדבר כאן על תיקון מדות אלא פשוט על תשובה. תשובה היא להכניס קדושה, לחזק את האמונה שה' נמצא בכל מקום – זו בינה, הבנת דבר מתוך דבר[נו]. יש "תוך דבר" וצריך להבין שבתוך כל דבר יש עוד "דבר" – הניצוץ הקדוש שבכל דבר.

בינה ותשובה הולכות יחד, כידוע לפי הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[נז] – לכן חדש הספירה, איר, הוא גם חדש של רפואה, "אני הוי' רפאך"[נח] – "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[נט]. בינה שייכת ליששכר, "יודעי בינה לעתים", כנ"ל. בינה-תשובה עולה 780 – הגימטריא הראשונה הערב – תש"פ, השנה שלנו. מספר חשוב, משולש טל, "הוי' אחד", ל"פ הוי', ה"פ יוסף (יוסף פו"א). ראשי התבות בינה-תשובה הם בת. אף על פי שמדובר באמא, כמו שנסביר תיכף גם הבת נקראת אמא – אמא תתאה. תשובה תתאה היא אמא תתאה. "בת תחלה סימן יפה לבנים"[ס] – אם יש אמא יש תיקון המדות-הבנים בדרך ממילא.

זיכוך החומר לקבלת התורה

מהי התשובה?

לשוב מדרכם הראשון ולזכך חומרם

"וספרתם" הוא לשון "אבן ספיר", לשון אור, כפי ששמע ר' מענדלע מהמגיד. כאן הוא מסביר – כך תפס זאת – שהאור הזה הוא לא רק אור שכלי טהור, נטו, אלא בעיקר הוא כח שמזכך את החומר. זהו ה"וספרתם לכם". נראה בהמשך שמדגיש עוד יותר את זכוך החומר. כלל גדול אצלנו שחכמה היא בטול ובינה היא זכוך[סא], כי חכמה היא "חיוהי" ובינה היא "גרמוהי". את הגרמוהי, הכלים-הגוף, צריך לזכך. הספיר אינו רק אור של בטול. בחב"ד היה אפשר לומר שספיר הוא יותר אור של בטול, אבל כאן הספיר הוא כן אור – אבל הבהירות כאן, "בהיר הוא בשחקים"[סב], היא הכח לזכך את החומר. שוב, נראה זאת יותר בהמשך.

ובלתי זה לא היו יכולים לקבל הבינה והחכמה שהוא התורה.

בלי חמשים יום בהם מתקדמים בכל יום ויוצאים יותר ממצרים, יותר מזככים את החומר, אי אפשר היה לקבל את הבינה והחכמה של התורה – פעם ראשונה מזכיר חכמה. בשבועות מגיעים לתכלית הבינה, שער הנון של הבינה – אחרי חמשים ימים – ואז מקבלים את החכמה. עבודת הבינה היא יחסית מלמטה למעלה, עבודה שלנו, כל יום יותר "מבין דבר מתוך דבר", עבודת יששכר, ואת החכמה ה' נותן לנו מלמעלה, "אורייתא מחכמה נפקת".

הכרת ה' בכל דבר – תשובה תתאה וחכמה תתאה

כאן מדובר על חכמה עילאה (תורה), אבל כפי שימשיך להסביר יש גם חכמה תתאה. התשובה שלנו היא בעצם תשוב ה תתאה[סג], שהיא גם בינה תתאה – הכל בת, מלכות. אם אני עושה תשובה ומכיר שאלקות נמצאת בכל דבר בעולם, שיש חיות אלקית בכל עסקי עולם הזה – זו תשובה תתאה. שוב, זו השבת השכינתא בגלותא – ה תתאה – למקורה באצילות, להוציא אותה מטומאתה:

והנה התשובה הזה נוהגת בכל עסקי עוה"ז היא הנקרא חכמה תתאה

המלכות גופא נקראת חכמה תתאה, "כבוד נברא"[סד] – לב נתיבות חכמה שבנברא, קשר והמשכה מהמלכות לבי"ע כדי להעלות ולזכך אותם, לפעול בהם בטול היש וכך להדביק אותם לקדושה.

כעת הוא מגיע לנקודה העיקרית של עבודתנו בימים האלה:

שהוא ענין בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) להיותו עוסק בכל עניינים גשמים בדביקות והתקשרות השכינה חיות הקודש שבתוכו, דרך משל הטעם שבכל מיני מאכל או חיות וקיום כל דבר ודבר הוא השכינה שבגלות,

צריך להדבק בניצוץ השכינה שבכל דבר. הדבקות היא בכח המחשבה – למלא את הראש כל הזמן במחשבות של קדושה, וכך מגרשים את הלץ, המחשבות הזרות שהן הטומאה. כדרך כל הספר פרי הארץ, הוא מדבר על דרך הצדיקים. כשמתרגמים לחב"ד צריך להסביר איך שייך גם לעבודת הבינונים. בכל אופן, "בכל דרכיך דעהו" ודאי שייך גם לבינונים – מבצע של הרבי[סה].

ד. חיבור המושג והלא-מושג – יחוד קוב"ה ושכינתיה

פנימי ומקיף – מושג ובלתי-מושג

כעת הוא מתקדם עוד שלב. יש כלל גדול, שהוא חוזר עליו בכמה תורות[סו] – כל פעם במלים אחרות – שיש מה שמושג ומה שלא מושג. בתניא היינו אור הממלא כל עלמין ואור הסובב כל עלמין. כותב בפירוש, במה שאנו לומדים עכשיו בתניא[סז], שמה שאני משיג הוא סוד השכינה ומה שאיני משיג באלקות הוא בחינת קוב"ה, סובב. העבודה העיקרית שלנו – גם ב"דעהו" בדברי הרשות – הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. ב"דעהו" הסדר הוא דע ה-ו[סח], לחבר את המושג – שכינה, ה – למקיף הבלתי מושג, ה-ו. זהו דבר חדש שלא אמר עד כה. כעת זהו העיקר, יום אחר יום בכל ימי הספירה. שוב, זהו נושא מובהק של חסידות:

והנה כל זה החיות וקיום הוא המושג לאדם יש לו חיות הקודש משאינו מושג גבוה על גבוה שומר (ע"פ קהלת ה, ז) המשפיע וממשיך חיות בתוך המושג, הוא הנקרא אור מקיף ורב טוב שאינו יכול ליכנס ולהתצמצם בתוך אותו הדבר לכן נשאר בסוד אור מקיף את החיות שבתוכו,

הרגשת האלקות בכל דבר – טעימת טעם האוכל, שהיא טעימת השכינה – היא המושג, הכח האלקי המצומצם, אך מקורו בכח האלקי הבלתי-מצומצם. לכן הוא פתח במלה צמצום – הצמצום נועד לכך שהנפש המוגבלת תוכל להשיג, לשם כך ה' צמצם את עצמו, הגלה את עצמו. אבל יש מה שנשאר למעלה – לא בגלות, לא מצומצם – והוא, האינו מושג, משפיע חיות למושג. הוא קורא לבלתי-מושג אור מקיף, וממילא מובן שמה שבפנים הוא אור פנימי (אף שלא כותב זאת בפירוש).

המשכת המקיף בפנימי

סדר העבודה רמוז בתבת "דעהו", להתחיל מה-ה, המושג, ולעלות למעלה, ל-ו, הבלתי מושג:

ואם האדם עוסק בכל ענינו בדביקות השכינה וחיות הקודש שבתוכו וממנה נמשך להתקשרות האור מקיף שהרי יש המשכה מזה לזה הוא הנקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה, ועסק עוה"ז כזה הוא בירור יותר מן הקליפות שאפשר להגיע לקבלת התורה שאין למעלה הימנה

בדרך כלל המשכה היא מלמעלה למטה, אבל כאן הכיוון הוא הפוך, מלמטה למעלה. בעצם, ההמשכה היא בשני הכיוונים. כפי שמפורש בתניא, החיבור הזה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. האדם עוסק בעיקר בבירור, "לאקמא שכינתא מעפרא", ועל ידי חמשים יום של חיבור המושג ללא-מושג אפשר להגיע לקבלת התורה.

חיבור המושג ללא-מושג ממשיך הארה מהלא-מושג למושג – ממשיך מקיף לפנימי. זהו נושא כללי, בהרבה ספרי חסידות. גם אצל רבי נחמן[סט] יש ווארט שכל פעם צריך להמשיך את המקיף לפנימי ואז נמשך מקיף חדש. הכל בא ממקור מים חיים – הבעש"ט והמגיד. הוא אומר שזהו עיקר עבודת ספירת העומר. לכאן התכוונו כשאמרנו שלא עושה את העיקר מעבודת תיקון המדות אלא מעליה מיום ליום בחמשים שערי בינה, כל פעם להבין דבר מתוך דבר. בחסידות מסבירים[ע] ש"דבר מתוך דבר" היינו הבנה של אור הסוכ"ע ("דבר") מ"תוך דבר" של אור הממכ"ע. כשאתה משיג כך חלק מהסוכ"ע נכנס לממכ"ע ואז יורד אור מקיף יותר גבוה.

כל העבודה הזו היא "כל ימיו בתשובה"[עא] – עבודה שהבעש"ט קבל מהרס"ג, שאמר 'אתמול לא הכרתי אותך, היום אני מתחיל להכיר ומתחיל לעבוד'. כך יהיה גם מחר, ודבר יום ביומו יש לעלות בקדש ולהמשיך את האינו-מושג לתוך המושג, עד שבא לתכלית העבודה – קבלת התורה, המקיף הכי גבוה, שער הנון.

תפירת המנעלים של חנוך

מי הדוגמה ל"בכל דרכיך דעהו" לפני מתן תורה?

כמעשה חנוך שהיה תופר מנעלים (מדרש תלפיות ועיי' לעיל פר' ויקרא).

בכל תפירה חנוך עשה יחוד קוב"ה ושכינתיה. ב"פרי הארץ" הוא השתמש במלה בירור, אבל העיקר שכעת הוא מגיע אליו הוא היחוד – שהכל יהיה בחינת שבת, כמו שכתוב ב"היום יום". הסדר מתחיל דווקא מלמטה, מעבודת התשובה של היהודי, "בכל דרכיך דעהו" – הכל מתחיל מה"וספרתם לכם".

חנוך עשה זאת בתפירת מנעלים – אין ה תתאה יותר מזה, המקום הכי נמוך של המנעלים, ועל כל תפירה הוא מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא נקרא חנוֹך לשון חינוּך – צריך לחנך את הילדים שבכל דבר נמוך ומגושם שעושים צריך לייחד את ה'. אפשר להוסיף שה"תופר מנעלים" שלו אינו דבר בטל, אלא דבר מועיל לעולם – לא לשבור כלים אלא לתפור מנעלים. סימן שגם בעניני העולם הזה צריך להתעסק בדברים מועילים. אם העבודה שלו היא לתפור, תופר מנעלים, כנראה – וכך כתוב[עב] – שייך ליוסף הצדיק ("בן פורת יוסף"[עג]) שתופר אותיות ופותר חלומות.

"יציאת מצרים בלילות"

כעת מגיע לעוד ענין:

וזהו ענין יציאת מצרים בלילות, כי יציאת מצרים נקרא היציאה מן הקליפות ולילות נקרא כל גלות השכינה המצומצם בתוך שום דבר,

מצרים – לשון מיצר וגבול – הם הקליפה. גלות השכינה, שהיא צמצום והעלם האור להתלבש במשהו, נקראת לילה. וצריך לצאת ממצרים בלילות – להוציא את הניצוץ שמלובש בכל דבר. איך?

וזהו (ברכות יב ע"ב) ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כל ימי לרבות הלילות כי מלת כל מורה על החמשים שערי בינה ותשובה והם הנכללים בכל עניני עוה"ז בז' ימי הבנין, שהרי עולם חסד יבנה שהם ז' פעמים ז' מ"ט ימי הספירה

בכל עניני העולם שנבנה בשבע המדות (שבעת ימי הבנין) טמונים ניצוצות ובשל התכללות המדות זו בזו יש מט בחינות – שצריך להוציאן באמצעות ה"כל [ימי חייך]"[עד], נ שערי בינה. הוא כן מזכיר כאן מדות (ולא רק שערי בינה), אבל כדי להוציא מהן את הניצוץ הקדוש שבהן.

הקץ תלוי בזיכוך ה"לכם"

כאן הוא אומר את הווארט, מהי ספירה:

לשון ספיר וזכוך החומר,

לכאן התכוונו קודם, שלא אומר הארת החומר אלא זיכוך החומר – דיוק חשוב. כתוב[עה] שהמלה ספירות ("עשר ספירות בלימה"[עו]) מציינת את הכלים של הספירות (ולא את האורות). מוסבר אצלנו באריכות – בהקדמה לספר "אותיות האלף-בית", וגם ב"סוד ה' ליראיו" בשער על ספירת העומר – שפנימיות הכלי היא ספירה לשון ספיר, אמצעיות הכלי ספירה לשון סיפור וחיצוניות הכלי ספירה לשון מספר.

ב"היום יום" של היום, א' אייר, ההילולא של הויטבסקער, מביא הרבי ווארט חסידי מימות אדמו"ר הזקן שמצא חן בעיני הרבי הרש"ב, שחסידים תמיד סופרים – סופרים את השעות, את הימים ואת החדשים. הווארט ב"היום יום" הוא שצריך לדאוג, על ידי עבודת הספירה תמיד, שהמחר תמיד יהיה יותר יפה – שיינר – מהיום. זהו ה'מזל' של בעל ההילולא ב"היום יום" ויש לשער שהרבי חשב עליו כאשר כתב "היום יום" ל-א' אייר. זהו ממש הווארט כאן.

וספרתם לכם כי מלת לכם מורה על עניני עוה"ז כמאמר (פסחים סח ע"ב) חציו לכם וחציו לה'.

ידוע הווארט של רבי מרדכי מנדבורנא[עז], שהרבי מביא בשמו[עח], על "בעינן נמי לכם"[עט] – נמי בגימטריא ק ו-לכם בגימטריא ץ, סוד ה-קץ, "קץ הפלאות"[פ]. מביאים את הקץ על ידי שמוציאים את כל החיות מהקליפות – הכל תלוי ב"בעינן נמי לכם". יש "חציו לה'", התורה והמצוות, אבל חצי של עבודת ה' היינו ה"חציו לכם" – העבודה של "בכל דרכיך דעהו" – ודווקא החצי הזה הוא סוד הגאולה, קשור למשיח ("בעינן נמי לכם" עולה משיח בן דוד).

וזהו שתזככו ברור וספיר גזרת הלכם.

שוב, מדובר בזיכוך ובירור של ה"לכם". המלה "גזרת" רומזת ל"ספיר גזרתם".

המשכה ממחר להיום – מאמונה לדעת

ממחרת השבת תספרו שענין מחרת הוא השאינו מושג שהרי אינו מושג כי אם היום ולא המחר,

זהו ווארט עיקרי: אני לא יודע מה הולך להיות מחר – מחר הוא אינו-מושג. מחר אותיות רמח, בגימטריא אברהם, "בהבראם"[פא], היהודי הראשון, המאמין הראשון. במה הוא מאמין? הוא מאמין במחר. אברהם, אחרי שקבל בברית המילה את האות ה, שוה מחר – עיקר ההתקשרות שלו הוא למחר, לא להיום.

מצד אחד, כפי שנסביר יותר, משיח אומר לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום"[פב] – אבל הוא לא בא באותו יום. מתי הוא כן יבוא? מחר. רבי זושא לפני שהלך לישון אמר שהיום לא היה בסדר אבל מחר כבר יהיה בסדר – בטוח. בטוח שמחר משיח יבוא מחר. היום – חידוש גדול שיבוא. שוב, מחר הוא אברהם. יש היום ויש מחר – ב"היום יום" של היום כתוב שהמחר יהיה יותר יפה מהיום. שוב, זו עבודת רבי זושא. זו העבודה של ספירת העומר. על כך כתוב "ממחרת השבת", כמו שכתוב ב"היום יום" של י' אייר, שהמדות תהיינה מדות שבתיות, למעלה מהבירור.

לאור זאת, כשמשיח אומר שיבוא "היום" כוונתו שיבוא לתוך המושג – שאני, משיח, אהיה מושג. איך יכול לומר כך? כנראה כי לעצמו הוא מושג, הוא משיג את עצמו. עבורנו זהו חידוש – מחכים שיבוא "היום", שיהיה מושג לנו היום, ובסוף הוא נשאר לנו בבחינת מחר, שאצלנו יבוא רק מחר (כל עוד לא משיגים אותו כלל, וכווארט הידוע[פג] של אדמו"ר הזקן שהמשיח שהעולם רוצה ומצפה לו לא יבוא אף פעם, ואת המשיח האמיתי אף אחד לא רוצה, מפני שלאף אחד אין שום השגה במשיח האמיתי).

וכן השכינה שבתחתונים והדביקות עמה מהיכן תהיה הארתם וספירתם מן המחרת הוא השאינו מושג,

צריך להמשיך מהמחר לתוך ההיום, מה"מארגן" ל"היינט", מהאינו-מושג תוך המושג – שיהיה המושג – ואז באמת יבוא "היום". כל ספירת העומר היא המשכה מהמחר להיום, מהמקיף של האמונה לפנימי של הדעת. כל פעם ממשיכים יותר, חמשים יום, ואז מגיעים למתן תורה:

וכן מדרגא לדרגא מן המושג לשאינו מושג עד חמשים יום.

תהליך הגדילה – להכניס את המקיף בפנימי

כעת אומר ווארט שמתחבר לגמרי עם מאמר הרבי המהר"ש שלמדנו לא מזמן – "מצה זו" תר"ל – שהכל נכלל בקטנות. כעת אנחנו בתפארת שבתפארת, ה"מזל גובר" של הרבי המהר"ש:

וזהו ענין הגדלות על דרך משל שהרי חיות התינוק והגדול שוים הם מלבד שחיות ושכל התינוק הוא בהעלם ואינו מלובש באברים שידעו האברים להתנהג בהשכל משא"כ הגדול,

הכל נמצא כבר אצל הקטן – שלכן "בוצין בוצין מקטפיה ידיע"[פד] – רק שנמצא בהעלם, כלומר באמונה, לא מתלבש באברים אלא נשאר מקיף.

כן דרך כל הדביקות ויחוד קוב"ה ושכינתיה בעניני עוה"ז או מעשה המצות והתורה הוא להתדבק דביקות גמור ולהמשיך ולהלביש על עצמו אותו חיות הקודש השוכן בענין עסקיו ודבורו מצותיו תורתו ותפלתו זהו שמזכך האברים והחומר מן הקליפות, כי בהכניסו את השי"ת בתוכו שם נתפרדו כל פועלי און,

יחוד קוב"ה (מחר) ושכינתיה (היום) בכל דבר שעושים הוא בשני הכיוונים – "להמשיך" ו"להלביש" – וכשעושים זאת "יתפרדו כל פועלי און"[פה] והגוף מזדכך ונטהר מהטומאה. יש סיפור[פו] שכאשר הבעש"ט היה ילד קטן הוא בא למקום הקליפות וצעק "יתפרדו כל פֹעלי און" וכל הקליפות נעלמו. איך הוא פעל זאת? כי כבר מינקותו קיים "וספרתם לכם" – זיכך את החומר שלו. מה פירוש? הוא הכניס את הקב"ה לכל דבר. שוב, אין מקום ריק – או שמלא קליפות, וברגע שאתה מכניס את הקב"ה כל הקליפות בורחות מעצמן, "יתפרדו כל פֹעלי און".

הדבקות והכנסת ה' למציאות – הכנסת המחר לתוך ה"היום" – פועלת את הגדילה, מגלה את מה שהיה כלול בהעלם אצל הילד הקטן. על כך כתוב שהבעש"ט אף פעם לא היה ילד[פז] – הגדלות של החדרת אלקות בכל מקום היתה בגלוי מהינקות שלו. כל פעם גדלים – מפנימים עוד מקיף לפנימי וממשיכים עוד מקיף חדש – עד שמגיעים למתן תורה:

ואחרי התלבשו בדביקותו הוא גדלות השכל שמכניסו לפנים וממילא צריך להיות אור מקיף יותר גדול עד כי יגדיל תורה ויאדיר.

נרנח"י בכל העיסוקים

נשים לב שכאשר הוא מדבר על דבקות, המשכה והלבשה של החיות הקדושה שבכל מעשיו שוב יש אצלו סדרה עולה – "עסקיו ודבורו מצותיו תורתו ותפלתו" שמכוונים כנגד נרנח"י, הוי' עם קוצו של י מלמטה למעלה:

"עסקיו" בגשמיות, במעשה בפועל, ו"דבורו" הוא עדיין שלו – עניני חולין כאן הם הנ"ר. המעשה הוא המלכות, ה תתאה, והדבור הוא ה-ו[פח].

אחר כך כבר הדברים הבאים הם כבר מה', כנגד הנח"י (התוספת על הנ"ר שבשרש, שבטבע האדם[פט]) – "מצותיו" בבינה, סוד ה"גרמוהי", הכלים ("אברין דמלכא"[צ]). המצוות מצטרפות כאן לעניני האדם (בהם יש לקיים "בכל דרכיך דעהו") לסוד ה-צ של הצלם – "אמרו צדיק כי טוב"[צא].

"תורתו" היינו תלמוד תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". "תלמוד תורה כנגד כולם"[צב] – יותר גדול מהכל – והיינו סוד המקיף הקרוב שמקיף את כולם כאחד, סוד ה-ל של הצלם (למד לשון לימוד), מקיף החיה, "החכמה תחיה"[צג].

העיקר כאן הוא "תפלתו", יותר מהכל – המקיף הרחוק, סוד ה-ם הסתומה של הצלם. רק חסיד יכול לומר כך, כי "תפלתו" היא דבקות, דבקות אמתית באלקות[צד], שהיא הכתר, היחידה. כאן "תפלתו" היא הבקשה מאת ה', מתוך דבקות בו, לסתום את הרוח הצפונית[צה] שממנה תפתח הרעה[צו], להיות "ואת הצפוני [היצר הרע] ארחיק מעליכם"[צז], תכלית ענין המשיח, עליו נאמר "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ גו'"[צח] (כאשר משלים את פעולתו "לתקן עולם במלכות שדי", שאזי יקומו המתים, תכלית העלאת רפח לשרשם בתהו שקדם לתיקון, "כי טל אורֹת טלך וארץ רפאים תפיל"[צט]).

ולסיכום:

  יחידה תפלתו

  חיה    תורתו

  נשמה מצותיו

  רוח    דבורו

  נפש    עסקיו

סוד הצלם – משלשום עד מחרתיים

אפשר למצוא את אותו סדר של עליה בחמש מדרגות גם ביחס לזמנים. חוץ מהדעת של היום לעומת האמונה של מחר, יש עוד שלש מדרגות, סך הכל חמש מדרגות בדבור שלנו על הזמן – שלשום, אתמול, היום, מחר, מחרתיים (חמשה ימים רצופים, בסוד "ואברהם זקן בא בימים"[ק] – בא ב ימים, וד"ל).

חמש המדרגות האלה הן גופא נרנח"י:

חיים בשלשום הם חיים בטבע, במוטבע, בנה"י, הקטן שהכל נמצא אצלו בהעלם.

חיים באתמול שלי הם במדות – שש מדות, לא רק הרגלים, מוטבע, אלא גם עקרי המדות, אהבה-יראה-רחמים, המורגש שבנפש.

חיים בהיום, המודע שלי, הם כבר מושכל. "ויקרא אלהים לאור יום"[קא] היינו אור השכל המסתכל ומתבונן בעומד מולי, "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[קב] (בדקדוק, זמן "עומד" היינו הוה, "היום").

שוב, האתמול שלי הוא המורגש, השלשום שלי הוא המוטבע וההיום שלי הוא המושכל – עד כאן ה-צ של הצלם (כאשר "יודע צדיק [מושכל] נפש [מוטבע] בהמתו [מורגש]"[קג]).

המחר והמחרתיים שלי הם שני המקיפים, חיה ויחידה, ה-ל וה-ם של הצלם.

כאן רק אומר שכל פעם צריך להגיע מהיום למחר, אבל יש גם מחרתיים. מחר היינו ביאת המשיח (ראשית התגלות מלך המשיח, "הנה זה בא"[קד]) ומחרתיים תחית המתים (תכלית ענין-תיקון מלך המשיח, כנ"ל). גם אותם צריך לחבר – מי ששלם בצלם שלם בכל חמש המדרגות של שלשום-אתמול-היום-מחר-מחרתיים.

מענין שבלשון הקדש שלשום ואתמול הן שתי מלים שונות לגמרי, וגם היום, ואילו מחר-מחרתיים, שני המקיפים, באים מאותה מלה – סוד "אברהם אברהם"[קה] (בעקדה), וכמו שאמרו חז"ל[קו] שיש "מחר" קרוב ויש "מחר" לאחר זמן. זהו החבור – הרבי אומר שתחית המתים יכולה להיות יחד עם ביאת משיח[קז] (שהרי היא תכלית ענין המשיח, כנ"ל). התכלית של תחית המתים כבר היתה לעולמים במתן תורה – "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[קח] וה' החזיר את נשמותיהן בטל שעתיד להחיות בו את המתים, טל תורה[קט]. בסוד של "תספרו חמשים יום" מגיעים לא רק למשיח אלא גם לתחית המתים, גם מחר וגם מחרתים.

עדכון תפיסת מעשה בראשית

כל הענין קשור ל"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" שהזכרנו בהתחלה: עיקר מעשה מרכבה הוא מחר ומחרתיים, ואילו מעשה בראשית הוא כל ה-צ של הצלם, מהנפש עד הנשמה, המודע של הנשמה. מה הקשר ל"מעשה בראשית" כפשוטו? "מעשה בראשית" הוא להבין את גדולת ה' בעולם[קי] – בבריאת העולם ובהנהגת העולם. זהו עיקר ההתבוננות, כמו שמוסבר גם בתניא[קיא].

יש את מעשה בראשית של שלשום, של אתמול ושל היום. מעשה בראשית משתנה. התפיסה שלשום של מעשה בראשית – העולם הזה, חוקי הטבע, המוטבע – היא תפיסה מאד 'תינוקית', אפשר לומר. אחר כך בא הרמב"ם ולא קבל אפילו דברים בהבנת הטבע מחז"ל – הבין את הטבע כמו המדע בזמנו. הדבר הזה נמשך עד ספרי קדש של הזמן האחרון. אבל כל זה אתמול. צריך להגיע ל"היום" – מעשה בראשית, איך שהיום מבינים את מציאות העולם.

לדוגמה, אם אני מבין שהארץ שטוחה, וכיו"ב, הבנה זו היא כנראה השלשום שלי. אם אני חושב שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ – נכון לפי מבט הגברא שלי, לפי הסובייקטיבית שלי, ואפשר גם לומר כך (נכון להיום) עם נוסחאות מסובכות – זהו האתמול שלי. אבל אם – כמו שהרוז'ינער אמר, שהכל נקבע כמו שהצדיקים של אותו דור מחליטים – פתאום מגלים שכדור הארץ מסתובב סביב כדור הארץ (ועד לתיאורית היחסות והקוונטים וכו') זהו היום, איך שמבינים היום. הנר"נ של האדם הם להיות יותר ויותר מעודכן, וההתבוננות ("עמֹד והתבונן נפלאות אל") חייבת להתאים לעדכון של מעשה בראשית.

כשעולים משלשום ואתמול להיום – "היום אם בקֹלו תשמעו"[קיב], היום בא משיח – מגיעים גם למחר, כי מחר תהיה תיאוריה חדשה. חוץ משאלה מי מסתובב סביב מי, השמש וכדור הארץ, יהיה משהו חדש לגמרי – האינו מושג. מאד חשוב, ברגע שאתה יודע שיש מחר אתה לא לחוץ יותר מדי על ה'תסכול' של התיאוריה של שלשום והתיאוריה של אתמול ושהנה היום יודעים כך וכך – כי יש גם מחר ולא רק מחר אלא גם מחרתיים.

חמש הקומות בעבודת האדם

זהו דרוש חשוב מאד בפני עצמו של חמשת חלקי תודעת הזמן, דרוש ששייך ל"יודעי בינה לעתים", יששכר. הבינה שלו היא "בינה לעתים" – "עתים" הם חמש המדרגות האלה[קיג].

שוב, כל הדרוש יצא לנו מעסקיו-דבורו-מצוותיו-תורתו-תפלתו שמפרט כאן ב"פרי הארץ": עסקיו הם השלשום שלי, הדבור הוא האתמול שלי, המצוות – להיות בצוותא חדא עם קוב"ה – היינו היום, כאשר "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[קיד]. תורה היא כבר המחר שלי – זו "תורה לשמה", לייחד את התורה עם הקב"ה[קטו] – החיה שלי, "כי הם חיינו ואֹרך ימינו"[קטז]. היחידה שלי – התפלה שלי – היא תחית המתים, המחרתיים שלי.

"יאדיר" – הקשר בין משה רבינו ובעל פרי הארץ

נשים לב שהוא גומר את התורה עם המלה "יאדיר", רומז לאדר[קיז]. יש רק שני ימים בשנה ששוים "רבי" – ז אדר ו-א איר. קשר יפה – לסיום – בין רבי מענדלע למשה רבינו. מה הקשר בפשט? אביו ובנו של רבי מענדלע – הוא קרא לבנו על שם אביו – נקראים משה (סוד "'משה משה'[קיח] לא פסיק טעמא בגוויהו"[קיט], רבי מענדלע הוא ה"לא פסיק טעמא בגוויהו"!). שוב, א איר – איר חסר, ראשי תבות "אני הוי' רפאך" – עולה ז אדר.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המגיד ממעזריטש למד כי "וספרתם לכם" היינו לעשות את ה"לכם" – דברי הרשות – בהירים ומאירים.
• שלמות המדות והתכללותן תלויות בעבודת הבירורים ואז עולים לעבודת היחודים – מדות שהן בבחינת שבת.
• עבודת הבירורים היא "מעשה בראשית" – יראה תתאה, בטול היש. עבודת היחודים היא "מעשה מרכבה" – יראה עילאה, בטול במציאות.
• ראשית האמונה הנוגעת ל'עבודה' היא אמונה שה' נמצא בכל דבר.
• ההתבוננות שהכל תלוי בחיות האלקית היא בשני שלבים: ראשית להתבונן שבלי חיות הכל פגר מת, ואחר כך להתבונן שגם הגוף מתהווה מה' ובלעדיו אין שום מציאות כלל.
• צמצום הוא גלות – העיקר מסתלק וגם מה שנשאר מתלבש ומתעלם.
• כל העולם נברא בשביל ישראל – ולכן ישראל מנהיגים את כל העולם.
• חטאינו גורמים מותרות בקליפות (מעבר לקיום הבסיסי) – כתמים וטומאת נדה המונעים דבקות בה'.
• עבודת הספירה היא יציאה מטומאה לטהרה על ידי המשכת מוחין – נ שערי בינה – למדות.
• גדר הטומאה הוא אובססיביות ללא-טוב – מחשבות טמאות.
• אין ריק – במקום שאין קדושה יש טומאה, ובכח המחשבות הקדושות לסלק את הטומאה.
• תשובה תתאה היא הכרת מציאות האלקות בכל דבר.
• יחוד קוב"ה ושכינתיה היינו יחוד הבלתי-מושג (המקיף, מחר) והמושג (הפנימי, היום).
• יש לחנך ילדים לעסוק בדברים מועילים ולייחד את ה' גם בדברים הפחותים והגשמיים ביותר.
• ספירה היינו הכלי ועיקר ה"וספרתם לכם" הוא זיכוך הגוף.
• הקץ תלוי בזיכוך ה"לכם" – "בעינן נמי לכם".
• המשיח הבלתי-מושג יבוא מחר – ביאת המשיח "היום" היא הבאתו לתוך ההשגה.
• הבעל שם טוב לא היה ילד – תמיד נוכחות ה' היתה אצלו בגלוי, וכך הוא הניס את כל הקליפות.
• תכלית ביאת המשיח היא תחית המתים.
• על עבודת ההתבוננות בגדולת ה' – ב"מעשה בראשית" – להיות מעודכנת, להתקדם מתפיסות השלשום והאתמול לתפיסות המעודכנות היום.
• המודעות לחידושים הבלתי-ידועים מחר ומחרתים משחררת מהלחץ והתסכול מתיאוריות העבר וההוה.