חיפוש בתוכן האתר

ספירת העומר – כוונת השמות - ספירת הגבורה - ניסן תש"פ הדפסה דוא

בע"ה

ניסן תש"פ

ספירת העומר – כוונת השמות

ספירת הגבורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שבוע הגבורה שם אלהים

חסד שבגבורה: אל שבאלהים

"אַל תירא אברם"

ניתן לקרוא את השם "אֵל" גם "אֶל" וגם "אַל". שלשת הניקודים הם לפי סדר הספירות – חכמה (פתח, אַל), בינה (צירה, אֵל), חסד (סגול, אֶל). בחכמה מאירה הגבורה דעתיק, כח השלילה, אַל. השם הקדוש, אֵל (שם החסד דווקא, "חסד אל כל היום", "חסד לאברהם") לפי ניקודו משתייך לספירת הבינה (אמא)[ב], בסוד "עולם חסד יבנה [אותיות בינה]". ידוע ש"מקום" ("ברוך המקום") הוא כינוי לשי"ת, וחוץ מהכוונה הידועה שמקום עולה הוי' ב"ה ברבוע פרטי, עיקר ה'פשט' של חשבון מקום הוא ו פעמים אֵל, גם לשון אֶל, דהיינו ו"ק, ששה כיוונים (מעלה מטה וארבע רוחות העולם), כאשר כל אֶל הוא אֵל, "חסד אל כל היום" ו"יומם יצוה הוי' חסדו" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (ו"ק).

והנה, לשון "אל" מצטרף בתנ"ך ריבוי פעמים ללשון יראה ("אל תירא", "אל תיראו", "אל תיראי" כו') – בכל התנ"ך 78 פעמים, ורק בתורה 17 פעמים (חלוקה של "אני והו", ודוק)! הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא לאחר מלחמת המלכים, "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד [ר"ת משה, שגם אצלו נאמר 'אל תירא אֹתו' במלחמת עוג, ופירש"י: 'ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם' – כ'סבה' למלחמת המלכים – 'שנאמר ויבא הפליט והוא עוג']". אברם הוא חסד, יראה היינו גבורה (גם בגימטריא, יראה עולה גבורה), היינו על דרך ראשית דרך החסידות, צוואת רבי אליעזר אבי הבעל שם טוב לבנו הקטן – "אל תירא משום דבר בעולם חוץ מהקב"ה". והיינו סוד החסד שבגבורה, אל שבאלהים, ודוק.

"אַל" – חסד שבגבורה

בכלל, נמצאנו למדים שכל לשון "אַל" (לא רק "אל תירא" כו') הוא בחינת חסד שבגבורה ("אל נהירו דחכמתא", מקור החסד דז"א וכללות קו הימין בספירות העליונות, ששרשו בגבורה דעתיק, סוד יראת שמים, בגימטריא 1001, סוד אחורי אלהים דההין – אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם – כמבואר בכתבי האריז"ל).

ה"אַל" הראשונה בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא "[ויאמר אברם אל לוט] אַל נא תהי מריבה ביני ובינך...". כשמרים נצטרעה אמר אהרן למשה – "אַל נא תהי כמת..." (אין עוד "אל נא תהי" בתנ"ך) ובהמשך (הפסוק הבא) צועק משה לה' "אֵל נא רפא נא לה" – "אֵל נא" כנגד "אַל נא" ("אַל נא" בחכמה ו"אֵל נא" בבינה, "תרין ריעין כו'", מקום הרפואה בבינה שהוא מקום התשובה, וכמ"ש "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" שנאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו", והוא דווקא כאשר אור החכמה – "אַל נא תהי כמת", "ימותו ולא בחכמה" – מאיר בבינה, "אֵל נא רפא נא לה", וכידוע ש"משה זכה לבינה"), "לשון נופל על לשון", ודוק[ג].

"מי כמכה באלם" – סוד יצחק בן אברהם

מובא בחסידות ש"באֵלִם" היינו בשני השמות הקדושים המתחילים "אל" – אל אלהים – שהם בימין ושמאל (בהתאמה) כאשר שם הוי' ב"ה – "מי כמכה באלם הוי'" – הוא באמצע שאין שם יניקה כלל לחיצונים כו' (מאברהם, ימין, יוצא ישמעאל ומיצחק, שמאל, יוצא עשו, משא"כ יעקב – "מטתו שלמה").

"מי כמכה באלם" עולה יצחק (ח פעמים הוי'), סוד הגבורה, אך בהיותו בן אברהם – "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – הנו בסוד החסד (אל) שבגבורה (אלהים). שרש יצחק בגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה סתימאה ובחכמה עילאה, והיינו כרמוז בכך ש"באלם" עולה חכמה (בארבעת הבנים של ליל הסדר יצחק הוא ה"בן חכם" כנודע). והנה, ר"ת "ואלה תולדת יצחק בן אברהם" עולה אל שבאלהים!

בשביעי של פסח (ובחו"ל באחרון של פסח) אוכלים סעודת משיח (המחשה) – אוכלים משיח (מצה) ושותים משיח (יין). המצה של סעודת משיח הוא סוד משיח צדיק הדור[ד]. צדיק הדור עולה אל שבאלהים[ה], סוד יצחק אבינו כנ"ל ("כי אתה אבינו" דווקא לע"ל) – על אברהם, המאמין הראשון והיהודי הראשון, לא מתאים כל כך הכינוי "צדיק הדור" שהרי "אחד היה אברהם" ולא קדמו יהודי כלל, מה שאין כן לגבי יצחק בן אברהם מתאים ביותר הכינוי צדיק הדור (והיינו הסוד שה' צר את קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אביו כו') – "צדיק הדור" (אל שבאלהים) עולה "יגיד עליו רעו" (והוא עולה "[נחל נֹבע] מקור חכמה", בחינת יצחק כנ"ל), וד"ל.

גבורה שבגבורה: אלהים שבאלהים

שרש המלכות

שם אלקים הוא השם של מדת הדין, ואלהים שבאלהים (גבורה שבגבורה[ו]) היינו דין שבדין – דינא קשיא בתכלית. "בנין המלכות מן הגבורות" ואלהים שבאלהים, הדינא קשיא, הוא שרש בנין המלכות (ורמז: דינא קשיא עולה רחל-רחל – היינו שרחל, סוד המלכות, היא ממוצע שתי המלים). על המלכות נאמר "דינא דמלכותא דינא" – בה הופך ה"דינא קשיא" ל"דינא רפיא".

שם אלקים, מדת הדין, הוא גם סוד הצמצום. כידוע, יש בצמצום שני מובנים – צמצום של ריכוז (על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון") וצמצום של סילוק. שם אלקים אחד בלבד היינו צמצום של ריכוז, כפי שהתגלה במתן תורה מפי הגבורה, כפסוק הכותרת של עשרת הדברות – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". מכח אותו ריכוז ניתן לפתוח את עשרת הדברות ב"אנכי" – "אנא נפשי כתבית יהבית". אכן, הכפל של שם אלקים – אלהים שבאלהים – הוא כבר צמצום של סילוק, שיוצר מציאות מרוקנת לחלוטין, מציאות המלכות-המקבל "דלית לה מגרמה כלום". והרמז: אלהים-אלהים עולה מקבל (עקב-בקע-קבע).

ביום התשיעי של הספירה המלה שמכוונים במזמור סז בתהלים היא "בארץ" (סוד המלכות), בה מתקיים "לדעת בארץ דרכך" – דווקא בצמצום המוחלט, שיוצר את מציאות הארץ, מתגלה העצמות ממש (כנודע שהצמצום היינו כניסת המאור במקום האור, וכדלקמן עוד). שם אלקים הוא כח של שלילה ובאלהים שבאלהים יש בחינה של שלילת השלילה היוצרת חיוב – גילוי עצמי. לכן, אלהים שבאלהים עולה דעת – "לדעת בארץ דרכך", דעת אלהים שבארץ דווקא.

פסוקי "אלהים... אלהים"

בהתבוננות בהתכללות השמות משתדלים למצוא פסוקים בהם מופיעים השמות המתכללים בסמיכות. המרחק הקטן ביותר בין שני שמות אלקים בכל התנ"ך הוא מרחק של שתי תיבות המפרידות בין שני השמות, ותופעה זו חוזרת בשמונה פסוקים – שנים בתורה, אחד ביהושע, שלשה בירמיהו (הספר עם הכי הרבה חוזרות של תופעה זו) ושנים בתהלים:

שני הפסוקים בתורה הם במעשה בראשית (ובשניהם 8 אותיות בשתי המלים המפרידות, כך שסה"כ יש בכל יחידה ד מילים ו-חי אותיות):

הפסוק הראשון – "ויברך אֹתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו". מכאן שבלילה של גבורה שבגבורה – החל בקביעות השנה בליל שבת קדש – יש סגולה-ברכה מיוחדת לקיום ה"מצוה רבה" של "פרו ורבו".

הפסוק השני – "זה ספר תֹלדות אדם ביום ברֹא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אֹתו". גם פסוק זה קשור להעמדת תולדות וריבוי דמות אלקים בארץ, וכדברי רבי אלעזר בן עזריה שהובאו במדרש על הפסוק: "שלש פלאים נעשו באותו היום – בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות". זהו פסוק חשוב ביותר, עליו אומר בן עזאי שהוא "כלל גדול בתורה" (עוד יותר מה"כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך") – פתיחת הסיפור השלישי של מעשה בראשית, שמחד הוא הסיפור הטבעי ביותר, שכולו "דעת תחתון"[ז], ולאידך בתיאורי בריאת האדם הוא בחינת 'אדם דאצילות'[ח] (ובו ההופעה הראשונה של "זה", סוד נבואת משה, נשמת אצילות דאצילות שיש ניצוץ ממנה בכל יהודי).

בספר יהושע זהו פסוק שכולו שמות ה', שכנגד חג"ת (בו יש 6 אותיות בשתי המלים המפרידות, כך שיש סה"כ בביטוי המלה ד תיבות ו-ד ברבוע אותיות): "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא ידע וישראל הוא יֵדע וגו'" – פסוק הרומז לדעת-ידיעה ולכלליות שיש בכפל של שמות אלקים (וכדלקמן בפסקה הבאה).

בירמיהו חוזר פעמיים הביטוי (שגם בו ד תיבות ו-ד ברבוע אותיות) "אלהים והמה לא אלהים" ("לא אלהים" – היפך "אל אלהים" שבפסוק ביהושע). פעם אחת כתמיהה-זעקה על עם ישראל "ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים [ועמי המיר כבודו בלוא יועיל]" ופעם שניה כתיאור תשובת אומות העולם לעתיד לבוא, כאשר יכירו כי "אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל" ויטענו "היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים" (ובזכות כך "לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וגו'"). זו דוגמה לכך ששלילת השלילה מייצרת חלל פנוי חיובי – חלל פנוי מאלילי שקר – ובו יכולה להוודע עצמות-גבורת ה' (שוב, כדלקמן בענין הידיעה הכללית וגילוי העצמית שבאלהים שבאלהים). ההופעה הנוספת בירמיהו גם היא בפסוק חשוב שיש בו גילוי העצמות (שוב בביטוי עם ד תיבות ו-ד ברבוע אותיות) – "והוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[ט].

שני הפסוקים בתהלים הם שני העיקריים ב'עבודה':

הפסוק הראשון (שגם בביטוי בו יש ד תיבות ו-ד ברבוע אותיות) – "מלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו", פסוק של קיום היעוד המשיחי של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (כוונת "אחד" בקריאת שמע, לפי פירוש רש"י), בו ה' נודע לכל הגוים (כמו בפסוק בירמיהו) דווקא מכח בנין המלכות ("אלהים ישב על כסא קדשו").

הפסוק השני (שבביטוי שבו יש 9 אותיות מפרידות בין שני השמות והר"ת של ארבע המלים הן אב-בא) – "ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד". "בית אלהים" היינו צמצום של ריכוז – "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", צמצום השכינה ל"בית אלהים" – אך דווקא "חסד אלהים" הוא גילוי העצם של ה' (שהוא "עצם הטוב" והחסד) הפועל את סילוק האור לגמרי, כנ"ל בסוד כניסת המאור במקום האור.

"מפתחא דכליל"

ועוד התבוננות חשובה ליום התשיעי לעומר בסוד השמות: בשבעת שמות הקדש שכנגד שבע המדות – בהן אנו מתבוננים כאן – יש תשעה שמות (כי בנצח ובהוד שני שמות בכל ספירה – הוי' צבאות בנצח והוי' אלהים בהוד). אלהים שבאלהים הוא סוד הדעת (כנ"ל), ה"מפתחא דכליל" את הכל כאן (ביחס לו"ק הדעת היא "מפתחא דכלילת שית", 3 במשולש, וכאן יש 9 בחינות, 3 ברבוע; ועוד כלל לספירה: פתיחת פסוק אלהים-אלהים השני – "זה ספר תֹלדות אדם" – עולה מט במשולש, ספירה מלאה מיום אחד עד מט ימים, כנודע).

ורמז: תשעת השמות (שבשבעת שמות הקדש) – אל אלהים הוי' הוי' צבאות אלהים צבאות שדי אדני – עולים טז פעמים אמונה, וביחד עם אלהים שבאלהים (הכולל את כולם) עולה הכל אנכי פעמים הוי' (תחלת עשה"ד הנאמרים מפי הגבורה, "וידבר אלהים", כנ"ל. אם כן, יש לומר, לא כהנ"ל, שאלהים שבאלהים היינו ריכוז שבריכוז, תכלית ריכוז עצם האין-סוף לבוא בכלים של תיקון, אותיות התורה ונשמות ישראל).

תפארת שבגבורה: הוי' שבאלהים

גילוי הבלי גבול שבתוך הגבול

היום העשירי שבספירה, "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא בסוד הוי' שבאלהים – הוי', שם העצם, מתגלה דווקא מתוך שם אלהים "כיתרון האור [העצמי] מן החשך [ה'ישת חשך סתרו' של העצם]".

ידוע ששם אלהים הוא כלי הוי' (בסוד "כי שמש ומגן הוי' אלהים" – שם אלהים הוא הנרתק-המגן-הכלי לשם הוי'). באותו אופן, 'כלי בתוך כלי', העולם עצמו הוא כלי אלהים (שם אלהים, בגימטריא הטבע, מסתתר בתוך העולם שברא, "בראשית ברא אלהים"). אלהים (כלי הוי') כאן היינו סוד הנשמות – עליהם אומר ה' "אני אמרתי אלהים אתם" – שבין האלקות (הוי') והעולמות (עולם, כלי אלהים, כלי כלי הוי'). אם כן, הוי' שבאלהים היינו האלקות שבנשמות – ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבכל יהודי (שהוא-הוא סוד "העשירי יהיה קדש" הנ"ל).

הוי' שבאלהים בגימטריא אור אין סוף, מקור חיים, ואהבת וכו'. אור בגימטריא אין סוף, כנודע, אם כן, יש כאן כפל אור-אוראור ישר דהוי' ואור חוזר דאלהים, השמש והמגן (וכדלקמן עוד). וגם כפל אין סוף-אין סוףאין סוף הוי', שהוא כח הבלי-גבול, שבאין סוף אלהים, שהוא כח הגבול (כמבואר בתניא שכח הגבול הוא אין סופי כמו כח הגבול – כח הגבורה לצמצם הוא אין סופי ככח החסד שאת התפשטותו האין סופית הוא מצמצם). בעבודה, כח הגבול הוא כח האתכפיא וכח הבלי גבול הוא כח האתהפכא. אם כן, הוי' שבאלהים היינו אתהפכא שבאתכפיא – "איזהו גבור? הכובש את יצרו", כיבוש ב'כיף' שיש בו כח בסופו של דבר לכבוש את היצר המר-החמוץ ולהפוך אותו ("אתכפיא המביאה לידי אתהפכא", בלשון הרבי הריי"צ בהמשך "באתי לגני").

סוד "ואהבת" (הוי' שבאלהים, כנ"ל) מתאים גם לרמז של תפארת שבגבורה עולה אהבה פעמים ענג – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" ב"אהבה בתענוגים", שעשוע (שע-שע) בין "אור ישר" (דהוי') ו"אור חוזר" (דאלהים) הנ"ל.

שם מלא

כשמחפשים פסוקי הוי' שבאלהים בתורה יש להתבונן, כפשוט, בפסוקים בהם מופיע "שם מלא" – "הוי' אלהים" (העולה יבק, סוד יחוד-ברכה-קדושה וכו', כנודע). בכל התנ"ך יש לז (יחידה) פעמים "הוי' אלהים" – 21 (אהיה) בתורה, כאשר 20 מתוכם במעשה בראשית בו ה' שתף מדת הרחמים במדת הדין (הוי' שבאלהים) ולא עוד אלא שהקדימה, ועוד פעם אחת בחומש שמות; ו-16 פעמים בשאר הנ"ך[י].

"הכל הולך אחר הפתיחה" – ה"שם מלא" הראשון מופיע בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (פסוק של "תולדות" מלא דמלא, כשכח הבלי-גבול ממלא את מציאות כח הגבול ומבצבץ מתוכה). זו הופעה ראשונה של שם הוי' על רקע שם אלהים שקדם לו בכל הבריאה – "הוי' שבאלהים", שיתוף מדת הרחמים במדת הדין והקדמתה לה (כנ"ל).

הפסוק הזה, "[אלה תולדות השמים והארץ בהבראם] ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", הוא המקור לדעת בית הלל ש"ארץ קדמה", היינו שהשמים מופיעים על רקע הארץ (כשם שדעת בית הלל מופיעה בכל מקום על רקע דעת בית שמאי) – השמים הם סוד שם הוי' והארץ סוד שם אלהים (כנודע מר"א אבולעפיא ש-שמים עולה יה פעמים הוי' ו-ארץ עולה יה פעמים אלהים כאשר ה-א של ארץ = 1000).

והנה, כל הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" עולה נעיצת סיום התורה בתחלתה – "לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"! "לעיני כל ישראל" היינו גילוי שם הוי' ואילו "בראשית ברא אלהים וגו'" היינו שם אלהים (כפשוט), וחיבורם הוא-הוא סוד "הוי' אלהים".

שלשת רכיבי הרמז הנ"ל יוצאים 'פנינה' של משולש 6, בחלוקה מסודרת ומדויקת של המלים בכל הקטעים[יא]:

 

 

לעיני

 

 

 

 

כל

ישראל

 

 

 

 

 

בראשית

ברא

אלהים

 

 

 

 

את

השמים

ואת

הארץ

 

 

אלה

תולדות

השמים

והארץ

בהבראם

 

ביום

עשות

הוי'

אלהים

ארץ

ושמים

נצח שבגבורה: הוי' צבאות שבאלהים

התורה – הנצחת היראה

הקשר בין ספירת הגבורה וספירת הנצח, כאשר ספירת הנצח מופיעה-מתברכת מתוך ספירת הגבורה, מופיע בברכת יעקב לנכדיו מנשה ואפרים. מנשה, הבכור, עומד סמוך לברך ימין של סבא-ישראל ("מנשה... מימין ישראל") ויעקב מניח עליו את יד שמאלו ("ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור") – יד הגבורה (אלהים) מברכת את רגל הנצח (הוי' צבאות).

מנשה הוא אותיות משה-נ (והוא אף מכונה פעם אחת בתנ"ך מנשה[יב]): משה רבינו, המגלה לישראל את שם הוי'[יג] ומוציא אותם ממצרים כ"צבאות הוי'", נמצא במדות בספירת הנצח[יד] (הוי' צבאות). בעת הסתלקותו וקבורתו בהר נבו (נ-בו) זכה משה לגילוי שער ה-נ (ולסוד המשנה, בזכותה מתקבצות הגלויות) – סוד שם אלהים ("אלהים חיים" בבינה, שרש הגבורה, "אני בינה לי גבורה") – והוא עצמו היחיד בתורה שנקרא (סמוך להסתלקותו) "איש האלהים" (אלא שבחייו נאמר בו "ותחסרהו מעט מאלהים", בחסרון שער ה-נ, ובהסתלקותו נתקיים בו בשלמות ולנצח "אני אמרתי אלהים אתם" שהרי "משה רבינו לא מת" אלא חי בחיים נצחיים).

משה רבינו הוא נותן התורה, שכאשר לומדים אותה כראוי ("באימה, ביראה, ברתת ובזיע") מנציחה על פני ישראל ("צבאות הוי'") את יראת ה' שהיתה להם בעת נתינתה מפי הגבורה (שם אלהים שבכותרת עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", כנ"ל) – "לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". והרמז: אלהים הוי' צבאות (שמות הגבורה והנצח) בגימטריא תורה (רמז שיחזור גם בשמות התפארת וההוד, הוי' אלהים צבאות, כדלקמן).

כאשר כותבים הוי' צבאות שבאלהים (ככוונת הנצח שבגבורה) עולה המספר כבר בראשית[טו] – פתיחת כל התורה. כאן במיוחד מתאימה דרשת הזהר המחלקת את המלה כ-שב-יראת (יראת בגימטריא תורה, השמות עצמם, וה-שב התוספת שבכוונה), התיישבות-קביעות לנצח ביראת ה' (גבורה-יראה). הנצחיות מודגשת עוד יותר כאשר מנקדים שב ב-ש שמאלית – במובן של זקנה ושיבה – הזדקנות ביראת ה' (שאזי מודגש בנצח כאן שרשו בחכמה – השכל שיש בשיכול הידים של יעקב, כמפורש בתרגום וברש"י שם – זקן בבחינת "זה קנה חכמה").

נצחיות מלכות דוד

צירוף השמות הוי' צבאות ואלהים מופיע רק פעם אחת בתנ"ך, בהקשר רב משמעות:

לאחר שדוד המלך מעלה את הארון לעיר דוד, ולאחר שהוא יושב בביתו וה' מניח לו מכל אויביו מסביב, הוא חושב שאין מן הראוי שהוא ישב בבית ארזים וארון האלהים בתוך יריעת האהל – וברצונו לבנות בית לארון האלהים (ארון האלהים מגלה את ה"נורא", היראה-הגבורה השייכת לשם אלהים ודוד רוצה להקים לו בית קבוע ונצחי).

בתחלה אומר לו נתן הנביא "כל אשר בלבבך לך עשה כי הוי' עמך", אך בלילה אומר ה' לנתן כי מאז עלותו ממצרים התהלך באהל ובמשכן ומעולם לא צוה לבנות לו בית – וגם דוד לא יבנה לו בית – אך הוא מבטיח לדוד עצמו את המשך ממלכתו-ביתו לנצח ומלמד כי בנו-ממשיכו (אשר "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והֹכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" – כאב המוכיח בגבורה-יראה את בנו-ממשיכו, "ברא כרעא דאבוה" במדת הנצח) "הוא יבנה בית לשמי וכֹננתי את כסא ממלכתו עד עולם". לכן, שב נתן אל דוד ו"ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד"[טז].

בעקבות ההבטחה האלקית להנציח את ביתו מתפלל דוד לפני ה' תפלה נרגשת – מתוך הקטנת עצמו, הודאה לה' על חסדו, תפלה לקיום ההבטחה ולברכת ה' על ביתו – ובתוכה הוא אומר "ויגדל שמך עד עולם לאמר הוי' צבאות אלהים על ישראל ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך". בדברי הימים מופיעה התפלה בשינויים, ובפסוק המקביל נמצאים שלשת השמות אך לא ברצף כמו כאן – "וְיֵאָמֵן ויגדל שמך עד עולם לאמר הוי' צבאות אלהי ישראל אלהים לישראל ובית דויד עבדך נכון לפניך". המלה הנוספת בתחלה, "ויאמן" (במובן של נאמנות ה' לקיים את דבריו לנצח ללא שינוי, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" האמור על מלכות בית דוד[יז]), היא סוד הופעת האמונה (מהכתר) בנצח כנאמנות (כנ"ל בספירת הנצח שבחסד).

בנין המלכות מהגבורה (משפט) והנצח (נצחון)

וההסבר הפנימי: מלכות דוד נבנית מספירת הגבורה (אלהים) ומספירת הנצח (הוי' צבאות). לכך קשור גם הרמז של הוי' צבאות שבאלהים בגימטריא בראשית – בראשית היינו ביטוי מובהק בתנ"ך של בנין המלכות, "בראשית ממלכת...", "בראשית ממלכות" ו"בראשית מלכות" (וכמבואר בסמוך שראש-חכמת המלכות נבנה מהנצח).

ב"בנין המלכות מהגבורות" הגבורה היא הרקע לבנין מלכות ואילו ראשית בנינה בפועל – בנין המוחין שלה – הוא מספירת הנצח (חכמת הנוקבא נתקנת מנצח דז"א). נצח שבגבורה היינו הופעת הנצח (בנין המלכות בפועל) על רקע הגבורה (שהיא הרקע לבנין המלך) – הקדמת יראת ה' של המלך כרקע הכרחי לחכמת הנהגתו בפועל (כדברי הרמב"ם על נצחיות כל מלכות ושררה והמשכתה מאב לבנו: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה [החכמה מתגלה בפועל, ונראית כקודמת ליראה, אך מבהיר הרמב"ם שבאמת היראה היא הרקע ההכרחי:] היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל"[יח], ודוק).

שם אלהים (מדת הגבורה) הוא שרש כחו של דוד לשפוט משפט צדק (שם אלהים הוא השם של מדת הדין והדיינים עצמם נקראים אלהים) ושם הוי' צבאות (מדת הנצח) הוא שרש כחו לנצח במלחמות, החל מנצחונו הראשון על גלית – "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם הוי' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת" (בהיות גלית מחרף "מערכות אלהים חיים" בכל יום). המשפט והנצחון הן שתי המטרות להעמדת המלך, כפי שתבעו העם משמואל (עוד לפני המלכת שאול) – "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו".

דווקא בראשית בנין המלכות קודם הנצחון למשפט – שם הוי' צבאות מופיע (קודם) על רקע שם אלהים: כך תחלת דרכו של דוד היא בנצחון על גלית – דוד פועל מתוך יראת שמים (רגישות לחירופי הפלשתי וגבורה מתוך בטחון בה') אך לעיני העם הוא מתבלט בנצחונו, ורק בהמשך הוא יושב על כס המלכות ודן את העם. בהמשך – לאחר כינון המלכות – מובלטת קדימת תכונת המשפט דווקא. כך אצל שלמה בן דוד, המנציחו, ניכר לכל העם ב"חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט", ובכך מתכוננת מלכותו, "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל" (ואצל שלמה לא נדרש נצחון במלחמה גשמית כלל, שהרי ה' מניח לו מכל אויביו מסביב), ועד למלך המשיח שבתחלה עומד כמלך השופט את כל ישראל ומחזירם בתשובה ואחר כך נלחם גם באויבים ומנצח (עד שנעשה "משיח ודאי" הבונה מקדש במקומו וכו').

תיקון העינים

גם אצל משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – נכרים שני השלבים:

מדתו של משה רבינו היא הנצח (כנ"ל) ובתחלה מתגלה לעם בעיקר כח הנצחון שלו – "ראשית דרכו של גואל ישראל" היא "ויך את המצרי", ובכללות תפקידו הראשון ביחס לעם ישראל הוא הנצחון על פרעה, ורק בהמשך הוא הופך לנותן התורה היושב לשפוט את העם יום יום.

אכן, בסיום דרכו – בסוף התורה – נאמר "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול" היינו גילוי הגבורה-היראה ("היד החזקה" ו"המורא הגדול") ומתוך כך עושה-מתקן משה (שמדתו נצח) את עיני "כל ישראל", עיני כנסת ישראל, ספירת המלכות (העינים מבטאות בחוץ את המוחין חכמה ובינה). והרמז: משה רבינו (העולה תריג, מספר השראה ה-חי) ועוד נצח עולה "לעיני כל ישראל" (מספר השראה ה-כ)!

הנצח מתקן בפרט את עין ימין (הנמשכת ממח ימין, מח החכמה), אך בכללות הוא כולל את כל כח הראיה (הנמשך ממח החכמה), שתהיה כולה עין טובה ופעילה המונהגת על ידי עין ימין – נצח בגימטריא עד-עד, שני עדי ראיה, ראיית שתי העינים (המתבטאת בעדות דקריאת שמע "שמע... אחד" – אותיות עד-אשמח, "עד" מצד החכמה-הראיה ו"אשמח" מצד הבינה שפנימיות שמחה – אותה קוראים ערב ובקר, הנכללים יחד ב"יום אחד": בעולם הזה, הנמשל ללילה, קריאת שמע של ערבית, לפני שמסתיים התיקון, ה"עד" מוגבל, "עד ולא עד בכלל", אך בסיום יעודו של משה, כשזוכים לבקר הגאולה, קריאת שמע של שחרית, זוכים ל"עד ועד בכלל" כשהיעד נראה בבהירות ובשלמות). תיקון המשפט הפנימי – שיקול הדעת וההנהגה הנכונה על פיו – הופך את הראיה לפעילה ומנצחת, ראיה המחוללת מציאות (כנודע בסוד הקביעה הרצונית[יט], בה באה הראיה הנכונה אחרי תיקון השכל).

הוד שבגבורה: אלהים צבאות שבאלהים

שרש הריבוי

שמות הגבורה (אלהים) וההוד (אלהים צבאות) הם בלשון רבים באופן מלא (בניגוד ל"הוי' צבאות", בו רק השם השני הוא לשון רבים). תכונת הריבוי שייכת בעיקר לקו השמאל, כידוע ששם אלהים (שמופיע גם בבינה, "אלהים חיים") הוא אותיות "מי [ברא] אלה" – הבינה, "מי", היא שרש הריבוי של "אלה", כללות הריבוי שבו"ק (ו פעמים ו) ובפרט הריבוי המתגלה בגבורה (אלהים) ועוד יותר בהוד (אלהים צבאות), שהרי גם בצבא בלשון יחיד יש מובן של ריבוי ועוד יותר בלשון הרבים צבאות (בתורה שם צבאות כלל אינו מופיע כשם קדוש, אלא רק כתיאור של ריבוי צבאות ה', ורק חנה – אם שמואל, מכונן המלכות הנבנית מנו"ה כנ"ל וכדלקמן בארוכה – מחדשת אותו כשם קדוש, ומבואר בחסידות שזהו שם קדוש שמיועד להחדיר את האחדות האלקית שבעולם האצילות גם לעולמות הריבוי והפירוד התחתונים).

שם אלהים מתחלק ל"אל הים" (כנ"ל גם בגבורה שבחסד). באותיות אל – הזהות לשם החסד – עדיין מורגשת האחדות, "אל אחד", והריבוי נמצא בהעלם עדיין (אך זהו העלם שישנו במציאות, לכן לעתים בתנ"ך כתוב "האל" במובן של "האלה") ואותיות הים הן עיקר אותיות הריבוי הגלוי של שם אלקים. ליתר דיוק, אותיות ים הן בפועל לשון רבים, אך האות ה היא המעבר המוציא את הריבוי מן הכח אל הפועל, על דרך ה מוצאות הפה המחלקות את הדיבור (סוד ה גבורות ששרשן בדעת, "דעת אלהים"). בשם צבאות אותיות הריבוי הן בעיקר ות (כפי שהוזכר, גם צבא בלשון יחיד משמעותו ריבוי חיילים, אך עיקר גילוי הריבוי בפועל הוא באותיות ות המשמשות ללשון רבות).

אם כן, בשמות אלהים צבאות ואלהים אותיות הריבוי הן הים-ות-הים העולות יחד ו פעמים (שם הריבוי שבגבורה) אלהים (אלהים פנים ואחור – א אל אלה אלהי אלהים אלהים להים הים ים ם)! שאר האותיות בשמות, אל-צבא-אל, עולות ה פעמים (שם האחדות הגלויה שבחסד) אל (כלומר, שם אל הוא גם ממוצע כל אות ב-צבא). המכפילים כאן – ה (פעמים אל) ו-ו (פעמים אלהים) – רומזים לסוד "בכל דרכיך דעהו", דע-חבר את ה-ה ל-ו, חבר את הפרוד הגלוי אל שרשו שבאחדות (בדרך כלל מסבירים שזהו חיבור בדרך העלאה, של ה תתאה ל-ו, הריבוי הגלוי אל האחדות האלקית שבשרש, וגם כאן ניתן להסביר שה-ה המכפילה את אל היא הכח לחשוף את הריבוי שנמצא בו בהעלם וה-ו המכפילה את אלהים היא ו החיבור לגלות את האחדות בתוך הריבוי, ודוק).

אם כן, דווקא ביום ההוד שבגבורה יש להדר בעבודה – שהיא גם 'מבצע משיחי' – של "בכל דרכיך דעהו"[כ]. הכיצד? נתבונן בענין גם בעבודת ההתבוננות הפרטית וגם בהקשר הציבורי-המלכותי:

"מה רבו מעשיך הוי'"

נצח והוד הם ראשית ועיקר כחות המוטבע – כחות העשיה והתיקון של המציאות (ומהם תיקון המוחין של הנוקבא-המלכות, הנהגת המציאות בפועל ממש, כנ"ל בארוכה). לכן, בנצח ובהוד מתייחסים ל"מעשיך הוי'", אך בכך שתי בחינות שונות בשני פסוקים מובדלים – "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך" מצד הנצח ו"מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" מצד ההוד:

"מה גדלו מעשיך הוי'"[כא] היינו כח המעשה האלקי בנצח, ענף החסד-הגדולה ("גדלו"). "מאד עמקו מחשבתיך" (על דרך "לא מחשבתי מחשבתיכם ולא דרכיכם דרכי [דרך בנצח-רגל]") מתייחס למוחין שבתוך העשיה, השכל המעשי של "כליות יועצות". בגוף מתחלקות הספירות נצח והוד כך שהפרק העליון שלהן הוא שתי הכליות והפרק התחתון הוא שתי הרגלים, כאשר הפרק העליון-החושב הוא יחסית (בעיקר) נצח והפרק התחתון-ההולך הוא (בעיקר) הוד. על כך נאמר "הולך בתֹם ילך בטח" – ההליכה ברגלים היא מצד התום-התמימות, פנימיות ההוד, מכח הבטחון, פנימיות הנצח, שבכליות. אכן, דווקא על הכליות נאמר "מי שת בטֻחֹת חכמה" – החכמה מופיעה כבטחון בכליות, סוף התפשטות קו הימין בנצח, ומכיון ש"החכמה מאין תמצא" מחשבות חכמת-הכליות האלקית הן בבחינת "עמֹק עמֹק מי ימצאנו".

"מה רבו מעשיך הוי'" היינו כח המעשה האלקי בהוד, ענף הגבורה (כח הריבוי – "רבו" בגימטריא יצחק, עליו נאמר "'וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק"; אכן, דווקא יצחק נקרא "בנך יחידך", הוא ה'יחיד' בהקבלת אברהם-יצחק-יעקב לאחד-יחיד-מיוחד, משום ששרש הריבוי הוא במדרגת 'יחיד', היכולת להאיר ושלא להאיר בשוה, וד"ל). "כֻלם בחכמה עשית" היינו פעולת החכמה בבינה, כלשון הזהר "כלם בחכמה עשית בבינה" (בניגוד ל"מה עמקו מחשבתיך", מצד פנימיות החכמה, "קדש מלה בגרמיה" שלא מאיר בבינה, כאן מדובר בחיצוניות אבא המאירה באמא). הזהר מפרש "כלם בחכמה עשית" – "כולם בחכמה אתברירו", כאשר עיקר הבירור הוא מצד אמא, שרש קו השמאל. בעוד בחכמה הפסולת כלולה בתוך נקודת האור הכללית, ולא נכרת לעצמה, הבינה חושפת את ריבוי הפרטים ומבררת בתוכו בין הבר והתבן (כעובר המתברר בבטן האם דווקא, מטפת האב המתקבלת בה). "מלאה הארץ קנינך" היינו מילוי המלכות ("הארץ") בדעת אלקים ("קנינך", קנין מצד הדעת, כנודע) ו"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" ("מלאה הארץ קנינך" עולה ז"פ אלהים, שם הריבוי[כב] – אכן, "קנינֶך" הוא רבים בצורת יחיד, סוד התיקון המדובר כאן של חיבור הריבוי אל האחדות[כג]).

נמצא שסוד השם אלהים צבאות בהוד – ה"בכל דרכיך דעהו" במדרגה זו – היינו ההתפעלות מ"מה רבו מעשיך הוי'".

תיקון מנין העם – להחזיר את הריבוי לאחדות

כפי שכבר הוזכר כמה פעמים, "בנין המלכות מהגבורות" (כרקע לבנין המלכות) והמוחין של המלכות נבנים בפועל מהנצח (מח הימין, החכמה) וההוד (מח השמאל, הבינה). המלך צריך להיות "אחד העם", המאחד ומלכד את העם-הריבוי. כאשר המלך ממלא את תפקידו מתקיים בו "ברב עם הדרת מלך" – ככל שהאחד מצליח ללכד ריבוי גדול ולשקף בעצמו את כל הרצונות, האיכויות והגוונים שבעם יותר ניכר הודו והדרו וניתן עליו "הוד מלכות". בזהר[כד] המשל לתופעה כזו היא נר אחד ממנו מאירים אין-ספור התנוצצויות והארות, אך כאשר מתבוננים היטב רואים שאין כאן אלא נר אחד בלבד – המלך, "אחד העם", חושף בעצמו את הנר המקורי והריהו "נר ישראל" (דרכו מתגלה ההשגחה הפרטית על כל אחד מישראל, חשיפת היד המכוונת האחת שמאחורי כל הפרטים[כה]), כפי שכונה דוד המלך בידי אנשיו[כו] (שרש נשמת המלך – ה"כתר מלכות" שלו, התנשאותו העצמית – הוא הנר המקורי והמלכות בפועל היא ה'עששית' אליה מתכנסים כל האורות).

לעומת זאת, פגם המלכות – כאשר "הודי נהפך עלי למשחית" – הוא בהפרדת הריבוי מהאחדות הפשוטה, כאשר דוד המלך מונה את העם. חז"ל אומרים[כז] כי "ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה" בא בעקבות דברי דוד לשאול "אם הוי' הסיתך בי ירח מנחה" – כאשר דוד תולה בה' את ה'דין' ופירוד-הלבבות בינו לבין שאול (ריבוי-פיצול בתוך המלכות) משתלשל מכך פירוד לבבות בינו לבין עמו-צבאו (כפי הפירוש, הרמוז בתגובת שר הצבא יואב בן צרויה בדברי הימים, שמנה את העם משום שחשד שאינם נאמנים לו ולא יאספו לקריאתו ביום פקודה[כח], ובעצם היה בכך שיקוף-עונש לאי-נאמנות דוד לעמו-צבאו כאשר שלח למות את אוריה החתי, הנזכר בפסוק הקודם[כט]) הגורם לפירור העם, חשיפת הרע הנסתר שלו[ל] (ה"אתברירו" שנזכר לעיל) והפיכתו פגיע למגפה ("כל היום דוה", פגיעה במערכת החיסון שבהוד והפיכתה לפגיעה-עצמית ר"ל)[לא].

סוד ההוד שבגבורה הוא להודות שאף על הריבוי-לכאורה המתהווה מגבורתו יתברך להעלים את אחדותו – סוד צמצום אורו הפשוט והאין סופי (אחדות) לשם התהוות העולמות (ריבוי) – "מודה אני לפניך" שבאמת הכל אחד-יחיד, "הכל [כל הריבוי] הוא ה' [אחד]" ב"ה, עיקר אמונת ישראל (ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – ריבוי מופלג, שצריך לפרות ולרבות ולהתרבות עד אין סוף – שבו ניכרת אחדות ה'). גם כאן מתקיים "בכל דרכיך דעהו" בהודאה על האחדות האלקית (ההופכת בהמשך לידיעה פנימית שלה) המתבטאת במגוון הדרכים לעבודת ה' בכלל וה"דעותיהן שונות" בפרט שיש בעם ישראל – "שמע [התכנס] ישראל [שלכל אחת אות פרטית בתורה, כנ"ל, והראה בכך כי] הוי' אלהינו [ה' ה'מתפרט' ל'אלהים' של כל אחד ואחד מאתנו, הוא] הוי' אחד" (הכח לכנס את העם ואף למנות אותם בלי שיהיה בהם נגף נלמד דווקא משאול, המלך הראשון, "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים").

בנין המלכות (אדני) מההוד (אלהים צבאות) שבגבורה (אלהים)

המלכות המתוקנת היא השער להיכנס בו מעולמות הפירוד – שצבאותיהם מתכנסים לאחד והופכים לשם קדוש (כנ"ל בסוד שם צבאות) – לעולם האצילות, עולם האחדות. תודעה זו נבנית במלכות דווקא מכח ספירת ההוד (ענף הגבורה) ועל רקע ספירת הגבורה – ליכוד העם והודאת ה"דעותיהן שונות" לקביעת "אחד העם" מכח "'שום תשים עליך מלך', שתהא אימתו עליך" – ובבחינה זו "איהי בהוד" (כשהיא עולה להיות "אחת היא יונתי תמתי" המתייחדת עם "איהו בנצח").

והרמז לבנין המלכות (א-דני) כשער הכניסה לעולם האצילות מההוד (אלהים צבאות) שבגבורה (אלהים): אלהים צבאות אלהים עולה שם המלכות, א-דני, במילוי (אלף דלת נון יוד), שבסוד "דא היא תרעא לאעלאה" (שם א-דני שבמלכות גם הוא בצורת רבים, לכאורה, אך אין זו צורת רבים ה'רגילה' – המנוקדת בפתח, כב"אדֹנַי" חול – אלא צורת רבים עליונה ו'מיוחדת' לה' אחד ולהבעת כבוד ושייכות אליו, המנוקדת בקמץ, על דרך שרש הריבוי ב'יחיד' כנ"ל, ואכמ"ל[לב]).

אלהים צבאות שבאלהים (הוד שבגבורה[לג]) עולה ז"פ אלחנן, שהוא משמותיו של דוד המלך ("אלחנן בן יערי אֹרגים" המופיע דווקא ביחס להריגת גלית, ראשית דרכו של דוד, כנ"ל בנצח שבגבורה – תזכורת לכחו לקחת את הריבוי של חמשה חלוקי אבנים ו'לארוג' אותם לאבן אחת, לארוג את "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" ל"אחד", כמבואר במ"א – אלא שלא אסתייע מילתא ובמקום שתווצר שם אחדות בין שאול ודוד, החותן והחתן שהשתדכו בעקבות המעשה, החל משם פירוד הלבבות ביניהם, "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה", ומהפירוד ביניהם השתלשל מנין העם וכו' כנ"ל).

יסוד שבגבורה: שדי שבאלהים

צמצום של ריכוז

יסוד שבגבורה הוא גילוי הקשר בין היסוד לבין שרשו בספירת הגבורה, בשלו כתוב שהיסוד נוטה לשמאל. על שם שדי, שם היסוד, דרשו חז"ל – "שאמר לעולמו די". תכונת הגבול הזו מבטאת, כפשוט, את הנטיה לשרש הצמצום וההגבלה בשם אלקים, שם הגבורה. אכן, כפי שכבר הוזכר, בצמצום יש שני מובנים – צמצום של העלמת וסילוק האור וצמצום של ריכוז ("צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"). דווקא כח הריכוז שייך ליסוד, שהוא צינור המרכז את ההשפעה מכל הספירות שמעליו להמשיכה אל המלכות. כך, ה"צדיק יסוד עולם" הוא צמצום-ריכוז של גילוי אלקות בעולמנו (וכפי שהתבטא הרב המגיד ממעזריטש ביחס לאדמו"ר הזקן – 'אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן') – הגילוי "שדי באלקותו [שדי שבאלהים] לכל בריה ובריה".

רִכוז שייך גם ליכולת לקיים מצוות של "זכור". הזכרון מרכז את העבר, שומר אותו מלהתפזר לאיבוד בתהום הנשיה, ומאפשר לו גם להמשך אל העתיד – עד שהזכירה פועלת שהדברים "נזכרים ונעשים" שוב במציאות (מח הזכרון הוא מח החכמה ו"יסוד אבא ארוך ומתסיים ביסוד ז"א"). יש "זכור" לחיוב, "זכור את יום השבת לקדשו" (וכדלקמן באריכות), וגם "זכור" של שלילה והישמרות (בתוקף של גבורה), "זכור את אשר עשה לך עמלק". עמלק – עם-מלק, הבא למלוק ולהפריד מהשרש – רוצה להפוך את כח הריכוז לסילוק גמור של אור אלקי, על ידי הטלת ספק כדי להביא להסתפקות בחיצוניות מציאות העולמות המצומצמת וחוקי הטבע, בגימטריא אלהים (בניתוקם משרשם והסתרה על כח העצם הטמון בתוכם). עמלק, "אשר קרך בדרך", טוען שלא טמונה בתוך המקריות הנדמית יד מכוונת – שה', גם אם הוא קיים, לא 'מצמצם את עצמו' לפרטי המציאות הירודה (ובטענה זו מזנב עמלק בנחשלים שנפלטו מהענן).

הכח כנגד עמלק – הרוצה להפוך את חוקי הטבע (אלהים, כנ"ל) לאלהים אחרים, זרים ומנוכרים, ואת כל ההתרחשויות למקרה בלבד – הוא רק התקשרות ל"משה אמת ותורתו אמת" (העולה גם "אל שדי", וכדלקמן, ושייך לסוד "יסוד אבא" הנ"ל), שאצלו הגבורה והצמצום הם ריכוז וגילוי אלקות בעולם (במתן תורה "מפי הגבורה" ובהורדת השכינה למטה, לשכון במשכן). לכן מלחמת עמלק נעשית על ידי "אנשי משה" שבוחר תלמידו יהושע ומכח ידיו ה"עושות מלחמה" על הגבעה (כשהוא משמש כ"סימנא בעלמא" – תפקיד ה"צדיק יסוד עולם" – להפנות את לבם של ישראל לאביהם שבשמים ולנצח).

כח ההולדה

עיקר הכח של ספירת היסוד הוא כח ההולדה – "כח האין סוף" להעמיד דורות מתרכז ב"אבר קטן" אך יכול להתממש רק בגבורה (על דרך "גבורות גשמים" המולידים ומצמיחים את הארץ), "כאיש גבורתו" (בכח גברא שביסוד).

שם שדי רומז בפירוש בכתוב לכח ההולדה ה"יורה כחץ" בגבורה ותוקף, כאמור בברכת יוסף (שכולה מדברת על גבורת היסוד) – "ברכות שדים ורחם" (וברש"י: "'ברכות שדים ורחם' – ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן. 'שדים' – 'ירה יירה' מתרגמינן 'אישתדאי ישתדי', אף 'שדים' כאן על שם שהזרע יורה כחץ").

אכן, מקור ברכת "פרו ורבו" הוא שם אלהים, שם הריבוי (כנ"ל בארוכה) – "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'" (כאשר תנופת הגבורה של הפריה ורביה היא להתגבר ולכבוש את העולם כולו, עד שמכאן למדו חז"ל שהיא מוטלת דווקא על "איש דרכו לכבוש", "כאיש גבורתו" הנ"ל). כאשר האיש והאשה הישראליים מקיימים את מצות "פרו ורבו" – כשותפים לה' בבריאת אדם נוסף – מתקיים בהם "אני אמרתי אלהים אתם".

"אלהים אני אל שדי" – ברכת ההולדה

והנה, המקום היחיד בתנ"ך בו שם אלהים מופיע כרקע סמוך לשם שדי (והיינו שדי שבאלהים – שדי המתגלה על רקע שם אלהים, וכנ"ל בספירות הקודמות) הוא בברכת הפריה ורביה ליעקב אבינו: "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיו ממך ומלכים מחלציך יצאו". כאן מצטרף שם אל (שם החסד) לשם שדי (שם היסוד) – הזרע נמשך דרך החסד-האהבה בין בני הזוג אל כח הדבקות וההולדה שביסוד שלהם[לד] - כאשר שם אלהים נמצא ברקע (ואליו נוטה היסוד, כנ"ל).

גם ההופעה הראשונה בתורה של "[אני] אל שדי" ("הכל הולך אחר הפתיחה") שייכת בפירוש לתיקון הברית ולכח ההולדה, בצווי ה' לאברהם (הזוכה שם בשם אברהם, אותיות אבר-מה) על ברית המילה והבטחת הריבוי בעקבותיה – "ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד [בתוקף המאדיי – מלא הגבורה והעוצמה – המתגלה בזיווג המוליד, כנודע]" (זו ההבטחה על לידת יצחק, בגימטריא "ארבה", שמדתו גבורה).

והנה, שם אלהים, הרקע כאן, רמוז בכך ש"אל שדי" (משה, כנ"ל) עולה ד"פ אלהים ע"ה – ארבעת שמות "אלהים" החוזרים בחמשת הפסוקים הללו, בהם ה' 'מחליט' את השם ישראל ליעקב: "וירא אלהים אל יעקב עוד בבֹאו מפדן ארם ויברך אתו. ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו"[לה]. כאשר מצרפים את כל השמות כאן – ד"פ אלהים ועוד אל שדי – מקבלים "נצח ישראל", השם אותו מנציח-מחליט כאן ה' (כאשר "אל שדי" הוא הנקודה האמצעית של "נצח ישראל")[לו].

סוד השבת

הזמן העיקרי של "פרו ורבו" הוא בשבת – בגימטריא שדי שבאלהים[לז]! כמובן, גם אלהים שבשדי (יום ה-37 בספירה[לח]) עולה שבת, בסוד "שתי שבתות" (בספירת העומר) שכאשר משמרים אותן ישראל "מיד נגאלין".

יש כאן חלוקה מובהקת של שבת ל-שב ו-ת: שני השמות שדי-אלהים עולים ת (שלמות של כ ברבוע)[לט] וביניהם שב (שדי שבאלהים). על האות ת נאמר "תאו רשים רשימו לעתיק יומין" – היא סוף האלף-בית, תכלית הצמצום של האותיות (כנודע ממורנו הבעש"ט שכל אות היא התלבשות-הצטברות נוספת המכסה על ה-א המקורית), אך נשאר בה ה"רשימו" (שבאמת אינו רק רושם זניח אחרי הצמצום, אלא הוא-הוא כח הגבול שבאין סוף, כח הריכוז העצמי ש'לא נגע בו הצמצום', וד"ל) לפרצוף "עתיק יומין" – האמונה והתענוג בה'. שב בשבת היינו שלום-ברכה (שבת שלום ומבורך) וה-ת הוא התענוג ("רשים רשימו לעתיק יומין", כנ"ל) – שלום-ברכה שייכים ליסוד (שדי) והתענוג הוא ההמשכה מהצחוק והשעשועים של יצחק (שמדתו גבורה, אלהים). השלום של שבת הוא כלי מחזיק ברכה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – המרכז בתוכו אין-סוף ברכה ותענוג, יום אחד ש"מיניה מתברכין כולהו יומין". במלים שלום-ברכה-תענוג האותיות הנוספות לר"ת שבת (השייכת בגלוי ליסוד) עולות ה פעמים אלהים (ה גבורות) – סוד "שבת וינפש".

מלכות שבגבורה: אדני שבאלהים

"ואל אישך תשוקתך"

כשם שיסוד שבגבורה, שדי שבאלהים, היינו התוקף שנמשך מהגבורה ליסוד הדכורא, כך מלכות שבגבורה, אדני שבאלהים, היא התוקף שנמשך מהגבורה למלכות (ובפרט ליסוד המלכות, נקודת ציון). כדי להעלות מ"נ בתשוקה ואש-קדש לבעלה צריכה המלכות לקבל גבורות.

"הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא", אותן גבורות נשיות נמשכות למלכות (שכינה תתאה) מספירת הבינה (שכינה עילאה) – "אני בינה לי גבורה", והאמא נותנת לבת-הכלה את התוקף להתעורר ולעלות-לצאת לקראת חתנה בתשוקה (באופן בשל ומתוקן, לשם הולדה אמהית), "כאמה בתה" (כפי שנאמר על לאה, היוצאת לקראת יעקב ו"מתייחמת מן בעלה בקדושה ובטהרה" ברצון להרבות שבטים, ונוטלת על כך שכרה מושלם בלידת יששכר, שמבניו "יודעי בינה לעתים").

שם אלהים, שם הגבורה, הוא המחבר בין הבינה (לה שייך שם אהיה) למלכות (שם א-דני) וממשיך לה את הכח הנשי. והרמז המובהק: אלהים עולה אהיה אדני. אם כן, אדני שבאלהים מתפרש גם, בפשטות, כחלק אדני שבתוך שם אלהיםאדני החלק המתגלה משם אלהים בעבודתנו בימי הספירה בעולם הזה, "עלמא דאתגליא", כאשר נותר בתוך אלהים חלק נסתר של שם אהיה (שמובנו מה שנעלם ועתיד להתגלות, "אנא זמין לאתגליא" ו"אנא זמין לאולדא"), "עלמא דאתכסיא", העתיד להתגלות במתן תורה שבסוף ימי הספירה, "תספרו חמשים יום" בהתגלות שער הנון מלמעלה.

סוד המקוה

השמות אדני-אלהים עולים קנא – שם אהיה במילוי ההין (אלף הה יוד הה), שהוא גם אהיה ברבוע פרטי (הכל בסוד שם אהיה הנמשך לשם אדני על ידי שם אלהים, כנ"ל) – כאשר אדני שבאלהים עולה ג"פ קנא (כלומר, ממוצע כל אות ב-שב – שתי האותיות המחברות – הוא בעצמי אדני-אלהים).

קנא הוא סוד כוונת ה-מקוה, כנודע. שם אדני מקוה אל שם הוי' (שם הרחמים), "קוה אל הוי'" – תקות המלכות לקבל מז"א בעלה את רחמיו (פנימיות מדת התפארת, עיקר ז"א), אך את כח התקוה עצמו מקבלת המלכות מהגבורה, משם אלהים הנמשך אל הים, ים המלכות, להסעיר את גליו בתשוקה של עליה. אך כפי עוצמת-גבורת ההעלאה מלמטה כך התוקף הפנימי של ההמשכה מלמעלה: "הוי' אלהים" (שם מלא) אומר לאשה "ואל אישך תשוקתך [מכח שם אלהים] והוא ימשל בך [למעליותא, 'בשוא גליו אתה תשבחם', 'רֹגע הים', בהמשכת שם הוי']" – בזכות תשוקת הנוקבא (אדני) לרחמי האיש (הוי') נמשכים רחמים בדין (הוי' אלהים), ה"דינא דמלכותא דינא" (של שם אדני) הופך מ"דינא קשיא" ל"דינא רפיא" בגילוי (הרחמים מפנימיות הכתר) "אור פני מלך חיים" (גילוי שע נהורין – "דברי אלהים חיים" – מכח מקוה טהרה, ששרשו ביסוד אמא, "אלהים חיים", וד"ל).

העלאה והמשכה

סוד ההעלאה הנשית הגורמת בעוצמת-גבורתה להמשכה גברית גוברת ועמוקה ביותר, רמוז בכמה ביטויים ששוים אדני שבאלהים (453):

בתורה אדני שבאלהים רומז לביטוי "הקֹל קול יעקב", אשר נדרש בחסידות באריכות על ההעלאה של "הקֹל" חסר, קול הנוקבא (ה) העולה בתפלה ממטה למעלה, שלעומתה ובזכותה נמשך מלמעלה "קול" מלא, קול הדכורא (ו), קול תורה בה מתגלה "רחמנא" עצמו (ומכיון שההמשכה של האלקות בתורה תלויה בתפלה, הרי ש"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" והתפלה קודמת בסדר היום לתורה, "מבית הכנסת לבית המדרש").

הפסוק היחיד בתהלים השוה אדני שבאלהים הוא "אמרי האזינה הוי' בינה הגיגי"[מ]. "אמרי האזינה הוי'" היינו העלאת המלכות (אדני) בתשוקה שקולה, קול תפלתה, יישמע באזני הוי' והיא תקבל ממנו ("קוה אל הוי'", כנ"ל). שרש "בינה הגיגי" הוא בבינה (שרש הגבורה), שם אלהים דאמא ("אלהים חיים" הנ"ל), משם נמשכת הקשבה להגיגים הפנימיים ("בהגיגי תבער אש"), הטמונים ונסתרים בתוך האמירה הגלויה של המלכות (התעוררות רחמי האיש להקשיב ולענות לתשוקה הפנימית שהאשה אינה יכולה לבטא בפיה בצניעותה, "לבא לפומא לא גליא").

התוקף הזה הוא סוד "נקבה [מלכות, א-דני] תסובב גבר [גבורה, אלהים]"[מא] – ה"חדשה אני בורא בארץ" (ארץ ישראל, העולה "נקבה תסובב גבר"), כשתשוקת הארץ להופעת ה' שישכון בתוכה פועלת את גילוי מלך המשיח (צדיק גמור, שכל ענינו רק להתחסד עם קונו ולפעול יחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים).

"במקהלות ברכו אלהים"

בכל התנ"ך יש פסוק אחד של סמיכות השמות אלקים וא-דני – "במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל".

"במקהלות ברכו אלהים" היינו המשכת ("ברכו") שם אלהים, הגבורה, ו"אדני ממקור ישראל" היינו ההעלאה של שם א-דני, המלכות:

בגמרא לומדים מ"במקהלות ברכו אלהים" ש"ברכת חתנים בעשרה" – "ברכת חתנים" נותנת כח בכלה לעלות בגבורות ממטה למעלה ("על עסקי מקור", כינוי הרחם בחז"ל) ובחתן לנחות-לרדת אליה ולהמשיך לה את כל השפע מלמעלה. כח המקהלות נובע דווקא מתוך גבורה-יראה-חרדה – "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות" (כמצוין במסורה שאלו שני ה"מקהלות" בתנ"ך). "במקהלות" כולל גם את סוד המקוה הנ"ל (מקוה-תבל) ויש בו גם אותיות "הקֹל" ואותיות "קול" הנ"ל.

"מקור ישראל" הוא יסוד הנוקבא, רחם האם[מב] (ממנו אמרו שירה על הים גם העוברים, כדרשת חז"ל), בו ההעלאה של שם א-דני, "אדני ממקור ישראל" (בבירור מוחלט של "ואל אישך תשוקתך" בקדושה ובטהרה, בסילוק כל הגבורות השליליות של הדמים הטמאים, כפי שציינו במסורה לפסוק הנוסף בו כתוב "ממקור" – "וטהרה ממקֹר דמיה"). "מקור ישראל" גם רומז לסוד המקוה הנ"ל, הממשיך מלמעלה למטה את ישועת הוי' (שע נהורין הנ"ל) – "מקוה ישראל הוי'", "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה" ("כגבור... יוכל להושיע")[מג], "קומה הוי'" בקומה שלמה לענות ולהושיע את ישראל.



[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] אל הוא סוד השם הפנימי של שם סג באמא – יוד הי ואו הי – שעולה אל (כנ"ל בהוד שבחסד). על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" כתוב בזהר ש"אל נהירו דחכמתא". נמצא שיש שם אֵל בחכמה, במקום הבטול של אַל, ושם אל בבינה – אכן "כבוד אל" = סג – וגם שם אל בחסד, ודוק.

[ג] "אל נא" עולה לב-נלב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה. יש 21, אהיה, "אל נא" בתנ"ך – 13 בתורה ו-8 בנ"ך, חתך זהב.

[ד] ראה באורך שיעור מוצאי שש"פ ש"ז.

[ה] כל הביטוי, משיח צדיק הדור, עולה 777 (21, אהיה, פעמים 37, יחידה-הבל).

[ו] בהקשר המיוחד של ימים אלה, גבורה שגבורה בגימטריא פעמיים (היינו שהוא הממוצע) 367 – שם הנגיף בימים אלה (ראה בארוכה התוועדות ליל פורים ש"סז ובכ"ד – היינו ששבת זו (גבורה שבגבורה בקביעות השנה) היא סגולה לתיקון הענין.

[ז] ראה הטבע היהודי מאמר "משיח בא בהסח הדעת" הערה כ.

[ח] ראה סוד הוי' ליראיו שי"ב פ"ז (וביאורו במבחר שיעורי התבוננות יז עמ' 133 ואילך).

[ט] "אלהים אמת הוא אלהים" עולה 625 – כה ברבוע, ה בחזקת ד – העולה גם אדם-מאד במילוי. במ"א מבואר כי זהו סוד הפסוק "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" – אלהים שבאלהים יוצר את הצמצום, הגעת האנוש עד "דכא", "עד דכדוכה של נפש", אך כאשר הוא מקיים "שובו בני אדם", עולה ל-דכא ברבוע והופך לאדם מלא (אלף דלת מם), אדם מתפלל הפונה למצוא את העצם היוצר את החלל, הוא זוכה שהחלל נמתק והופך למקום בו דעתו מתרחבת להכיר את ה', והדכא הופך לדירה נאה, כלים נאים ואשה נאה המרחיבים דעתו של אדם – דירה-כלים-אשה העולים גם הם דכא ברבוע, וד"ל.

[י] כשמחשבים 21 (משולש 6) במשולש ו-16 (4 ברבוע) במשולש מקבלים 367 – הנגיף שיש להמתיקו בימים אלה.

[יא] וכמה מרמזי המשולש: פנות המשולש: לעיני ביום ושמים = 624 = ג"פ (ממוצע כל תבה) יצחק = כד פעמים הוי'. שאר חי התבות = 6300 = 18 פעמים (ממוצע כל תבה) 350 (חנוך בן ירד, עמרם, שכל, קרן כו'). המשולש הפנימי: ברא השמים ואת תולדות השמים והארץ = 2548 = דוד פעמים יעקב (צח פעמים הוי', דוד ברבוע פעמים יג). נמצא שהפנות והמשולש הפנימי הם כפולות 13-26 וכל השאר – 3752 = ז"פ 536 (ח"פ בינה), מצות כו'. נמצא שהכל מתחלק ל-13 פעמים 244 ול-7 פעמים 536. שני המכפילים, 244 ו-536 = 780, ל פעמים הוי' (שנת תש"פ), משולש הוי' אחד, יוסף פו"א וכו' (ויחד עם 13 7 = 800 הרבוע הכפול של 20 – 7 13). הציר המרכזי: לעיני ברא השמים = 768 = 3 (ממוצע כל תבה) פעמים 256, אהרן, 16 ברבוע (4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8). שאר חי התבות = 6156 = 19 פעמים 324 = חי ברבוע פעמים חוה (נמצא שממוצע כל תבה = חי פעמים חוה, "אם כל חי", היהלום של חי!). שלש הפנות של 3-3 תבות = 2568 כאשר שאר 12 התבות = 4356 = 66 ברבוע (12 פעמים 363, ממוצע כל תבה). תן לחכם ויחכם עוד.

[יב] שופטים יח, ל (ראה רש"י שם).

[יג] ראה שמות ו, ב-ח.

[יד] משה הוא כפולת 23 ו-נצח כפולת 37 – זוג מובהק.

[טו] ידועה דרשת ר"א אבולעפיא ש"בראשית" עולה שלשה דברים יחד, וכאן היינו שלשת השמות (ה'פרטיים') שנכללים בהוי' צבאות שבאלהים – אלהים הוי' צבאות (השמות של גבורה תפארת ונצח-הוד = ד"פ שסה, ממוצע כל ספירה = כ"פ חכמה).

[טז] באופן מובהק ודווקני, הפסוק המקביל בדברי הימים שוה בדיוק לפסוק דנן, כדי שלצורך השויון מתקיים בו "גורעין ומוסיפין ודורשין" של האות י שעוברת מהמלה "החזיון" לשמו של "דויד" (הנכתב תמיד מלא בדברי הימים) – "ככל הדברים האלה וככל החזון הזה כן דבר נתן אל דוד" – ושני הפסוקים יחד עולים דוד בחזקת 3!

[יז] וראה במצודות לדה"י שם.

[יח] הלכות מלכים פ"א ה"ז.

[יט] ראה באריכות לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ח.

[כ] וראה שיעור כ"ה ניסן תש"פ שזו בכלל עבודה המיוחדת לימים אלו – זמן ה'תפר' בין ניסן (שנברא ב-ה) לאייר (שנברא ב-ו).

[כא] בפרק שירה "מה גדלו" הוא שירת הפיל. "הרואה פיל [מסורג, באוכף/אפסר] בחלום פלא נעשה לו" ופלאי-פלאים – אפילו ביחס לחלום – הם ראיית "פילא דעייל בקופא דמחטא", המשכת הבלי-גבול בגבול, שהיא כחו-תכונתו של רבי אמתי ("כל רבי מארץ ישראל", מוחין דאבא), בו מאירה ה-י של החכמה (בניגוד ל'רב' – "כל רב מבבל", מוחין דאמא – ללא י, שהוא לשון ריבוי ופירוד).

[כב] "כלם בחכמה עשית" = 945 = 7 פעמים 135 (ג"פ מה). כשמוסיפים זאת ל"מלאה הארץ קנינך" (602) מקבלים 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17, הוי' ו-זך מילויו, כנודע.

[כג] המלה "קנינך" מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך, "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינְך קנה בינה", באותו כתיב אך בלשון יחיד ממש – מצד הבינה (שרש הריבוי, ש"עד הוד אתפשטת") המחוברת כאן לחכמה (שרש האחדות) בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

[כד] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ח"א ד"ה "להבין מאמר הזהר פ' חיי שרה" (עמ' סט) עפ"י זהר ח"ג רפט, א (הגהת הצ"צ שם).

[כה] ראה בשיעור כ"ח שבט ע"ה.

[כו] אצל דוד הכינוי "נר ישראל" מופיע במעברו (התעייפותו) מלהיות גבור – אחד, הנמנה בין כל גבוריו ויוצא עמם למלחמה – למלך הכולל (מלמעלה) את כל אנשיו: "ויעף דוד... ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" (וראה באורך שיעור כ"ט כסלו ע"א).

מעשה ההסתה – הנידון בפנים בסמוך – מופיע אחרי רשימת הגבורים שמופיעה אחרי 'התעייפות' דוד, ואולי יש לומר שכל עוד דוד נמנה בין הגבורים אין טענה אם הוא מונה את העם, אך לאחר שהוא מתעלה להיות "נר ישראל" שוב אין לכך מקום (והדבר נובע מ'מזכרת עון', מהתקופה בה עוד היה בו כח לצאת למלחמה אך הוא שלח את יואב והלוחמים להיות על פני השדה ונשאר בביתו – כטענת אוריה החתי המרומזת – שרש מעשה בת שבע הנזכר בסמוך בפנים).

[כז] ברכות סב, ב.

[כח] מלבי"ם בשמואל-ב כד, א ובדהי"א כא, א.

[כט] כנדרש בפסיקתא רבתי יא.

[ל] ראה רד"ק בשמואל שם.

[לא] ועפ"י כל הנ"ל יש להתבונן בעומק יותר בסוגית הגמרא בענין חטאי דוד בשבת נו, א (ולתרץ את קושית התוס' שם ד"ה "רק בדבר אוריה", שאכן מעשה דהסתה נמשך מ"דבר אוריה החתי", משא"כ במסכת יומא שעמלים 'לפורר' ולפרט את חטאי דוד, וראה באורך בשיעור פסח שני ע"ד), ולהבין כיצד קבלת לשון הרע דציבא (ה'הסתה' נגד מפיבשת) היא חטא מחד, אך מאידך היא מוצדקת 'מיניה וביה' כי היא בעצמה חושפת את הרע הנסתר במפיבשת, ועם כל זאת בסופו של דבר שרש הפירוד ממלכות שאול (פיצול המלכות הנ"ל) גורם לפיצול הממלכה כולה (וגם לכך יש שייכות למעשה ההסתה, שיש מסבירים אותו כמנין מתוך חשש של פיצול בין בית יהודה ובית ישראל), ודוק.

[לב] ראה ספר השרשים לרד"ק שרש אדן.

[לג] הוד שבגבורה = 533, 13 פעמים 41. כלומר, יש כאן זוג של כפולת 13 וכפולת 7 (7 פעמים 139, אלחנן). כשמחברים את הרכיבים – 13, 41, 7, 139 – מקבלים ר, אות המלכות, סוד אחורי שם אלהים (א אל אלה אלהי אלהים). רק הוד גבורה = 231, 21 במשולש, ז"פ 33.

[לד] וראה עוד באריכות גדולה בהקדמת שכינה ביניהם (עמ' מא-נד) ושם בפרק א (עמ' עז-צה).

[לה] הביטוי הראשון – ה'רקע' העיקרי כאן, שם אלהים שפותח את הכל – "וירא אלהים אל יעקב" עולה ו"פ אלהים, דהיינו אלהים פנים ואחור (א אל אלה אלהי אלהים להים הים ים ם), שעולה ד"פ "הוי' הוא האלהים" (סיום הפסוק-הכותרת, "ויברך אֹתו", עולות ה"פ "הוי' הוא האלהים").

ועוד רמזים: "וירא אלהים אל יעקב" "ויאמר לו אלהים" "ויאמר לו אלהים" = 1274 = ז"פ יעקב (מט פעמים הוי')! "ויעל מעליו אלהים" = משיח (סוד "משיח אלהי יעקב"), ומכיון שרק "מעליו" עולה יוסף (ו"ויעל... אלהים" עולה רב, כנודע שרב יוסף עולה משיח) י"ל שהיינו משיח בן יוסף (אך יעקב עולה יג"פ דוד).

[לו] בהמשך כתוב "ויקרא יעקב [= צבאות] את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל [= תענוג, חדוה ברבוע]" – שם אלהים של כל הפרשה ונתינת-החלטת שם ישראל הם הבית לשם אל (על דרך ששם אלהים הוא כלי הוי', כנ"ל), וכפי שמתגלה אצל יעקב עצמו בשובו: "ויקרא לו אל אלהי [שם אלהים] ישראל", וד"ל.

[לז] שדי שבאלהים העולה זך פעמים הוי'; יסוד שבגבורה עולה כג פעמים הוי' – כלומר, גם השמות וגם הספירות שמאירים ביום ה-13 לספירה הם כפולות 13 – והכל יחד עולה נ פעמים הוי'.

[לח] כהמשך להערה הקודמת: 37 הוא המספר הראשוני ה-13.

[לט] כשמחברים את אחורי שם שדי (ש שד שדי = ג"פ אשה = בריאה-יצירה-עשיה, כנודע = אמונה-שפלות = אלהים צבאות שבאל, כנ"ל בספירת הוד שבחסד) לאחורי אלהים (א אל אלה אלהי אלהים = ר, כנ"ל) מקבלים 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הנמשך מ"יום אחד" לעומר).

[מ] פסוק בן כג אותיות, שגם ראשי התיבות של ה תיבותיו עולים כג – "אמרי האזינה הוי' בינה הגיגי".

[מא] אמצעי התיבות ("נקבה תסובב גבר") בגימטריא אלהים-אלהים וסופי התיבות ("נקבה תסובב גבר") בגימטריא אור.

[מב] יסוד אבא נקרא שרש ויסוד אמא נקרא מקור, ויחוד שרש ומקור הוא סוד "'שמור' לנוקבא".

[מג] "מקוה ישראל" נוטריקון מקור ושאר האותיות ("מקוה ישראל") גם עולות מקור (מספר חשוב: רצון-צנור, שמו)! כלומר, מקור הוא הערך הממוצע של שתי המלים "מקוה ישראל", כאשר ה'כנף' עולה 195, יה ("שכינה ביניהם" פעמים אהבה-אחד. אם כן, מקור ועוד "מקוה ישראל" עולה ג"פ מקור, בגימטריא אמונת ישראל (ו"פ "אנכי הוי' אלהיך", כנגד ו צירופי ג המלים, היינו ש"אנכי הוי' אלהיך" – "גל עיני" – עולה חצי מקור).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com