חיפוש בתוכן האתר

רבי אהרן הגדול מקרלין - י"ט ניסן תש"פ – הקלטה הדפסה דוא

בע"ה

י"ט ניסן תש"פ – הקלטה

רבי אהרן הגדול מקרלין

התוועדות חוה"מ פסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א גוטען מועד. היום, י"ט בניסן תש"פ, יום ההילולא רבא של רבי אהרן הגדול מקרלין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. נספר כמה סיפורים על רבי אהרן הגדול, וכדרכנו ננסה לכוון אותם כנגד הספירות.

קו הימין: כח הקירוב של רבי אהרן הגדול

ה"ימינו תחבקני" של המגיד ממעזריטש

השנה היא רמח שנים להסתלקותו – אברהם, "חסד לאברהם". הוא הסתלק בשנת תקל"ב, חצי שנה לפני הסתלקות המגיד בי"ט כסלו. המגיד אמר 'אבדתי את יד ימיני' – הוא היה היד הימין של הרב המגיד, "ימינו תחבקני", היה מקרב בעלי תשובה. המגיד אמר שלא יכול לתפקד בלעדיו – חסידות היא קירוב, חסיד מקרב-מחבק – ובכך רמז להסתלקות הקרובה שלו.

הווארט שהמגיד אמר שהוא היד הימין שלו הוא כנגד ספירת החסד. כל חג הפסח הוא יד ימין – כנגד אברהם אבינו. גם חסד וגם אמונה, כידוע שאמונה היא לשון ימין. הכל שייך לאבינו הראשון, "תשורי מראש אמנה", "ראש כל המאמינים". אנחנו מאמינים בני מאמינים – גם מאמינים וגם ימניים, אנשי יד ימין, קירוב וחיבוק, בזכות אברהם אבינו. מי שדגל יותר מכל תלמידי המגיד, מכל החסידות, בחיבוק הזה – הוא רבי אהרן הגדול.

כח אהרן (אותיות נראה) – להכליל את הדין ברחמים

קוראים לו אהרן. אהרן הוא אהבה רבה. אנחנו אברהם שנים להסתלקותו – כתוב בחסידות שאברהם הוא "אהבת עולם" ואהרן הוא "אהבה רבה", אהבה ללא גבול, הכל חסד. והנה פלא, אהרן הוא מספר מושלם – 16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8. ב-אהרן יש ארבע אותיות, כך שהערך הממוצע הוא 64 (8 ברבוע, 2 בחזקת 6) שעולה דין – לכאורה בדיוק הפוך מהחסד, זהו שמאל. מה הענין?

רבי אהרן זכה גם לכינוי "הגדול", הרומז לאברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים", "לך הוי' הגדֻלה", בחינת חסד (רבי אהרן הגדול עולה 516, זה-הוא פעמים גדול, ו-מקרלין עולה י"פ גדול, וביחד כב פעמים גדול דהיינו גדול במשולש, כולו אומר גדול!). מה הגדולה שלו? שהוא הופך את הדין לרחמים, מכליל את הדין ברחמים. איך הוא עשה בעלי תשובה? יש ריבוי סיפורים שבהם פשוט גילה את הדין, את העבירה החמורה של הזולת, של היהודי שפגש אותו, וכך עורר אותו לתשובה. הוא ראה את החטא שלו. אהרן אותיות נראה – "באורך נראה אור", ה' נראה לאהרן, קשר חזק של אהרן לראיה, שהיא כבר חכמה, שרש החסד.

"נעימות בימינך נצח"

רבי אהרן הגדול מקרלין הוא ראיה בחכמה וגם "וימינו תחבקני" בחסד וגם "נעימות בימינך נצח", כללות קו ימין של הספירות העליונות. היום בספירת העומר הוא נצח שבחסד, יום ההילולא, וב"אנא בכח" הכוונה היא "ימינך" – ימין הוא חסד, אבל כאן נצח שבחסד. זו הכוונה של היום, "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" (ימינך עולה ה"פ הוי', הערך הממוצע של כל אות, והוא סוד עטרא דחסדים שבדעת שבה ה חסדים כאשר כל חסד הוא שם הוי' ב"ה).

אם כן, יש בו גם נצח – במדת הנצח מאיר שם הוי' צבאות (ימינך במספר קדמי עולה הוי' צבאות!). אנחנו לומדים השנה את התכללות המדות לפי שמותיו הקדושים של הקב"ה שכנגד הז"ת, והיום הוי' צבאות שבשם א-ל. אחד הפסוקים שבו מופיע שם הוי' צבאות הוא "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך" – פנימיות הנצח היא הבטחון (הוי' צבאות עולה ז"פ בטחון, ובמספר סדורי הוי' צבאות עולה בטחון במ"ה). הפסוק שאומר שהנצח הוא הבטחון בה' הוא הפסוק שאומרים הרבה פעמים בתפלות שלנו – "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך"[ב]. כנראה שגם הולך על רבי אהרן הגדול מקרלין.

כתר-דעת: אהרלע דער משוגענער

רבי אהרן לפני ההתקרבות לחסידות

נפתח בסיפור הראשון על רבי אהרן הגדול מקרלין בספר "אשרי האיש":

הרה"ק רבי אהרן הגדול זי"ע היה מעיר יאנאווע שבליטא, עוד בימי חורפו התנהג בזריזות ובחומרות מרובות, ובעירו היו קוראים אותו אהרלע דער משוגענער. אירע שאנשי העיר הזמינו את הצדיק רבי דוד ממיקולייב זי"ע מתלמידי הבעש"ט שיתפלל בתור ש"צ בימים הקדושים, ובעת ביאתו קודם ראש השנה באו אנשי העיר להקביל את פניו, כשנכנס בתוכם רבי אהרן [שהיה נער או אברך צעיר.] השתעשע עמו בשיחה ארוכה של כמה שעות [יש גירסה של הסיפור שכתוב בה ששוחחו שעתיים.]. לאחר שיצא מחדרו ושוב נכנסו אנשי העיר, אמרו לרבי דוד מה לכם עם איש כמותו. נענה על זה רבי דוד: ער שטייט ביין וועג מי דארף עם ארויף פירון אוף דעם וועג (הוא כבר עומד אצל דרך, צריך רק להעלותו על הדרך הנכונה) [רק צריך להעלות אותו על דרך החסידות.]. וידוע שרבי דוד אמר אליו בחדרו שיסע להבעש"ט זי"ע, ומפני שרבי אהרן חשש שנסיעתו יגרום לו ביטול תורה מפני טורח הדרך לא נסע אז. בשנה הבאה [ויש גרסה כעבור שנתיים.] הכין עצמו לנסוע ונסע ושמע בדרך מהסתלקות הבעש"ט הק', ואח"כ נתקשר להמגיד הגדול ממעזריטש [על ידי דודו, רבי מאנעלע.].

סוד ה"אדם"

ממשיך המספר וכותב:

ביום ההילולא של רבי אהרן הגדול זיע"א י"ט ניסן [היום] אני זוכר שהיו עושים בכל שנה סעודה עם כבוד הצדיק בעל בית אברהם זי"ע [מסלונים] והיו מספרים ממנו. ואיש זקן מחסידי בעל יסוד העבודה סיפר, וכנראה היה קשה לו להוצא מפיו 'דער משוגענער' [מרוב יראת כבוד, אפילו שמדובר רק בסיפור – סיפור חשוב.]. אמר לו הצדיק [הרבי מסלונים.]: זאג [תאמר.]. ואז אמר [שהיו קוראים לו אהרלע דער משוגענער.]. ושמעתי שאמר הצדיק [בעל בית אברהם] שראשי תיבות א'הרלע ד'ער מ'שוגענער הוא אד"ם [כנראה שאדם השלם, אדם הראשון לפני החטא, מאיר ברבי אהרן הגדול עוד כאברך צעיר, כשעמד אצל הדרך ועוד לא זכה לעלות על הדרך – אז הוא משתקף בו, בהתנהגות שלו לא על פי שכל.].

מוסיף המספר ביאור בענין לפי הבנתו:

ודבריו הק' הוא לפי דברי האור החיים הק' בפר' אחרי קאפיטול י"ח פסוק ה' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [פסוק מפורסם, שכל מצוות התורה הן "'וחי בהם' ולא שימות בהם" – שכל מצוות התורה הן כח מה' לנסוך בנו חיות גדולה בעבודת ה', כמו אצל רבי אהרן הגדול שהחיות פורצת ומתגלה לכולם. היו הרבה צדיקים שאצלם ההתלהבות התפרצה ונראתה, כמו רבי לוי יצחק מבארדישטוב, אבל האופן של ההתפרצות עד כדי צעקות והתנהגות שנתפסת כלא שפויה אצל הבריות מתחיל לפני רבי לוי יצחק, אצל רבי אהרן הגדול מקרלין ואפילו עוד לפני שהגיע למגיד.]. עי"ש שמביא דברי התוספות שיש חילוק בין אדם [ש"אתם קרויים 'אדם'", רק עם ישראל.] ל'האדם' [שכולל גם גוים. תיכף נראה שכותב יותר חזק מזה.], שהנכרי שעוסק בתורה יקרא האדם, וכתב שם שהחשבון המעולה הוא אדם ולא של האדם.

אדם בגימטריא מה, שם קדוש של הקב"ה, שנקרא ב"פתח אליהו" "אורח אצילות", שם שעשר אותיותיו כוללות את כל עשר הספירות של עולם האצילות, עולם התיקון, ובפרט הוא כנגד פרצוף ז"א, מדת הרחמים (פנימיות התפארת, "תפארת ישראל"). בכתבי האריז"ל – לא כותב כאן – כותב שלכל אחד מארבעת השמות העיקריים, עב-סג-מה-בן, יש את ה-עב שלו. בשם עבעב כפשוטו. בשם סג – כשמוסיפים לו את עשר אותיותיו עולה עג (סוד סיג), עב עם הכולל, וזהו עב ד-סג. בשם מה ה-עב שלו הוא כאשר מחברים לו את השרש, הוי', הוי' ועוד מה עולה עא – אחד פחות, מתקזז עם עב ד-סג שהוא אחד יותר – שהוא עב ד-מה, שבעצם הוא 71, כמו שבעים סנהדרין והאחד שעליהם, משה רבינו. עא בגימטריא "וחי בהם" – יהיה חשוב לנו כאשר נקרא בתוך האוה"ח. אדם הוא מה ו"וחי בהם" הוא עב ד-מה, מה (מילוי אלפין דשם הוי') עם שם הוי'. "האדם" הוא גם מספר חשוב, חמשים שערי בינה (סוד היובל, עלמא דחירו, שייך לזמן חרותנו שבו מתחילים לספור חמשים יום עד מתן תורה), אבל לא שם של ה' – לא חשוב כמו חשבון אדם.

ובספר הק' בית אברהם במאמרי חנוכה וזה לשונו: "וכשממשיך אלופו של עולם על הדם נהיה מדם אדם [כתוב בכל הספרים הקדושים ש-אדם הוא א-דם. לפעמים היינו "בצלמנו כדמותנו" – דם הוא דמות וה-א, שתמונתה צרות אדם, היא סוד הצלם (א-צלם = קסא, מילוי יודין דשם אהיה, ז פעמים חיה; דם-דמות = יג פעמים חוה-חוה, ודוק). אלף הוא אלופו של עולם, וכאשר מחברים את ה-א לדם הוא הופך לאדם.], וזה מותר האדם מן הבהמה אין [נראה סיפור של רבי אהרן שקשור גם למספר של בהמה – גם שם של הקב"ה, שם בן.], הוא אל"ף, שממשיך עליו אלופו של עולם שנקרא אין, כמד"א ולית מחשבה תפיסא בך כלל [יש לפעמים אין שהוא הארה בעלמא, כמו יש מאין, אבל כאן מדובר באין האמתי – ה' נקרא אין כי הוא לא מושג. זו האלף של "אלופו של עולם" שצריך להמשיך על הדם. דם הוא "כדמותנו" וגם כח המדמה, שיכול להיות יצר הרע, אבל כשממשיכים עליו את האלף הוא נתקן, נהפך ל"וביד הנביאים אדמה", עד כדי נבואת אמת של משה רבינו שנתנבא ב'זה', אספקלריא המאירה.]".

אוה"ח: גוי שעוסק בתורה – "האדם"

כדי להבין טוב חשוב שנראה את האור החיים – הוא כותב חידוש מופלא בנוגע למה שאנו קוראים המהפכה הרביעית על המלים "האדם":

האדם וגו' – במסכת שבת א וז"ל היה רבי מאיר אומר [הכל כאן מאמר של רבי מאיר, התנא הכי משיחי – "רוח אפינו משיח הוי'". הוא בן גרים – יש לו גם חוש ביכולת הגוי ללמוד תורה ולהתגייר ולהפוך ליהודי מושלם. אפילו קודם, כשהוא עדיין גוי, אומר רבי מאיר:] מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה [בפשטות, בלי הסתייגות. יש אומרים (הרשב"א) שהכוונה שעוסק רק בתורה שלו, במצוות בני נח, שהרי אם עוסק בתורה כולה כתוב שהוא חייב מיתה – אבל במאמר זה רבי מאיר אומר בסתמיות, בלי לסייג.] שהוא ככהן גדול, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם, עד כאן [שוב, לכאורה מדובר כאן באותה תורה שלומדים כהנים, לוים וישראלים – ולא כתוב בפסוק כהנים, לוים וישראלים אלא "האדם" שכולל את הגוי, ואולי הולך עליו באופן מיוחד.].

מסביר האוה"ח:

פירוש לצד שהוקשה לרבי מאיר יתור האדם [הקושי שמביא אותו לדרשה הוא שהמלה "האדם" מיותרת כאן.], עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר אשר תעשו אותם כדרך שהתחיל לדבר ושמרתם וגו' לנוכח [למה עבר מלשון נוכח ללשון נסתר?], ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב [לא מדבר עם מישהו שעומד נכח. משה רבינו מדבר בתורה לנוכח לעם ישראל, וכאן מדבר למישהו שלא נמצא כאן.], שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל, ומי זה הוי אומר זה גוי [פלא.], והתוספות ז"ל הקשו מברייתא (ב"מ קיד:) שדרש רבי שמעון פסוק (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ואמרו [התוספות כדי לתרץ:] שיש לחלק בין אדם [בלי ה הידיעה.] להאדם, עד כאן [זהו חילוק של התוספות – קצת דחוק, אבל בא מתוך הכרח כדי ליישב סתירה.].

וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (בראשית כה:) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו [לתוספות רק יש בעיה, סתירה, והם עושים חילוק. לפעמים המלה 'חילוק' לא היתה לשבח אצל חסידים ביחס ללומדות – שאנשים עושים 'חילוקים'. יש כאן אסמכתא להשקפה הזו. הוא אומר שהחילוק של התוס' גם אמתי מצד עצמו, כפי שעולה מהזהר.], והוא דבר שבמנין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם [העולה מה, כנ"ל.], ולא של האדם [כמה שיפה המספר 50, אינו שם קדוש. הזהר אומר שמעלת אדם הוא שחשבונו שם מה – בלי לחלק בין "אדם" ל"האדם", אבל כך מסיק האוה"ח. והוא מוסיף ואומר:], כי המוסיף גורע [הוסיף חמש וגרע, שכבר לא שוה מה.], [התוספת כאן היא העיקר, שלא הובאה בספר שקראנו:] ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם [כבר פלאי פלאים, חידוש לגמרי, וגם הפיכה ממסקנת התוספות. הוא אומר שגוי שעוסק בתורה זוכה לכתר – על דרך "כתר תורה", שהרמב"ם פותח בו בהלכות ת"ת, משהו מאד מיוחד, הכתר של משה רבינו, הזר שעל ארון הקדש בקדש הקדשים בבית המקדש – והוא שייך גם לגוי שעוסק בתורה. ומהו הכתר? שם "אדם"[ג].], וכפי זה אות ה"א שבהאדם הוא ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה [צריך לחלק, לא בין "אדם" ל"האדם" אלא לעשות 'נסירה' – האות ה מיותרת, לא כל המלה, והאות המיותרת באה לרבות את הגוי שגם הוא אדם. הוא מסכים עם רבי שמעון ש"אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם". מתי? כשלא עוסקים בתורה. אבל ברגע שהגוי עוסק בתורה הוא גם זוכה להקרא אדם ממש, שם מה.], ואין אות הה"א כאן מעיקר השם [אין כאן כינוי נפרד לגוי, "האדם", אלא שבא לרבות את הגוי שגם הוא נקרא "אדם".], והבן.

הפלא ופלא, כמו שאמרנו קודם – יש כאן יסוד עצום ביותר למהפכה הרביעית. דווקא כשמלמדים את הגוי – כמובן, הוא צריך לרצות ללמוד, להיות רציני וכן ואמיתי בלימוד שלו – הוא זוכה להיות אדם כמו יהודי. אמרנו ש"אדם" גם רומז למעין מעלת אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת (שלולא החטא היו כל בני האדם יהודים).

אהרן מקבל הגרים בהוד

נחזור לכך ש-אהרן עולה ד"פ דין (והיינו דין פו"א: ד די דין דין ין ן) – איך זה יכול להיות "אהבה רבה"? אמרנו שלאהרן יש כל כך הרבה אהבה עד שהאהבה שלו הופכת את הדין לחסד ורחמים. היינו באמצע לספר שיש הרבה סיפורים על רבי אהרן הגדול שבשביל להחזיר בתשובה – "וימינו תחבקני" – הוא נוקט ממש בדין, ב"תוכחה מגולה" מ"אהבה מסותרת". כל הדין שאצלו משמש את החסד. כך גם אצל הקב"ה, "הצדיקים דומים לבוראם" – כל הדין, ה"מדה כנגד מדה", עונשי התורה, הם חסד. הכל אהבה, ולא סתם אהבה אלא אהבה רבה – אהרן כהנא רבא.

במדות הלב אהרן הוא הוד – גם בחינה של דין, אלהים צבאות (העולה אהבה פעמים אדם-מאד, אהבה רבה בדרגת "ובכל מאדך") – ושם נמצא גם הגר שמתגייר. עוד חידוש שהרווחנו מהסיפור: הגוי צריך להתקרב לעם ישראל דרך ספירת ההוד – משם הנפילה לקליפות, "הודי נהפך עלי למשחית", וגם עלית מי שהיה בקליפה להכלל בעם ישראל, כמו רות. כל הגוים כך (וכמו בפורים – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", בחינת הוד, מודים לאמת של אמונת ישראל ותורת ישראל), אבל בעיקר רות הגיורת ("אם המלכות") מצד ההוד ("איהי בהוד"). גם רבקה שיוצאת מהקליפות של בית בתואל ולבן – הכל דרך מדת ההוד. גם גוי שעוסק בתורה, אפילו שעוד לא התגייר – הוא כבר מתחיל להתייהד, מודה באמת של התורה, וכך הוא עולה לדרגת אדם דרך ההוד (אדם עולה הוד הוד הוד, הערך הממוצע של כל אות). הנשמה שמקבלת ומקרבת אותו שם היא דווקא אהרן כהן גדול, ולכן הוא דומה לאהרן כהן גדול. כתוב שבסוף כל גר יקרא על שם מי שקרב אותו ויוכלל בנחלת השבט שעל ידו התקרב. כאן יש סימן שדווקא אהרן כהן גדול מקרב את כל הגרים. רבי מאיר יודע זאת על בשרו, ולכן הוא אומר שאפילו גוי שעוסק בתורה הוא ככהן גדול. עד כאן בדברי האור החיים.

שרש הדעת בכתר

עכשיו נקרא מספר אחר, "מזקנים אתבונן", מה בדיוק היו הדברים הלא שפויים שעשה כנער ובזכותם זכה לכינוי א'הרלע ד'ער מ'שוגענער, ר"ת אדם (שאר האותיות בגימטריא מט פעמים הוי', ז פעמים יעקב, אביו של רבי אהרן הגדול – אם עושים את הר"ת צריך לחשב את כל הביטוי, שכבר הפך לכינוי כבוד...).

אם רוצים לכוון כנגד הספירות, או ששייך לדעת שלו – מתנהג שלא בדעת, וזה מאפיין את הדעת שלו – או ששרש השטות דקדושה הוא בכתר, למעלה מטעם ודעת. זהו שרש הדעת אבל כמו שהוא בכתר (וכמבואר בגמרא הקשר-תלות בין שטות לשיטה לשוט – כתר-דעת-גבורה, הכל מתאים לרבי אהרן). זהו כלל גדול – שטות דקדושה בגמרא היא בענין נישואי איש ואשתו, "והאדם ידע את חוה אשתו". כלומר, עומק הדעת מתבטא במשהו שלא על פי דעת – זו הדעת האמתית שלו, אבל בגילוי זהו מקיף, כתר שמעל הדעת (כאשר השוט שלו הוא ה"תוכחת מגולה" להחזיר יהודים בתשובה – "אני בינה לי גבורה", כמו שיתבאר).

שלשה מעשי שגעון

אני קורא בסיפור הראשון כאן:

מרן הרמ"ח היה מספר שבנערותו היו מכנים אותו ההמון בשם גנאי 'אהרלע דער משוגענער' והסיבה לכך משום ג' דברים משונים שהיו עמו.

דעת היא דעת, אבל היא כוללת כאן את כל שלשת הכוחות השכליים של האדם – מי שמתנהג שלא בדעת היינו שמתנהג שלא בחכמה ולא בתבונה ולא בדעת. כנראה שלשת המעשים האלה (שעל ידם זכה לכינוי שלו הנ"ל) הם כנגד החכמה, הבינה והדעת שלו במקור – עוד לפני שהוא מגיע לאור החסידות של המגיד ממעזריטש.

חכמה: ברכת האילנות

פעם רצה לברך ברכת אילנות [שייך לחדש שלנו, חדש ניסן. כמו שנראה, הסיפורים העיקריים שלו – כמו קריאת שיר השירים – שייכים לכך שההילולא שלו היא בפסח, בתוך ספירת החסד. בתוך החסד היום שלו הוא נצח שבחסד – גם נצח וגם חסד. כל החדש הוא ימין – גם אמונה וגם חסד-אהבה. כל החדש אפשר לברך ברכת האילנות (וזריזים מקדימים לברך בראש חדש ניסן), אבל אולי הוא חכה לי"ט ניסן, היום הזה.] ולא ראה אילנות [עם פריחה וכו' שאפשר] לברך אלא בגינתו של הכומר שהתגורר בעירו. והגינה היתה מגודרת [הכומר לא השאיר את הגינה שלו פתוחה.], וקפץ לתוכה [הוא "לכתחילה אריבער" – כבר התנהגות של משוגענער – קפץ מעל הגדר. אין אצלו גדרות, אין אצלו צמצומים – הכל בלי-גבול (וכידוע שחסיד, מצד עצמו, הוא בלי-גבול, אך אם זוכה להיות רבי כחו יפה להמשיך את הבלי-גבול בגבול, כידוע הווארט של ר' הלל).]. כשראה אותו הכומר נתמלא עליו כעס [רצה לבוא ולתת לו מנה אחת אפים – להרביץ לו, או עוד יותר גרוע.] ונבהל הרה"ק וקפץ מן הגדר [כעת קפץ החוצה. חג הפסח הוא "מקפץ על הגבעות" בזכות אמהות. לא סתם מדלג, ברגל אחת, אלא מקפץ בשתי רגלים. המקפץ של רבי אהרן הופך את הקצף של הכומר.], ובקפיצתו נפל הכיסוי מעל ראשו [בהשגחה פרטית נפלה הכיפה – הכתר על הראש, סמל של אמונה וקבלת עול מלכות שמים.], ומשך את חלוקו ושמו על ראשו [שלא ילך ארבע אמות בלי כיסוי ראש.], וכך רץ בתוך העיר [רץ מהר הביתה דרך כל רחובות העיר, לעיני כולם.], ולעגו עליו על שאינו רוצה לילך ד' אמות בלי כיסוי ראש [לעגו על הפרומקייט שלו – כל השגעון כאן הוא פרומקייט ואנשים לועגים לפרומקייט. זו ההלכה הראשונה בשו"ע, "ואל יבוש מפני המלעיגים", אך ברגע שאדם צריך להפגין את הפרומקייט שלו – הוא נעשה ללעג וקלס בפי הבריות.].

מהו הסיפור הזה? תשוקה. גם הסיפור הבא הוא תשוקה, וכאן תשוקה אדירה להודות לקב"ה על האילנות, על הבריות הטובות שברא לכבודו (ליהנות בהם בני אדם, מי שהוא בן אדם באמת כל ההנאה שלו הוא מגדולת ה' וטובו יתברך). אם מקבילים למוחין, זהו סיפור של חכמה – גם סיפור של ראיה, הנדרשת כדי לברך על האילנות. אילן הוא כינוי של תורה, "אילנא דחיי" ("החכמה תחיה"), ו"אורייתא מחכמה נפקת", והעיקר כאן הוא ברכת הראיה והנאה, יש ענג בחכמה (גילוי רישא דאין. הנאה אצל הצדיק בגימטריא אין – "והחכמה מאין תמצא"). ככה מצטייר אצלי הסיפור הזה. גם קשור לנפילת הכפה מעל ראשו – "החכם [הרואה את הנולד יש מאין בכל רגע תמיד] עיניו בראשו", בשכינה השורה על ראשו (הכח האלוקי המהווה אותו ומצוה עליו ללכת בדרך התורה והמצוה).

בינה: הטבילה בבור המים

סיפור נוסף שפ"א כמהה נפשו [ביטוי של תשוקה אדירה.] לטבול במקוה טהרה [כאן ברור ששייך לספירת הבינה, כי מקוה הוא יסוד אמא בכל כוונות המקוה (סוד שם קנא, שם אהיה דבינה במילוי ההין, וכן אהיה ברבוע פרטי = מקוה). הוא רצה לטבול, שפירוש גם להתבטל כעובר ברחם האם, בתוך המים הטהורים של המקוה (ובסוד "משה זכה לבינה", "כי מן המים [מי השפיר של הרחם] משיתהו" – "משה [מי] שפיר קאמרת").], ולא היה בנמצא באותה שעה [כל המקואות היו סגורים בעיר שלו.], והיה בור באמצע העיר שבני העיר שאבו מים משם, והיה שם קשור דלי וכשרצו לשאוב מים היו מורידים אותו וממלאים, ומעלים אותו. ונכנס לתוך הדלי וכך נשתלשל לתוך הבור [מזכיר משל של השועל והזאב – משל של רבי מאיר. אמרנו שיש כנראה קשר גדול של רבי אהרן לרבי מאיר בעל הנס, הדמות המשיחית בתנאים.], אולם אח"כ כבר לא יכל לצאת [בדיוק כמו בסיפור השועל והזאב. ירד לבור, כנראה טבל כרצונו, אבל אחר כך לא יכול לעלות.]. והרים קול זעקה [שמישהו ישמע אותו.] עד שאחד מתושבי העיר העלה אותו עם הדלי, ויהי ללעג בעיניהם.

דעת: זהירות מחשש שעטנז

והסיפור השלישי [שצריך להיות כנגד ספירת הדעת, אם שני הראשונים היו חכמה ובינה:] היה כשפעם בעת לכתו ברחוב נודע לו [משתמש במלה דעת. חידוש, למה לא ידע קודם?] שבבגדיו ישנו חשש שעטנז [פתאום קבל איזו דעת, לא כתוב איך נודע לו – אך נודע לו שיש בבגדיו חשש שעטנז, צמר ופשתים יחדו, ערבוב חסדים וגבורות. איפה הערבוב? בדעת (סוד עץ הדעת טוב ורע, ערבוביא של טוב ורע, חסדים וגבורות), בה יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. צריך להתחבר אך לא להתערבב – כל החסדים בעטרא דחסדים וכל הגבורות בעטרא דגבורות, ולא ערבוביא ביניהם. בכל אופן, כל מושג השעטנז הוא ודאי פגם בדעת, שרש החסדים והגבורות. בגדים הם מדים, לשון מדות – "ובדעת חדרים ימלאו", הדעת היא "מפתחא דכליל שית", בה כללות שש המדות של הלב.], ותיכף פשט את מלבושו [לא כמו בסיפור הראשון, שהעלה את החולצה על הראש – כאן פשוט היה צריך לפשוט אותו.] ונשאר רק עם כותנתו [רק עם הגופיה.], ולעגו עליו אנשי העיר. ולכן זכה לכינוי הנ"ל.

 

אלה שלשת הסיפורים היפים איך רבי אהרן הגדול – ר"ת ראה (וכן רבי אהרן נוטריקון ראה), קשור לראיה של אהרן, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים" – זכה לתאר אהרלע דער משוגענער.

אם כבר קוראים זאת, נקרא את ההמשך – כמו קודם, רק יותר בקיצור:

פעם נזדמן בעירו הרה"ק רבי דוד פרקוס מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' ודיבר עמו שעה ארוכה, ושאלו את הנ"ל מה יש לכם לדבר עם המשוגע הזה זמן רב כ"כ. נענה אליהם: ער איז גאר נישט קיין משוגענער [אל תחשבו שהוא משוגע – הוא בכלל לא משוגע.], צריך רק להראות לו הדרך [ביטוי של ראיה. בגרסה הקודמת היה כתוב שהוא כבר עומד אצל הדרך ורק צריך להעלות אותו על הדרך.] ויתעביד לאילן רברבא [חוזר כאן בנוסח לברכת האילן. הוא ייעשה אילן גדול – זכה לכינוי 'הגדול'.].

פנימיות בינה (העולה עד לכתר): "יה אכסוף נעם שבת"

לכבוד ההילולא, ידוע שהמגיד עצמו כיבד אותו לזמר פיוט בסעודת שבת, ורמז לו שהוא צריך לחבר ולהלחין פיוט מיוחד. הוא זכה לחבר את הפיוט "יה אכסוף" – שם י-ה בקבלה הוא השם של החכמה, מוחין דאבא, בחינת שבת. הפיוט הזה כל כך מיוחד ומקודש שלא רק חסידים – שרובם ככולם מתמוגגים על השיר הזה – אלא גם לא-חסידים רבים מאד שרים אותו.

את הניגון הידוע ביותר יש מייחסים אליו ממש, לרבי אהרן הגדול. רבי משה מקוברין, שהוא תלמיד-תלמיד-תלמידו – ממשיך דרכו של רבי אהרן הגדול, הרבי של היסוד העבודה מסלונים – היה כל שבת מלחין שני ניגונים ל"יה אכסוף", בלילה וביום. גם בשאר חצרות החסידים יש הרבה ניגונים. בכל אופן, יש ניגון עיקרי. היום לא שבת, אז גם הניגון בפני עצמו – בלי המילים – הוא קדש קדשים. בשביל חב"דניקים ארבע בבות הוא הניגון ב-ה הידיעה של כל הניגונים, קדש קדשים, אפשר בכל אופן לומר שהמשנה למלך הוא הניגון הזה של "יה אכסוף".

כמובן, בשבת המעלה של "יה אכסוף" היא להתבונן בכלות הנפש ממש שהיתה לו בשבת. לכן אצל כל הממשיכים את דרכו – רבי שלמה מקרלין, רבי מרדכי מלעכוויטש, רבי אשר מסטולין, רבי אורי מסטרליסק וקוברין וסלונים וקודינוב – העיקר הוא קדושת השבת, והביטוי של קדושת השבת הוא ה"יה אכסוף". שבת יכולה להיות גם בינה, גם חכמה וגם כתר – כל העליות של שבת. אם שרים בליל שבת – זו פנימיות אמא. אם שרים בסעודה שלישית – זהו כבר רעוא דרעוין, פנימיות הכתר.

[הרב ניגן את הניגון בלי המילים.]

בינה (והוד) ומלכות: תשובה (ווידוי) ותפלה

תשובה מכח מתיקות התפלה

כחו הגדול של רבי אהרן הגדול מקרלין היה לעשות בעלי תשובה. מסופר שבמשך חייו הקצרים – הוא חי סה"כ 36 שנים – הוא הצליח לעשות 80,000 בעלי תשובה, עולם עצום. עשית בעלי התשובה שייכת לעולם התשובה, הבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – אז עצם העובדה הזו שייכת לבינה. אבל איך הוא פעל? איך הוא קרב? הכלל אצלו היה שפעל את התשובה מתוך נועם התפלה שלו. אבא שלו היה צדיק נסתר, רבי יעקב – הוא היה מקורב לבעל שם טוב ויש סיפורים על תפלתו בימים נוראים. בכל אופן, הוא ירש מאביו את חוש הנגינה בכלל ואת יכולת התפלה.

יש סיפור שהוא נכנס לאיזו עיירה לבית כנסת והשמש שמע אותו מתפלל ביחידות, ומרוב התפעלות הוא רץ החוצה וצעק בקול שיש פה יהודי שמתפלל כמו בגן עדן – וכל העיירה רצה לשמוע את התפלה שלו. בכל מקום, לא רק בבית כנסת – הוא היה עומד באיזה מקום בשוק, ברחובה של עיר, ושם מתחיל להתפלל. יש סיפור שהבעל שם טוב קרב את בעל ה"תולדות" על ידי שעמד בשוק וספר סיפורים. כאן הוא עמד בשוק והתפלל בנועם שאי אפשר לנו להשיג. זו המלה שמשתמש בה בפיוט – "יה אכסוף נעם שבת", חוזר עליה. גם נעם מקשר אותו לאמא – "ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו", כינוי של הבינה.

תפלה בכלל היא מלכות, דרגת דוד המלך שאמר על עצמו "ואני תפלה" – דוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל". לרבי אהרן היתה השראה זו, ובכח המלכות – ה תתאה – "הא בהא תליא", עם התפלה, ה תתאה, הוא מחזיר נשמות בתשובה שלמה, ה עילאה. אם כן, זו גם תכונה של מלכות וגם תכונה של בינה, אמא, שהיא התכל'ס – מהתפלה להגיע לתשובה. כשעורר רבי אהרן אנשים לשוב הוא גרם להם להתוודות על כל חטאיהם – בסוד "בינה [תשובה] עד הוד [וידוי] אתפשטת" (דרך הגבורה וה"תוכחת מגולה" שלה, שדורשת "רשע, תן תודה!").

גבורה: יראת רבי אהרן

כמה שהוא אהבה, כמו שמסופר גם על הבעל שם טוב – דווקא היראה שלו אין לתאר, אין כיוצא בה. יראה היא גבורה. מספרים שכל החיים היה ביראת ה' כמו אחד שעומד מולו מישהו עם רובה או חץ ובא להרוג אותו. כמובן, זו היתה היראה מפני הקב"ה. העובדה שהיה גם דין בתוכחה שלו – תוכחה לשם תשובה, "תוכחת מגולה" – כי הרי כתוב "אני בינה לי גבורה" (כנ"ל), התשובה היא בקו שמאל וצריך גבורה. שוב, מסופר על גודל היראה שלו. גם הבעל שם טוב נודע על שם החסד שלו, האהבה שלו, אבל הוא עצמו – כפי שכותב אדמו"ר האמצעי בפירוש – היה בעל יראה שלא היתה כמותה מעולם. גם רבי אהרן הגדול כך. אמרנו שהוא קשור לראיה – הוא רואה את הרובה מול עיניו. קצת מזכיר את הסיפור של הרבי הקודם, שהסביר לחוקר ששלף כנגדו אקדח שאינו מפחד מהצעצוע הזה כו', שלא פוחד משום דבר רק מהקב"ה – כצוואת אבי הבעל שם טוב – אך אצל רבי אהרן דימוי הרובה או החץ הוא הוא היראה מפני הקב"ה, "בלתי להוי' לבדו".

בכל אופן, כשהוא היה עולה על הבימה לדרוש באיזה מקום – לא הזמינו אותו, היה נכנס לעיירה ומתחיל לדרוש, היתה לו המון חוצפה, עזות דקדושה – היה אומר שמי אהרן ושם אבי יעקב ואני מעיר פלונית ושם אשתי כך ושם אביה כך וכו'. כך פתח כל דרשה. הסביר שעלולים להרוג אותי בעקבות הדרשה, שאגלה את החטאים של כולם – ומסתבר שמישהו יהרוג אותי – אז כדי שאשתי לא תשאר עגונה אני אומר לכם את כל הפרטים...

לא רק שהיתה לו יראה עצומה, אלא כתוב שהיה לו כח להפיל יראה עצומה, גם על הגוים – "תפול עליהם אימתה ופחד". מסופר בסוף ימיו של המגיד באו גדוד קוזקים ואיימו על המגיד בדרישה שיעשה משהו, איזה עבירה. הוא אמר שאני זקן ושלח אותם לרבי אהרן, שפשוט הפיל עליהם אימתה ופחד – "תפול עליהם ופחד", "למה רגשו גוים וגו'" – וכך היה, פעל עליהם בטול במציאות והם ברחו משם. כחו עז להפיל יראה.

יסוד: שיר השירים של רבי אהרן

שיר השירים של רבי אהרן ושינת המגיד

בחב"ד הסיפור אולי הכי מפורסם עליו הוא שיר השירים שלו, כאשר היה אברך אצל המגיד. בליל שבת כולם שכבו לישון אחרי הסעודה על הספסלים. הוא עשה את עצמו ישן ובשקט, בלחש, אמר בדבקות את שיר השירים. באמצע הלילה המגיד קרא לשמש שלו ואמר לו – לך מהר ותאמר לרבי אהרן שיפסיק לומר את שיר השירים כי מפריע לי, אני לא יכול לישון.

כשרבי הלל מפאריטש היה מספר סיפור זה הוא היה בוכה – בכי הוא מדבר שאי אפשר להשיג בשכל, מוציא מותרי המוחין – כמה גדולה אמירת שיר השירים של רבי אהרן הגדול, שמרעישה את כל העולמות, וכמה גדולה שנת המגיד, שעדיפה אפילו משיר השירים של רבי אהרן הגדול.

כח להפוך חטאות נעורים להתלהבות קדושה

רבי אהרן הגדול הוא אברך צעיר וכל ההתלהבות שלו היא התלהבות של "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – התלהבות של זיווג בקדש של החתן העליון והכלה העליונה, הקב"ה וכנסת ישראל. את כל הסיפורים אפשר לקשר להילולא שלו – חג הפסח הוא החג של שיר השירים, "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". כל ההתלהבות שלו היא להפוך את התלהבות הנעורים, את חטאות הנעורים, להתלהבות בקדושה ובטהרה. זה מרעיש את כל העולמות ועושה אותו לצדיק יסוד עולם. הווארט הזה שייך לספירת היסוד שלו. כידוע שבתיקון שלנו כנגד הספירות שיר השירים הוא כנגד היסוד. גם בפשט, יש עשר שירות – מופיע בתרגום בפסוק הראשון של שיר השירים – וכותב שם את עשר השירות שהיו בעולם, והתשיעית היא שיר השירים, כנגד היסוד. כולם קדש ושיר השירים קדש קדשים.

הבן שלו הוא רבי אשר מסטולין, שגדל ולמד אצל רבי שלמה מקרלין – תלמיד חבר של רבי אהרן. הוא פעם אמר על עצמו שיש לו דין של טיילים. הסבירו שבפנימיות הכוונה שבכל יום הוא חווה את היחוד העליון של קוב"ה ושכינתיה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". בגמרא הטייל הוא שמואל בר שילת – ר"ת "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – והוא יורש ממנו את הבחינה הזו.

שיר השירים מתוך התקשרות לרבי

שיר השירים שלו הוא עוצמה ותענוג שאין לשער כלל וכלל, אבל צריך להבין שתוך כדי שהוא שוכב שם על הספסל בבית המדרש של המגיד ממעזריטש – כמו שכל שיר השירים שלו הוא התקשרות, יחוד, בין קוב"ה לכנסת ישראל, החתן והכלה, הוא אומר את שיר השירים מתוך התקשרות לרבי. ידוע שאם שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על רבי וחסיד.

למה השיר השירים שלו הפריע למגיד? למה הוא שמע זאת בכלל? זו נקודה מאד חשובה, שלא מסופרת גם איך שמספרים זאת בחב"ד, דרך רבי הלל. שיר השירים שלו חייב לעבור דרך המגיד – דרך ההתקשרות שלו לרבי. אם המגיד עושה משהו אחר – למשל, קורא את שיר השירים באופן המיוחד לו (מתוך שינה מתוקה) – התפיסה של התלמיד, עם כל כמה שהוא גדול, היא פחות מהשינה של המגיד. אבל "זה הקטן גדול יהיה" – התלמיד עולה מדרגה לדרגה עד שלסוף ארבעין שנין הוא "קאים אדעתא דרביה", עומד על דעת רבו, כלומר, על שיר השירים של רבו (אחרי ארבעים שנה זה כבר לא אברך צעיר עם רתיחת דמים והתלהבות אהבה בתענוגים...). אבל גם עכשיו, כשהוא שר ומתפלל, כל היחודים והזיווגים שהוא עושה הם תוך כדי התקשרות לרבי שלו.

שוב, זו התקשרות ל"צדיק יסוד עולם", עוד סבה שהווארט הזה שייך ליסוד.

תענוג ואמונה: הכח להחזיר בתשובה והכח לעשות מופתים

להחזיר בתשובה בעלי תאוה או אפיקורסים

אחרי רבי אשר מסטולין יש את הבן שלו, הבית אהרן, הבן שלו הוא רבי אשר, אחר כך הפרנקפוטר ואחר כך רבי אלימלך אברהם שבשנת תרצ"ט, שנה אחת לפני השואה, בקר בטבריה. אז שאלו אותו – סבא רבא-רבא שלך, רבי אהרן הגדול מקרלין, עשה שמונים אלף בעלי תשובה – מה אתכם? הוא ענה להם שאז עיקר התשובה היתה מחטאות נעורים ומכל מה שקשור לעריות ופגם הברית, שבעצם אלה תאוות. אבל היום המצב אחרת בעולם – הריחוק מהקב"ה ומהתורה הוא לא כל כך תאוות כמו שהוא באה מאפיקרוסות וכפירה, לשון כפור, כפור מוחלט בקדושה. הוא סיים – מסופקני אם הסבא רבא שלי היה מצליח היום להחזיר בתשובה כמו שהצליח אז, כי ההתמודדות היא עם קליפה אחרת לגמרי. הדבר הזה גם שייך ליסוד – הברית – וגם לתענוג שלו, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" שהוא חוה, הראש השני של הכתר. הסיפור שהיום הכפירה היא אמונה, היינו הראש העליון של הכתר.

מופתים במקום של אמונה

פעם שאלו את רבי אהרן הגדול למה בוואהלין הוא עושה מופתים – הוא היה נוסע בכל העולם, ושם מראה מופתים – ובמקומו בליטא יש פחות מופתים. ליטא היא מקום שכלתני, רציונאלי יותר. הוא הסביר – דבר שלא שייך רק אליו, אלא לכל הצדיקים – שבוואהלין יש יותר אמונת צדיקים, פחות השכלות וחקירות, ועל ידי אמונה ממשיכים את כל שפע הברכות. אם מאמינים בכח של הצדיק, בברכה שלו ובתפלה שלו – ממשיכים ישועות בקרב הארץ, במוחש. במקום אחר, שיש פחות אמונה, אותו צדיק עצמו – פחות פועל. הווארט הזה שייך לכולם, לא רק אליו, אבל היות שהוא אמר כן סימן ששייך באופן מיוחד אליו.

מה לומדים מכאן? זהו חוש האמונה שלו – היכולת לדבר לאמונה הטבועה בטבע ישראל. בכל מקום האמונה היא אחרת, ולצדיק – "צדיק באמונתו יחיה" ומחיה – יש אמונה, ואם הוא מצליח לגלות את האמונה בזולת מתוך האמונה שלו, אמונה גם לשון אמנות, "מעשה ידי אמן", נותנת לו את הכח לפעול ישועות ממש, כמו אומן. לשם כך צריך אמונה תמימה.

בחב"ד יש גם ווארט שבפולין יש אמונה פשוטה עד ביאת המשיח, ברוסיה – שכוללת גם את ליטא – יש ספק, חצי-חצי, קצת אמונה וקצת כפירה, ובגרמניה, דייטשלנד, הכל כפירה ורק משיח יוכל לתקן. שייך לווארט שאמרנו קודם, שעם הקליפה היום – בעקבתא דעקבתא דמשיחא – רק משיח יכול להתמודד.

תפארת: הרחמים על כל נפש ישראל

פעם אחת הוא דרש באיזה מקום דרוש שכלל בתוכו את כוונות שם בן בקבלה. קודם דברנו על שם מה, אדם, ושם בן הוא השם של המלכות, קשור לתפלה, "ואני תפלה". בכל אופן, היה שם איזה מתנגד שעשה ממנו 'חוזק', התלוצץ ממנו, ואמר לו שהגימטריאות שעושה לא נכונות. רבי אהרן הביט בו במבט חודר ואמר לו – שם בן בגימטריא בהמה, ואתה עושה מעשה בהמה, ופרט לו, ואיך אתה לא מתבייש להתלוצץ ממני דווקא על שם בן שקשור אליך?! הוא אמר את הווארט טוב, חדר ופעל, ואותו אחד הרהר תשובה והתחיל להתקרב לרבי.

בשלב מסוים הוא חזר לסורו, ואז היה מאלה שהכי התנגדו לרבי. כשהוא התחיל לחזור בתשובה רבי אהרן אמר לו שיכתוב את כל העבירות שלו על פתק והוא יתן לו תשובה על פתק. כך הוא עשה – זה לא היה המנהג הקבוע שלו, היה חריג. כשאותו אחד חזר לסורו ועשו אסיפה גדולה להחרים את רבי אהרן – היו כמה כאלה. בכלל, את כל החסידים כינו אז קרלינרים – סימן להשפעה הגדולה שהיתה לו, כל התנועה נקראה על שמו. היו אסיפות, גם הוציאו עליו לעז – המציאו סיפור של אשת איש אתו עם עדי שקר, סיפור שלם – ובאסיפה אותו אחד היה ראש המדברים נגדו. הוא שלח את הדוד, ר' מאנעלע, שקרב אותו למגיד. הוא נתן לו את הפתק עם כל העבירות שהוא רשם, והוא אמר לו לגשת ישר אליו בראש השלחן ולהראות לו את הפתק, ולומר שהוא יכול לספר מה שכתב על עצמו. כך הוא עשה, ולא השפיע עליו כלל. למה? הוא אמר לרבי מאנעלע – אני מכיר את הרבי, ר' אהרן הגדול, ואני יודע שהוא ערליכר איד, ושהוא אף פעם לא יבייש מישהו בציבור. לכן איני פוחד שהוא יפרסם את הפתק ואני ממשיך להתנגד אליו בכל התוקף...

חוזר רבי מאנעלע לר' אהרן ומעביר בקורת – הוא גם חסיד גדול – ואומר שהרבה פעמים אתה מגלה את עוונות האנשים, תעשה כאן גם כך ותגמור את ההתנגדות. רבי אהרן אמר לו – אני רואה (לא אמר שברוח הקדש) שאם נפרסם את הפתק עם העבירות שלו נפשו לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול את הבושה והחרפה והוא ימיר את דתו ר"ל. לכן אני מעדיף לקבל על עצמי את כל הבזיונות וכל החרפה ונידוי ומה שלא יעשו לי – ובלבד שלא תאבד נפש מישראל.

את הסיפור הזה נשים בתפארת, שהיא רחמנות – רחמנות על יהודי, שקודם אלי. אני מעדיף לקבל על עצמי את כל הבזיונות שבעולם. מתי אני מגלה לאנשים את העבירות? כשאני יודע – מרגיש בתחושה פנימית, ברוח הקדש – שיועיל, שיחזרו בתשובה. אם לא יועיל, אם רחמנא ליצלן יצאו מהדת, אז מוטב לי לקבל את כל הבזיונות שבעולם ושלא תאבד נפש אחת מישראל. זו מדת הרחמים.

נצח: "בכל ביתי נאמן הוא" בהסתלקותו

אם כן, אמרנו את כל הספירות. "עוד לאלוק מילין". יש עוד דבר, שמסופר גם בחב"ד, וקשור במובהק לספירת הנצח. הזכרנו קודם "נעימות בימינך נצח". יש דבר שגם כתבנו עליו בכוונות של היום, נצח שבחסד. ממש בסוף ימיו הוא רצה לנסוע הביתה לפסח – הפסח האחרון שלו. הוא בא להפרד מהמגיד וקבל את ברכתו. מיד אחרי שהוא יצא מהחדר המגיד קרא לגדולי התלמידים – כולל אדמו"ר הזקן – ואמר להם שירוצו מהר ויעצרו אותו. המגיד ראה ברוח הקדש שאם יחזור הביתה נגזרה עליו הסתלקות מן העולם הזה. כך עשו התלמידים, ניסו לשכנע אותו להשאר וגם רמזו לו שזה מהמגיד עצמו. אמר – איך יכול להיות? קבלתי מהרבי את ברכת הדרך. כבד את חבריו ונכנס שוב למגיד – ושוב קבל ברכה, ושוב שלח המגיד את התלמידים שינסו לעכב אותו. הפעם הם כבר לא השפיעו עליו – אמר שפעמיים קבלתי ברכה לנסוע הביתה ונסע, והיה מה שהיה, שביום הזה הסתלק מהעולם בגיל 36 בלבד.

המגיד עצמו אמר כשהספיד אותו שהסתלקותו היא כמו הסתלקות חנוך בן ירד, שהסתלק צעיר – יחסית לדורות ההם. כתוב בו "כי לקח אותו האלהים" ורש"י כותב שהיה צדיק גמור והיה "קרוב לשוב להרשיע" ולכן השם לקח אותו. הסביר המגיד ממעזריטש את הפירוש – אפשר לומר שרבי אהרן הוא סוג של גלגול של חנוך, הרבי של משה רבינו – ש"קרוב לשוב להרשיע" היינו שקרוב להשיב את כל הרשעים בתשובה אם הוא ישאר וישלים את שנותיו. עד כאן כבר החזיר שמונים אלף, ואם ימשיך יחזיר את כולם ותבטל הבחירה החפשית – וה' לא רוצה בכך. זהו מאמר מוסגר בסיפור.

אחרי שקרה מה שקרה התלמידים האלה, שהמגיד אמר להם לנסות לעכב אותו, באו ושאלו – למה לא אמרת בעצמך בפירוש שלא יסע?! הוא ענה להם שזהו סוד "בכל ביתי נאמן הוא" – שמגלים לצדיק ה"חד בדרא", בחינת משה רבינו, סודות שהן בבחינת "רזי עולם" שרק ה' יודע ("אתה יודע רזי עולם", שהרבה יותר מרזי תורה, כידוע), הוא נכנס בחפשיות ל"ביתי", גנזי המלך, ויודע מה הולך להיות, והנאמנות שלו שלא מספר.

הסברנו שסוד היום הזה, נצח שבחסד, הוא סוד "אל אמונה" – הסוד של "בכל ביתי נאמן הוא". בספר המאמרים של אדמו"ר הזקן "אתהלך לאזניא" יש תורה שלמה שהוא מביא בה את הענין של "בכל ביתי נאמן הוא" – הסוד שקשור להסתלקות רבי אהרן הגדול. קודם אמרנו שהמגיד הספיד אותו שהוא כמו חנוך, קרוב להחזיר את כל הרשעים בתשובה, וכאן מה שענה לתלמידים למה לא אמר בעצמו. יש פה הרבה מה ללמוד – מצד אחד משה רבינו, המגיד, לא יכול לספר, ומצד שני יכול לרמוז, "די לחכימא ברמיזא". הוא רמז על ידי התלמידים, אבל מן השמים רבי אהרן לא נרמז – ככה רצו מן השמים. בכל אופן, זו בחינת משה רבינו, הנצח, שבחסד, יד ימינו של הרב המגיד, רבי אהרן הגדול.

רשימו של תשובה מהסתלקות רבי אהרן

צדיקים אמרו שיום ההילולא של רבי אהרן הגדול מסוגל לתשובה. כתוב כאן בספר מזקנים אתבונן:

צדיקים אמרו שיום ההילולא של רבי אהרן קארלינער זי"ע מסוגל לתשובה. ושמעתי שרבי לייז'ע ז"ל [אחד מגדולי חסידי סלונים בטבריה.] נתלהב פעם מאד ביומא דהילולא של רבי אהרן וזעק בקול גדול: דער טאג איז מסוגל אויף תשובה [היום הזה מסוגל לתשובה.].

עוד כמה דקות אנחנו עדיין ביום הזה, אבל שהרשימו ישאר אתנו משך כל השנה. היום הזה הוא יום מסוגל לתשובה. שוב, זו תשובה של נועם, של בינה, של "פנימיות אמא פנימיות עתיק".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך" = 1122, יהלום גל = בך פעמים 51 = 11 פעמים אמונה ובמ"ס = 177 = אמונה בטחון.

[ג] בהכאה פרטית, כתר-אדם = 9620 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 370, שע נהורין ד"אור פני מלך חיים". אם נחשב את ה-ם סתומה של אדם ל-600 אזי כתר אדם = 1225, יהודי ברבוע = 49 במשולש, כידוע בסוד ספירת העומר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com