בע"ה

ו' ניסן ע"ז – ירושלים

פרצוף אברהם אבינו

שיעור חדש ניסן באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. פרצוף אברהם אבינו

חדש ניסן – זמן להתחדשות ותחיה

אחה"צ טובים ובקר טוב לכולם סביב העולם. אנחנו מתקרבים לחג הפסח, חג הגאולה, השחרור, הזמן של יציאת מצרים, "זמן חרותנו" – זמן של יציאה מכל המיצרים וההגבלות. זהו חדש ניסן, "חדש האביב" [ב], כפי שהוא נקרא בתורה – חג של צמיחה חדשה, חיים חדשים, כל העולם מתחדש בעצמו, מתעורר לחיים. היינו בשנת חורף וכעת כולנו מתעוררים, מתחדשים, כמו צמח קטן – צמח הוא שמו של משיח – שנובט וצומח מחדש, נביטה חדשה של תקוה וחירות. הכותרת שלנו היא היא התחדשות ותחיה.

כתוב בתהלים "תתחדש כנשר נעוריכי" [ג], התחדשות כמו נשר, שכל עשר שנים חוזר לחיים לפי חז"ל. בכל אופן, חדש ניסן, יציאת מצרים, הם התחדשות. בעברית חדש הוא גם לשון התחדשות וגם חודש – בכל חודש חדש הירח מופיע מחדש, אחרי שהוא נעלם הוא נולד מחדש. על ניסן כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים"[ד] – הוא ההתחלה של כל החדשים, "החדש" ב-ה הידיעה, כלומר החויה והעבודה האלקית של ההתחדשות והתחיה.

ניסן ופסח – התקשרות לאברהם אבינו

בשיעורים הקודמים התייחסנו לנשמות שהן אבי-טיפוס בעם ישראל. ניסן, "החדש הזה לכם", זהו החדש, זהו הזמן, זו השנה החדשה – השנה היהודית החדשה מתחילה כעת – בה מופיעה הנשמה הראשונה של עם ישראל, אברהם אבינו. לכן הזמן של ההתחדשות הוא הזמן בו עלינו להתקשר לנשמת אבינו הראשון, אברהם אבינו, שאחרי 19 דורות של חשכה, כוכב חדש, התחיל להאיר בשמי ההיסטוריה. עליו כתוב "מי העיר [האיר[ה]] ממזרח"[ו], זהו אברהם אבינו. כל העולם מתחיל להתחדש, בזכות ההופעה של היהודי הראשון.

כמו שהתבוננו בפעמים הקודמות, ננסה גם הפעם לצייר פרצוף שלם של נשמת אברהם אבינו כפי שהיא מצטיירת בתורה – דברים שעברו עליו, הקשר שלו עם בני דורו, לא-יהודים, אז עוד לא היו יהודים בעולם, אבל הוא היה שם בשביל כולם, עורר את כולם להאמין בה' טוב אחד, הבורא והמתמיד לברוא ולחדש את העולם. וכך נאמר עליו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[ז]. האמונה בא-ל אחד שבורא את העולם תמיד כוללת גם את יסוד ההתחדשות בבריאה עצמה, שהרי בכל יום ובכל רגע כל הבריאה מתחדשת יש מאין.

שלשת החגים של התורה – פסח, שבועות וסוכות – מקבילים בעצמם לשלשת האבות[ח]. החג המתקרב, פסח, הוא החג של אברהם אבינו וכל החדש הוא חדש של אברהם אבינו.

כתר: מסירות נפש והתמסרות לשליחות

הדבר הראשון ביחס לאברהם, שעושה אותו היהודי הראשון, הוא מסירות הנפש שלו. אולי יותר מכל נשמה אחרת שאנחנו קוראים עליה בתורה ובתנ"ך יש לו מסירות נפש מוחלטת לשליחות שלו עלי אדמות. אנשים יכולים להוולד בעולם ולא לדעת בכלל שיש להם שליחות, והוא האדם הראשון שממתי שקם בבקר עד שהולך לישון – או לפני שהוא קם, בעודו ישן – חי עם תודעת שליחות. מה השליחות שלו? להאיר את העולם.

לידת אברהם אבינו בשנת 1948 (וחזרתו בדורנו)

אברהם נולד אחרי 19 דורות של חשך, לפי הלוח העברי הוא נולד בשנת 1948 מהבריאה. אם המספר הזה מוכר לנו, הוא עושה אסוסיאציה למשהו, הוא גם הזמן של לידת אברהם. עד אז היה חשך בעולם ואברהם הופיע אחרי 1948 שנה ומאז החל להיות אור בעולם.

חשך בתורה הוא גם גלות. במצרים עם ישראל היה בגלות ואנחנו בגלות מאז חורבן בית שני. כמה זמן אנחנו בגלות? כדי לענות על כך צריך קודם כל לדעת מתי היה חורבן בית שני, ממנו החלה הגלות הארוכה בה אנו נמצאים. יש שתי דעות לפי ההיסטוריונים מתי היה החורבן, בשנת 68 או 70 לפי הספירה האזרחית. אם עושים חישוב פשוט ומוסיפים לתאריך הזה 1948 שנה של חשך עד שאברהם אבינו נולד רואים שאנו בדיוק קצת אחרי התאריך הראשון (68) או קצת לפני התאריך השני (70). בדיוק השנה אנחנו בין שתי הדעות. בדיוק כעת, השנה הזו, היא השנה שאברהם נולד אחרי 1948 שנות אפילה, אחרי דורות על דורות של אפילה, כי כעת 1948 שנה לחורבן.

"אדם הראשון קלקל – אברהם אבינו תקן"

נשאל דבר פשוט: אם אברהם הוא אור והוא האמונה בה' אחד והוא ההתחדשות והתחיה, למה ה' לא ברא אותו ראשון? למה היו צריכים 19 דורות של חשך לפני הופעת אברהם? ה' היה יכול לברוא את אברהם מיד עם הבריאה. הרי נשמת אברהם רמוזה כבר בתחלת הבריאה, ברגע הראשון, כפי שדרשו חז"ל על "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[ט], אותיות "באברהם"[י]. נסביר בהמשך שהמדה העיקרית של אברהם היא חסד ואהבה, ועל כך כתוב "עולם חסד יבנה"[יא] – העולם נברא בהשראת נשמת אברהם. אם ה' ברא את העולם בשרש נשמת אברהם, למה הוא לא מיד הכניס את הנשמה הזו לגוף ושהוא יהיה אדם הראשון? אדם הראשון לא הצליח במיוחד... חבל, אם אברהם היה שם אולי הכל היה בסדר, ודאי הכל היה אחרת. אז השאלה הפשוטה היא למה ה' לא מיד הביא את אברהם אבינו לעולם.

מה התשובה? חז"ל אומרים[יב] שה' ראה שאם יברא את אדם והוא – כמו שאמרנו קודם, אדם לא נהג נכון – יקלקל, יקלקל את השליחות שלו, יקלקל את העולם שנברא על מנת לתקן, אז אברהם אבינו יוכל לתקן מה שהוא קלקל. אבל אם ה' יברא את אברהם ראשון מי יודע מה יהיה אחר כך, כי אם ח"ו אברהם יעשה משהו מוטעה – כי יש נחש גדול ומסוכן שמסתובב שם – ואז ה' ישים את אדם הראשון בעולם 20 דורות אחריו, אדם לא יהיה מסוגל לתקן. זה דבר פשוט ועמוק שמוצאים בחז"ל – לאברהם יש כח לתקן את כל הדברים שאנשים עשו מוטעה, את כל החשך הכפול והמכופל שהיה דור אחרי דור, ולתקן את כל העולם.

זו התמצית של היהודי. רוצים שיהיה טוב לכולם, שהכל יהיה טוב, אבל אולי לא הכי נכון שהכל יהיה טוב מהתחלה. אולי זה לא התענוג של הבורא. אנחנו לא יכולים להשיג מה התענוג של הבורא שלנו, שממשיך לברוא אותנו, זה עמוק מדי עבורנו. ה' בורא את העולם ויודע שהאדם במצב מסוכן, יש לו בחירה חפשית, הוא סקרן ואוהב לעשות ניסויים, וממילא הוא היה עלול לחטוא בקלות, וכך בדיוק קרה, וה' ידע שיש רק נשמה אחת שתוכל אחרי 19 דורות להופיע ולתקן את הטעות שלו. אדם הראשון לא מסוגל לכך, אין לו את הכח לתקן – הוא בעצמו יכול להיות בסדר, אבל לתקן אחרי 19 דורות חשך הוא לא מסוגל. רק אברהם מסוגל.

איך אומרים את זה בתמצית? אדם הראשון קלקל, אברהם אבינו תקן – הכינוי של אדם הוא "הראשון" ושל אברהם הוא "אבינו" – ומדהים שאם מחשבים את שני המשפטים הנ"ל, "אדם הראשון קלקל" ו"אברהם אבינו תקן", הם שוים בדיוק אותו מספר, 867! בכל משפט יש שלש מלים וממוצע כל מלה הוא 289, מספר מאד מושלם כי הוא רבוע, וכל רבוע בקבלה מעיד על שלמות – 17 ברבוע, טוב ברבוע, ששוה למלים השניה והשלישית בתורה, "ברא אלהים". אמרנו קודם שה' ברא את העולם בכח של אברהם. ה' תכנן בתכנית העליונה שלו – ו"מאד עמקו מחשבתיך"[יג] מלהבין את היחס בין התכנית של ה' לבחירה החפשית – שיהיה "אדם הראשון קלקל" ואחרי הרבה זמן "אברהם אבינו תקן", התחיל את התקון. מה שכן אפשר לדעת הוא שהכל "ברא אלהים" לכבודו, כמו שנאמר, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[יד].

אברהם אבינו – היפוך הכיוון מסילוק השכינה לירידתה

יש עוד מדרש חז"ל מפורסם[טו], שהיו שבעה חטאים גדולים לפני הופעת אברהם אבינו בהיסטוריה, וכל חטא מסלק את השכינה מהעולם הזה למעלה. ה' ברא את העולם כך שעיקר שכינה בתחתונים, הוא ברא את העולם כדי להיות אתנו כאן, להופיע במקום הזה, אבל חטא מסלק את הופעת ה' מהעולם. בלשון חז"ל, כל חטא סלק את השכינה לרקיע אחד משבעת הרקיעים. בהתחלה היה חטא אדם הראשון, אחר כך הריגת קין את הבל, חטא דור אנוש, וכך מונים שבעה חטאים גדולים מסוגים שונים עד שאברהם הופיע. שבעת החטאים סלקו את השכינה שבע רמות, שמכוונות כנגד שבע מדות הלב, עד שהחטא האחרון סלק את השכינה ממדת החסד – המדה הראשונה של הלב, מדת האהבה, הכח לברוא את העולם ולחדש אותה בכל רגע – למעלה לגמרי מכל מדה ששייכת לעולם, שנברא בשבעה ימים (ששה ימים ושבת) שכנגד שבע המדות. החטא השביעי סלק את השכינה לגמרי מהמציאות.

אז הופיע אברהם אבינו והפך את הכיוון, הוריד את השכינה חזרה, מאותה מדרגה שלחלוטין למעלה מהתייחסות לבריאה, למדה הראשונה של הבריאה – מדת החסד. במדת החסד שחזרה כלולות כל המדות הבאות, אבל לקח עוד ששה דורות – שבעה דורות מאברהם אבינו עד משה רבינו – להוריד את השכינה חזרה עד הארץ, אבל הכל התחיל מהשינוי שאברהם חולל. רק אברהם יכול לחולל את שינוי הכיוון, ממה שה' הסתלק מן המציאות בעקבות חטא אדם הראשון (אדם הראשון קלקל) ואברהם גורם שהוא יחזור למציאות (אברהם אבינו תקן). אצל אברהם יש הופעה מחודשת של החסד (חסד יותר מעולה ממה שהיה בתחלה, "חסד לאברהם"[טז]), וכאשר החסד חוזר ומופיע כל המדות מופיעות חזרה עמו. גם אם יקח שבעה דורות, עד שמשה רבינו יופיע ויתן את התורה ויבנה את המשכן כדי להוריד את השכינה לעולם שלנו – הכל התחיל מאברהם. לכן כתוב[יז] שגדולת משה היא שהוא השביעי מאברהם אבינו – הכל תלוי בראשון, באברהם.

כתר נסיונות אברהם – ההשלכה לכבשן האש

כל זה שייך לכך שאברהם הוא הראשון שמתחיל לחיות עם שליחות ויש לו מסירות נפש עליה. מסירות הנפש של אברהם התחילה בגיל מאד צעיר, כשהוא שבר את פסלי תרח אביו. לאביו תרח היתה חנות פסלים, ואברהם אבינו לא אהב את העסק של אביו – הוא נכנס לחנות ושבר את כל הפסלים[יח]. ה' ברא את העולם עם טבע אנושי שהאבא אוהב את בנו, לא משנה מה יהיה, אבל לפעמים הבן הולך רחוק מדי, במיוחד בשביל תרח. אחרי שתרח ראה שכל הפסלים שבורים על הרצפה ונודע לו שבנו בכורו אברהם עשה זאת, לא רק שהוא לא סלח לו אלא שהוא מסר אותו למלך נמרוד שהשליך אותו לכבשן האש. זהו הנסיון הראשון מעשרת הנסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, הכל במסירות הנפש שלו, כשהיה מאד צעיר.

הסיפור הזה לא מופיע במפורש בתורה שכתב אלא בתורה שבעל פה – ורק רמוז בכמה פסוקים בתורה שבכתב – אבל הוא הנסיון הראשון ומבחינה מסוימת הוא העיקר שהרי "הכל הולך אחר הפתיחה"[יט]. הוא ה"כתר" של עשרת הנסיונות של אברהם ועל כן הוא לא מפורש בתורה שהרי הכתר הוא נעלם מן העין (בחינת הלא-מודע של הנפש). כל מה שכתוב בתורה הוא מהחכמה ולמטה (הכל כנגד המודע שבנפש), ובלשון חז"ל "אורייתא מחכמה נפקת"[כ] (התורה יוצאת-מתגלית מהחכמה).

בספרי יסוד חסידיים כתוב[כא] שזו ההתבוננות הראשונה של אדם, שצריך להתבונן, ואפילו לדמיין ביחס לעצמו, שמכיון שאני בן אברהם אבינו – והוא השליך את עצמו לכבשן האש – גם אני יכול, ממנו ירשתי אותם גנים רוחניים, גם לי יש את הטבע של נכונות לקפוץ לכבשן האש לכבוד ה'. טבע מסירות הנפש של אברהם שייך לכתר בפרצוף של נשמת אברהם. מסירות הנפש שלו ועוד יותר ההתמדה העל-מודעת בבקיום השליחות שלו – אדם לא יכול להיות כל הזמן מכוון לאותה מטרה במודע, לשמור אותה מחשבה בראש, והתמסרות תמידית לשליחות שייכת לעל-מודע, לכתר. אברהם שייך לשליחות, חי בשליחות מהגיל הכי צעיר בו זכה להכיר את ה', הבורא.

אמונה-תענוג-רצון אצל אברהם

אברהם מכונה "ראש כל המאמינים"[כב]. בכתר עצמו יש שלשה "ראשים"[כג], המכוונים בנפש כנגד אמונה-תענוג-רצון[כד], ושלשתם מופיעים אצל אברהם:

הראשון הוא אמונה פשוטה, והראשון שזכה לאמונה הוא אברהם אבינו – "והאמִן בהוי'"[כה], הוא האמין אמונה פשוטה, בלי סבה, מעל השכל.

אברהם אבינו שילם "ארבע מאות שקל כסף"[כו] עבור מערת המכפלה. בזהר[כז] כתוב שהם "ת עלמין דכיסופין" – ארבע מאות עולמות של תענוג אלקי. אברהם כולו אהבה טהורה, ואהבה ותענוג הולכים יחד – "אהבה בתענוגים"[כח]. אהבה היא תענוג אין סופי – כשם שכולו אהבה כך כולו תענוג.

הצווי הראשון של ה' לאברהם הוא "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"[כט], תחלת הפרשה השלישית בתורה, פרשת "לך לך". המלה "ארץ" בלשון הקדש היא גם מלשון רצון[ל], הראש השלישי של הכתר.

הארץ המובטחת – רגישות לרצון ה'

בכלל, מצוה היא רצון, ה' מצוה לנו לעשות את רצונו, והמצוה היא לעזוב את רצונך וללכת אל הרצון שאני אראה לך – להיות רגיש וקשוב לא לרצון שלך אלא לרצון של ה'. זו הארץ המובטחת, הארץ המובטחת היא לא שאני עושה מה שאני רוצה אלא לבטל את רצונך לרצונו ("עשה רצונו כרצונך... בטל רצונך מפני רצונו"[לא]).

כל מה שקורה במציאות הוא סבות, הכל בא מה' כדי ללמד אותי, לכוון אותי, כמו תמרור. כל מה שקורה לי, מהרגע שאני מתעורר בבקר עד הרגע שאני הולך לישון, הוא סבה – סימן מה ה' רוצה ממני, לאיפה הוא רוצה שאני אלך. "לך לך", אל תלך לאיפה שרצית לפני רגע, אלא "לך לך... אל הארץ אשר אראך", מה שלא ידוע כרגע אבל אני אראה לך לאיפה ללכת, "אל הארץ אשר אראך". זה נקרא תיקון שלם של הרצון, שלא יהיה הרצון שלך אלא הרצון שלי. כל הגבלה בנפש היא מצרים, הרצון האנושי הוא רצון מוגבל, אבל היכולת לצאת ממנו – לצאת מכל ההגבלות, כשאני לגמרי שם את לבי לרצון ה' וכל מה שקורה לי הוא אצבע שמראה לי לאיפה ללכת, "אל הארץ אשר אראך" – היא תיקון הראש השלישי של הכתר, הרצון. אצל אברהם נמצאים כל שלשת הראשים של הכתר.

חכמה-בינה-דעת: חכמת אברהם, חקירה והתבוננות, הכרת ה' וחינוך לדורות

אחר כך מגיעים לשלשת הכחות של התודעה – חכמה, בינה ודעת:

החכמה המולדת של אברהם

חכמה, הכח הראשון של השכל, נקראת אבא. אברהם הוא האבא הראשון, ולא רק שהוא האב הראשון אלא שהשם שלו, אברהם, נגזר מהמלה אב, מתחיל באותיות אב. כשה' צוה את אברהם למול את עצמו הוא אמר שהוא מוסיף אות לשם שלו, הוא אמר שאעשה אותך אב לכל האומות, לכל האנושות, לא רק לעם היהודי. קודם הוא נקרא אברם וה' הוסיף לו ה שייקרא אברהם. ה-ה הזו מתחילה את המלה "המון" – קודם הייתי אב רק לאומה שלך, ארם, וכעת אתה אב לכל האומות, לכל האנושות, בהוה ובעתיד, עד משיח ואחרי משיח, אתה האבא.

אבא בקבלה הוא חכמה. לפני כן אברהם נקרא אברם, אב-רם, שמתפרש כ"שכל הנעלם מכל רעיון"[לב], חכמה רמה. יש משהו באברהם, היהודי הראשון, שכתכונה מולדת הוא קבל במתנה כחות שכליים שלא היו לאף אדם אחר לפניו. עד אליו העולם נהג באפילה, היו קצת אנשים שיכלו להאיר לעצמם את החשך הזה, אבל לא היה בכוחם, בכח החכמה שלהם, להאיר לעולם שמחוץ להם. אבל אברהם הוא הראשון שזכה לחכמה רמה זו, באופן מולד, וזה מכשיר אותו להיות אבי כל האנושות.

חקירת אברהם עד שהכיר את בוראו

איך הוא השתמש בחכמה העליונה שלו? מגיל מאד צעיר – חז"ל מלמדים אותנו שמגיל שלש[לג] – הוא הכיר את בוראו והבורא הופיע לפניו. למה הוא הופיע לפניו? כי הוא התבונן בטבע. הוא התבונן ומתוך זה ה' הופיע אליו. מנסים כעת לצייר את אברהם, הנשמה הארכטיפית הראשונה שלנו – שרש כל נשמות עם ישראל, וגם אבי כל האנושות – והתכונה המודעת הראשונה שלו היא שהוא מאד חכם, מאד אינטיליגנט. זו מתנה, אבל הוא השתמש באינטיליגנציה שהוא קבל. השימוש בחכמה שהוא זכה לה הוא פעולה של בינה.

חז"ל מלמדים אותנו שאברהם, מגיל מאד צעיר, עוד לפני שהכיר את בוראו בגיל שלש, עסק בחקירה – הוא חקר – האם השמש בראה את העולם או שהירח ברא את העולם. הוא התבונן בכל מה שראה סביבו, חקר את הכל, והגיע למסקנה שהשמש היא לא הבורא והירח הוא לא הבורא והבין שאין שום כח פיזיקלי שיכול לברוא, אלא יש בורא שברא את כולם – ובאותו רגע הופיע לו האור של הכרת ה'.

דברנו קודם על ההתחדשות של חדש האביב, החויה שכולנו צריכים לחדש בתוכנו את חדש האביב. איך הוא הגיע לכך? על ידי החויה של השלילה, כמו שאומר הרמב"ם[לד] שצריך לשלול את הכל, לדעת את ה' בידיעת השלילה. רק שאצל אברהם אבינו לאחר ידיעת השלילה (מה שגם בתוך ההבנה העמוקה שהשמש לא ברא את העולם יש טפת הארה של מי שבאמת ברא העולם) זכה לידיעת החיוב ממש[לה] (מה שבורא העולם ב"ה הופיע לו, כמו בנבואה, ואמר לו "אני בעל הבירה"[לו]). ברגע שהוא שלל את הכל ה' הופיע אליו, אמר לו 'אני הבורא, אני בעל הבית, אני האחראי על הכל'. מהי החקירה וההתבוננות? באותו רגע "אברהם הכיר את בוראו". הבינה והדעת הם שני כחות שתלויים זה בזה ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[לז]). מהחקירה וההתבוננות הוא הגיע לדעת. עד שהאיר לו אור הדעת השתמש בבינה, ומבינה והתבוננות הוא הגיע לידיעה.

שלשת המוחין – סדר התפתחות אברהם

התהליך שהתחולל אצלו הוא בדיוק סדר שלשת המוחין:

קודם היתה לו את  החכמה, שהיא מתנה, חכמה מולדת. חכמה גם היא ראית הנולד, ראית העתיד, מה שיוולד מכל מה שקורה – "איזהו חכם הרואה את הנולד"[לח]. זו מתנה שהוא קבל, ולכל יהודי יש את המתנה הזו; אחר כך צריך להשתמש בחכמה הזו, להתבונן עד שתבין כל מה שקורה בעולם (עד כמה שאתה מסוגל להבין). יש הרבה הוה-אמינות – הוה-אמינא היא מחשבה ראשונה, שאולי כך וכך – ואז סותרים אותן, ואז אומרים שאולי הסבה היא משהו אחר ושוללים אותה, וכל ההתבוננות הזו בהוה-אמינות וסתירה ובנין (בינה לשון בנין) הם התבוננות שמביאה לדעת. אחרי שתשלול את כל הדברים תגיע לסבה האמתית ואז תדע את ה'.

כל זה קרה בשלש השנים הראשונות של אברהם, אפשר לומר שהשנה הראשונה היא השנה של מתנת החכמה המיוחדת שלו, הוא תינוק מאד חכם ומיוחד; השנה השניה היא השנה של החקירה; והשנה השלישית היא השנה בה ה' הופיע לפניו ומאז "אברהם הכיר את בוראו".

כל זה שייך להתבוננות של החדש הזה, "חדש האביב", חדש של התחדשות. באנגלית יש משחק מלים, שאביב (spring) ומקפצה (spring-board) הן אותה מלה – אם אתה קופץ מהמקפצה אתה מגיע לנקודה מאד גבוהה וחדשה בחיים, כמו שאברהם קפץ מהדור התשע עשרה לאפלה לדור העשרים, לאור חדש בעולם.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו"

עוד משהו בדעת של אברהם: כתוב בו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[לט]. ה' אומר על אברהם "כי ידעתיו" והפירוש הוא 'אהבתיו', לשון חבה[מ] – ידיעה מבטאת גם נישואין ואהבה. אברהם מסור לכך, חלק עיקרי של המשימה שלו היא ללמד לא רק את דורו אלא ללמד את בניו, את הדורות שיבואו.

זהו הביטוי האולטמטיבי של הדעת שלו, שהוא מדבר לא רק לכעת, להוה, אלא הוא מדבר לעתיד. דבר מאד פשוט, אברהם מקדיש את עצמו לחינוך. ה' בחר את אברהם ואוהב את אברהם – בפסוק הזה – כי הוא מחנך. אם ה' ידע את אברהם מכיון שהוא מחנך, הדבר מלמד שכח החינוך של אברהם הוא תכונה מאד חשובה, כח להעביר את דעת ה' לדור הבא, כח שתלוי בדעת שלו. ה' ידע אותו כי לו עצמו יש דעת. ומהי הדעת הזו? הכח לחנך את כל הדורות הבאים.

חסד-אהבה וגבורה-יראה: התכללות האהבה והיראה בעקדה

צירוף חב"ד שמוליד אהבה

אחרי שלשת כחות השכל, שאברהם זכה להם לפי הסדר – בקבלה וחסידות מוסבר שיש נשמות שהכחות האלה מופיעים בהן בסדר אחר, אך אם הסדר הוא הסדר הטבעי, כמו שתארנו אצל אברהם – נולדת בנשמה מדת האהבה. מה שאמרנו כעת נקרא חכמת הצירוף הקבלית. אם יש שלשה כחות יש שש דרכים, ששה סדרים, איך לצרף-לסדר אותן, וכל אחד מהצירופים מוליד מדה אחרת משש מדות הלב. הצירוף הראשון, חכמה-בינה-דעת לפי הסדר, מוליד את המדה הראשונה בלב – אהבה.

זה בדיוק הסדר אצל אברהם אבינו, כמו שהסברנו כעת. לכן, מה שנולד כעת אצלו הוא אהבה – אהבה עצומה לכל הבריאה, אהבה לכל האנושות. אין עדיין יהודים, ואפילו שכתוב[מא] שהוא מעבר האחד – הדעה שלו, דפוסי החשיבה שלה, הם מעבר אחד – וכל העולם מהעבר השני, הוא מחולק מכל האנשים, בו זמנית הוא אוהב את כל האנשים ורוצה, באהבה ואכפתיות, להעביר אותם לעבר שלו, להביא אותם לאמונה שלו.

עקדת יצחק – החזרת-העלאת האהבה לה'

ה' קורא לאברהם בנביא "אברהם אֹהבי"[מב]. השרש אהב בתורה מופיע בדיוק 42 פעמים בחמשה חומשי תורה[מג]. ההופעה הראשונה של אהבה בתורה היא ביחס לאברהם אבינו. באיזה הקשר? אהבתו לבנו יצחק. כשה' צוה את אברהם לעמוד בנסיון העשירי בחייו, עקדת יצחק, הוא אמר "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"[מד] – זו ההופעה הראשונה בתורה של שרש אהב. כל האהבה בתורה מתחילה מהאהבה הזו – אברהם אהב את בנו יחידו שנולד לו משרה, הממשיך שלו, האב השני של עם ישראל. ה' אמר לו – אתה אוהב את יצחק, כעת תקח אותו ותעלה אותו לעולה. בסוף ה' אמר לו – לא. כשהוא בא להקריב אותו ה' אמר לא, המלאך הופיע וקרא לו "אברהם אברהם... אל תשלח ידך אל הנער"[מה] ח"ו, זה היה רק נסיון.

אף על פי שזה היה רק נסיון, דברי ה' תמיד אמת, מה ה' התכוון כשאמר "העלהו שם לעֹלה"? חז"ל אומרים[מו] שה' אמר שרק התכוונתי שתעלה אותו להר ולמזבח בראש ההר ותוריד אותו. אבל בקבלה כתוב יותר עמוק מזה, שבכך ה' אמר לו לקחת את הבן שהוא אוהב ולהעלות אותו אליו יתברך – ה' התכוון שיקח את אהבתו הטבעית לבן שנולד לו למאה שנה ויעלה את האהבה לה'. החזר לה' את כל האהבה שלך לבנך.

כשאתה תחזיר אותה לה' ה' גם יחזיר אותה אליך. אין משהו מוטעה באהבת הבן שלך. כמו שאמרנו קודם, שצריך לעזוב את כל הרצון שלך ולמסור אותו לה', ולקבל רצון מה' – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". ה' ברא את האהבה, וטוב לאהוב את האנשים, יש מצוה לאהוב את כל מה ואת כל מי שה' ברא, "אוהב את הבריות"[מז] – אין בעיה באהבה – אבל אדם צריך גם להיות מסוגל להעלות את האהבה לה'. הנסיון העשירי (כנגד המלכות שהיא הכתר בבחינת "אור חוזר"), הסופי, הוא להחזיר את כל האהבה הזו לה' כקרבן. אז ה' יאמר לך שעמדת בנסיון וכעת אתה יכול להמשיך לאהוב את בנך ולאהוב הכל.

עקדת יצחק – התכללות האהבה והיראה

מהו הכח להעלות את האהבה? כעת מגיעים לסוד העמוק של עקדת יצחק, סוד ההתכללות בין שני ההפכים, המדות ההפוכות של אברהם ויצחק[מח]. המדה של אברהם היא אהבה והמדה של יצחק היא יראה. בסיום העקדה ה' אומר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[מט], הוא לא אומר לו 'עתה ידעתי כי אוהב אלקים אתה'. ה' מכנה אותו במדה ההפוכה, הוא כולו אהבה וה' מכנה אותו ירא ה' – תמיד הוא היה אוהב ובנסיון הזה הוא בטא את מדת היראה שלו.

כתוב בקבלה וחסידות שהיראה הזו היא כח של עליה. אהבה בטבעה יורדת ויראה עולה. בקבלה אהבה היא כח זכרי שיורד ויראה היא כח נקבי שעולה. אם ה' רצה שאברהם יעלה את האהבה שלו, איך הוא יכול להעלות אותה? רק באמצעות ההתכללות עם היראה. על אהבה ויראה כתוב בזהר[נ] שהן שתי כנפים, ועם כנף אחת אי אפשר לעוף. כדי להעלות את האהבה אברהם אבינו זקוק להתכללות של יראה. היראה היא הכנף השמאלית, בה עפים למעלה. גם בכנף ימין עפים, אבל היא הכח לרדת למטה כשצריך – אפשר לנסוק (soar) למעלה ואפשר לנסוק למטה. שתי הכנפים עובדות בו זמנית, אבל הכח לרדת הוא כח ימין והכח לעלות הוא של שמאל.

זו נקודת השיא של חיי אברהם, ברגע בו הוא עקד את יצחק הוא התכלל בו – הוא הגיע לאיזון מופלא של האהבה והיראה ברגע העקדה – ואז הוא יכול היה להעלות את האהבה שלו, על ידי שהוא הוציא לפועל את היראה. אחר כך האהבה חוזרת לכיוון הטבעי שלה, לאהוב את כל מה שה' ברא לכבודו. רבי אליעזר, האבא של הבעל שם טוב, צוה אותו לפני מותו לא לפחד משום דבר בעולם אלא להתיירא רק מה'[נא]. אהבה אינה כך – צריך לאהוב את כולם, אבל כדי שהאהבה תהיה אמתית צריך להיות מסוגל קודם להעלות את האהבה לה' ואז היא חוזרת לטבע שלה, לאהוב את כולם.

כעת הסברנו יחד גם את החסד של אברהם וגם את הגבורה שלו. מדת החסד היא המדה העיקרית של הלב, "חסד לאברהם". בחדש ניסן קוראים את שיר השירים, מגלת האהבה בין החתן והכלה – אותה קוראים בפסח. שיא ותמצית האהבה, אהבת ה' לעם ישראל ואהבת עם ישראל לה' והאהבה לכל מה שה' ברא לכבודו. באהבה מגלים את הכבוד, את אור ה', בכל המציאות.

תפארת-רחמים: "יעקב אשר פדה את אברהם" ורחמיו על ישמעאל

"יעקב אשר פדה את אברהם" – גאולת האהבה בזכות הרחמים

איפה מופיעה אצל אברהם המדה השלישית של הרגש, מדת הרחמים, שבקבלה נקראת ספירת התפארת? זו המדה של האב השלישי. אהבה-חסד היא מדת אברהם, יראה-גבורה היא מדת יצחק המתכללת באברהם כנ"ל, וכעת אנחנו מחפשים את התכללות האב השלישי, יעקב, באברהם. הנביא אומר "יעקב אשר פדה את אברהם"[נב]. חז"ל מסבירים[נג] שבנסיון הראשון, כשהוא הושלך לכבשן האש אחרי שאביו מסר אותו למלך נמרוד, ה' הציל אותו מהאש בזכות יעקב נכדו שטרם נולד. ה' ראה שעתיד להוולד מזרעו צדיק גדול שנקרא יעקב, וברגע ההוה ה' – שלמעלה מהזמן – הסתכל על יעקב שבעתיד, ובזכותו הציל את אברהם מהאש. כך מפרשים "יעקב אשר פדה את אברהם".

איך הדבר מוסבר בספר היסוד של החסידות, ספר התניא?[נד] שלפעמים יש מצב שלאדם קשה לאהוב מישהו – מישהו פוגע בך, או שאתה רואה מישהו עושה דבר מאד קשה ומזיק לחייו או לסביבתו, קשה פשוט לאהוב אותו. איך משחררים את האהבה? על ידי הרחמים. הניצוץ האלקי שלו נמצא בגלות, במיצר, וצריך להוציא אותו – כמו יציאת מצרים, בה עוסקים בתקופה זו – וכשרואים "חלק אלוק ממעל ממש" נמצא בשבי מתעוררים עליו רחמים רבים ועצומים, מזדהים עם ה' שמרחם על חלק ממנו. מרחמים על האדם שכעת לא הולך בדרך טובה. זו הדרך בה רחמים מחדשים ומחיים את חוית האהבה ביחס לאותו אדם. אחד הפירושים ל"יעקב אשר פדה את אברהם" הוא שלאברהם נעשה נס בזכות יעקב, ובחסידות מוסבר שבחיי היום יום, אם האהבה למישהו נעלמת – אפילו מ'סבה טובה' – צריך לחדש אותה בכח של יעקב, יעקב מחדש את אברהם.

רחמי אברהם על ישמעאל

איך רואים זאת בחיי אברהם עצמו? דברנו על הרחמים של יעקב שנולד ממנו, אבל בחייו רואים זאת ברחמיו על הבן שלא נולד לו משרה, על בנו הראשון שנולד לו 13 שנה לפני יצחק, ישמעאל שנולד מהגר. אחרי שישמעאל נולד לו וה' הבטיח לו שיוולד לו בן משרה, כאשר הוא צוה את אברהם למול את עצמו, אברהם אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך"[נה]. הוא ידע שישמעאל אינו הבן הנבחר, הבן הנבחר יהיה משרה, אבל בסופו של דבר אברהם אוהב את כולם ללא גבול וגם יש לו רחמים על הבן הראשון שנולד לו. הבן הזה יעשה רע בעתיד. אחרי שיצחק נולד, חצי אח שלו, הוא לקח אותו לשדה ושחק אותו בלירות חצים, כדי שאולי החץ יפגע ביצחק. מה קרה? שרה ראתה זאת, את ההתנהגות שלו ואת האישיות ההפוכה מצדיק שלו, והיא אמרה לאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה"[נו]. אברהם לא רצה לגרש אותו, היה לו מאד קשה – זה נחשב לאחד מעשרת הנסיונות שלו. ה' התגלה לו במיוחד ואמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה, כי ביצחק יקרא לך זרע"[נז] והוא ימשיך אותך לנצח נצחים. ישמעאל מסכן את חייו, ובאותו רגע שישמעאל מסכן את חיי יצחק הוא חייב ללכת.

הוד: ציות אברהם לשרה

הציות של אברהם להוראת אשתו בצווי אלקי שייך לעוד מדה בנפש, ההוד. יש משהו שאתה לא מבין, אתה לא רוצה לעשות, ובמיוחד אם אשתך אומרת לעשות משהו שאתה לא רוצה, וה' אומר לך לעשות משהו שמאד קשה לך – לשלוח את הבן שלך – הציות לכך הוא הכח של ההוד. הוד הוא הודאה למעלה מטעם ודעת, והיא שייכת במיוחד לאשה, עליה כתוב בזהר "איהי [האשה] בהוד"[נח].

ההוד הוא אם עליך להודות לאשתך, כנגד רצונך, כנגד דעתו של יעקב שבתוך אברהם. אמרנו שיעקב שבתוך אברהם הוא הרחמנות של אברהם על הבן שלו – אבא מרחם על הבן שלו, אפילו אם הוא רע. לאבא של אברהם, תרח, לא היו רחמים, הוא מסר אותו לממשלה, אבל כעת בא אברהם ומתקן את אביו תרח בכך שהוא מרחם על הבן שיעשה רע בעתיד, כבר מתנהג רע ועוד עתיד להיות הרבה יותר רע, לבנו האמתי, יצחק, ובכל אופן הוא מרחם עליו. יש משהו טוב ברחמים האלה, אפילו שה' אומר לו לשמוע לשרה. בעתיד, כשהעולם יתעלה, האהבה האין סופית והרחמים האין סופיים של אברהם, אפילו על אנשים רעים, יוכלו בעצמם לתקן את הרע. יצחק גם הלך בעקבות אביו, היה לו את בנו עשו, שגם הוא ידע שהוא רע – כמו שאברהם רחם על בנו הרע גם יצחק רחם על בנו הרע. אי אפשר לומר שזהו רגש שלילי, זהו רגש חיובי, יש משהו מאד טוב ברחמים האלה, אבל בעולם הזה הוא צריך להיות מוגבל – כי ישמעאל ועשו מסכנים את חיי יצחק ויעקב.

נצח: נצחון אברהם על ארבעת המלכים

כעת, לאחר מדת הרחמים, התפארת, מגיעים לנצח: נצח הוא הנכונות של אברהם ללכת למלחמה נגד ארבעת המלכים ששבו את האחיין שלו, לוט. ברוח הקדש שלו הוא ידע שמלוט עתיד לצאת המשיח, אבל אפילו בלי רוח הקדש הזו, כדי להציל את בן-אחיו הוא היה מוכן ללכת למלחמה עם מעט מאד אנשים נגד האימפריות הגדולות של אותה תקופה וה' מסר את המלכים בידיו. זהו כח הנצח של אברהם. הרמב"ן אומר[נט] שהמלחמה הזו היא היא האב-טיפוס של כל מלחמות העתיד, והיא מסמלת את המלחמות של המשיח ומלמדת אותנו עליהן.

את ספירת הוד, הספירה הבאה, כבר הסברנו – הציות של אברהם לשרה.

יסוד: "בריתו של אברהם אבינו"

אז מגיעים ליסוד, תיקון הברית – ברית מילה. גם שייך לאברהם, שאחד הנסיונות שלו הוא למול את עצמו בגיל 99 לפי ציווי ה'. גם המילה היא נסיון, מעשה מסוכן, מעשה של מסירות נפש בגיל כזה, ואז הוא זכה ל-ה הנוספת בשמו ולזרע ולברכת ה' "התהלך לפני והיה תמים"[ס]. בברית מילה של כל ילד מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", כל ברית של ילד היא הזדהות עם הברית שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בינו לביננו, כל עם ישראל. אין ביטוי גדול יותר של ספירת היסוד – ששייכת לאבר הברית בגוף, בו יש את כח ההולדה – יותר מברית המילה של אברהם.

מלכות: המלך הראשון, הגר הראשון, מדת השפלות וברית הארץ

המדה האחרונה היא מלכות. אמרנו שאברהם אבינו אוהב את כולם, מרחם על כולם, ויחד עם זה הוא הולך להלחם נגד רשעי עולם. יש לו גם חסד-אהבה וגם תפארת-רחמים וגם נצח – נצח הוא התחלה של גילוי המלכות. אחרי שהוא נצח את המלכים כל מלכי העולם באו והכתירו את אברהם למלך עליהם[סא], למלך של כל העולם. כעת אנחנו מחכים להופעת מלך המשיח, שיבוא במהרה בימינו, הציור העיקרי של משיח שיש לנו בכל התורה הוא הציור של אברהם אבינו.

מה עוד שייך למלכות ביחס לאברהם אבינו? הוא נקרא "ראש כל הגרים"[סב] – הוא לא רק מגייר אחרים, אלא שהוא בעצמו גר, הוא נקרא "ראש כל הגרים". גרים שייכים למלכות בקבלה[סג], והוא אב-טיפוס של גר – הוא מתגייר בעצמו ואז מגייר אחרים.

מה עוד שייך למלכות אצל אברהם? המדה הפנימית של מלכות היא שפלות. הוא הראשון בתורה שמבטא שפלות ביחס לעצמו, הוא אומר "ואנכי עפר ואפר"[סד] – כשהוא מתפלל לפני ה' שלא ישמיד את סדום ועמורה הוא מבטא בשלמות בטול עצמי, שפלות מוחלטת. זה מה שעושה אותו מלך, כי המדה הפנימית של המלך האמתי, כמו דוד, היא השפלות המוחלטת.

גם הברית הראשונה עם אברהם אבינו, הברית על הארץ, שייכת למלכות. אמרנו ש"ארץ" הוא סוד הרצון בכתר, אבל הוא מתבטא בארץ, במלכות. הברית הראשונה היא על הארץ, הברית השניה היא על ברית המילה, קידוש הגוף. הן משתקפות בשתי הספירות האחרונות – הארץ היא המלכות וברית המילה היא היסוד.

סיכום

כעת השלמנו את כל עשר הספירות – כמובן, יש עוד הרבה להסביר – ביחס לאברהם אבינו:

החלק השני של השיעור שרצינו ללמד היום הוא על המושג חדש, "אור חדש", שנאמר ביחס לאברהם אבינו, ושייך לחדש ניסן, לפסח. אין לנו זמן כעת[סה], רק מספיק לומר ולברך את כולם שה' יתן לנו התחדשות אמתית, שמחה של פסח ושמחה של יציאת מצרים ושמחה של ביאת המשיח.

ב. שאלות ותשובות

הגאולה – "לבא לפומא גליא"

שאלה: הרב דבר על הכח של האות ה ואיך היא נתנה לשרי-שרה ואברם-אברהם – "בהבראם", ב-ה בראם. השאלה שלי היא שבספר יצירה חדש ניסן שייך לאות ה, ונשמח אם הרב יסביר את הקשר.

תשובה: משמעות השם של האות הֵא הוא הופעה, הנה, שייך להופעת והארת אברהם בעולם. בספר יצירה ה היא האות בה ה' ברא את חדש ניסן והיא גם האות שמנהיגה את חוש הדבור. לכן כל שנה אנחנו מסבירים שהחרות של פסח, "זמן חרותנו", היא מה שנקרא בעולם "חופש הדבור". אברהם אבינו עצמו נזקק לחופש הדבור, ללמד את האמונה שלו לכל העולם – "אחד היה אברהם"[סו], אברהם היה אחד. כמו שאמרנו קודם, הוא מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני, והוא מנסה להעביר את כל העולם לצד שלו. הוא התחיל אחד לבד, לא כי הוא רוצה להיות לבד אלא כי הוא חדש, תופעה חדשה בעולם, והוא הבהיר לכולם את האמונה האמתית בה'. היכולת לומר זאת, ללמד זאת לעולם, היא משמעות ה-ה בשמו.

ה היא האות של החדש הזה והיא היכולת לומר דברים היוצאים מפנימיות הלב. כתוב שמשיח יבוא כאשר יהיה אפשר לגלות את הנקודה הפנימית של הלב, "לבא לפומא גליא"[סז]. הגלות היא מצב בו אינך יכול לבטא מה שאתה באמת מרגיש. רגשות הלב לא מודעים כי אין כח לבטא אותם. ה היא האות של הבעה. כעת הרצון של הלב לא ברור אפילו לך עצמך, ולכן אתה לא יכול להעביר אותו גם לזולת, לומר אותו. המהפכה של אברהם, הוספת ה-ה לשמו, התחילה מכך שאצלו בלב התגלתה האמונה מהעל-מודע שלו, מהכתר שלו, ואחר כך הוא יכול היה לבטא אותה וללמד אותה לעולם. זהו כח ה-ה של אברהם בחדש הזה.

ידיעת ה' במציאות היום-יומית

שאלה: איפה הגבול? איך יודעים מה נובע מהרצון שלנו ומה מגיע למודעות שלנו מה'? כמה אנחנו מאמינים במה שעולה במח ובלב שלנו וכמה במה שה' מזמן לנו, איך יודעים על מה להתפלל?

תשובה: אדם קודם כל צריך להיות כלי ריקן, וכשהכלי ריק הוא יכול לקבל. כדי להפוך לכלי ריק ולקבל אור מה' צריך לבטל את האגו. לכל אחד יש רצונות משלו, רצונות של הגוף שלו. נסביר את זה על ידי לימוד עוד מאמר חז"ל על אברהם אבינו. אברהם ידע את ה' 172 שנה, מגיל 3 עד גיל 175, ועל כך רומז הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי"[סח]. מהמלה המיוחדת הזו, "עקב", לומדים שאברהם ידע את ה' מגיל שלש.@@@

מה האריז"ל מסביר על הלימוד הזה של חז"ל? שאברהם אבינו תקן את העקב שלו (עקב הרגל), הוא ידע את ה' אחרי שהוא תקן את העקב שלו. מה זאת אומרת לתקן את העקב? בדיוק השאלה שנשאלה כעת. העקב הוא האבר שנוגע בארץ ותיקון העקב פירושו תיקון הקשר למציאות היום-יומית, עניני העולם שאין בהם תורה ומצוות – אכילה, שתיה וכו'. היכולת לחוש את ה' בדברים אלה נקראת תיקון העקב, ורק כשעושים זאת ניתן לומר שאתה באמת יודע את ה'. זהו לימוד עמוק שבא מהאר"י.

אם אתה רק מתבודד, מתבונן ואפילו מגיע לכך שהנשמה שלך עוזבת את הגוף ועולה לעולמות עליונים – אפשר לחשוב שזו ידיעת ה'. לא, האר"י אומר שעדיין אי אפשר לומר שאתה יודע את ה'. ידיעת ה' היא רק כאשר אתה מתקן את הגוף, שאתה יודע את ה' בתוך המציאות היום-יומית. רק אז אפשר לדעת שאתה לא עושה זאת מתוך סיבות אגוצנטריות. חז"ל אומרים שפרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה היא "בכל דרכיך דעהו" – "דרכיך", הדברים שאתה עושה שאינם הדרכים של ה', "דרכי", אל "דרכיך" שלך, שם צריך לדעת את ה', לבטל את הרצון שלך לרצון של ה' – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". מגיל שלש אברהם אבינו ידע את ה' באכילה, בשתיה ובכל המעשים הפשוטים שאדם עושה. דברנו על כך שאדם צריך להיות קשור לרצון ה'. את שואלת שיתכן שאדם מדמיין, שנדמה לו שדברים באים מה' ובאמת הם באים מהאגו שלו. אין דרך פשוטה לצאת, כמו יציאת מצרים, מתוך המודעות שלך – הדרך היא לנסות לדעת את ה' בענינים האנושיים של היום-יום. אם אתה באמת תנסה ה' יעזור לך, ואז תהיה מסוגל לדעת את ה' בכל דבר.

[הרב הזכיר שיעקב מתקן את אברהם. עקב הוא האותיות של יעקב – היכולת להיות רגיש גם בחיי היום-יום היא יעקב באברהם.] ה-עקב של יעקב הוא בעצם העקב של עשו, כי הוא נקרא יעקב על שם "וידו אחזת בעקב עשו" – ה-י (יוד) הוא היד (ידו) של יעקב והעקב של עשו הוא באמת המציאות התחתונה.

ענוות אברהם-משה-דוד

שאלה: הרב אמר שאברהם אבינו הוא הראשון שמבטא את הענוה הגדולה. בשבת קראנו פרשת "ויקרא" שפותחת ב-א זעירא, המבטאת את הענוה של משה רבינו. למה באברהם אבינו, שאמר "ואנכי עפר ואפר", אין א זעירא?

תשובה: הופעה של אותיות רבתי או אותיות זעירות היא דבר מאד מסתורי. יש שלש נשמות שמבטאות ענוה – הראשון הוא אברהם אבינו, שאומר "ואנכי עפר ואפר"; השני הוא משה רבינו, שאומר (על עצמו ועל אהרן אחיו) "ונחנו מה"; בסוף בא דוד המלך אומר "ואנכי תולעת ולא איש".

משה רבינו אומר על עצמו "ונחנו מה", שום דבר, בלי סמל לשפלות שלו. אברהם אבינו אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", עם סמל-משל, ודוד המלך מכנה עצמו "תולעת". אבל, אחד ההסברים שאת ענוות משה הוא גם מקבל מאברהם. כך אמרנו קודם, שמשה הוא השביעי וכל מה שיש לו הוא מקבל מאברהם – הוא מרגיש שאברהם הוא שהתחיל את תהליך חזרת השכינה (אחרי ההסתלקות שלה) ואני רק ממשיך את מה שאברהם התחיל, הולך בעקבותיו. אברהם נקרא נאמן, "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". המלה נאמנות בעברית באה מאמונה. אברהם הוא המאמין הראשון והנאמן הראשון. השני שנקרא נאמן הוא משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא" – הוא יורש זאת מאברהם.

בספירות אברהם, משה והמלך דוד הם הראשונה-האמצעית-האחרונה בכחות הלב – מדת אברהם היא חסד, המדה הראשונה, "אחד היה אברהם"; מדת משה (במדות הלב) היא נצח, הרביעית; מדת דוד היא המלכות, האחרונה-השביעית. הראש-תוך-סוף הם גם ביטויי הענוה, ואם הענוה של משה באה מאברהם כך גם הענוה של דוד. אחד מגדולי החכמים, בעל הרוקח, אומר רמז מאד יפה: אפר-מה-תולעת ר"ת אמת. שלשת אלה יחדיו יוצרים את הבטול האמתי והמוחלט. אמת עצמה, כפי שכתוב בתלמוד ירושלמי, מורכבת מאותיות שהן ראש-תוך-סוף של האלף בית. אברהם הוא ההתחלה, משה הוא האמצע ודוד הוא הסוף, ושלשת ביטויי הענוה שלהם הם אפר-מה-תולעת. הכל בא מאברהם.

יציאת מצרים של אברהם אבינו

שאלה: האם אנחנו מוצאים את יציאת מצרים גם אצל אברהם אבינו?

תשובה: יש שני פסוקים דומים. כשה' דבר עם אברהם הוא אמר לו "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים". זהו הרמז בתורה לנסיון הראשון – כפי שהזכרנו קודם, שאף שלא מפורש הנסיון הראשון בתורה הוא רמוז – השלכת אברהם לכבשן האש, לאוּר. האמירה "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים" היא כמו הדיבר הראשון, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אברהם אבינו עצמו גם ירד למצרים ויצא ממנה. ירידת אברהם למצרים ויציאתו ממנה היא אב-טיפוס של סיפור יציאת מצרים אצל אברהם אבינו, ועל כך כתוב "מעשה אבות סימן לבנים" – מה שקרה לאברהם הוא מה שקורה לנו. אברהם היה רק כמה חדשים במצרים ועם ישראל היה 210 שנים. התחלת הגלות היתה 400 שנה לפני הגאולה, מלידת יצחק, או 430, מברית בין הבתרים.

מדומם למדבר – ביטוי הדעת

שאלה: הרב דבר על כח ההבעה של האות ה. אלו צעדים יעזרו לנו לעלות ממדרגה של חי למדרגה של מדבר?

תשובה: יש ארבע רמות של צורות קיום בבריאה שה' ברא לכבודו – דומם, צומח, חי, מדבר – שמקבילות גם לארבע אותיות שם הוי' מלמטה למעלה. מענין (ואולי לכך התכוונה השואלת) שהמדרגה הכי נמוכה היא דומם – כמו אבן – אך בעברית משמעות דומם היא דממה ושתיקה. לכן העליה מהמדרגה הכי נמוכה למדרגה הכי גבוהה היא בעצם המעבר מהשתיקה לדבור. עוד לפני החי והצומח, האבן, היא הדומם – העליה היא מאבן לאדם, מדומם למדבר. הסוד הזה נקרא בקבלה חש-מל, חש היינו שתיקה ו-מל דבור. זו המלה הכי מסתורית בתנ"ך, שמופיעה שלש פעמים בחזון המרכבה של יחזקאל – החלק הכי עמוק בתנ"ך. זו מלה שמורכבת משתיקה (חש) ודבור (מל), עליה מדומם למדבר, תהליך בו האבן הדוממת הופכת לאדם מדבר.

הדבור הוא כדי להאיר בעולם. כתוב בזהר ש"דעת גניז בפומא", ידיעת ה' גנוזה בפה. כשהיא גנוזה בפה של אברהם היא בדיוק מה שצריך לגאול, יציאת מצרים של הדעת ונתינת הכח לדבר. כשאדם נברא כתוב "ויהי האדם לנפש חיה". כפי שרש"י מסביר, "נפש חיה" היינו "דעה ודבור", דעת ודבור שהולכים יחד. מה זה מלמד אותנו? שהדבור נועד להאיר כלפי חוץ את הדעת. כפי שאמרנו, אחרי שאברהם יודע את ה' הוא רוצה לפרסם את האלקות בעולם. זהו סוד האות ה בשם שלו.

כח אברהם – "הפוך את העולם היום"

שאלה: הרב דבר על שנת 1948 ושתי דעות מתי נחרב המקדש ואיך השנה הזו מופיעה ביניהן, שנה שמבטאת את האור של אברהם. השאלה היא איך אפשר להביא את אור זה לעצמנו, לקהילות שלנו, להביא את הגאולה ולעשות את המשימה שלנו באמת?

תשובה: צריך להתפלל על זה, שה' יתן לנו את התובנה איך לעשות זאת. כל גלות היא חשך. ימי הבינים נקראים תקופת-החשך, אנשים חושבים שיצאנו ממנה, אבל באמת אנחנו עדיין בתוכה כי בית המקדש לא נבנה. בית המקדש הוא בית של אור, הוא נחרב וכעת אנחנו בחשך. חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. זהו דבר שהרבי מליובאוויטש אמר ברגש מאד חזק, שכל אחד צריך להרגיש שאם בית המקדש לא נבנה כעת הוא נחרב כעת, והכל תלוי בנו. כשהוא אמר זאת הוא הניף את ידיו ואמר "קער א וועלט היינט", אם אתה מבין זאת אתה מרגיש מוכרח להפוך את העולם הרגע – זהו המניע. אם מרגישים שהעולם לא נחרב בעבר אלא נחרב כעת, והדבר היחיד שניתן לעשות הוא להקדיש את עצמנו כדי להפוך את העולם לגמרי ברגע הזה – זהו הכח של אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא היהודי הראשון, הוא הגר הראשון – צריך לחשוב על עצמנו כגרים, ולדעת שצריך לגייר את כל העולם.