]בע"ה

מוצש"ק נצו"י כ"ה אלול ע"ז – אור הצפון, ת"א

עבודת האילתורים

התוועדות הכנה לסליחות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "אליהו הנביא", "אתקינו סעודתא", "צמאה לך נפשי", "אני לדודי", "רחמנא".

א. "ועתה ישראל"

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכולם.

"קשוטין דלא הוו" – לשמח את המלך בחידוש

לאחרונה למדנו[ב] על ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין... אתקשטת בקשוטין דלא הוו". שאנחנו, העולמתא שפירתא, כנסת ישראל, מתקשטים בקישוטים שלא היו. כלומר, שהקישוטים שלנו הם לעשות דברים, על דרך הקב"ה בבריאת העולם, יש מאין. כך גם עלינו לברוא ענינים, לעשות ענינים חדשים יש מאין. אחד הסימנים של השנה הבאה עלינו לטובה, תשע"ח, היא תהא שנת עולם חדש. ה' עושה את שלו, והעינים שלו מביטות עלינו – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – אבל גם אנחנו צריכים לעשות את שלנו, לברוא עולם חדש, יש מאין, "קשוטין דלא הוו".

יש משל מהמגיד ממעזריטש ששייך ל"קשוטין דלא הוו" של העולמתא שפירתא – המשל של צפור מדברת. כאשר המלך נמצא במצב רוח לא טוב ומנסים לשמח אותו – שום דבר רגיל לא פועל, לא מועיל, כי למלך לא חסר כלום. עם כל האור האין סופי שיש לו – הוא לא מרגיש טוב. מה אפשר לעשות? צריך להביא איזה חידוש, בחינת "קשוטין דלא הוו", והחידוש הוא להביא לו צפור מדברת וזה מפכח את החושים שלו, מוציא אותו מה'דאון' שלו.

כתוב בחסידות עוד משל חוץ מהצפור המדברת – שור שהולך בשוק וצועק "שמע ישראל". אם תראה שור הולך בשוק וצועק "שמע ישראל" – יש בזה חידוש. הרי אנחנו מפני שור שבמרכבה, הנפש הבהמית שלנו, ואם יהודי הולך בשוק – הוא שור – וצועק "שמע ישראל" זה מאד מהנה את מלך מלכי המלכים הקב"ה. כל זה בחינת "קשוטין דלא הוו". בכל אופן, המשל המקורי של המגיד הוא צפור מדברת.

צפור מדברת – "ועתה ישראל"

הרבה דברנו על צפור מדברת. נעשה גימטריא אחת: בתחלת פרשת היראה כתוב "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אֹתו ולעבֹד את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". מתחיל מ"מה", אבל עוד לפני הכל כתוב "ועתה ישראל", וחז"ל אומרים ש"ועתה" הוא לשון תשובה. שתי המלים "ועתה ישראל" – הקריאה של ה' לעשות תשובה, כעת הזמן לעשות תשובה – עולה צפור מדברת, 1022, ז"פ עולם. דברנו על עולם חדש, יש פה שבעה עולמות. כל עולם הוא פעמיים חכמה, "כלם ב-חכמה עשית".

על הפסוק "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך" יש בעל הטורים. הוא כותב שיש פעמיים בתנ"ך "ועתה ישראל", שתיהן במשנה תורה, וזו הפעם השניה, בפרשת עקב. הפעם הקודמת היא בפרשה הקודמת, ואתחנן, בה כתוב "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים". כנראה שיש שתי 'צפור מדברת', פעמיים "ועתה ישראל", שתי קריאות לתשובה.

עצם המושג תשובה – בעיקר תשובה מאהבה, זה הזמן לעשות תשובה מאהבה, "אני לדודי ודודי לי" – הוא "קשוטין דלא הוו" כי עושים מזדונות זכויות, ודאי קשוטין דלא הוו. יש עוד משל מהה"מ – לעשות קישוטים מזהב זה לא חידוש, אבל לעשות קישוטים ממשהו שבכלל לא שייך לעשות ממנו תכשיט זהו חידוש, "קשוטין דלא הוו". תשובה שהופכת את הזדונות לזכויות ממש היא ודאי "קשוטין דלא הוו" – זה "ועתה ישראל", ולכן מאד מתאים למשל השני של המגיד, צפור מדברת.

בעל הטורים: שני "ועתה ישראל" – תושב"כ ותושבע"פ

בכל אופן, בעל הטורים אומר שיש פעמיים "ועתה ישראל" – "ועתה ישראל שמע" ואחר כך "ועתה ישראל מה". הוא לא מדייק מה ההבדל בין "שמע" ל"מה", אבל הוא אומר שפעמיים "ועתה ישראל" הן כנגד שתי התורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הולך לפי הסדר – הפעם הראשונה, "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים", היא "ועתה ישראל" של התורה שבכתב, ואילו בפרשת היראה, "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", זו "ועתה ישראל" של התורה שבעל פה.

ידוע שהפסוק השני מתחיל בדבר אחד, "כי אם ליראה", ואחר כך ממשיך "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אֹתו ולעבֹד את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" וממשיך בפסוק הבא "לשמֹר את מצות הוי' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך". בעצם שני הפסוקים האלה הולכים יחד. אחר כך הוא מתחיל "הן להוי' אלהיך השמים וגו'", אבל מה שה' רוצה מאתנו נכלל בשני פסוקים שיש בהם חמשה פעלים – "ליראה... ללכת... לאהוב... לעבוד [עד כאן פסוק אחד]... לשמור". מזכיר את ארבעת הלשונות של גאולה, שאחריהן יש עוד לשון חמישי – "והבאתי".

ה תתאה: "כי אם ליראה"

כתוב בחסידות – הרבי הרש"ב כותב בהמשך תרע"א[ג], שדברנו[ד] שצריך ללמוד אותו בשנה הבאה – על הפסוק "ועתה ישראל מה הוי' שאל מעמך כי אם ליראה" שמדובר בו ביראה תתאה, ה תתאה של שם הוי', שהיא בחינת קבלת עול מלכות שמים בפשטות, בחינת "אפשי". במדרגה הזו, של יראת ה' הפשוטה, צריך כל אחד לומר ש"אפשי", אני רוצה את הדבר האסור, אבל "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". זו אתכפיא פשוטה – אני ודאי רוצה את הדבר האסור, אבל אני משועבד, אני עבד, ועבד צריך לקיים את הציווי, את הגזרה של האדון שלו. המנטליות הזו, המדרגה הזו שאדם כל הזמן ב"אפשי ומה אעשה" – הוא לא אומר, אבל אפשר לדרוש – היא "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך", "מה אעשה", מה אני כבר יכול לעשות? ה' גזר אחרת.

ו: "ללכת בכל דרכיו"

אחר כך עולים מדרגות – "ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אֹתו, ולעבֹד את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמֹר את מצות הוי'". אם כבר, נאמר שיש עליה בפסוק הזה מהבסיס – הכל תלוי ביסוד, בבסיס, שהוא "ליראה את הוי' אלהיך". אם "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" היינו ה תתאה, אזי "ללכת בכל דרכיו" כבר שייך ל-ו של שם הוי'. "ללכת בכל דרכיו" על דרך מצות "והלכת בדרכיו" בסוף חומש דברים – מצוה ללכת בדרכי ה', מצוה של תיקון מדות, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'", ללכת בדרכי ה' הישרות, "דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", "דרך טובה שידבק בה האדם... לב טוב". פשוט ששייך ל-ו של שם הוי'.

ה עילאה: "ולאהבה אֹתו"

אחר כך "ולאהבה אֹתו" – צריך לומר שכאן מדובר באהבה רבה שבאמא בקבלה, ה עילאה של שם הוי'. מתחיל מיראה, ה תתאה, שהיא גם תשובה תתאה, ואחר כך עולה מיראה לאהבה – ממש שתי בחינות של תשובה, תשוב ה תתאה תשוב ה עילאה. הכל מתחיל מ"ועתה ישראל", לשון תשובה – צריך לומר שהכל תשובה, שעולה כאן מתשובה תתאה, תשובה מיראה, עד לתשובה עילאה, תשובה מאהבה, "ולאהבה אֹתו".

י: "ולעבֹד את הוי' אלהיך וגו'"

אחר כך יש "ולעבֹד את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" – הייתי חושב שאהבה למעלה מעבודה, אבל כאן הפוך. העבודה כאן היא בטול. ידוע בלקו"ת שאדה"ז אומר שיש שתי בחינות של תשובה ושתי בחינות של בעל תשובה. יש תשובה תתאה ואחר כך יש בעל תשובה תתאה – תשובה תתאה היא ה תתאה, בעיקר "סור מרע", והבעל של תשובה תתאה הוא כבר "עשה טוב", ה-ו של שם הוי', שבפסוק שלנו נקרא "ללכת בכל דרכיו". אחר כך "ולאהבה אֹתו" היינו תשובה עילאה, אבל "ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך", שלמעלה מ"לאהבה", היינו כבר בטול של עבד בדרגה גבוהה – תיכף נסביר מהו עבד זה – שעבודתו גבוהה מאהבה, "בן שנעשה עבד", כידוע הביטוי של הרבי הרש"ב. מדרגה זו היא כבר בעל תשובה עילאה. עד כאן סוף פסוק, י-ה-ו-ה מלמטה למעלה.

קוצו של י: "לשמֹר את מצות הוי'"

אחר כך "לשמֹר את מצות הוי'". בפסוק הקודם יש "הוי' אלהיך" ביראה ובעבודה, ב-ה תתאה וב-י, "הוי' בחכמה יסד ארץ". בפסוק הבא לא כתוב "הוי' אלהיך" אלא "לשמר את מצות הוי' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך". נדבר היום על המלה "היום", מלה מאד חשובה, 'היינט'. מתי משיח בא? "היום [אם בקלו תשמעו]". הפרשה שקראנו היום בתורה היא הפרשה של "היום", "אתם נצבים היום כלכם", וכמו שנסביר יש בה יג פעמים המלה "היום", הריכוז הכי גבוה של המלה "היום" בכל התורה – הכל בפרשת נצבים – כנגד יג מדות הרחמים. אבל הנה, בתחלת פרשת היראה יש גם "היום" בסיום שני פסוקי העבודה, "אשר אנכי מצוך היום לטוב לך".

יש פה סימן יפה – "היום לטוב לך", ר"ת הלל. התכלית היא להגיע לדרגת הלל הזקן. המלה הבאה היא "הן" – "הן להוי' אלהיך". איפה יש עוד רמז להלל? "הן לי לא [נתתה זרע]". "הן לי לא" (ר"ת הלל וס"ת אין למפרע, אותיות אני – אני הלל האומר "אם אין אני לי מי לי כו'") היינו מדת ההשתוות של הבעל שם טוב, שהן ולאו שוים אצלו (אצל מי שהגיע למדת אין) – "הן לי לא" – ומי שיש לו את מדת ההשתוות "נתתה זרע", זה ממשיך את הזרעא חייא וקיימא ואת כל הברכות. כאן "היום לטוב לך. הן [להוי' אלהיך]".

צריך לומר שכאן ה"לשמֹר" הוא כתר – שרש תרי"ג המצוות התורה בתרי"ג ארחין דגלגלתא. יש רק שם הוי' – הוי' לבד הוא אחדות פשוטה – אבל כדי להמשיך את שם הוי' לעולם שלנו, עולם הריבוי, צריך את שם אלקים. "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלהינו" – צריך ששם הוי' יתלבש בשם אלקים, שהאחדות הפשוטה תתלבש בכח שמהווה את הריבוי, שם אלקים, ואז גם מתגלה גדולתו יתברך, "גדול הוי' ומהולל מאד". "'לך הוי' הגדֻלה' זה מעשה בראשית". אבל מעשה בראשית הוא בשם אלקים, אז למה "לך הוי' הגדלה"? בשם אלקים, הריבוי במעשה בראשית, מלובש שם הוי'. זו אמונת היהודי – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בכל אופן, אחרי כל המדרגות של "ליראה וגו'" בפסוק הראשון יש מקיף, כתר, "לשמֹר את מצות הוי'", מצוה לשון צוותא חדא היא גילוי אחדות הוי', אחדות פשוטה, "אשר אנכי [מי שאנכי] מצוך היום לטוב לך".

ולסיכום:

קוצו של י     לשמֹר את מצות הוי'

          י       ולעבֹד את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך

          ה       ולאהבה אֹתו

          ו        ללכת בכל דרכיו

          ה       ליראה את הוי' אלהיך

עבד חכם ("עבדי הם") ועבד טפש ("עבדים")

נשאר כאן להסביר את ענין העבד כאן ("ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך"), עבד במדרגה מאד גבוהה, מה שמשה רבינו, האומר פסוק זה (ובעבורו יראה היא מילתא זוטרתא), בחינת חכמה עילאה דאצילות, בטול במציאות, נקרא "עבד הוי'". נעשה עוד סימן לשנה הבאה עלינו לטובה – תהא שנת עבד חכם.

יש שני סוגי עבד – עבד טפש ועבד חכם. [שנה אחרי שנה, מקדים רפואה למכה.] לפי זה צריך להתעצם השנה עם עבד חכם. מה הם שני העבדים האלה? אם העבד הטפש הוא עבד של ה' – לא הכי נורא. בפסוק "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" גם מדייק הרבי הרש"ב, באותו מאמר, שיש שתי בחינות עבד – "עבדים עבדי". בשביל מה צריך לכתוב "עבדים עבדי"? יש "עבדים" ויש "עבדי", עבדים מיוחדים שלי, עבד עם ה-י של החכמה, "ולעבדו" בפסוק "מה הוי' אלהיך שאל מעמך".

עבדות ה' – המשכתו לדירה בתחתונים

הוא אומר שבמדת בשר ודם עבד משלים את החסר לאדון, אבל זה לא שייך במדת הקב"ה כי ה' לא חסר כלום – אז אי אפשר לומר שהוא צריך את העבודה שלנו כדי להשלים לו משהו שחסר לו, הרי לא חסר לו. בשביל מה הוא צריך את העבודה שלנו? ה' קבע את סדר בריאת העולם שבתחלה הכל היה באתערותא דלעילא, אבל לאחר הצמצום והקו והעולמות ובריאת האדם – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" שהיה בראש השנה – מכאן ואילך באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. העבודה שלנו היא פשוט כדי לעשות שה' ימשיך את עצמו, את האור שלו ואת עצמו ממש, לתוך העולם שלנו. הרי הוא מתאוה לדירה בתחתונים, אבל הוא רוצה שיהיה על ידינו. לא בשביל להשלים אותו, משהו שחסר לו, אלא בשביל להמשיך אותו. ככה הוא מסביר, העבודה שלנו היא בשביל להמשיך את ה' לתוך העולם שלנו.

גם בזה יש שתי בחינות, כמו שאמרנו הרגע. יש להמשיך אותו דרך הצמצום הראשון, לו הוא קורא הענוה של ה'. יש כאלו שב"ויתן לך" – במוצאי שבת עכשיו – אומרים את מאמר חז"ל "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו", מביאים פסוקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים לכך. משהו יסודי ביותר. על ידי שם אלקים מתגלה הגדולה של שם הוי'. הגדולה של שם הוי' היא רק הארה של אור אין סוף, והיא נמשכת על ידי הענוה של ה' שהיא סוד הצמצום. כך מוסבר בחסידות, שה' משפיל את עצמו, מצמצם את אור אין סוף. קודם יש ענוה, ומתוך הענוה יש גילוי של גדולה – כמה ה' גדול, "'לך הוי' הגדֻלה' זה מעשה בראשית", והגדולה בעצם מתלבשת בתוך הגבורה של ה', שם אלקים, לחלק את המציאות לריבוי פרטים. לכן יש גרסה "במקום גבורתו של ה' שם אתה מוצא ענוותנותו", אבל הסדר הוא ענוה-גדולה-גבורה. מי שממשיך את הסדר הזה, שה' משפיל את עצמו כדי לגלות את הגדולה שלו דרך הגבורה, הוא עבד פשוט. עבד פשוט הוא כנראה עבד טפש, כי טפש ו-פשוט אותן אותיות. בכל אופן, אמרנו שעבד טפש הוא גם בסדר אם הוא עבד פשוט של ה'.

יש מקומות שהרבי הרש"ב עצמו אומר שעבד פשוט יותר גבוה מעבד נאמן, שכאן אנו קוראים לו עבד חכם, אבל במאמר הזה מסביר הפוך. אותם עבדים שגורמים כביכול שהקב"ה יצמצם עצמו בענוה כדי לגלות את גדולתו בתוך גבורתו עליהם נאמר "לי בני ישראל עבדים". אבל יש את הסיירת מטכ"ל של הקב"ה, "עבדי הם", העבדים המיוחדים. העבדים הרגילים הם בבחינת יראה תתאה, מלכות, תשובה תתאה שהזכרנו קודם. אבל "עבדי הם" הם בבחינת יראה עילאה, ומי שבבחינת "עבדי" – "בן שנעשה עבד" – ממשיך את תכלית הכוונה של הקב"ה, שאינה הארת גדולה על ידי הצמצום, אלא את עצמות אור אין סוף למציאות התחתונה, לקיים את  תאות ה' (שעל תאוה אין קושיות), שרוצה דווקא דירה בתחתונים. אם כן, קודם צריך עבדים – בשביל לפעול את סדר השתלשלות – ואחר כך צריך עבדי, עבדים מיוחדים, כדי להמשיך את העצמות. עוד פעם, אותם עבדים מיוחדים שממשיכים את העצמות הם ה'עבד חכם' שלנו, עבדי, עבד-י.

ב. לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה

חשיבות האלתור

נחזור לענין שצריכים לעורר את ה', לפקח כביכול את החושים של הקב"ה, על ידי "קשוטין דלא הוו". מה שאנחנו מתכנסים כאן, בבית כנסת הזה, זה בחינת "קשוטין דלא הוו". הרבי הקודם אמר את המשפט המפורסם – "לאלתר תשובה לאלתר גאולה". צריך לאלתֵר תשובה וצריך לאלתֵר גאולה, ואז הכל יהיה "היום לטוב לך". זה בית כנסת מאולתר כאן.

יש מי שמתכנן היטב את כל מה שהוא עושה – במיוחד נגן, שקורא ומנגן הכל מתוך התוים, מדייק היטב כל תו ותו, כמו שכתוב. בדרך כלל חושבים שבמוזיקה הקלאסית אסור לאלתר, צריך לנגן בדיוק כמו שכתוב, אבל מי שמכיר את תולדות הגדולים – גם מוצרט וגם בטהובן – יודע שהם גם אלתרו כאשר הם הופיעו בפני קהל.

אלתור הוא מאד חשוב במוזיקה ובכל דבר בחיים. כשצריך לעשות משהו, לתקן משהו בבית – חדש אלול הוא חדש התיקון – לא תמיד יש את החומרים. לאלתר היינו לקחת משהו, ממש קשוטין דלא הוו, איזו גרוטאה, חתיכה של משהו אחר, וצריך הרבה שכל על המקום איך לאלתר את התיקון של הכלי השבור. הרי כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לתקן את השבירה. הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים – כנראה שעבודת הבירורים כמו שכתוב נסתיימה, אבל יש עדיין אלתורים שצריך לעשות.

לית אלתור פנוי מיניה

ידוע מאמר הזהר המפורש ש'לית אלתור פנוי מיניה'... מה זה אלתור בכלל? על-אתר, זה פירוש המלה – "לאלתר לתשובה" היינו על-אתר, זה אלתור ו'לית אלתור פנוי מיניה'. אבל צריך חוש.

מה זה בכלל לאלתר? כשנגן – גם נגן טוב מאד – כשהוא מאלתר משהו על המקום (בדרך כלל נוהגים לאלתר בעיקר בג'אז, אבל כמו שאמרנו גם במוזיקה קלאסית הגדולים היו מאלתרים), קשוטין דלא הוו לחלוטין, הוא קודם כל מתגבר על הפחד. הרי עכשיו הוא נמצא בפני קהל – אין פחד, אסור לפחד מאף אחד חוץ מהקב"ה, "כי אם ליראה". הוא מתגבר על הפחד ומשתחרר. האם הוא תמיד מצליח באלתור שלו? לא תמיד, אבל כאשר הוא מצליח יוצא משהו יוצא מן הכלל, ממש קשוטין דלא הוו.

אלתור אחרי הכנה

איך קוראים לאלתור באיז'ביצא? התפשטות, שהוא נותן לעצמו לעשות בדיוק מה שבא לו, על אתר, על המקום, בלי לחשוב קודם. אפשר לחשוב שבחב"ד אולי לא מתאים לאלתר. איך הרביים היו אומרים חסידות? היו חוזרים, כמו הקב"ה, ארבע פעמים בינו לבין עצמו, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ורק אז "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". אבל צדיקי פולין, כמו החוזה למשל, אמרו "תורה מן השמים" (כפי שקוראים בחב"ד) – לא תכננו בכלל מה לומר. מה שבא להם תוך כדי רעוא דרעוין, או מתי שאמרו תורה, אמרו. לכן בקושי זכרו מה שאמרו. החוזה היה צריך להזכר ולכתוב במוצאי שבת בהשלמה לשבת, גם השפת אמת רשם ככה כל שנה ושנה.

בחב"ד אומרים שזו לא דרך הקב"ה, ואם רוצים "ללכת בדרכיו", להתדמות אליו, צריך לחזור ארבע פעמים בינך לבין עצמך ואז לומר. לפי זה, בחב"ד אין אלתור? הרביים לא אלתרו שום דבר? זה לא נכון. אחרי כל התכנון, תכל'ס בשעת מעשה מאלתרים. גם נגן טוב לא יכול לבוא להופעה בלי להכין כלום, צריך לחזור הרבה ולהכין את היצירה, אבל אחרי שהוא תכנן טוב ועשה הרבה חזרות בינו לבין עצמו בשעת מעשה הוא מקבל השראה בפני הקהל, ממש רוח נבואה. אלתור הוא רוח נבואה. כתוב שמשיח יבוא כאשר הנבואה תחזור לעם ישראל. הוא עומד בפני הקהל ומתחיל לאלתר. האלתור הוא גם בנגינה וגם בכל דבר שצריך לעשות. הגדר של עבד חכם הוא עבד שיודע לאלתר, ואין לך "קשוטין דלא הוו" יותר מזה.

אלתור – מוטציה

איך אומרים אלתור בביולוגיה? בביולוגיה היום אלתור נקרא מוטציה. הוא הלך בדרך סלולה מדורי דורות, קבל מאבותיו כך וכך תכונות קבועות, ופתאום הוא פורץ. "ופרצת" – מברכים את כולם, במיוחד מי שבא לשבת כאן בתל אביב, "ופרצת". אבל איך עושים את זה? צריך לאלתר. אין פה כללים מה לעשות, איך להפיץ כאן תורה – הכל צריך לאלתר, "לאלתֵר תשובה". עוד פעם, בדור שלנו הרבי אמר שגם תשובה נגמרה – תשובה כמו שכתוב בספרים אין יותר, כעת צריך רק לאלתר תשובה. נראה פה מישהו שיתחיל לאלתר תשובה. גם גאולה – "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", הייתי יכול לחשוב שאני אאלתר תשובה והקב"ה יאלתר גאולה. לא, שגם הוא יאלתר גאולה וגם אנחנו נאלתר גאולה – זו פעולה משותפת. ברגע שמבינים ש"לאלתר" היינו אלתורים הכל תלוי בנו, גם התשובה וגם הגאולה. המקום לאלתר תשובה הוא בתל אביב וגם המקום לאלתר גאולה הוא בתל אביב.

שוב, מהי מוטציה? שהיה הולך בתלם ופתאום פורץ ממנו, ת'הא ש'נת ע'ולם ח'דש, משהו חדש קורה. כל מוטציה היא טובה? לא, יש הרבה לא טוב. כמו לגבי נגינה, לא כל אלתור הוא מוצלח. אבל אם אתה מפחד לאלתר לא יהיה ממך כלום. אם רוצים שיהיה ממך משהו – צריך את הנועזות לאלתר. אנחנו עדיין בת'הא ש'נת עז, הנועזות להתחיל לאלתר. זה לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה.

עד כאן ווארט אחד, לחיים לחיים.

הקב"ה בוחר איזו מוטציות מוצאות חן בעיניו, איזה מוטציות חיוביות וחיוניות לקיום המין. אנחנו רוצים שהמין שלנו, העם היהודי, יתקיים, ולשם קיום המין צריך מדי פעם – או אפילו כל פעם – לעשות מוטציה, לאלתר, וזה "אתקשטת בקשוטין דלא הוו". כשהעולמתא שפירתא מגיעה למצב שאין לה עינים, לא רואה את האלקות, מה אומרים לה? עם ישראל הוא עלמה יפהפיה, אבל היא לא רואה אלקות. מה צריך לעשות? להתחיל לאלתר – לאלתר גנים חדשים של עינים  לראות אלקות כאן בתל אביב, על חוף הים, בטיילת.

[שאלה: הרב אמר שיש שתי צפורים מדברות. למה תורה שבכתב היא גם צפור מדברת?] תיכף. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

אלתור בתושבע"פ ואלתור בתושב"כ

ה' נתן לנו שתי תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. איפה האלתור? העל-אתר? פשיטא שהאלתור הוא בתורה שבעל פה. לכן באמת ה' אמר לא לכתוב את התורה שבעל פה, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם" – ברגע שאתה כותב מפסיק להיות מאולתר. אבל מה? ידעו שגם אחרי שרבי כתב את התורה שבעל פה משום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", "כי לא תשכח מפי זרעו" – פסוק שקראנו בפרשה היום – עדיין נשאר הרבה מקום בכל דור ודור לחכמי הדור לאלתר. כל ספרות השו"ת היא אלתור – זה חוש, זה היקש, אבל הרב הטוב הוא הרב שמאלתר.

אני מבין שהצפור המדברת שייכת ל"מה הוי' אלהיך שאל מעמך", תורה שבעל פה, ולכאורה לא כל כך שייכת לתורה שבכתב בה הדברים קבועים ואי אפשר להזיז אות. אלא מה, מה האלתור בתורה שבכתב? מה הצפור המדברת בתורה שבכתב? התורה שבכתב היא לא שלחן ערוך, לא ספר של דינים – היא ספר שחלקו דינים אבל עוד יותר בכמות יש סיפורי מעשיות, סיפורי אבות, סיפורי משה רבינו, סיפורי דור המדבר, מלחמות, כל מיני סיפורים, הכל תורה שבכתב. מה לומדים מהסיפורים? "מעשה אבות סימן לבנים", לא שנעשה מה שהם עשו אלא שנלמד מהם איך לאלתר. כל סיפורי התורה באים ללמד אותנו איך מאלתרים. כמו שאמרנו קודם, לא כל אלתור הוא מוצלח, כמו שרואים שבסיפורי המעשיות שבתורה קרו הרבה דברים לא מוצלחים, במדבר ובכלל, ובכל אופן ככה מתקדמים, ככה מביאים את הגאולה, על ידי תשובה מאולתרת באים לגאולה מאולתרת.

אם כן, יש גם צפור מדברת של התורה שבכתב. השמיעה, הדערהער. לפעמים כתוב ש"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" היינו תורה שבכתב (אבא) ותורה שבעל פה (אמא), אבל כתוב בחסידות גם הפוך – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", ניסוך המים בחג (אבא) יותר מניסוך היין (אמא). לפעמים כך ולפעמים כך. "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים" – שמיעה באמא, וזו תורה שבכתב. גם ב"שמע בני מוסר אביך" כתוב "שמע". אבל "ועתה ישראל מה" – כח-מה – וה"מה" היינו תורה שבעל פה (כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר ש"מה פשפשת מה ידעת" היינו בספירת המלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"). איך אני יודע? בעל הטורים לא מביא, אבל דבר פשוט ביותר, שדווקא את המלה "מה" דורשים בתורה שבעל פה "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'".

זרימה בין הקביעות והאלתור

דברנו לפני כמה ימיםד על רבי יהושע בן חנניה, בגימטריא תשע"ח, השנה הבאה עלינו לטובה. הוא, יותר מכל שאר התנאים, מקפיד שכל דין של התורה שבעל פה חייב להסמך על פסוק בתורה שבכתב. כמו שאמרנו קודם, כשאדם בא לאלתר – לא לאלתר מהאויר, זו ודאי תהיה מוטציה לא מוצלחת. אחרי שהוא בקי מאד בתוים הטובים, בתורה שבכתב, יש סיכוי שיתחיל לאלתר – התורה שבעל פה – ויצאו דברים מוצלחים מאד.

רבי החליט באיזה זמן שהגיע הזמן לכתוב את התורה שבעל פה – כמו שאחרי שהיו הרבה אלתורים של מוזיקאים, והיו כמה מאד מוצלחים, אז ידוע שאם מוזיקאי אלתר משהו מאד מוצלח בסוף הוא אומר שכדאי שירשום את האלתור, פטנט חדש. ככה מתפתח מבעל פה לבכתב – כל התורות הן צפור מדברת, מהקבע להגיע ל"ופרצת", לאלתור. זו התשובה, "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", 'במקום שמאלתרים עומדים אין מרובעים יכולים לעמוד שם'.

[יש הבדל בין שני האלתורים?] דובר הרבה פעמים – התורה שבכתב לא נולדה לגמרי מאפס המוחלט. הרי האבות כבר קיימו את כל המצוות – הן קיימו את המצוות בצורה מאולתרת. יעקב קיים את מצות תפילין עם מקלות. מה הקשר בין מקלות לתפילין?! השכל המרובע לא מבין... הוא אלתר. זה האלתור הקלאסי בתורה, שלוקחים מקלות ומקיימים מצות תפילין. ככה לומדים. כל התורה שבכתב פעם היתה תורה שבעל פה, והיא קבעה את זה. ועכשיו תמשיך הלאה לאלתר, תורה שבעל פה, וכך הלאה – אם יבוא שלב שצריך לכתוב את התורה שבעל פה, אז קדימה, עוד הפעם.

ג. טעמי הבריאה: חידוש, אהבה ואתגר

טעמי הבריאה

משל המגיד של הצפור המדברת כחידוש בעיני הקב"ה הוא משל שבא להסביר את טעם הבריאה. יש עוד טעמים. בשבת למדנו ברמ"ח אותיות אות קמ. הוא מביא שם בשם החסידים שככלל יש שלשה ענינים לשמם ה' צריך את העבודה שלנו. נאמר לפי הסדר שכתוב שם:

דבר אחד – צפור מדברת. זהו ההסבר הראשון מה יש לקב"ה מאתנו.

ההסבר השני – מה יש לקב"ה מאתנו? "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תיכף נסביר.

הדבר השלישי – בשביל מה ה' צריך אותנו? כדי להתעסק בעבודת הבירורים. הרי הוא שבר את הכלים, את עולם התהו, והכלים השבורים נפלו למטה, מתים, ובתוכם יש ניצוצות אור אין סוף שנלכדו בשבי, "ושבית שביו". אנחנו צריכים לפדות ולגאול ולהעלות בירורים אלה, להחזיר אותם לשרש. ככה ממשיכים את אור אין סוף. זהו הסבר שלישי.

אחרי כל ההסברים הוא אומר שאף הסבר אינו מספיק, לא משביע את הרצון של השכל להבין ממש – על כל הסבר יש פירכא – ולכן צריך לומר שזו תאוה של הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ועל תאוה לא מקשים קושיות. זה הראש של אדמו"ר הזקן, כך כתוב ברמ"ח אותיות.

צפור מדברת – בריאה לשם חידוש

נסביר קצת יותר לעומק: הדבר הראשון הוא כל מה שדברנו עד כה – צפור מדברת, חידוש בשביל לפקח את חושי המלך. כלומר, המלך – מלך מלכי המלכים הקב"ה – זקוק לחידוש. הוא ברא את העולם לשם חידוש, לשם חידושים – הרי "אלקות בפשיטות" ולפני בריאת העולם הכל היה פשוט, אחדות פשוטה, אור פשוט, פשיטות גמורה. אבל כנראה פשיטות – פשיטות אין סוף – היא גם משעממת, כמו תענוג תמידי, גם מביאה לדאון את המלך שלנו, שצריך להביא לו צפור מדברת. כי עם כל הגדולה שלו, העושר שלו והכבוד שלו – הוא משועמם, כביכול. קשה בכלל לומר דברים על הקב"ה. אחרי אין סוף שנים של אור אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות זה כבר התחיל לשעמם את ה', ולכן צריך איזה חידוש. הטעם הראשון של כל הבריאה בעולם, כל מה שאנחנו עושים, הוא רק לשם חידוש – פשוט לרענן את הקב"ה, לפקח את החושים שלו.

"כמים הפנים לפנים" – בריאה לשם אהבה

הדבר השני, שהוא קורא לו "כמים הפנים לפנים כן לב האדם", הוא דבר שדברנו עליו הרבה ויש אנשים כאן שהוא מאד נוגע להם – שהקב"ה זקוק לאהבה. בשביל אהבה צריך זולת. על פי ההסבר הראשון ה' זקוק לחידוש ולפי ההסבר השני ה' זקוק לאהבה – גם מי לתת לו אהבה וגם מי לקבל ממנו אהבה. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". בשביל האהבה ה' ברא את העולם בכלל וברא את עם ישראל בפרט – שיש מישהו לאהוב ויש מישהו שיאהב אותי.

עבודת הבירורים – בריאה לשם אתגר

מה הטעם השלישי? עבודת הבירורים. הסברנו שה' הוא הרי כל יכול, אז שום דבר לא קונץ בשבילו. אדמו"ר הזקן פעם אמר שזה שאני יכול להיות גאון בתורה כמו הגאון מוילנא ויחד עם זה להקדיש את כולי לכלל זהו קונץ. כלומר, יש משהו בחסידות שהוא 'קונץ'. קונץ הוא לא צפור מדברת אלא משהו אחר. קראנו לראש השלישי, למה ה' צריך אותנו בעולם – אתגר. לה' לפני הצמצום הראשון אין אתגרים, כי הוא כל יכול. כמו שיש אור פשוט ואין לו שום אתגר. כל עוד שהוא יהיה הוא, אין סוף, אין אתגר. הוא רוצה לעשות לעצמו אתגר.

איך הוא יכול לעשות לעצמו אתגר? קודם הוא צריך לצמצם את עצמו – "חלק בורא שנעשה נברא". להכניס חלק ממנו – וחלק מן העצם כולל את העצם כולו – לתוך גוף אדם, קרוץ מחומר וכלה, "ימי שנותינו בהם כך וכך". כעת יש פה מציאות מוגבלת לגמרי, ואת החלק הקטן של הקב"ה בתוך גוף גשמי אפשר לאתגר. איך אני מאתגר אותו? הקב"ה אומר 'איני יכול לאתגר את עצמי, כי אני כל יכול, אבל אם אעשה כזה קונץ, להכניס את עצמי לגוף קטן ומוגבל, חי ומת, שם אוכל לאתגר את עצמי'.

מה האתגר? אני לוקח תמונה גדולה, מרסס אותה לחלקים, וכעת היא הופכת לפאזל גדול – נראה מי יצליח להרכיב אותו. יש כאן אתגר, מי יכול לאסוף חלקים ולתקן את השבירה. מי שיצליח גם ניתן לו מחיאת כפים ובודאי ימשיך המשכות ושפע רב בכל העולמות. זה לא צפור מדברת בכלל. צפור מדברת היא לא אתגר אלא חידוש נטו – הוא לא עשה שום בירורים. גם השור שהולך בשוק וצועק שמע ישראל לא עשה בירורים – זהו חידוש לשם חידוש. אבל השלישי הוא אתגר. מלה מחודשת, אותיות אתרֹג, קשור לחג סוכות, תכלית כל התקופה הזו. השנה הזו יש אתגר מיוחד להשיג אתרוג טוב, לא כל כך בנמצא השנה.

חידוש-אהבה-אתגר – מוטבע-מורגש-מושכל

מהם שלשת הדברים האלה? חידוש, אהבה, אתגר. נתבונן בזה:

הדבר הראשון שמתבקש לומר – איפה נמצא החידוש של צפור מדברת? דבר שלא בטבעו לדבר ופתאום הוא מדבר – החידוש נמצא במוטבע שבנפש. פתאום הצפור מתחילה לדבר והשור מתחיל לצעוק שמע ישראל.

איפה האהבה? מורגש, מדות. בטעמי הבריאה יש טעם שה' ברא את העולם כדי להיטיב – לכאורה אותה דרגה. מה ההבדל? תאוה להיטיב היא כמו שבקבלה מגדירים את ספירת החסד, שזו חיצוניות, הפעולה החיצונית. אבל בחסידות אומרים מדת האהבה. מאד חשוב, הבדל חשוב ביותר, אם אתה אומר שה' ברא את העולם בשביל להיטיב את ברואיו אז יש ה', ברואיו וההטבה – אבל לא מעביר את המסר האמתי, שה' צריך אהבה. ה' הוא טוב, טוב לב, עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב – אז הוא רוצה להיטיב עם מישהו, לבריאות. אבל ברגע שאני אומר שהוא לא סתם רוצה לעשות לי טובה, אלא רוצה מישהו לאהוב אותו באמת – כמו איש ואשה. המדרגה השניה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" היא איש ואשה. הוא רוצה מישהו לאהוב אותו, וממילא הוא נותן לו מתנות, מיטיב לו. אבל לא שצריך מישהו להיטיב לו אלא מישהו לאהוב אותו, וכמו שצריך מישהו לאהוב אותו הוא צריך מישהו שיאהב אותו חזרה, "כמים הפנים לפנים". זו חסידות, דוגמה נהדרת מה ההבדל בין הבנה חיצונית להבנה פנימית של אותו דבר. אני מבין שהאהבה היא כנגד המורגש שבנפש.

מהו האתגר? עבודת הבירורים – לשון ברא, ברא הוא בן. כמו שיש עבד חכם, תהא שנת עבד חכם, יש גם "בן חכם", "בן חכם ישמח אב", בן חכם משמח את האב. נחזור למאמר של הרבי הרש"ב שדברנו קודם, על שני העבדים – "עבדים, עבדי". הוא אומר שה' לא צריך שנעשה לו שום דבר, אבל יש עבודות שהאדון לא יעשה בעצמו – לא נאה לו – ולכן צריך עבדים שיעשו עבורו. אבל יש דברים שנאים לאדון, גם הוא יכול לעשות, ובכל זאת יש לו עבד שעושה את הדברים במקומו. ווארט מאד יפה – דברים שלא נאה לאדון לעשות והוא נותן לעבד, שייכים לעבד הפשוט. מה לא נאה לאדון לעשות בעצמו? לברוא את העולמות, לצמצם את עצמו, סדר ההשתלשלות שדברנו קודם. זהו העבד הראשון. אבל העבד השני, שממשיך את העצמות, מתאים לעצמות – אין בו שום שפלות של העצמות, אין השפלה. לכן עבד שעושה דבר שאינו השפלה לאדון לעשות בעצמו, אלא פשוט ממלא מקום האדון, זהו העבד החכם. גם כאן, יש עבד חכם ויש בן חכם, "בן חכם ישמח אב".

שלשת הטעמים – אבינו-מלכנו-דודנו

דברנו הרבה פעמים בזמן שלפני סליחות על אבינו-מלכנו-דודנו, וגם יצא מזה ספר. גם פה יש לנו בדיוק אותו דבר:

בשלשת הטעמים האלה, המלך הוא רק בצפור המדברת – המלך עצוב וצריך צפור מדברת, חידוש מופלא, כדי לשמח ולפכח אותו. באהבה לא מדובר דווקא במלך, אין במשל מלך, וגם בעבודת הבירורים אין את המלה מלך. בסוד הוי' ליראיו בשער "טעם הבריאה" הטעם של "אין מלך בלא עם" – עם לשון עוממות, אישים זרים שמאד רחוקים מהמלך, והם כמו צפור מדברת – הוא במלכות, הטעם התחתון. הטעם התחתון קשור לצפור מדברת והוא ב-ה תתאה.

הרצון להיטיב לברואיו הוא ה-ו שם, וכעת אמרנו שהפנימיות שלה היא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – הזיקה לאהבה. פשוט שזו מדרגת "דודנו". צפור מדברת היא "מלכנו". כל מה שמסבירים כעת הוא תוספת כוונה ועומק לאבינו-מלכנו-דודנו. כשאני אומר לה' מלכנו – תיכף נשיר יחד – אני צריך לחשוב שה' הוא המלך והעם הוא או השור שצועק שמע ישראל הוא צפור מדברת. המלך הוא חידוש (וכידוע שה"חָדש" הראשון בתורה הוא "מלך חדש") – מי שמחדש את המציאות ומי שזקוק לחידוש, רוצה להרגיש חידוש. דודנו שייך לאהבה – "אני לדודי ודודי לי".

אחר כך, הטעם השלישי הוא כבר טעם של מושכל, כמו שאמרנו קודם. מי החכם שיודע להרכיב את הפאזל חזרה? לברר את הבירורים מתוך הכלים השבורים ולהוציא משם את הניצוצות? להעלות הכל לשרש? זהו עבד חכם או בן חכם, צריך מוחין. "כלם בחכמה עשית" בבינה – "כלם בחכמה אתברירו". עבודת הבירורים היא חכמה ובינה ומחכמה לבינה. כדי לברר צריך חכמה ובינה, אבל יש עוד מוח, עוד עבודה – עבודת היחודים היא דעת. עוד פעם, גם בירורים וגם יחודים שייכים לחב"ד – בירורים בחו"ב, "כלם בחכמה אתביררו בבינה" ועבודת היחודים בדעת. יחודים הם התקשרות והתחברות ממש – דעת.

אם כן, במוחין יש אבינו (אברם הוא "השכל הנעלם מכל רעיון", אב היינו שכל), במורגש יש דודנו ובמוטבע יש מלכנו. אם אוהבים את דודנו יותר מהכל, "אני לדודי ודודי לי", צריך לומר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ושרש המדות למעלה מהשכל, למעלה מהמוחין. גם שרש המלכות למעלה מהמוחין. בספר שערי אהבה ורצון אהבת איש ואשה היא בלב.

אם כן, הוספנו כעת ביאור של שלשת טעמי הבריאה – יצאנו מצפור מדברת – כנגד אבינו-מלכנו-דודנו. תכל'ס, שום הסבר אינו הסבר שכלי מובהק, לכן צריך לומר שמה שה' רוצה דירה בתחתונים הוא תאוה ("נתאוה הקב"ה וכו'", 'תאוה בטהרתה'), ועל תאוה אין קושיות.

סלח-מחל-כפר

איך מתאים לסליחות? "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". גם דברנו הרבה פעמים בהתוועדות שלפני סליחות. אפשר לומר על אותו דרך: אני מבקש מהקב"ה לסלוח לי על המעשים הלא-טובים שעשיתי. אני מבקש מה' למחול על אי התחשבות, על חוסר יחס. אני מבקש מה' לכפר עלי – כנראה הייתי באמת טפש, ובמקום לתקן קלקלתי והתלכלכתי וצריך לנקות אותי. אמא (המנקה את בנה) יונקת ממזל "ונקה" ב-יג מדות הרחמים. כלומר – לא יודע אם פעם הסברנו ככה – סלח-מחל-כפר היינו בחינת מוטבע-מורגש-מושכל, וממילא מתאים לשלשת הטעמים שלנו.

ד. יג פעמים "היום" בפרשת נצבים

"היום"

עוד ענין לסיום: אמרנו שיש יג פעמים "היום" בפרשת נצבים – הריכוז הכי גדול של המלה "היום" בתורה. בכל התורה כולה יש 137 (קבלה וכו') "היום" (135 "היום" ו-2 "כהיום") – "היום" במילוי עב, הי יוד ויו מם = 137!

למה מענינת אותנו המלה "היום"? כי הולכת על ראש השנה, כך מפרשים בחסידות על הפסוק "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם וגו'" על פי תרגום "היום" באיוב, "יומא דדינא רבא", היינו ראש השנה.

על "היום יום" של ספירת העמר כתוב ש"היום" ב-ה הידיעה היינו אור אין סוף שלפני הצמצום ו"יום" היינו המשכת הקו, מתאים לכך שאת "יום" ממשיכים "עבדים" אבל את "היום" ממשיכים "עבדי", שה' בורא עולם חדש ממש, דירה לעצמותו יתברך ממש.

יג פעמים "היום" בפרשת נצבים

אם כן, הופעת יג פעמים "היום" בפרשת "אתם נצבים היום כלכם", כל עשר מדרגות עם ישראל, היא סימן שיש התעוררות מיוחדת של יג מדות הרחמים. נקרא מתוך החומש את יג "היום" ונסביר כנגד יג מדות הרחמים.

ההסבר יהיה לפי שיטת הפשט ולא לפי שיטת הזהר. נראה תיכף שיש מעלה ב"והנגלֹת" מאשר ב"הנסתרֹת". כנראה ששייך לשאלה איך למנות את יג מדות הרחמים – יש לפי נסתר, שמתחיל מ"אל רחום וחנון", ואז צריך לחלק בין "ארך" ל"אפים" ובין "נצר חסד" ל"לאלפים". אבל לפי הפשט "ארך אפים" ו"נצר חסד לאלפים" הם אחד (כל אחד), ולכן צריך להוסיף את "הוי' הוי'", הוי' לפני שחטא והוי' השני אחרי שחטא ועשה תשובה. כך מתאים כאן.

"הוי' הוי": "אתם נצבים היום... כֹרת עמך היום"

הפעם הראשונה היא "אתם נצבים היום כלכם" והשניה "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" – תחלת וסיום הפסוקים שכל עם ישראל עומד יחד, נצב וזוכה בדין, הם "היום". מתחיל ב"היום" ונגמר ב"היום" – מתאים ל"הוי' הוי'", שכל המדרגות, שיעור קומה של עם ישראל, מתחיל "הוי'" וגם נגמר "הוי'", "היום". אפילו שהוא חטא, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", ואדרבא אם יעשה תשובה הוא יבוא למקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם. צריך לומר ש"היום" הראשון של הצדיקים ו"היום" השני של בעלי תשובה, תחלת וסוף שלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה (שהם ראשון, קריאת הכהן, של פרשת נצבים כאשר אינה מחוברת לפרשת וילך).

אל: "למען הקים אותך היום לו לעם"

אחר כך מתחיל "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים". לאיזו מדה מתאים? א-ל, בדיוק מה שכתוב כאן, שהוא יהיה אלקים שלך, הוא הא-ל, ואנחנו נהיה העם שלו (בשם א-ל ה-א היינו מה שהוא, אלופו של עולם, האלהים שלנו וה-ל היינו מה שאנחנו העם שלו, "אנו ליה ועינינו ליה"). מתאים לשם א-ל.

רחום וחנון: "את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום"

אחר כך שני "היום" באותו פסוק – "כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". אלה ודאי זוג, ולפי סדר מדות הרחמים צריך להיות כנגד "רחום וחנון". תמיד מביאים בשם האבן עזרא שההבדל בין רחום וחנון שרחום היינו ראיה – מעורר רחמים על מי שבמצוקה – וחנון הוא שמיעה. דברנו לפני כמה ימים על תיקון חושים. כתוב "ושמעתי כי חנון אני" – מפורש שה' שומע את צעקת הדל כי הוא חנון. מה ההבדל כאן בפסוק בין שני "היום"? הראשון "אשר ישנו פה עמנו היום", שרואים אותו, והשני "איננו פה". מה כן? אני שומע אותו, שמיעה היא עומק אחרית. מי שעתיד להוולד גם נמצא פה. יש כאן ב"ה כמה מנינים, כן ירבו, רואים אותם, ויש גם "אשר איננו פה" אותם צריך לשמוע – חוש שמיעה מפותח שמקבלים בר"ה, בתקיעת שופר, כמו שלמדנו לפני כמה ימים. אם כן, שני אלה באותו פסוק מאד מתאימים לרחום וחנון לפי הכלל שמפרש האבן עזרא.

ארך אפים: "אשר לבבו פונה היום"

הלאה, עוד כמה פסוקים, כבר בחלק הלא כל כך טוב על פי פשט: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם הוי' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פֹרה ראש ולענה". כאן "היום" בהקשר לא חיובי, כנגד מדת "ארך אפים" – הכי מתאים שיכול להיות, שה' מאריך אף הן לצדיקים והן לרשעים. גם כלפי מי שפונה לבבו היום יש מדת הרחמים, מדת ארך אפים. התיקון של שלום בית, ושלום בכלל, תלוי בארך אפים – היום הזה. מתחיל "פן יש בכך איש וגו'... פן יש בכם שרש פֹרה ראש ולענה".

"ראש" רומז לראש השנה. מה יהיה אם אוציא מ-ראש השנה את אותיות שרש? נשארות אותיות הנאה. נראה אי"ה את כלכם בראש השנה, אבל גם מי שלא עמנו – צריך לכוון זאת בראש השנה, שרש-הנאה של כל השנה כולה [הנאה גימטריא היום.] נכון, ראש השנה הוא היום-שרש, שרש-הנאה. רק אותו אחד שכתוב בפסוק מוציא זאת להקשר לא טוב, "פן יש בכם שרש פֹרה ראש ולענה", גם שרש פורה. "היום" הזה כנגד ארך אפים, מתאים מאד.

ורב חסד: "ככל אשר אנכי מצוך היום"

אחר כך צריך להתחיל את פרשת התשובה. קודם דברנו על פרשת היראה אבל בפרשת נצבים יש את פרשת התשובה. מה כתוב? "ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". הפסוק של תשובה בתורה, ב-ה הידיעה, הוא "ושבת עד הוי' אלהיך". כמו שהמגיד מפרש, צריך להמשיך את מה שלמעלה מהטבע שיהיה הטבע שלך. ה"היום" כאן כנגד מדת "ורב חסד". רבי זושא אמר ש"עד הוי' אלהיך" גדול עלי, אבל עם ה"רב חסד" של הקב"ה נותן כח לשוב "עד הוי' אלהיך". ומתי? "היום", בראש השנה.

ואמת: "כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום"

אחר כך פסוק ח: "ואתה תשוב" – יש "היום" בהתחלת התשובה ובסיום התשובה, תשובה בהתחלה ותשובה בסוף, ובכל אחד כתוב "היום" – "ואתה תשוב ושמעת בקול הוי' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום". שייכת למדת "ואמת", אור הפנים, תפוח בדבש (הפסוק הזה הוא כוונת תפוח בדבש בראש השנה). שניהם "ושמעת בקול הוי'" – רומז לקול השופר של ה'. התשובה השניה כאן מסתמא רומזת לתשובה יותר גבוהה, מלמטה למעלה, האמת כאן יותר מהתשובה של "ורב חסד".

בהמשך כתוב איך התשובה שלנו מעוררת את התשובה של ה', וזו האמת, תיקון "ואמת" – כל מה שאנחנו עושים ה' עושה אחרינו, "כי ישוב הוי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך. כי תשמע בקול הוי' אלהיך... כי תשוב אל הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". יש הרבה לשוב, וזו עבודת "היום", "כי תשוב".

הגענו עד למדה השמינית לפי הנגלות, "ואמת". לפי הנסתרות, "ואמת" היא השביעית.

נצר חסד לאלפים: "המצוה הזאת אשר אנכי מצוה היום"

אחר כך יש את הפסוק הבא, "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". יש שני פירושים מהי "המצוה הזאת" – מצות התשובה, שכתובה קודם, או מצוה סתם דקאי על כל התורה כולה. "לא נפלאת" – רמז יפהפה – כנגד "נצר חסד לאלפים". הרי אלף צירוף אותיות פלא, "נצר חסדים לאלפים" היינו שמצוה זאת "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" – כך ה' נוצר חסד לאלפים.

נשא עון ופשע: "ראה נתתי לפניך היום... אשר אנכי מצוך היום"

ב-יג מדות הרחמים, עיקר התכל'ס של נשיאת עון הוא בארבעת האחרונים – "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". כאן כל ארבעת האחרונים הם בפרשת הבחירה, שכאשר קוראים את נצבים לבד היא השביעי (השבת, "הכל הולך אחר החיתום"). "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה [הטוב, כפי שאומר רש"י]" ואז "... וחיית ורבית", החיים. שני אלה הם "נֹשא עון ופשע". כל הארבעה של נשיאת העון וכו' תלויים בבחירה שלנו – ה' נותן לנו שתי דרכים ועלינו לבחור בחלק הטוב, הוא שם את ידנו אל החלק הטוב ואומר 'זה ברור לך'. שניהם "נשא עון ופשע".

וחטאה: "הגדתי בכם היום"

אחר כך יש בסוף "הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון"" לא טוב, ואחר כך "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך", זה הסיום. כלומר, תיקון ה-יב הוא "הגדתי לכם היום" – תיקון "וחטאה" שנקרא בזהר "פומא קדישא". לא יכול להיות יותר מתאים – "הגדתי לכם היום", הגדה בפה.

ונקה: "העדתי בכם היום... ובחרת בחיים"

אחר כך "ונקה", הפסוק האחרון, הוא הפסוק של "ובחרת בחיים". לאיזו מדה כבר שייך? יש שתי דרכים ואני אומר שתבחר את הטוב, יש "ונקה לא ינקה", ואנחנו מפסיקים אחרי הראשון. "העדתי" לשון עדות, עד רומז ל-ע רבתי ול-ד רבתי של "שמע... אחד", "עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'", "העדתי בכם היום", המשכתי בכם את העד כדי שתבחרו בחיים, ואז מסתיים "ונקה", בלי ה"לא ינקה".

רמזי המבנה

אם כן, יש כאן מבנה שהרבה מההקבלות מתאימות כל כך יפה שאפשר להתפעל מזה. לא נורא להתפעל מזה...

יג פעמים "היום" שוה 793, מספר מגן דוד (ה-זה, נבואת משה רבינו, "זה היום עשה הוי' וגו'"), שארית החדש, מספר חשוב בסוד העבור, תשצ"ג. יג הוא מספר השראה (השלישי) וגם "היום" הוא מספר השראה (הששי). כלומר, הנוסחא כאן היא השראה n והשראה 2n. מה קורה כשאני מחבר 13 ו-61? אני מקבל עד. "העדתי בכם", זה הסיום והחותם. כשאני מכפיל אני מקבל תשצ"ג.

"כיום הזה" – עשרת השבטים והמהפכה הרביעית

אי אפשר לסיים בלי להזכיר שבנצבים יש עוד פעם אחת "יום" (יש יג "היום", אבל יש עוד פסוק) – "ויתשם... וישליכם אל ארץ אחרת כַיום הזה". הייתי יכול לחשוב ש"כַיום" הוא כמו 'כְהַיום', אבל מכך שיש בתורה גם את המלה "כהיום" וגם את המלה "כיום", חייבים לחלק ביניהם, גם על פי פשט. אם אני עושה ספירה של "היום" בכל התורה (137 כנ"ל), אני כולל "כהיום", אבל איני כולל "כיום" – אף שיש פתח ב-כ, שבמקום ה הידיעה. אני רואה שהם לא אותו דבר.

"כהיום" שייך לתיקון הברית, התשובה שלנו היום – "ויהי כהיום הזה ויבא [יוסף] הביתה לעשות מלאכתו וגו'". איך רש"י מפרש "כהיום"? היום המיוחד, יום אידם. כשאומרים "כהיום" הכוונה היום המיוחד, שממש כמו "היום", 'היינט', "אם בקולו תשמעו" תבוא הגאולה היום ממש, יש כאן יחוד היום, היום המיוחד. אבל איך מפרשים "כיום"? "כיום הזה", למה אחריו כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו"? מה הקשר? מה הקשר בכלל לפסוקים האחרים? רש"י מסביר על פי חז"ל, אבל על פי פשט לא מובן מה הסמיכות. חז"ל אומרים ש"כיום הזה" – כמו שהיום מאפיל ומאיר, ככה הקב"ה שהאפיל לנו בתוכחה, בגלות, "ויטשם... וישלכם את ארץ אחרת", היינו הגלות. כמו שהיום מאיר "כיום הזה", זהו יום בכלל, לא יום מיוחד. כאן הכוונה שכמו שהיום מאפיל ומאיר, כך הקב"ה שהאפיל לנו עתיד להאיר לנו.

ידוע שעל המלים "כיום הזה" יש מחלוקת ר"ע, רבי אליעזר ורשב"י – שלשה דורות – בנוגע לעשרת השבטים. רבי עקיבא אומר שאין להם חלק לעולם הבא וגם לא עתידים לחזור לעם ישראל. רשב"י, תלמידו, אומר שיש להם חלק לעולם הבא. רבי אליעזר, הרבי שלו, שהוא נוטה לחומרות בית שמאי אומר שכן עתידים לחזור. שניהם דורשים את "היום", רבי עקיבא דורש שכמו שהיום הולך ולא חוזר כך עשרת השבטים הולכים ולא חוזרים – הלכו, היום נגמר, פנה יום. דווקא רשב"י ורבי אליעזר מסבירים אחרת. רואים כאן איך הדורות משתנים – רשב"י לוקח את מה שהרבי שלו קבל מרבי אליעזר – הנכד כמו הסבא, הפוך מהאבא. בדיוק כמו בגנטיקה. רבי אליעזר ורשב"י אומרים ש"כיום" הכוונה מאפיל ומאיר, ורבי עקיבא אומר שכמו יום שהולך ולא חוזר.

כאן המקום להזכיר את המהפכה הרביעית. מהו היום מבצע גיור? שעשרת השבטים עתידים לחזור. מי שבפוטנציאל להיות גר מסתמא הוא מעשרת השבטים שהתבוללו בין העמים. אנחנו פוסקים – גם כאן, אנחנו בית דין – כמו רבי אליעזר הגדול וכמו רשב"י, "כיום הזה", כמו שהיום מאפיל ומאיר, כך עשרת השבטים צריכים לחזור, עוד לפני ביאת משיח. אנחנו מעט שבמעט, יש מליארד אנשים שצריכים לחזור – ואחרי שעשרת השבטים יחזרו אלינו – הסוף הוא "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו".

אומר החתם סופר שיש קץ "בעתה" ויש "אחישנה". קץ "בעתה" הוא נסתר, ידוע רק לה', "הנסתרת להוי' אלהינו". מתי השבטים יחזרו? אם "בעתה" זה נסתר, אבל אם רוצים "אחישנה" זה "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם [עד שנחדש עולם חדש בשנת תשע"ח] לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנגלות מתחילות ממאמץ שלנו לקרב את כל עם ישראל וגם עשרת השבטים, שצריכים לגייר אותם – הם גוים היום. לכן ציינו שיש עוד "יום" בפרשה, לא בתוך ה-יג אבל נמצא לפי המנין שלנו בין המדה הששית לשביעית, בין "ארך אפים" (ש"לבבו פונה היום") ל"ורב חסד", "ושבת עד הוי' אלהיך", מצות התשובה שהיא המדה השביעית. כלומר, אחרי "ארך אפים" יש עוד "אפים" אחד, "ויתשם מעל אדמתם... וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", ואז במקרה הגרוע "הנסתרת להוי' אלהינו" ובמקרה הטוב "והנגלת לנו ולבנינו", ואז מתחילה פרשת התשובה.

עם זה נוכל ללכת לסליחות, אבל קודם ברכת המזון.