חיפוש בתוכן האתר

פרצוף דוד המלך - שיעור חדש סיון באנגלית - י' סיון ע"ז – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

י' סיון ע"ז – ירושלים

פרצוף דוד המלך

שיעור חדש סיון באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף תכונות דוד

שלש הדמויות של שבועות

ברוכים הבאים לכולם. נקדיש את השיעור היום לדוד המלך, דמות מרכזית של חג השבועות שאנו יוצאים ממנו. לפני כמה ימים חגגנו את חג השבועות, זמן מתן תורתנו, והתעצמנו עם שלש דמויות חשובות ששייכות לשבועות: קודם כל, משה רבינו, שעל ידו נתנה לנו התורה; דוד המלך – שעליו נדבר היום – ששבועות הוא יום ההולדת שלו ויום ההסתלקות שלו, במלאות לו שבעים שנה, מיום ליום; והדמות השלישית של שבועות היא מורנו הבעל שם טוב, שגם הסתלק בשבועות – הוא לא נולד בשבועות, אלא ב-חי אלול, אבל הסתלק בשבועות – בגיל ששים ושתים.

הבעל שם טוב מייצג את תנועת החסידות, שהיא תנועה משיחית, שנועדה להביא את המודעות של עם ישראל להכיר שה' נמצא אתנו כאן ועכשו ועלינו רק להתקשר אליו מאד חזק ("בקשר חזק ואמיץ מאוד") ברצון לעבדו ובאמונה בטובו – וזה עצמו התנוצצות של ימות המשיח ומביא את המשיח בפועל ממש. דוד הוא מלך ישראל, "דוד מלך ישראל חי וקים" שממשיך מדור לדור. גם על משה רבינו כתוב "משה לא מת". כמו על יעקב, הבחיר שבאבות, שכתוב עליו "לא מת", כך כתוב על משה רבינו. שלש הדמויות הללו של שבועות הן נצחיות וכולן קשורות לתכלית בריאת העולם – הבאת הגאולה לעולם, הבאת המשיח לעולם. בכל אופן, היום נייחד את הדבור לדוד המלך.

דוד – דמות המלך המתוקן

בשיעורים האחרונים התייחסנו כל פעם לדמויות מרכזיות מהתנ"ך – האבות, משה רבינו והיום דוד המלך. המלך דוד הוא אב-טיפוס של נשמת המלכות. כל מה שמדברים עליו שייך לדרך בה ה' רוצה שתראה המלכות. מלכות יכולה להופיע בצורה מאד מוטעית. בתחלת הבריאה, לפי הקבלה, יש את עולם התהו שהוא בחינת מלכות, שבירת ומיתת המלכים דתהו – המלכים אשר מלכו בארץ אדום (ארצו של עשו) לפני מלוך מלך לבני ישראל.

בתרבות המודרנית אצל הרבה אנשים הרעיון של מלוכה הוא מאד זר. קודם כל, זו צורת שלטון לא דמוקרטית – זו לא הדרך בה חברה מודרנית ונאורה מתנהלת – ואכן היא זרה לחברה שלנו. אבל אנחנו כן מאמינים במלכות. למה? כי יש לנו תקוה שנמצא את המלך המתאים, כמו דוד המלך – דמות שונה מאד מאיך שהמלכים מצטיירים בדעתנו כאשר אנחנו לומדים היסטוריה.

כמו בשיעורים הקודמים, אנחנו רוצים לצייר את ה'פרצוף' של דוד המלך[ב], ספירה אחרי ספירה, כל הספירות-התכונות כפי שהן משתקפות בכחות הנפש שלנו. אחת משלש הדמויות של שבועות שהזכרנו, הבעל שם טוב, גם היה מאד קשור לדוד המלך, כי לפי המסורת החסידית הוא הנפש של דוד המלך. יש קשר פנימי מאד עמוק ביניהם, וכשאנחנו מתבוננים בדמות של דוד המלך בכמה מקומות נראה גם את הבעל שם טוב.

כתר: להאמין ולרצות מלכות; "אשת חיל עטרת בעלה"

דוד ושלמה – כתר וחכמה דמלכות

שני המלכים הראשונים של בית דוד הם דוד ושלמה. שלמה המלך מוגדר בתנ"ך כחכם מכל אדם ("ויחכם מכל האדם") – הוא שייך לספירת החכמה, אבל זו החכמה של המלכות. כל השושלת של דוד, מלכות בית דוד, היא השתלשלות המלכות. שני המלכים הראשונים הם דוד ושלמה. דוד המלך הכין את כל החומרים לבנין הבית, הזהב והכסף וכו'. כל המודעות שלו היתה מכוונת לבנין בית המקדש, לבנות לקב"ה מקום בארץ, "דירה בתחתונים" – זו היתה משימת החיים שלו. אבל, מכיון שהוא היה לוחם – ידיו דמים מלאו, אפילו שמדובר בדם של אויבי ישראל, שהמלחמה בהם היא מצוה, אף על פי כן – ה' אמר לו שהוא עצמו לא יבנה את הבית. אף שהבית יבנה על ידי בנך שלמה, ולא על ידיך, הוא יקרא על שמך – כתוב "ראה ביתך דוד" – אך אתה לא תוכל לבנות אותו בידיך. הבן, שלמה, הוא התגשמות מאוויו הכי פנימיים של דוד, לבנות את הבית – שניהם הולכים יחד.

מה היחס ביניהם לפי הספירות? המלך דוד הוא הכתר של המלכות. במלכות עצמה יש את השתלשלות כל עשר הספירות, כל כחות הנפש, והראשונה היא הכתר. אחר כך, בנו, הוא החכמה – אחרי הכתר באה החכמה של המלכות. שני אלה, דוד ושלמה, הם כמו שני הימים של ראש השנה. עשרת ימי תשובה מכוונים כנגד עשר הספירות של המלכות, הם ימי בנין המלכות של ה' – מלכות שמים וההשתקפות שלה במלכות דוד בארץ – ושני הימים הראשונים, שני ימי ראש השנה (שהם "יומא אריכתא", בסוד הקוצו-של-י וה-י – הכל אות אחת – של שם הוי' השייך למלכות), הם הכתר של המלכות והחכמה של המלכות, המקבילים ישירות לדוד ושלמה. לכן בהרבה תפילות אנחנו מייחדים אותם יחד, "דוד ושלמה". כל זה היה כדי לומר שהתכונה הראשונה של דוד המלך היא שהוא לא רק מלכות, בכלל, אלא ספציפית הוא הכתר של המלכות.

יותר מכל הספירות – אפילו מהאבות (שכנגד עיקרי מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים) – המלכות היא שרש נשמות ישראל. המודעות של דוד המלך היא המודעות הקולקטיבית שלנו. בפסיכולוגיה מדברים על לא-מודע קולקטיבי, אך יש גם מודע קולקטיבי – המודע (וגם הלא-מודע) הקולקטיבי של כולנו, כל נשמות ישראל בעולם, הוא נשמת דוד המלך, נשמת המלכות.

כתר מלכות: אמונה-תענוג-רצון במלכות

מה הכוונה שהוא הכתר של המלכות? בקבלה ובחסידות מוסבר שבכתר עצמו יש שלשה ראשים, והמושגים הפשוטים להסביר אותם הם אמונה-תענוג-רצון. אלה הם שלשת הראשים של הכתר. כמו שאמרנו קודם, בחברה המודרנית שלנו כאשר חושבים על מלך – יש לך מדינה, יש לך נשיא, יש לך ראש ממשלה, זה 'הולך', אבל במחשבה על מלך יש משהו מאד לא מקובל בדורנו – וכדי להתחבר למלכות, דבר ראשון צריך להאמין שיש בפוטנציאל נשמה שאכן מתאימה להיות מלך ישראל, להיות המלך שלנו, המלך שלי, להנהיג אותי, להיות המפקד העליון שלי, שיכול לתת לי פקודות ואציית לפקודות שלו. צריך להאמין בפוטנציאל של קונספט המלכות. זו האמונה במלכות – אמונה שיכולה להיות מלכות, שיש פוטנציאל כעת למלך טוב, כמו המלך דוד.

ננסה להסביר קצת יותר: הבעל שם טוב – שאמרנו שהוא מאד קרוב לדוד המלך – אמר שבדיוק כמו שיהודי צריך להאמין בה', במציאות ה', בכך שה' בורא את העולם ונותן את התורה, כך כל יהודי צריך להאמין ביהודי אחר. מה זאת אומרת להאמין? להאמין בפוטנציאל האין סופי שיש בו – פוטנציאל שאינך רואה, ולפעמים אתה רואה בדיוק להיפך, דברים שליליים, אבל עליך להאמין בטוב שלו, בניצוץ האלקי שבו, בכך שנשמתו היא "חלק אלוק ממעל ממש" בלשון אדמו"ר הזקן בתניא. כמו שהבעל שם טוב אמר שעלינו להאמין בכל יהודי, כך עלינו להאמין במלך ישראל הפוטנציאלי – עם ישראל מאמין שיש מנהיג שיבוא ויופיע וינהיג אותנו. יש למלך הזה עוד שם – משיח. ב-יג עיקרי האמונה של הרמב"ם העיקר השנים-עשר הוא האמונה במשיח, והאמונה הזו בהוה היא נשמת דוד במדרגה הכי גבוהה בתוכי, בתוך כל אחד מאתנו – האמונה במשיח.

אם אדם מאמין במשהו, ומתחיל לפתח במחשבת הלב את האמונה הזו, אם מדובר במשהו מאד טוב, אוטופיה, הנשמה שלו מתמלאת (בהוה) תענוג ממה שעתיד להיות. זו המדרגה השניה של הכתר. רק במחשבה שמפתחת את האמונה במשיח כבר מתמלאים תענוג, אין דבר יותר טוב מזה.

מה בא אז? אני רוצה לממש זאת במציאות, רוצה שזה יקרה. הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" כדי שזה יקרה. אם אני באמת רוצה שיקרה – אמסור את עצמי כדי שזה יקרה.

אלו הם שלשת הראשים של הכתר – קודם אמונה, אחר כך תענוג ואז רצון. רצון גורם ללקיחת אחריות – אם אתה רוצה שהדבר יקרה עליך לעשות משהו כדי שיקרה. כל שלש הרמות האלה הן נוכחות של דוד המלך בתוך כל אחד מאתנו.

"אשת חיל עטרת בעלה"

בחדש שעבר, כאשר דברנו על יצחק אבינו, האב השני, הזכרנו לימוד מאד עמוק וחשוב מהאריז"ל, גדול המקובלים – שבתחלה יצחק היה נשמה של נקבה בגוף של זכר. בעקידה יצחק קבל גם את החלק הזכרי שאפשר לו להתחתן (ובאותו רגע נולדה בת זוגו, רבקה אמנו). יש משהו בדוד המלך אפילו יותר מזה. הוא לא עובר מטומורפוזה, מההתחלה עד הסוף דוד המלך, אפילו שהוא זכר – הוא דמות נשית. יש משהו יסודי בנשמת דוד המלך שהוא נקבי. הוא לא צריך להשתנות, כך הוא צריך להיות תמיד.

בסוף מלכות בנו, שלמה, היה מרד על ידי המלך הראשון של מלכות הצפון של ישראל, ירבעם. הוא היה נשמה מאד גבוהה, והוא מאד ירד מהדרך – נעשה מלך רשע (חוטא ומחטיא את ישראל). אבל כיון שהוא היה נשמה מאד גבוהה, חז"ל אומרים שבאיזו נקודה ה' לקח אותו ואמר לו – בא ונטייל אני ואתה ודוד המלך בגן עדן. הזמנה – ה' הזמין את המלך ירבעם, המלך הראשון של ממלכת הצפון, לטייל אתו ועם דוד המלך, שלשתנו יחד. איך ירבעם הגיב להזמנה? הוא שאל "מי בראש?". ה' אמר לו – דוד בראש. כשהוא שמע שדוד בראש הוא אמר – לא, איני מקבל את ההזמנה. זו היתה תחלת הנפילה שלו.

מה הסוד שעומד מאחורי הסיפור הזה שמספרים חז"ל? הסוד הוא שירבעם בא מאפרים, בנו של יוסף, שמייצג את הכח הזכרי בעם ישראל. אבל דוד המלך הוא המלכות, שבעיקרו הוא דמות נשית. לכן, מסביר האריז"ל, שאלת ירבעם היא מי בראש – האיש או האשה? ירבעם אומר – גברים מנהלים את העולם, הם בראש, אני צריך להיות בראש כי אני הגבר. ה' אומר לו – אתה צודק (הוא ידע קבלה, ידע מה שהוא מדבר), אתה איש והוא אשה, אבל הוא בראש. בלשון צחות אפשר לומר שזה מקור הביטוי "נשים תחלה". כשהוא שמע זאת, שאשתי יכולה להיות גבוהה ממני – הוא אמר שלא רוצה זאת, לא מוכן לקבל גזרה כזו. כך האריז"ל מסביר.

מה זה אומר? כתוב "אשת חיל עטרת בעלה". יש משהו בדמות הנשית שהיא הכתר של הבעל, והדבר מתגלה בנשמת דוד. על כך אמרנו שדוד הוא הכתר של המלכות עצמה (הספירה הנשית בכלל) – לא רק שהוא הכתר הפרטי של פרצוף המלכות, פרצוף האשה בפני עצמה, אלא שהוא משקף את העובדה שהדמות הנשית היא הכתר של הדמות הזכרית, ולכן "בן ישי בראש".

"עד דוד הגדיל"

צריך להתבונן בענין לעומק, כי כאשר אמרנו שליצחק היתה נשמה נשית בגוף זכרי אמרנו שהדבר מנע ממנו להתחתן. לכן היה צריך להוסיף לו ממד חדש לנשמה, ממד זכרי, כדי שיוכל להתחתן. אבל זו לא בעיה של דוד המלך – הוא נשא הרבה נשים, אולי אפילו יותר מדי (אף על פי ששמר על ההגבלה של התורה לא לשאת יותר מח"י נשים) – ועם כל זאת, הוא נשמה נקבית.

יש סיפור מפורסם ובעל משעמות רבה אודות דוד המלך – אהבתו לחבר זכר, יהונתן. יהונתן הוא בן מלך, יורש העצר, הבן של המלך הקודם, שאול. בהתחלה שאול אהב את דוד. אחר כך, מתוך קנאתו, האהבה התהפכה לשנאה והוא רצה להרוג אותו, אבל הבן אהב אותו אהבת נפש – "ונפשו קשורה בנפשו". חז"ל מביאים את האהבה שלהם כדוגמה לאהבה הכי גדולה, "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה נקיה. סיפור האהבה הזה עצמו – שכמובן אין בו יחסים גופניים – הוא סיפור אהבה בין גברים. אבל, אומר האריז"ל, בכל מערכת יחסים יש מישהו שהוא יחסית הזכר ומישהו שהוא יחסית הנקבה – כאן יהונתן הוא הזכר ודוד המלך הוא הנקבה, ובסיפור הזה גופא כתוב "עד דוד הגדיל". דוד מתחיל יותר נמוך, יהונתן הוא הבן של המלך ויורש העצר, אבל דוד שהתחיל מתחתיו הגדיל ועלה מעליו. יש ביניהם אותו יחס כמו בין דוד לירבעם – בחינת "אשת חיל עטרת בעלה", שהדמות הנשית עולה מעל הדמות הגברית.

כל אלה דוגמאות לכתר של דוד.

חכמה: תורת דוד

השביעי בשושלת מסירת התורה

כעת נמשיך עם המדרגה הבאה במלך דוד – החכמה. אפילו שאמרנו שבנו, שלמה המלך, הוא החכמה שבמלכות – אבל דוד עצמו הוא מאד-מאד חכם. כשפותחים את תחלת משנה תורה לרמב"ם מוצאים שהוא מונה את כל שושלת קבלת התורה מדור לדור, כאשר בכל דור יש נשמה אחת שהיא מקבלת התורה באותו דור ומעבירה אותה לדור הבא. שלמה, החכם באדם, לא מופיע שם. הייתי חושב ששלמה המלך הוא כל כך חכם שהוא היה צריך להיות אחד ממקבלי התורה, אבל הוא לא מופיע שם. אבל אביו, המלך דוד, כן מופיע שם. יש משהו מאד מיוחד בקבלת התורה בדור שלו. באמת, דוד המלך נולד ונפטר ביום קבלת התורה, בשבועות. יש משהו בדוד המלך שהוא מקבל את התורה בדורו ומעביר אותה לדור הבא.

על התורה בכלל כתוב "אורייתא מחכמה נפקת" – התורה יוצאת מהחכמה האלקית של ה', היא מבטאת את חכמת ה'. אם נשמה מקבלת את כל התורה, היא המקבלת (ב-ה הידיעה) של התורה באותו דור ומעבירה אותה לדור הבא, ברור שזו החכמה של אותה נשמה.

גם בענין של מסירת התורה יש משהו מאד מיוחד בדוד. דוד הוא השביעי בשלשלת. הרמב"ם לא מונה את משה כראשון. אתמול, בשבת, התחלנו שוב לקרוא וללמוד מהתחלה את פרקי אבות בפעם השניה, והוא מתחיל "משה קבל תורה מסיני וכו'". משה הוא המקבל הראשון, אבל הוא לא תחלת השושלת – התורה מגיעה מסיני, מהקב"ה עצמו. כך הרמב"ם מונה את הדורות, הראשון הוא "הוי' אלקי ישראל", השני הוא משה – המקבל הראשון מה' – מספר שלש הוא יהושע, מספר ארבע הוא פינחס, מספר חמש הוא עלי הכהן הגדול, מספר שש הוא שמואל הרמתי, מספר שבע הוא דוד המלך – "כל השביעין חביבין". שמואל הרמתי משח את דוד המלך (וכמו שכתוב בתחלת שירת חנה אם שמואל, "רמה קרני בהוי'", שהולך על משיחת דוד המלך על ידי שמואל). הוא לא רק משח אותו למלכות, לא רק השרה עליו רוח הקדש וגילה בו את הפוטנציאל העמוק של המלכות, אלא גם מסר לו את התורה, את כל התורה כולה. שמואל הוא דמות מאד מיוחדת, הוא שקול כנגד משה ואהרן יחדיו, הוא הששי בשושלת שמתחילה מה' ודוד הוא השביעי[ג].

הבא אחרי דוד המלך הוא אחיה השילוני[ד] – הוא מקבל מדוד – ולא שלמה המלך בנו של דוד. אנחנו יודעים שאחיה השילוני הוא המורה הרוחני של רבי שמעון בר יוחאי ושל הבעל שם טוב. אם כן, יש משהו מאד מיוחד אצל דוד המלך ביחס לתורה.

"'והוי' עמו' – שהלכה כמותו בכל מקום"

במה עוד מתבטאת חכמת התורה של דוד? באותו רגע ששמואל הנביא משח את דוד המלך שרתה רוח רעה על המלך הקודם, שאול המלך. עבדי שאול אמרו לו שכדי להעביר ממנו את הדאגה והרוח הרעה יחפשו עבורו מישהו "יֹדע נגן", לא רק מוזיקאי מומחה אלא מישהו שיודע לנגן מוזיקה שתמתיק את הרוח הרעה, את הדאגה וכו'. במקום אחד כתוב "יֹדע נגן" ובמקום אחר "מיטיב נגן" – שיודע לנגן טוב, עוד יותר מדגיש את כח ההמתקה בנגינה שלו. בדקו הרבה ומי שנבחר הוא המלך (העתידי) דוד.

כאשר הוא מוצג על ידי אחד מנערי שאול מציינים אותו בשש תכונות שונות[ה] – אין עוד דבר כזה בתנ"ך, שמתארים מישהו בכל כך הרבה תארים ושבחים. זהו תיאור יחודי של דוד בתחלת דרכו. יש כאן נער צעיר שהוא "ידע נגן" – קודם כל, הוא יודע לנגן, להמתיק את הרוח הרעה שלך. אבל זה לא מספיק, יחד עם מה שהוא "ידע נגן" הדבר השני שהוא גם "גבור חיל". דבר שלישי, הוא "איש מלחמה" – אלה שני דברים, הוא גם "גבור חיל" וגם "איש מלחמה", אסטרטג שיודע טכסיסי מלחמה. הדבר הרביעי, שהוא "נבון דבר" – נבון ביחס לדברים פרקטיים, חכם ומבין איך לארגן. דבר חמישי, הוא "איש תאר", הוא יפה. דבר ששי, "והוי' עמו".

ששת הדברים האלה מתחילים מ"ידע נגן" ומסיימים ב"והוי' עמו". את הרוב מבינים פחות או יותר, אבל מה פירוש ש"הוי' עמו"? ההסבר הפשוט שהוא מצליח, כמו שכתוב על יוסף שהוא "איש מצליח" – הוא "בר מזלא", כל מה שהוא לוקח בידים מצליח לו. אבל חז"ל אומרים שהכוונה לא רק לכך, אלא שלומר ש"והוי' עמו" היינו שיש לו את היכולת "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – כאשר הוא לומד נושא בתורה הוא יודע איך להגיע להכרעה הנכונה של ההלכה. אדם יכול להיות מאד חכם, נבון וידען בכל התורה, אבל כשהוא מגיע להכרעה פרקטית – פסק הלכה – הוא לא מכריע נכון. בכל דבר בתורה יש הרבה דעות, והחוש הפנימי איך לבחור נכון מבין כל הדעות, לדעת מה ה' רוצה בסיטואציה המסוימת הזו, מה הוא פסק ההלכה – הוא סוג של רוח הקדש, תכונה מאד מיוחדת ונדירה עליה כתוב "והוי' עמו". שה' עמך אומר שאתה יודע מה ה' רוצה כעת, מה התורה רוצה שתעשה ברגע הזה.

חז"ל ממשיכים לספר ששאול אמר שכל התכונות נמצאות אצל יהונתן בנו, עד שהגיעו לשבח הששי – "והוי' עמו", אז הוא נסוג אחר, חלשה דעתו, זו תכונה שאין ליהונתן[ו]. על כל תכונה קודם אמר שגם ליהונתן יש אותה. אם יש לך את התכונה הזו – שה' עמך, לדעת מה ההלכה בכל סיטואציה – או שאתה משבט לוי או שבט יששכר, מחכמי התורה, או שיש לך פוטנציאל מלכותי. אם ה' אתך או שאתה מהלויים, או שאתה מהסנהדרין – כמו שבט יששכר – או שאתה מלך. כששאול ראה זאת הוא הבין שהנער הזה לא סתם נגן מוזיקה, אלא הוא מתחרה בי כי הוא מלך בפוטנציה, אפילו יותר מהבן שלי.

זו חכמה שיש לדוד המלך שאפילו לבנו שלמה אין, מדרגת "והוי' עמו" – "הלכה כמותו בכל מקום". לכן דוד הוא מקבל התורה ומוסר אותה הלאה לאחיה השילוני. שוב, דוד הוא בין שמואל הנביא לאחיה השילוני, המורה של אליהו הנביא, שהוא המורה של אלישע. אלה שלשת הנביאים הגדולים בנביאים הראשונים, שמתחילים מאחיה. הרמב"ם אומר שאחיה חי חיים מאד ארוכים, הוא היה ילד במתן תורה, מאות שנים קודם, אבל הוא קבל את התורה רק הרבה אחר כך, מהמלך דוד. הוא הנביא שמסר, בשליחות ה', את מלכות הצפון לירבעם.

בכל אופן, אמרנו שהחכמה של דוד היא התורה שלו. יש שני ענינים מאד חשובים בתורה של דוד שהם החכמה שלו: אחד, שהוא השביעי מה' במסירת התורה. והשני, ש"'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" – דעתו מכוונת בדיוק להלכה, רצון ה', במציאות הספציפית, מתוך הרבה דעות שונות וסותרות בענין.

בינה: "נעים זמִרות ישראל"

"נעים זמִרות ישראל"

נמשיך לספירה הבאה של מלכות דוד, הבינה. ברשימה של שבחי דוד הוא נקרא גם "נבון דבר" – בעל הבנה בענינים פרקטיים, גם שייך לבינה. אבל מה שאולי הכי מבטא את הבינה שלו הוא הכינוי שלו "נעים זמִרות ישראל". הוא לא רק נגן, אלא המשורר של עם ישראל. לשיר בעברית לא מתייחס רק למוזיקה וואקלית אלא כולל גם מילים, לשיר שירים. כל השירים של הלויים במקדש הם התהלים של דוד, "שירי דוד", והתפלות במקדש באות מהכח האלקי של דוד – זו הבינה של דוד המלך, פרצוף אמא. הבינה נקראת בתורה, בתנ"ך, נועם. על כך קוראים לדוד "נעים זמִרות ישראל". הוא עצמו אומר בתהלים כ"ז – בפרק שאומרים מאלול עד הושענא-רבה – "אחת שאלתי מאת הוי'[ז]... שבתי בבית הוי' [הוא רוצה לבנות בית לה' ולשבת בו] כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". עוד פרק חשוב בתהלים, פרק צ, חותם "ויהי נעם אד' אלהינו עלינו". הנעם הזה הוא פרצוף אמא בקבלה.

יש לנו שני פרצופים, אבא ואמא, "תרין ריעין" שהולכים יחד – היותו מקבל התורה ו"הלכה כמותו בכל מקום" ובו-זמנית הוא "נעים זמירות ישראל" – לימוד תורה ואמירת תהלים, הם הולכים ביחד. כשנגיע למלכות נדבר על התפלה של נשמתו, השתפכות הנפש, אבל כאן, הזמירות הנעימות שהוא שר שייכות ל-ה עילאה שבשם, הנוקבא העליונה בקבלה. שוב, תורה מימין, פרצוף אבא, ושירת שירים משמאל, פרצוף אמא (בסוד "ועבד הלוי הוא [דרגת אמא עילאה]", עבודת הלוים "לארמא קלא" בשירת תהלות דוד בבית המקדש). החכמה והבינה הם המח הימני והמח השמאלי.

דוד – האמצעי

יש עוד דבר מיוחד בבינה של דוד המלך: האריז"ל אומר שהמלך דוד הוא גלגול של אדם הראשון. הוא הנשמה שבין אדם הראשון למשיח – אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, הכל תיקון – והוא ראשית תיקון נשמת אדם, כאשר סיום התיקון הוא אצל המשיח. מה הלימוד הזה אומר לנו? שענינו של דוד להיות נקודת האמצע בין תחלת ההיסטוריה לסוף ההיסטוריה, הוא האמצע. יש בקבלה מושג של ראש-תוך-סוף – הראש הוא אדם, הסוף הוא משיח, ובאמצע נמצא דוד.

המושג אמצע שייך לבינה, כי בינה היא המח האמצעי. בינה בעברית היא מלשון 'בין', באמצע. כך מסביר האבן עזרא, שהפשט של בינה הוא המח האמצעי. הדבר משתקף בכך שדוד המלך הוא נקודת האמצע של ההיסטוריה. כל ההיסטוריה של התנ"ך – ספר מלכים וספר דברי הימים – היא היסטוריה של המלכים, זהו עיקר ההיסטוריה. מלך אחרי מלך, מלכות אחרי מלכות, ממשלה אחרי ממשלה – זו היסטוריה. המלך דוד הוא נקודת האמצע של ההיסטוריה, ולהיות אמצע ההיסטוריה אומר להיות נשמה של הבינה.

אמצע ההיסטוריה

באיזה שנה נולד דוד? אדם הראשון נולד בתחלת הבריאה, שנת אפס (או אחת, אבל כעת נקרא לה אפס). המלך דוד נולד – מאד קל לחשב – בשנת 2854 (וכמפורש בספר סדר הדורות). אם הוא האמצע בין אדם למשיח, נחשב מתי נולד המשיח... עוד 2854 בהמשך. לאיזה שנה מגיעים? ה'תש"ח. מה זה אומר? אף אחד לא יודע? כולם שכחו מה קרה בשנת תש"ח? אם שמים את הולדת דוד כאמצע ההסיטוריה, הסוף הוא 1948 בלוח האזרחי (לציין שבשנת 1948 לבריאת העולם נולד אברהם אבינו, היהודי הראשון).

אבל זו רק הולדתו של דוד. בן כמה היה דוד כשהוא החל למלוך על כל ישראל? המלך דוד הוא דמות נשית. הוא צריך לתקן את שתי הדמויות הנשיות העיקריות של התנ"ך – רחל ולאה, שתי האחיות. הוא עולה מלמטה, כל הענין של מלכות דוד הוא מלמטה למעלה, ולכן קודם הוא צריך להזדהות עם רחל ולתקן אותה. רחל היא חברון, לכן דוד התחיל למלוך שבע שנים בחברון, כדי לתקן את רחל, ואחרי שבע שנים שם הוא הגיע לירושלים. בשנים בחברון הוא לא מלך על כל עם ישראל אלא רק על שבטו, שבט יהודה. אחרי שבע השנים האלה, בגיל 37, הוא הגיע לירושלים, שהיא סוד לאה, ושם הוא מלך על כל עם ישראל, כל שנים עשר השבטים. נמצא לפי זה ששנת 2891 (2854 ועוד 37) – זו נקודת האמצע בין 'מלכות' אדם (שמלך על כל העולם כולו תכף עם בריאתו) למלכות משיח (על כל ישראל).

האריז"ל אומר שעד שהוא הגיע לירושלים הוא עוד לא היה במדרגת מלכות דאצילות. בעולם האצילות אין מודעות נפרדת, וגם בשבע השנים בחברון הוא היה עוד בעולמות התחתונים. רק כאשר הוא הגיע לירושלים – לתיקון לאה, הנוקבא העליונה – הוא עלה למלכות דאצילות. אם אמצע ההיסטוריה הוא תחלת מלכות דוד, מתי יגיע הסוף, ביאת מלך המשיח שימלוך על כל ישראל (ועל כל העולם כולו)? בשנת 5782, עוד חמש שנים. [אפשר לומר שהוא הנקודה האמצעית.] נכון, ואז יכול להיות מוקדם יותר, ובכלל אם נחשב את בריאת אדם הראשון משנת 1 אז הכל זז בכמה שנים מוקדם יותר. כל זה היה בשביל לומר שיש משהו בדוד שהוא אמצעי, אמצע ההיסטוריה (ששייכת בכלל לספירת הבינה, סוד ההשתלשלות ו"קורא הדורות מראש" כנודע), ולהיות אמצעי שייך בקבלה לבינה, המח האמצעי.

דעת: רבן של בעלי רוח הקדש

בין נבואה לרוח הקדש

המדרגה הבאה של דוד המלך היא דעת. יש שלשה מוחין – חכמה, בינה ודעת. ביחס לבצלאל, בונה המשכן – שלפי חז"ל דוד המלך עצמו הוא צאצא שלו מצד אמו (בצלאל הוא גם משבט יהודה, והוא נין של מרים, שממנה יוצאת מלכות דוד, דרך בצלאל) – כתוב שה' מלא אותו בחכמה, בתבונה ובדעת. רש"י מסביר בפשט שחכמה היא מה שאדם למד מרבו, בינה היא מה שאדם לומד דבר מתוך דבר (כח האינדוקציה), אבל על דעת רש"י אומר שהיא רוח הקדש. נשמע מאד דומה לתכונה שהזכרנו, "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום". אבל יש משהו בנוסף לכך שהוא בעל התורה ו"נעים זמירות ישראל" – האריז"ל אומר שהוא "רבן של כל בעלי רוח הקדש", הוא הראשון והעיקרי בבעלי רוח הקדש. כמו שמשה הוא "רבן של כל הנביאים" – בשבועות אנחנו מתעצמים גם עם משה וגם עם דוד המלך – כך דוד המלך הוא "רבן של כל בעלי רוח הקדש".

מה ההבדל בין נבואה לרוח הקדש? זהו נושא מאד עמוק בקבלה. נבואה היא אור שיורד מלמעלה למטה, "אור ישר", ששומעים ישירות מה שה' מדבר אליך, ואז אפשר להביא את דברי ה' ששמעת לצבור. אבל רוח הקדש היא משהו שמופיע מבפנים – משהו שבא מתוך הנשמה שלך. לא שומעים ישירות את קול ה', אלא משהו שבא מבפנים, עולה מלמטה למעלה בדרך של "אור חוזר". משה ודוד, שניהם הולכים יחד. המשיח, שמסיים את ההיסטוריה, הוא נשמת משה בגוף של דוד. גם רוח הקדש שייכת לכך שדוד הוא דמות נשית, כי אור חוזר הוא תכונה נשית. האור החוזר עולה בסוף למעלה מהאור הישר ("כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"), כמו שאמרנו קודם על "אשת חיל עטרת בעלה" ו"עד דוד הגדיל".

רוח הקדש – מלמטה עד למעלה

שוב, בדעת דוד המלך הוא "רבן של כל בעלי רוח הקדש". מהי רוח הקדש? הבעל שם טוב – השלישי מבין שלש הנשמות של שבועות – אומר שיש הרבה דרגות של רוח הקדש. המדרגה הכי גבוהה מתקרבת לנבואת משה, אבל המדרגה הראשונה והכי נמוכה של רוח הקדש היא שאדם יכול לסמוך על המושכל הראשון שלו – שהוא יכול ללכת על המחשבה הראשונה שעולה לו בנושא מסוים, אפשר ללכת עליה, היא האמת. הוא לא שומע את דברי ה', הדברים עולים מתוכו באופן ספונטאני, בדרך של השראה.

זה נותן קצת 'חוש' מהי רוח הקדש – שמחשבה ראשונה היא אמת. מי שלומד תורה לא צריך לחשוב שהמחשבה הראשונה שלי נכונה. ההיפך, המחשבה הראשונה היא הוה-אמינא שבדרך כלל אינה נכונה, צריך להקשות ולהתבונן עד שמגיעים למחשבה שניה או שלישית או רביעית שהיא נכונה. אבל רוח הקדש מתחילה מכך שהמחשבה הראשונה שלי היא אמת, שאפשר לסמוך על המושכל הראשון. "רבן של כל בעלי רוח הקדש" הוא דוד המלך, וגם זו סבה שאמרנו קודם שדוד הוא המודעות העמוקה והפנימית של כל עם ישראל, כי לכל אחד מאתנו יש רוח הקדש – ניצוץ של דוד המלך בתוכנו.

השרש של הדעת הוא בכתר. כשסופרים עשר ספירות – אם מונים את הכתר לא מונים את הדעת ואם מונים את הדעת לא מונים את הכתר, כי דעת היא ביטוי של הלא-מודע בתוך המודע עצמו. ידוע הרמז ש-חכמה נבואה שוה קבלה. אמרנו שדוד הוא "רבן של כל בעלי רוח הקדש", אם כן יש שלשה דברים – חכמה (חכם עדיף מנביא), נבואה ורוח הקדש. חכמה היא חכמה, נבואה היא בינה ורוח הקדש היא דעת – הפנים הם חכמה-נבואה והאחור רוח הקדש. והנה, חכמה נבואה רוח הקדש = 760 = כתר חכמה בינה, רמז הבא ללמד שהשרש האמתי של הדעת הוא בכתר. באמת רוח הקדש = 623, כתר ועוד 3, ואילו נבואה שוה 64, בינה מינוס 3. ללמד שיש משהו ברוח הקדש של דוד שלמעלה גם מהחכמה וגם מהנבואה, לכן הוא עתיד להיות משיח שגדול ממשה ברוח הקדש (ובכלל גדול ממשה, הגם שבנבואה משה גדול ממנו). החוש של המשיח הוא חוש הכתר, "מורח ודאין", שלא נאמר אצל משה רבינו. המדרגה הכי נמוכה של רוח הקדש היא לסמוך על המחשבה הראשונה, כמו שאמרנו, ותכלית רוח הקדש היא "מורח ודאין".

 

כעת ננסה להסביר בקיצור. במקום אחר הסברנו בהרחבה את שבע הספירות התחתונות של דוד המלך. היום הקדשנו את עיקר השיעור לספירות הגבוהות יותר, כתר-חכמה-בינה-דעת. רוב המידע על שבע הספירות התחתונות של המלכות קשור לסוף ימי ספירת העומר – דברים שהסברנו בשבוע האחרון, השבוע של דוד המלך, בספירת העומר.

חסד: אוהב ואהוב

הדוֹד האוהב

התכונה הראשונה היא אהבה. אחד הדברים החשובים ביחס לדוד שהשם שלו בניקוד אחר מבטא אהבה. בנו שלמה כתב שלשה ספרים, והגדול שבהם הוא שיר השירים, שם האוהב נקרא דוֹד, האוהב של שיר השירים. אמרנו שהוא נשמה נקבית, אבל אין לו בעיה לשאת אשה – הוא נשוי לכמה נשים. יש בתנ"ך שבע נשים שמופיעות בשמן בפירוש, ולפי חז"ל הוא נשא 18 נשים, הכי הרבה שמותר למלך לפי התורה, שמזהירה "לא ירבה לו נשים". האשה הראשונה שלו שמופיעה בתורה היא בת שאול המלך עצמו, מיכל בת שאול, והאחרונה היא בת שבע, אמו של שלמה, ובאמצע יש את אביגיל, אחת משבע הנביאות של עם ישראל.

שוב, הוא אוהב, והשם שלו – דוִד, הוא גם דוֹד, האוהב של שיר השירים, "דודי" (כמו שאומרים בקבלת שבת – "לכה דודי לקראת כלה"). דוד יכול להיות בעברית גם אחי-האב/האם וגם אוהב. מה הקשר? לפי התורה הנישואין הכי מובחרים הם לבת אחות. האהבה הטבעית הכי גדולה בתורה היא לאחות (אהבה שנקראת "חסד" בתורה), אבל אותה אסור לשאת על פי תורה. נישואין לבת אחות הם היחסים הכי קרובים שהתורה מאפשרת בהם נישואין. לאחיין אסור לשאת את דודתו, אבל נישואין של דוד לאחיינית מותרים ומומלצים. זהו סיפור האהבה הכי גדולה, השיא של הנישואין.

דוד האהוב

עוד ענין: כשמחפשים בכל התנ"ך אין שום מקום מפורש בתנ"ך שמוצאים שדוד אוהב מישהו, אבל על חמשה כתוב בפירוש בתנ"ך שאוהבים אותו. אין אצל מישהו תופעה כזאת, דוד הוא הדמות הכי אהובה בתנ"ך. למה אנשים אוהבים את דוד? יש מי שמנסים, ח"ו, למצוא דברים שליליים בדוד – לצד העובדה שהוא שפך דמים רבים ומעשה אוריה ובת שבע ועוד. אחרי הכל, אנו מוצאים שהוא הכי אהוב, עם כל הדברים הבעיתיים שיש סביב הדמות שלו. הוא הדמות הכי כריזמיטית בתנ"ך, מה שכולם אוהבים אותו גם קשור לכך שהוא דמות נקבית – מי שכולם אוהבים אותו הוא דמות נשית.

על שאול, לפני שרצה להרוג אותו, כתוב "ויאהבהו מאד" – הוא מאד אהב את הנער הצעיר שבא לנגן לפניו להמתיק את הרוח הרעה. הוא הראשון שאוהב אותו. אחר כך, השני שאוהב אותו הוא יהונתן, עד ש"נפשו קשורה בנפשו". האוהבת השלישית של דוד היא מיכל בת שאול, אשתו הראשונה. האהבה הבאה שכתוב על דוד היא שכל עם ישראל, יהודה וישראל, "אוהבים את דוד" – האהבה מתפשטת לכולם. אחרי כל זה יש אוהב חמישי – חירם מלך צור, שעזר (הוא או בנו) למלך שלמה לבנות את המקדש. כלומר, אפילו העולם הלא-יהודי אהב את דוד.

שלש הדמויות הראשיות של המלכות הקודמות אוהבות את דוד – המלך עצמו, בנו יורש העצר ובתו. אחר כך כל עם ישראל אוהב את דוד, ובסוף גם העולם הלא-יהודי אוהב את דוד. כולם אוהבים את דוד. אפילו שלא כתוב שהוא אהב מישהו, ברור ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – אם הוא מעורר אהבה סימן שהוא מאד אוהב בעצמו. הוא דמות של אהבה, כל האהבה שבעולם מופנית אליו, ואז הוא משקף אותה חזרה כאור חוזר. זהו משהו מאד עמוק של אהבה אצל דוד, הדוֹד.

גבורה: הריגת גלית

גבורה היא הפעולה הציבורית הראשונה שלו – שהוא הרג את גלית. בתחלת השיעורים באנגלית היה לנו שיעור על דוד וגלית. זו הגבורה.

תפארת: רועה רחמן

תפארת היא הרחמים של דוד. יש מנהיגי ישראל שנבחרו כי הם רועי צאן – להיות רועה צאן מבטא את מדת הרחמים של המנהיג. על משיח כתוב "כי מרחמם ינהגם". מנהיג ישראל הוא הנשמה שהכי מרחמת על כל העם שלו. שלשת הרועים הם משה רבינו, יעקב אבינו ודוד המלך[ח] – כולם היו רועי צאן, וחז"ל מספרים סיפורים על כל אחד מהם איך התבטאו הרחמים הגדולים שלו על הצאן.

נצח: נצחון ונצחיות

תיקון הנצח

הספירה הבאה היא הנצח של דוד המלך, שמתבטאת גם בנצחונות שלו במלחמות וגם בנצחיות המלכות שלו (עליה נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'"), כפי שאנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים". יש שתי שמועות באריז"ל איזו ספירה תקן דוד – לפי שמועה אחת דוד עצמו (על ביתו נאמר "נצח ישראל וגו'") תקן את הנצח ולפי שמועה שניה שמואל תקן את הנצח (כאשר אמר "נצח ישראל וגו'") ודוד תקן את ההוד. "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – באמירת "נצח ישראל" תקן שמואל את הנצח עבור דוד, ודוד הוסיף לכך את ההוד שהרי נצח והוד הם "תרין פלגי גופא". הבטחון של דוד הוא בטחון פעיל, השייך לנצח – לרדוף את האויבים ולהשמיד אותם ("ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם").

חולשת החינוך בבית דוד

חז"ל אומרים ש"דוד בשתים ולא עלתה לו", ויש בסוגיא עוד כמה הו"א של עבירות שעשה – כמו שנאמר במלכות, שהוא מסובך הרבה – סוגיא שלמדנו בעבר[ט]. יש עוד משהו שחז"ל אומרים שלא היה בסדר אך לא נחשב כעבירה, אבל מסביר את בעיות בית דוד לדורות – "ולא עצבו אביו מימיו", שלא חנך את הילדים שלו. כל מה שאנחנו מדברים על חינוך ילדים, ככלל גדול בתורה – רואים שדוד לא היה מחנך טוב. היום מבחינה חברתית זה אולי הדבר הכי גרוע אצל דוד המלך. אם הוא לא היה מחנך – זה נוגע לכל הדורות, כל ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

מכאן רואים גם את החידוש של ההבטחה הזאת, ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" אף על פי שאתה לא מחנך את הילדים – בדיוק הפוך מאברהם אבינו, "כי ידעתיו וגו' למען אשר יצוה את בניו וגו'". כל זכות היהדות מתחילה מאברהם בכך, ודוד פגם בנקודה העיקרית של אברהם. פלאי פלאים. אפילו את שלמה, החכם מכל אדם, הוא לא חנך לשמור את התורה. כתוב בפירוש על אדוניה, ומה היה חטאו? שאמר "אני אמלוך" – מקור ה"אנא אמלוך", ההשתקפות בעם ישראל שכל ה-ז מלכין קדמאין דמיתו, כל מלכי התהו. בכך דוד שייך לעשו, ה"אדמוני" (כדלקמן פרק ב). עשו הוא אדום, וכתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום [דווקא] לפני מלוך מלך לבני ישראל" – הכל אדום-אדמוני. שם הבעיה היתה שכל אחד אמר "אנא אמלוך", חטא אדוניה בשל אי-החינוך של דוד[י].

מכאן יוצא שעיקר החינוך של המלכות הוא להיות רגיש לגאוה, כמו שאנחנו תמיד מסבירים שהמלך "משפיל גאים ומגביה שפלים". דוד הוא באמת בתכלית השפלות, יש לו חוש מי גאה ומי לא גאה. כנראה שהוא מפעיל את החוש כלפי חוץ, על השרים שלו, אבל צריך לדעת איך להפעיל על הילדים שלו. אנחנו תמיד מסבירים בעשרת המבצעים שמבצע חינוך הוא הנצח, "ברא כרעא דאבוה", "נצח ישראל". דוד לא שמר על הנצח והיה צריך משהו על-טבעי לגמרי, הבטחה מה', שאף על פי כן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אם היה אדם – על פי טעם ודעת – לא מגיע לו נצח, כי לא מחנך את הילדים.

הוד: "הוד מלכות"

ההוד של דוד הוא התאמת הכתר לראש שלו (מה שהכתר "הולם" אותו). אתה לא יכול להכנס לחנות כובעים ולקנות כתר כמו שאתה קונה כובע. התאמת הכתר הנסית לראש היא ההוד של דוד המלך, "הוד מלכות" (ביטוי הנאמר בפירוש על שלמה בנו אך מקורו בדוד).

יסוד: תשובה על פגם הברית

היסוד של דוד שייך לסיפור של דוד ובת שבע, שם יש פגם בספירת היסוד והתשובה שלו היא תיקון היסוד, תיקון הברית. הוא נותן את הכח לכל או"א מאתנו ("לא היה דוד ראוי לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד", כלומר לתת כח לכל אחד ואחת בפרט לעשות תשובה מהמקום בו הוא נמצא) לעשות תשובה בכלל ועל ענינים של פגם הברית בפרט. זהו היסוד של דוד המלך.

מלכות: תפלה, שפלות, יציאה מהקליפות וחן

שפלות דוד ותפלתו

המדה האחרונה, המלכות שבמלכות, היא מדתו הפנימית – השפלות. הוא גם סמל של הירח, והאות העיקרית שלו – דלת – אומרת "דלית ליה מגרמיה כלום", זו תכונה של הירח, אין לו שום דבר משלו, הכל בא מה'. כשאנחנו מברכים את הלבנה כל חדש אנחנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים", זו המלכות.

דוד הוא גם התפלה (עד שהוא מזוהה בעצם עם התפלה – "ואני תפלה") – בבינה אמרנו שהוא "נעים זמירות ישראל", אבל עצם כח התפלה שייך למלכות, הוא זמר בבינה ומתפלל במלכות. רבי נחמן אמר שכל מי שהוא בעל בכי – סימן שהוא משרש דוד המלך. גם זו תכונה של מלכות, אבל דווקא גילוי היחידה – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא". בכיה בגימטריא יחידה ו-חדוה בגימטריא חיה. המלכות היא רחל, שוה דמעה-דמעה, שהיא "מבכה על בניה", וכך גם דוד שמחליף אותה כרגל הרביעית במרכבה. רחל עצמה היא כפולה של דוד: רחל שוה טוב פעמים דוד (המתואר "טוב ראי". כמו שרחל היא "יפת תאר ויפת מראה" גם דוד מתואר "איש תאר").

הנפילה והיציאה מהקליפות

למה דוד המלך הוא כל כך בעייתי כשקוראים את הפשט של התנ"ך (לא רק בסיפור של בת שבע, אלא עוד סיפורים שונים – הוא הדמות הכי כריזמיתית בעולם וגם הדמות הכי בעייתית בתנ"ך, דמות שאנחנו מחכים שיופיע מחדש...)? האריז"ל מסביר הסבר עמוק בענין, שהנשמה שלו היא החלק הגדול של נשמת אדם הראשון שנפל בעומק הקליפות בחטא הקדמון. הנשמה שלו היתה 2854 שנים בעומק הקליפות, בשל החטא הקדמון, והפעם הראשונה שהנשמה הגדולה הזו יוצאת מהקליפות – כל פעם יש עוד תיקון, אבל הפעם הראשונה – היא בלידת דוד המלך. הוא בא ממקום כל כך גרוע, וזו הסבה לכל הדברים שקורים לו, אבל אפילו אם הוא נופל כמה פעמים, "שבע יפול צדיק", ה' סולח לו כי ה' רואה את לבו. לבו טוב, והעובדה שעדיין יש לו יצר הרע, יש לו נפילות, היא בשל המקום שהוא בא ממנו.

זהו לימוד מאד עמוק מהאריז"ל, שיש נשמות גדולות שנולדות פעם ראשונה ממקום מאד גרוע ואי אפשר לצפות מהם להיות צדיקים גמורים בגלוי בגלגול הזה. כל פעם שהוא חוזר שוב הוא יותר מתוקן. כשהוא בא אצל הבעל שם טוב הוא כבר לא מופיע בצורה בעייתית. איך בכל זאת הענין הזה מופיע אצל הבעל שם טוב? בחשש הנפילה לנוקבא דתהומא רבא. הבעל שם טוב אמר על עצמו שיש אדם בעולם ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה וכל רגע ורגע הוא פוחד שמא יפול לנוקבא לתהומא רבא. איך הוא עלול ליפול? אם תהיה לו מחשבה אחת של גאוה על כך שהוא שומע תורה מה' עצמו, ולא מאף ממוצע. זהו השיקוף אצל הבעל שם טוב של היותו דוד המלך.

בכל נשמה של דוד המלך יש משהו של נפילה, הוא נפל. דוד המלך הוא נפל, ואדם הראשון נותן לו שבעים שנים, האבות ויוסף נותנים לו שבעים שנים, אבל אחרי זה הוא עדיין מרגיש עצמו נפל. אדם כזה, המרגיש עצמו כל הזמן נופל, הוא שיכול לקום – "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק, וקם" – והוא יהיה המשיח. נקוה שהוא יופיע מאד מהר, בקרוב בימינו ממש.

חן דוד

אמרנו שדוד לשון דוֹד אוהב, אבל יש עוד משהו יחודי מאד בשמו – שיש לו תכונת חן, שנקרא ישר והפוך. לא רק שדוד הוא שם של חן, אלא גם שם אביו ישי, וגם הנביא שמנבא לו – נתן. נתן הוא גם שם של אח צעיר של שלמה המלך, בן לדוד מבת שבע. יש לדוד גם נין שנקרא אסא. אם כן, רק בהקשר של דוד המלך יש חמשה שמות של חן. אפשר לשאול כמה שמות פרטיים של חן יש בכל התנ"ך, מבין אלפי השמות הפרטיים שיש בתנ"ך. ברפרוף – לא בדיוק – יש אולי עוד חמשה בכל התנ"ך, ורובם ככולם אנשים לא ידועים בכלל. רק במלכות בית דוד יש חמישיה – זו תופעה מובהקת מאד. משהו יפהפה בשביל המלמדים שלנו.

יש שם אחד בתנ"ך שהוא בעצם הלעו"ז של דוד – גוג (מלך המגוג). גוג ומגוג שוה שבעים (זה ועוד חן, שיש ביניהם עוד כמה קשרים חשובים במתמטיקה), כשנות דוד המלך, כנגד שבעים אומות העולם. כתוב שם "גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותֻבל". הרבי אומר שכבר היה ולא צריך לפחד, אבל אנחנו אומרים בבדיחותא שהוא עדיין קיים, אולי אפילו יותר מסוכן – גוגל, קיצור של "גוג... ותבל". לא רק שהוא הלעו"ז של דוד, אלא מחליף אותיות ד-ד של דוד באותיות הקודמות, ג-ג של גוג. בדרך כלל ג היא המשפיע ו-ד המקבל, "גמול דלים", מתאים למחלוקת ירבעם ובן ישי, מי המשפיע ומי המקבל. גוג מחשיב עצמו זכר ודוד הוא הנקבה. זה עוד נושא בפני עצמו, שהחן היא תכונה מלכותית של דוד. בספר יצירה, מתנת החן היא לספירת המלכות, שרש דוד.

אף ששמות של חן, כמו דוד, נדירים מאד, מילים של חן די מצויות. אחד הדימויים שחז"ל אומרים בפירוש על דוד המלך הוא שדומה לסוס – שלא ישן יותר מששים נשימות, כי נאחז באילנא דמותא, בחינת נפל כל חייו, ולכן מאד מסוכן לו לשקוע בשינה (חוץ מכך שכל פעם שישן הוא חולם חלום זועה, כמו שחז"ל אומרים). חוץ מכך ש-סוס הוא כמו דודד-ס הם פרצוף הדעת של אלב"ם, כך ש-דוד שייך לפנימיות הדעת של אלב"ם ו-סוס לחיצוניות הדעת דאלב"ם – סוס עולה ט"פ דוד. כלומר, דוד-סוס עולה י"פ דוד, שלמות של דוד. צריך לומר ש-דוד לגבי סוס הוא הכתר וה-סוס משלים את ט הספירות שמתחת לכתר של דוד. סוס בכלל שייך למלכות. דוד לא רכב על סוס, אלא על פרדה מיוחדת כמו שמפרשים חז"ל – כלאים בין סוס לחמור.

סיכום

ולסיכום הפרצוף:

 

כתר

אמונה-תענוג-רצון במלכות

"אשת חיל עטרת בעלה"

 

חכמה

תורת דוד ש"הלכה כמותו"

 

בינה

"נעים זמִרות ישראל"

 

דעת

רבן של בעלי רוח הקדש

 

חסד

אוהב ואהוב

 

גבורה

ראשית דרכו בהתגברות על גלית

 

תפארת

רועה רחמן

 

נצח

נצחונות ונצחיות

 

הוד

העטרה הולמתו

 

יסוד

תיקון פגם הברית

 

 

 

מלכות

שפלות, תפלה, עליה מהקליפות וחן

 

 

ב. פרצוף שבחי דוד

יחוס דוד – "אבן מאסו הבונים"

בספר שמואל, בפרק הראשון של דוד, שמואל בא למשוח את דוד. קודם הוא חושב למשוח את הבכור, וה' אומר לו "האדם יראה לעינים וגו'", ואחרי שעל כל אחד מהבנים ה' אומר לו שלא בו הוא בחר שמואל שואל אם יש עוד בן ואז ישי קורא לו. לכתחילה לא קרא לו כי היה לו ספק לגבי היחוס שלו, אם אכן הוא הבן שלו מאשתו. לגבי יחוס דוד יש בעיה כללית ובעיה פרטית. הבעיה הכללית שהוא מרות, לכן דואג האדומי ועוד אמרו שהוא אסור לבוא בקהל, ובין האחים שלו היתה לו בעיה אחרת שחשדו שהוא לא בן אביו.

את הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" דורשים על המלכות, דוד המלך. "אבן מאסו הבונים" ר"ת אמה, ואם נוסיף את אותיות בן של "אבן" יצא בן אמה, כחשד האחים שהוא בן השפחה של ישי. החשד הזה הוא "אבן מאסו הבונים" ודווקא הוא "היתה לראש פנה". כלומר, החשד במישהו במה שאין בו הוא סגולה למלכות. ישי חשד שאשתו, נצבת בת עדאל, בגדה כשהיא נמצאת בהריון (היות שהוא חשב שהוא בא על השפחה ולא על אשתו). לפי הפשט השפחה לא ילדה, אבל כך האריז"ל כותב. בכל אופן, ישי חשד שנצבת זנתה, וכאשר שמואל ראה אותו "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" הוא גלה בנבואה לישי, עוד לפני שמשח אותו, שהוא הבן שלך, הוא לא ממזר. אף שהוא הבן של ישי, הוא עדיין עם הפגם המדומה של רות (היינו "קופה של שרצים מונחת מאחוריו").

שבחי-תארי דוד – מהתחלה ועד סוף

בכל אופן, כשהוא מגיע כתוב שהוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי". אחרי שלשת התארים האלה – שצריך לדעת איך לספור אותם (אולי הם שנים-שהם-שלשה), כי "אדמוני עם יפה עינים" הולך יחד ואז "וטוב ראי" הוא עוד תאר, או שה-ו מחברת "וטוב ראי" ל"יפה עינים" ואז הכל דבר אחד – ה' אומר לשמואל "קום משחהו כי זה הוא". אחר כך, מיד כשהוא נמשח, כתוב שרוח רעה באה לשאול – זו התוצאה הראשונה של משיחת דוד – והנערים אומרים לו שיחפש מיטיב נגן ואז אחד מהנערים ממליץ על דוד. לפי חז"ל בעצם מדובר בדואג האדומי, ששבח את דוד בששה תארים שכולם נועדו להכניס קנאה בלבו של שאול. הוא הצליח רק בשבח האחרון, "והוי' עמו", שאין ליהונתן. בכל אופן, באותו פרק, במרחק של כמה פסוקים בלבד, מופיע קודם הפסוק שמתאר את מה ששמואל ראה במבט ראשון – כולם מתאהבים בדוד, כאן לא כתוב ששמואל התאהב בו אבל מה שראה לראשונה – שהוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי", ומיד ה' אומר לו למשוח אותו, ואז בא הפסוק המיוחד עם ששת התארים. בסוף שמואל-ב, ב"דברי דוד האחרונים", גם יש שלשה תארים של דוד: "נאם הגבר הקם על, משיח אלהי יעקב, ונעים זמִרות ישראל".

אם כן, תאורי דוד מתחילים משלשה דברים (בצורה אחדותית), אחר כך, בסמיכות, שורה של ששה שבחים, ובסוף סיכום חייו בשלשה דברים עיקריים. אחר כך הוא עוד מדבר על עצמו, "רוח הוי' דבר בי וגו'", אבל פסוק הכותרת שם כולל שלשה דברים, שהראשון בהם הוא "הקם על". כשרוצים לתאר את דוד המלך, ברור שהפסוקים המפורשים הללו הם עיקר התיאור שלו, החל מההתחלה.

"אדמוני" – חבור דוד לעשו

הדבר הראשון הוא "אדמוני". האריז"ל מציין שזו אותה מילה שכתובה אצל עשו כשהוא נולד, וחוץ מזה אין עוד הופעה של מלה זו בתנ"ך. משהו מאד ברור שיש פה היקש – התאר הראשון של דוד הוא-הוא התאר הראשון של עשו. אצל עשו זהו התאר הראשון כשהוא נולד, "ויצא הראשון אדמוני", ואצל דוד התאר הראשון כששמואל רואה אותו, גם סוג של לידה חדשה. מכיון שהוא אדמוני, אומר האריז"ל, סימן שהוא מצד הדינים ושהוא עתיד להיות שופך דמים הרבה של אויבי ישראל. אבל לפי הפשט "אדמוני" הולך יחד עם "יפה עינים וטוב ראי", סימן ש"אדמוני" הוא משהו יפה. אצל עשו התואר הראשון אדמוני גם מסמל שעתיד להיות שופך דמים, להתקיים בו "על חרבך תחיה" (הוא מקבל חיות משפיכות דמים, משא"כ דוד, החיות שלו באה מעצם הדבר ש"כי מלחמות הוי' אדני נלחם", כאשר כל מגמתו היא לקרב את יעוד בנין בית המקדש והשראת השכינה בישראל כנ"ל).

הפשטנים אומרים ש"אדמוני" הוא סימן של חיות, ויש אפילו מי שמתרגם כפרישקייט – הטריות שהבעל שם טוב בא להביא לעולם, דמיון מובהק ביניהם. גם הבעל שם טוב היה ג'ינג'י, זה הסימן החיצוני שהוא נפש דוד. אם אמרנו רק זאת, האריז"ל אומר שדוד הוא בעיקר נפש. מכך מובן שהגם שהאור החיים הוא רוח דוד, מדרגה יותר גבוהה מהבעש"ט, נפש דוד היא העיקר שלו. נשמתו יוצאת מהקליפה, מלמטה למעלה, ובתחלה יוצאת הנפש – הפן הטבעי. הוא אדמוני, זהו גם צבע המלכות (באנגלית: ruddy – מלשון אדום, אך פירושו טרי ומלא חיות).

עוד דבר מאד חשוב, ש"אדמוני" מתחיל אדם – כבר רמז של ר"ת אדם-דוד-משיח. התאר הראשון של דוד המלך הוא אדם, אדמוני. ב"אדמוני" יש שש אותיות (משולש 3), אדמ = 45 = משולש 9, וני = 66 = משולש 11 = בן דוד (אדמ בהכאת אותיות = 160 = קין, בן אדם הראשון, שופך הדמים הראשון. וני בהכאת אותיות = 3000, וביחד = 3160, משולש 79 = בעז, ממנו יוצא דוד המלך). יש כאן מאדם עד משיח בן דוד. הגימטריא של כל המלה "אדמוני" הוא אלף-פלא, "פלא יועץ", כינוי של מלך המשיח. גימטריא מאד יפה: אדם-וני בהכאה פרטית – א פעמים ו = ו; ד פעמים נ = ר; ם פעמים י = ת – עולה ורת, אותיות רות! תכונת ה"אדמוני" שלו – שיש בה גם משמעות של שפיכות דמים, זיקת דוד לעשו – הוא מכח מה שבא מרות המואביה.

עשו-דוד משלימים מאד יפה – עשו הוא אחד פחות מכפולת הוי' ו-דוד אחד יותר מכפולת יג – 390, יה פעמים הוי', "כי ביה הוי' צור עולמים", יהודה פעמים אחד. "ויצא הראשון אדמוני" = 780 = משולש טל (הוי' אחד) = ב"פ 390, עשו-דוד, שהם ר"ת עד והרי "על פי שנים עדים יקום דבר", יש כאן סוד של "שני עדים" בגלגול-תיקון שדוד מתקן את עשו, ואז זוכה להיות הממוצע המחבר בין אדם הראשון למלך המשיח, הנקודה האמצעית של ההיסטוריה כנ"ל.

המכנה המשותף של אדם הראשון ומלך המשיח ששניהם שייכים לכל האנושות כולה – אדם הראשון הוא אבי כל האנושות ומשיח בא לגאול את כל האנושות. דוד, באמצע, הוא עיקר הלוחם נגד אומות העולם – הורג כל מי שהוא אויב לעם ישראל. משיח בעיקר יחזיר את כולם לעבוד את ה' שכם אחד, ואדם כולל את כולם בהתחלה. כתוב ש"משיח בונה מקדש", זו הפעולה שעושה אותו "משיח ודאי", אז מה שקודם הוא "לוחם מלחמות ה' ומנצח" זו בחינת הדוד שבו, ומה שהוא כופה את כולם לקיים את התורה זו בחינת (תיקון חטא) האדם שבו, "אתם קרויים 'אדם'", "זאת תורת האדם".

המלכות ואחיזתה ביסוד

האריז"ל אומר ש"אדמוני" הוא עיקר המלכות של דוד, והתוספת של "עם יפה עינים וטוב ראי" היא מצד האחיזה שלו בספירת היסוד, שהוא "יפה עינים וטוב ראי" (וכך מתפרש ש-ו החבור עושה מהם תואר אחד, ועל שניהם יחד כתוב "עם" – כך יוצא מפורש מהאריז"ל. אבל היות שיש כאן שלישיה מובהקת – אף שהתארים מחוברים – ואחר כך יש שישיה, מן הראוי לומר ששרש השלישיה הראשונה הוא במוחין. אף שעל פי פשט כל השלישיה הראשונה הן תארים גשמיים, הרי היא הנותנת סימן לשמואל שה' בוחר בדוד – התארים האלה תופסים את העצמות של דוד ומה שדווקא הוא ראוי להיות מלך ישראל.

לכאורה, על פי פשט, יש כאן חידוש גדול – קודם ה' אומר לשמואל, לאחר שראה את אליאב ואמר "אך נגד הוי' משיחו", שהאדם יראה לעינים ואילו ה' רואה ללבב, ואחר כך שמואל רואה דווקא לעינים, "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי", והשי"ת משתתף בראיה זו ומיד קובע "קום משחהו כי זה הוא" ("כי זה הוא" מדגיש שהבחירה היא על פי הראיה הקודמת. "כי זה הוא" כל אות במשולש = משה שנתנבא ב"זה", אספקלריא המאירה, ועליו נאמר בשעת לידתו "כי טוב הוא" – כאן משה מתנוצץ בדוד, בחינת משיח, "קום משחהו [אותיות משה חומשה דוד! אין עוד 'משחהו' בתנ"ך] כי זה הוא" גם לע"ל. ואכן, הערך הממוצע של "כי טוב הוא" "כי זה הוא" בחשבון הנ"ל = משיח!). קודם ה' 'מבטש' את שמואל על מה שאמר שהוא הרואה, ואחר כך הוא רואה את דוד "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" וה' מסכים איתו שעל ראיה זו יש לסמוך. אפשר לעשות מזה כלל גדול אצל צדיקים ונביאים, בעלי רוח הקדש, שאם מגיעה להם טפת ישות במה שהם זוכים לראות ה' מבטש אותה, אבל אחרי ההכנעה הוא לא מבטל את עצם חוש הראיה שלהם אלא אדרבא – הוא מלביש את האמת בתוך התכונה הטבעית של הצדיק, ההתרשמות הטבעית שלו מאיך שהוא רואה את המציאות שלפניו.

ג"ר: שלשת השבחים הראשונים

זה היה מאמר מוסגר, אבל העיקר לכוון את השלשה כנגד הג"ר. נכוון כנגד חב"ד:

האריז"ל אומר שאדמוני הוא במלכות אבל שרשה בבינה. י-ה-ו-ה פשוט של צבעים הוא לבן-אדום-ירוק-שחור. "מינה דינין מתערין", ומהאדום שלו באים הדינים – מתאים לכך שגם שרשו ברות, וגם האמא שלו ממש נקראת נצבת בת עדאל שגם פעלה בדינים. יש שתי סיבות למה ישי הצדיק רצה לבוא על שפחתו – או כי אשתו הרגיזה אותו, או כי חשש ליחוס רות ורצה לטהר את זרעו על ידי שיבוא של שפחתו, ואז יוולד בן שלא מיוחס אחריו וזרעו יטהר. האריז"ל אומר גלגול מאד יפה, שהשפחה שרצה לבוא עליה היא תיקון-גלגול של הגר – הגר בגדה בגבירתה, שרה אמנו, והשפחה הזו גלתה את אזנה של גבירתה, נסוגה מההזדמנות להזדווג עם ישי והאמא נצבת נכנסה תחתיה, כאשר ישי חשב שזו השפחה. השפחה הזו היא נשמה חשובה מאד.

"יפה עינים" היינו החכמה – "עינים" בכלל הם בחינת חכמה.

"טוב ראי" בפשט הוא מישהו שטוב להסתכל עליו – כמובן כי הוא יפה, אבל מבט מבחוץ. דומה למה שלמדנו כמה פעמים שדעת לעומת חכמה ובינה היא איך שאתה נתפס מבחוץ. וכמובן, טוב הוא שם הדעת, אהוה. אז אפשר לומר ש"אדמוני עם יפה עינים" הם תרדלמ"ל ו"וטוב ראי" הוא כבר דבר בפני עצמו (כמו הפירוש הראשון שאמרנו ב-ו החיבור, שמוסיף דבר נוסף, וגם רומז למה שדעת היא "מפתחא דכליל שית"), מח האחור.

אם כן, הצירוף הוא היו, הצירוף הכי נפוץ אצלנו – צירוף ההוד. אכן, כבר מעורר את התחושה שהכתר הולם אותו – הוא הולך למשוח אותו למלך, רק אם הכתר הולם, וזהו בדיוק הצירוף המתבקש.

וגימטריא יפה: "אדמוני עם יפה עינים" (התרדלמ"ל) = מלכות. בכל הפסוק – "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי ויאמר הוי' קום משחהו כי זה הוא[יא]" – יש 16 מלים, כאשר בביטוי "אדמוני עם יפה עינים" יש 4 מלים, רבע הפסוק, ובהן 16 אותיות, כנגד המלים של כל הפסוק. הפלא הוא שכל הפסוק שוה בדיוק ארבע פעמים "אדמוני עם יפה עינים", ארבע פעמים מלכות! כשמצרפים לביטוי "אדמוני עם יפה עינים" גם את המלים "וטוב ראי" (= ט"פ הוי') מגיעים ל-730. מה הקשר? מלכות עולה ב"פ רמח ו-730 עולה ב"פ שסה. אם כן, יש פה שלמות הפרצוף – "אברהם אברהם", רמח-רמח, ועם "וטוב ראי" עולה יוסף הצדיק יוסף הצדיק (וכל שאר הדברים שעולים פעמיים שסה), כל אחד מהם באופן של "כפלים לתושיה", בחינת בעל תשובה של דוד המלך.

"מיטיב נגן" וששת שבחי דואג האדומי

כמה פסוקים הלאה כתוב "ידע נגן וגו'", ששה תארים. הכי קשור מביניהם ל"וטוב ראי" הוא "איש תאר", ולפי דרכנו פשוט שהוא בתפארת בין ששת השבחים. בתוך המלה תפארת גופא יש אותיות תאר – שייך גם לרחל וליעקב אבינו. את הקבלת ששת השבחים מגבורה עד מלכות הסברנו בעבר[יב] ז' אדר-שני ע"ד.

יוצא שמה שחסר כאן בפרצוף הוא החסד[יג] – כמו בכמה פרצופים בתנ"ך שהכי קשה למצוא את החסד. מצד שני, הדגשנו שדוד הוא לא סתם מוזיקאי מוצלח אלא יודע בניגון שלו להמתיק את הגבורות, את העצב ואת הרוח הרעה, כפי שאומר האריז"ל בפירוש – וכל שכן בביטוי שכתוב קודם, "מיטיב נגן", הוא טוב, משפיע טוב. שאול מבקש רק "איש מיטיב נגן", ואז אחד הנערים – שחז"ל אומרים שהוא דואג – אומר שיש בן לישי בית הלחמי שגם "ידע נגן" וגם עם כל השבחים. הדגשנו בשיעור את ה"מיטיב נגן" כדי לומר שיש בו חסד. לפי ההסבר ש"נעים זמירות ישראל" הוא מצד האמא, ה"ברא בוכרא" של אמא הוא חסד. הידיעה לפרוט את הניגון – לפרט בתהלים את הניגון – מתחילה מהחסד, ראשית הפירוט. אחר כך, שפיכת הלב לפני ה' בתפלה היא המלכות, כפי שהסברנו.

ג"ר שבכתר: שלשת שבחי דוד האחרונים

אחרי כל זה נעבור לסוף: "הקם על, משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל". אלה עוד פעם ג"ר, אבל במדרגה יותר גבוהה. הכל מתחיל מ"אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" והכל נגמר ב"הקם על, משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל". את השלישיה הראשונה הקבלנו לחב"ד ואת השניה נקביל לכח"ב, כאשר גם החכמה והבינה היינו כפי שהכתר מאיר בהם דרך שני המזלות.

"הקם על" היינו הכתר, "משיח אלהי יעקב" הארת הכתר בחכמה ו"נעים זמרות ישראל" הארת הכתר בבינה. אם כן, הסדר הוא כח"ב לפי הסדר, רק מאד חשוב שלא סתם חכמה ובינה, אלא – אפילו יותר עמוק – כפי שהם כלולים בכתר. יש סוד "איה מקום כבודו" – א כתר, י חכמה ו-ה בינה, אבל הכל בתוך הכתר, בשאלת הכתר "איה".

למה חשוב לומר כך? כי "משיח [אלהי יעקב]" חוזר להתחלה, למשיחת שמואל את דוד – "רמה קרני בהוי'" – וכנראה כאשר ה' אמר לו "קום משחהו כי זה הוא" התלבשה בו בחינת "משיח אלהי יעקב". "אלהי יעקב" קשור לתפארת שלו, "מה שמו ומה שם בנו", היותו רועה נאמן, רועה צאן, שמקורה ביעקב. בכל אופן, המשיחה היא על הראש, בחינת כתר, רק שהיא בשמן – "שמן משחת קדש", חכמה, רק שזו החכמה של הכתר. לפי זה "נעים זמרות ישראל" שייך להתגלות הכתר בבינה, ובאמת נעם בבינה היינו "התגלות עתיקא באמא", עצם התענוג שמתגלה באמא.

ב"הקם על" יש שלשה פירושים בחז"ל. על בגימטריא 100 – הפירוש הראשון שתקן מאה ברכות בכל יום וכך המתיק את הדין שהיו מתים מאה אנשים בכל יום, בטל את הגזרה. בפירוש זה "הקם" רומז לתחית המתים, שקם לתחיה (גם דוד, שהיה בחינת נפל, קם לתחיה בכל רגע). הפירוש של מאה ברכות הוא הכתר בתוך "הקם על", אבל יש גם "הקים עולה של תורה" ו"הקים עולה של תשובה" – חכמה ובינה שבתוך הכתר, גם סוד של איה. ברוב המקומות כתוב "עולה של תשובה", אבל יש גם מקומות שכתוב "עולה של תורה". את עצם הקשר של דוד לתורה שמנו בחכמה, כמובן, אבל "עולה של תורה" היינו החכמה כפי שהיא בכתר ו"עולה של תשובה" הבינה כפי שהיא בכתר. כל המושג קבלת עול הוא בטול לרצון המלך, כתר המלך. תיקון מאה הברכות – כדי לבטל מאה מיתות בכל יום – הוא הכתר של הכתר.

השלמות הראויה לחיי דוד

יש עוד סוד שהאריז"ל אומר על זה, משהו מאד יפה: אם דוד המלך היה זוכה לחיות מאה שנה, כמנין על, הוא בעצמו היה המשיח – הוא היה זוכה לבנות את בית המקדש, עם כל הדם על הידים שלו. הוא עצמו היה בונה את בית המקדש, הוא היה משיח, והיה גומר את כל תיקון אדם הראשון. אבל מאדם הראשון הוא קבל באמת רק שבעים שנה, בחיצוניות, ואחר כך היה צריך לקבל שבעים שנה בפנימיות מאברהם, יעקב ויוסף. הוא לא זכה לחיות מאה שנה אלא רק שבעים שנה, זכה רק ל-ע של המלה עֹל. הוא זכה רק לז"ת (ע = י"פ ז) ולא לג"ר (ל = י"פ ג).

עוד דבר דומה שהוא כותב, אך לכאורה מספרים אחרים – שדוד המלך שאף, בתור לוחם מלחמות ה' ונוקם נקמת ה' מאויבי ישראל, להרוג אלף אנשים במכה אחת, כשמשון הגבור (שהיו שיעורים על הקשר ביניהם), שהרג אלף איש בלחי החמור. האויב העיקרי של שניהם הוא פלשתים, הליצנים של הדור. לדוד היו מלא ליצנים, פלשתים, גם בקרב עם ישראל – דואג וכו'. האויב העיקרי הראשון שלו הוא דואג האדומי – איזה לעו"ז של האדמוני שלו. האויב העיקרי האחרון שלו הוא אחיתפל. אבל כתוב עליו שבין הגבורים, כראש השלישים, הוא זכה להרוג רק "שמֹנה מאות חלל" בפעם אחת. האריז"ל מסביר שהשרש שלו הוא "אדמוני", שם אלקים, וכאשר כותבים שם אלהים באחוריים במילוי ה עולה 1001 (רמז מפורסם). רק אותיות השרש באחוריים – בלי המילוי – שוות בדיוק 200 (כידוע בסוד האות ר בכל מקום בכתבי האריז"ל, אחורי אלקים, אות הנוקבא בכלל). אם כן, אותיות המילוי הן 800, עם אחד-הכולל. הוא זכה רק להרוג את המילוי של שם אלקים באחוריים, אבל לא זכה לאותיות השרש. אם כן, שני דברים להם לא זכה – שלשים השנים האחרונות ועוד מאתים אנשים. כנראה שאם היה זוכה לאלף אנשים בפעם אחת גם היה מקדם אותו מאד – היה מסיים את תפקידו כלוחם מלחמות ה' ועובר לתפקיד של "משיח בונה מקדש".

כל חיי דוד – בחינת עיבור

בשבת האחרונה דברנו על שני מאסרי אדמו"ר הזקן, שתי בחינות עיבור ושתי בחינות לידה אחריהן. יש רמז שעיבור-לידה ר"ת על. בכל ספרי הקבלה והחסידות כותבים עיבור מלא, שיהיה בגימטריא רפח, וגם לידה מלא י (אף שלפי דקדוק את שניהם כותבים חסר, כך מקובל לכתוב וגם לעשות גימטריא). עיבור הוא רפח, הרבוע הכפול של 12, ו-לידה עולה מט, שבע ברבוע, לידת מדות הלב. עיבור-לידה = שאול, מספר מגן דוד. מלמד שכל שבעים השנים בהן חי דוד המלך הן בגדול בחינת עיבור, ושדוד האמתי לא נולד אפילו – לא זכה להוולד. ווארט מאד חזק. יש הרבה צדיקים שכל החיים שלהם הם בעצם רק העיבור שלהם, ואם היו נולדים כבר היה משהו אחר לגמרי, כבר היה משיח.

עיבור היינו דינים, לשון עברה וכעס, לכן שבעים השנים של דוד מלאות כעסים, מלאות עברה (עד שנת ה-ע עצמה, בה רצה לתפוס מלכותו בנו אדֹניה), ולכן שפיכות הדם בשנים האלה – אף שזהו דם של אויבי ישראל – נחשבת לו כבעיה בעטיה לא יכול לבנות את המקדש. אם רק היה נולד הבעיה הזו היתה מתבטלת למפרע, כמו פשט הרמב"ם לגבי משיח – שגם הוא ילחם מלחמות ה'. לפי רבי נחמן הוא לא יהרוג, אבל אם הרמב"ם כותב שילחם מלחמות ה' וינצח הוא גם ישפוך דמים, רק שיעבור פאזה – אחרי הפאזה של המלחמות הוא יגיע לסוד ל השנים האחרונות. גם לפי הרמז שאמרנו, שבהיסטוריה דוד באמצע – אפשר לשחק עם החשבון כמה שנים לכאן ולכאן, כמו שהעירו – אומר שימלוך על כל עם ישראל בגיל 70 פלוס, אם הכל כפול מהשנים של דוד. בכל אופן, אמרנו שיש צדיק שכל החיים שלו הם רק עיבור, מתאים לכך שכל חיי דוד המלך הם רק נפש, שהרי כתוב שנפש היא פרצוף העיבור. ממש כפתור ופרח.

גם הבעל שם טוב, הוא חי 62 שנה, ורבי נחמן חשב שמשלים אותו כי חי עוד 38 שנה והשלימו ל-100 – לכן חשב שלכתחילה הוא עומד על הכתפים שלו, יותר גבוה ממנו. כל מי שמרגיש את עצמו כל חייו בתוך איזה צינוק של מעצר – כנראה שעוד לא נולד בכלל, הכל נפש, פרצוף העיבור. בדיוק מתאים לפירוש בתניא, המובא מהזהר, על "נפשי אויתיך בלילה" – כשהוא משלים את הנפש הוא בסכנה, האם יקום מחר בבקר עם רוח, האם יוולד מחר בבקר, או שלא. זה בדיוק הסיפור של דוד המלך. שוב, מוסר ההשכל הוא שדוד המלך לא חי מספיק זמן, היה צריך לחיות מאה שנה.

עוד משהו יפה מאד: המלה על – מלה פשוטה – ברבוע פרטי (ע ברבוע = 4900, ל ברבוע = 900) עולה 5800, על פעמים חן, חן פעמים יפי, תקון גמור של "שקר החן והבל היפי". הרבוע הפרטי מעלה את החשבון של המלה פי חן, תכונת המלכות, כנ"ל. החן היא התכונה שיש לדוד – כריזמה, כנ"ל.

מקור שבעים שנות דוד

נחזור לענין של שבעים: אדם הראשון נתן לו שבעים שנה בחיצוניות. בפנימיות נתנו לו האבות – אברהם ה שנים, יעקב כח שנים ויוסף לז שנים. המספרים האלה כתובים בכל מקום בכתבי האריז"ל, אבל לא ראיתי שאומרים משהו פשוט – ש-ה ועוד כח היינו 33, השנים שמלך בירושלים, ו-לז, היסוד שלו, היינו השנים שלו עד ירושלים, ל שנים עד המלכות בכלל ו-ז השנים בחברון, כשהוא עדיין לא מלך על כל ישראל. כלומר, לז שנים הוא עדיין היה בבי"ע, לפי האריז"ל, ורק לג שנים הוא עלה לאצילות, בהן הוא תקן את לאה.

אם עושים רבוע פרטי של שלשת המספרים האלה – ה, כח ו-לז – מקבלים 25, 784, 1369 ("ורוח אלהים מרחפת על פני המים"), סה"כ 2178, הרבוע הכפול של 33, השנים של אברהם ויעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם", שהם השנים שמלך בירושלים.

מתבקש מכאן, מה שלא ראיתי, שיש יחוד בחמש השנים האחרונות, כי לפי זה השנים הן למפרע – 37 ראשונות מיוסף, אחר כך 28 מיעקב ובסוף 5 שנים מאברהם, שודאי רומזות גם לאות ה של אברהם, להיותו "אב המון גוים". כנראה בחמש השנים האחרונות יש לו השפעה על אומות העולם, לא רק שהורג אותן אלא שמקרב אותן – כמו חירם שהתאהב בו. יש לומר שחירם, שהתאהב בו והתחיל לעזור ולתכנן יחד את המקדש, היה בחמש השנים האחרונות שלו – אחרי שהשלים א-דני שנים בגיל 65. כתוב בקבלה ששם א-דני מתחלק ל-37 ו-28, בסוד המלה אהבה בפנימיים ואחוריים (כמו שלמדנו פעם). אם בתחלת 33 השנים הוא עלה לאצילות, צריך לומר שבחמש השנים האחרונות עלה דרגה בתוך האצילות גופא – אולי מ-ה תתאה ל-ה עילאה, שהיא חמש השנים האחרונות.

חבור דוד ואברהם

אם כן, נראה שבחמש השנים האחרונות זכה דוד המלך לשנות אברהם אבינו. הפעולה האחרונה שמסופרת על דוד בתנ"ך היא שקנה את גרן ארונה בשביל המקדש. על כך אמרנו שבחמש השנים האחרונות שלו היה לגמרי בתוך בית המקדש ואפילו אור לגוים. יחד עם זה עשה חטא, שמנה את עם ישראל, אבל אחרי החטא הוא עוסק במקדש. אפשר לומר אפילו חידוש, קצת בדרך צחות, שמונה את עם ישראל כמו 'ספירת מלאי', כדי להתקדם הלאה. אם הוא הבין שגמר את התיקון שלו עם עם ישראל וכעת צריך לעבור לאומות העולם קודם הוא צריך למנות את עם ישראל. כך אפשר להסביר את הסבה העמוקה לחטא שלו – שהמנין היה איזה סיום מסכת אצלו. קרוב מאד לפשט. סיום מסכת הוא כדי להתחיל מסכת חדשה.

והנה, ארונה = אברהם דוד. ארונה הוא מלך היבוסי, כפי שכתוב "ויאמר המלך למלך" – שניהם מלכים. בין שבעת עממים, לפי שאנחנו מסדרים, יבוסי הוא מלשון בסיס, ספירת היסוד. המלכות של שבעת העממים היא הגרגשי, שהתגרש מעצמו, והיסוד-הבסיס הוא היבוסי. דווקא דוד, המלכות, "דלית ליה מגרמיה כלום", צריך לקנות ממנו. הוא גם אומר שלא רוצה להעלות עולות לה' חנם, לכן צריך לקנות בכסף. רואים שארונה היה בתור משפיע-יסוד, עוד פעם סיפור של זכר ונקבה (כמו יהונתן ודוד, כמו ירבעם ודוד). גם כאן "עד דוד הגדיל" – הוא רצה לתת לו, אבל דוד הגדיל שלא יקח בחנם, לא יעלה עולות (העלאה ממטה למעלה) בחנם. האריז"ל אומר שארונה הוא גלגול של מלכי צדק מלך שלם, שהוא שם בן נח – גם נשמה מאד גדולה.

ורמז חשוב וידוע נוסף לקשר בין אברהם ודוד (דווקא בזקנתם): על אברהם כתוב "ואברהם זקן בא בימים" ועל דוד כתוב "והמלך דוד זקן בא בימים" (קשר המתבטא בפרשת חיי שרה והפטרתה). שני הזקנים הבאים בימים הללו רמוזים בביטוי "נגד זקניו כבוד" שסופי התיבות שלו הם דוד וכולו שוה אברהם-דוד.

קבלת השנים מהאבות – תיקון נפילת דוד

דוד היה ראוי להיות נפל, כי הוא משרש "הנפילים היו בארץ" בתחלת חומש בראשית – המלכות הפילה אותם. יש נפל שנופל כי המלכות לא מוכנה לקלוט אותו, יסוד נוקבא. זה הפשט של נפל, שרחם האשה משום מה לא קולט את העובר. כתוב בקבלה שהנשמות שיסוד הנוקבא לא מסוגל לקלוט נופלות ועליהן כתוב "הנפילים היו בארץ", מלאכים שנפלו מהשמים. כתוב שדוד הוא לא סתם אחד מהם, אלא האחד המיוחד בהם – עצמת הנפש שלו שנפלה לעמקי הקליפות. כל נפילה שיש לצדיק, "שבע יפול צדיק וקם", היא איזו ניצוץ הנפילים, בחינת דוד. אם הצדיק הוא היסוד, בכל נפילה הוא מתחבר עם דוד, מזדהה עם דוד, וכשהוא קם יש גילוי של "דוד מלך ישראל חי וקים", הוא קם ומקים את דוד, "הקם על".

כתוב שדוד יצא מהמצב של "הנפילים היו בארץ" בזכות שבעים השנים שקבל מהאברהם-יעקב-יוסף, ולא בזכות השנים שקבל מאדם הראשון. אברהם-יעקב-יוסף הם חסד-תפארת-יסוד, אהבה-רחמים-אמת של הקדושה, הם שיכולים לתקן את שרש הנפילים – לגרום שהמלכות תסכים לקלוט את העיבור שלו. מכאן עוד רמז גדול מאד לכך שכל החיים שלו, כל שבעים השנים, היו בחינת עיבור. כל פעם הוא היה בסכנת נפל, ששייכת גם רק במצב של עיבור. אחרי שאדם נולד, אחרי שלשים יום עכ"פ, הוא יוצא מחזקת נפל. החיות מהאבות היא דווקא דרך יוסף, יסוד ז"א, לכן קבל מאברהם ויעקב – ששניהם מצד החסד – דרך היסוד-יוסף, והיא ששומרת אותו בעיבור שלא יפול כמו "הנפילים היו בארץ".

כפי שהוזכר כבר, גם הבעל שם טוב, הגלגול שלו, כל הזמן היה בסכנת נפילה. האריז"ל אומר שהרגשת דוד המלך היא הפסוק שלו בתהלים "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", כאילו שנופל לפומא דתהומא רבא. "טבעתי" גם מלשון טבע – הנפש דווקא.

ג. ארבע נשות דוד העיקריות

מיכל, אביגיל, בת שבע ואבישג

יש עוד נושא שלם שלא נגענו בו הפעם – הנשים של דוד המלך[יד]. יש הרבה נשים בחיים של דוד המלך. כל הנשים שהולידו לו בנים, בחברון ובת שבע בירושלים, מוזכרות בשמותיהן עם הילדים שלהן, גם בשמואל וגם בדברי הימים[טו]. מתוכן הנשים העיקריות הן:

הראשונה, מיכל בת שאול, שתחזור להיות אשתו לעתיד לבוא[טז], היא מצילה את חייו (וחז"ל דורשים שהיא-היא "עגלה", שנקראת סתם "אשתו").

אביגיל, שמצילה אותו מהחטא, פועלת אצלו תיקון חשוב ביותר – החטא היה פוגם במלכותו ומבטל אותה.

בת שבע, אם הבן שימלוך אחריו. בת שבע לא מצילה אותו אלא משתתפת בחטא, כמו שהאריז"ל אומר שהיא לא סרבה או צעקה אלא שתפה פעולה לגמרי. למה? בדברי הימים בת שבע נקראת בת שוע, שם האשה הראשונה של יהודה – שדוד הוא גלגול שלה – ששני בניה הראשונים (שהיו ניצוצות משיח) מתו, ער ואונן, ואחר כך באה תמר ופתתה את יהודה, והיא התגלגלה ברות (בעז הוא גלגול יהודה). בת שוע קנאה בה, הבינה שצריך לפתות את יהודה, ולכן חזרה כבת שבע כדי לפתות את דוד גלגול יהודה – הכל פיתוי שיצא מהקנאה שלה בתמר (פיתוי שכוונתה הפנימית היא להוליד את מלך המשיח).

איך יודעים שאם דוד היה מאריך ימים אחרי גיל שבעים הוא היה נולד סוף כל סוף, אחרי כל שנות העיבור שלו? כי בסוף יש עוד אשה מאד חשובה בחיים שלו – אבישג (שהיו עליה הרבה שיעורים). אף שכח הגברא לא פסק ממנו, כמו שחז"ל אומרים – סיפור שלם עם בת שבע – אך היות שכבר היה נשוי ל-חי נשים, ושומר תורה (שלא כשלמה בנו), "והמלך לא ידעה", תיקון הברית מאד גדול. היא השתוקקה והתאוותה לתשמיש שלו, כך כתוב גם באריז"ל – היא נסתה בכל כחה לפתות אותו ולא הלך לה. כיבוש היצר שלו והיחוד עם אבישג ברוחניות הם בשורה של פאזה אחרת – עליה מז"ת (ע) לג"ר (ל). יחוד נשיקין מסתמא כן היה לו עם אבישג, יחוד של ג"ר – רמז שהוא מתחיל לעבור מהז"ת לג"ר, ל-יה שלו. חז"ל אומרים שאבישג השונמית והאשה השונמית – אצל אלישע הנביא, אם חבקוק הנביא – יותר מאוחר בתנ"ך הן אחיות. הן שתי אחיות יפהפיות שהן גלגול שתי שפחות יעקב אבינו, בלהה וזלפה – לא כתוב מי היא מי.

ארבע הנשים כנגד נשות יעקב

נייחד את ארבע הנשים העיקריות האלה – מיכל, אביגיל, בת שבע, אבישג. כל השנים בחברון היו לתיקון רחל, אז אפשר לומר שמיכל אצלו היא בחינת רחל. כתוב שבת שוע ותמר הן על דרך לאה ורחל – תמר היא רחל ובת שוע היא על דרך לאה. בירושלים דוד תקן את פרצוף לאה ולשם כך הוא בא שם על בת שבע (אם שלמה, כמו שיהודה הוא בן לאה). צריך להסביר זאת יותר בהרחבה, כי כתוב במקום אחר שבת שבע היא בחינת רחל (המלכות העיקרית מצד הגבורות שבה, משא"כ אלישבע אשת אהרן הכהן שהיא סוד המלכות מצד החסדים). בכל אופן, אפשר לומר שמיכל ובת שבע הן כנגד רחל ולאה, ואביגיל ואבישג הן בלהה וזלפה.

צריך עוד לכוון בפרט, אז רק נאמר בדרך כלל שיש לו ארבע נשים עיקריות, שאחת מהן הוא לא יודע (מה שאין כן ביעקב ונשותיו, שידע את כולן). אם נאמר שאבישג היא זלפה, כתוב שההריון אצלה לא ניכר כי היא היתה צעירה. אצל אבישג לא רק שההריון לא ניכר אלא גם הביאה לא ניכרה. לפי זה מתאים שאביגיל תהיה בלהה שגדלה את יוסף, שפחת רחל, אחרי מיכל. במקום אבישג הוא כן ידע, באותו זמן, את בת שבע – במקום זלפה לאה. הכל דרוש גדול בדרך אפשר, לגבי ארבע הנשים העיקריות של דוד.

זכויות מיכל

מיכל הצילה את חיי דוד במסירות נפש. כתוב שמכך התחיל הפחד של שאול מדוד, שבתו לא תשתף פעולה אתו אלא תגלה את אזנו של דוד. יש גם סיפור שלם עם מירב, הבת הגדולה של שאול, האם דוד קדש אותה או לא ואם כן האם הקידושין תפסו או לא. לפי הדעה שתפסו צריך לומר שהוא נשא את מיכל רק אחרי פטירת מירב, ושעדריאל נשא את מירב בעבירה. יוצא בפירוש שמירב לא אהבה את דוד, לכן "והיא נשאת" על דעת עצמה, תוך כדי ששאול מתכנן חתונה שלה עם דוד. המפרשים מסבירים שהיא היתה גדולה וקבלה קידושין על דעת עצמה, אף שידעה שמיועדת לדוד – סימן ששונאת את דוד או מפחדת ממנו.

מה עיקר הרמז שמיכל היא רחל? כי כתוב בפירוש שלשאול היו שתי בנות, הגדולה היא מירב והקטנה היא מיכל[יז], בדיוק כמו לאה ורחל בנות לבן. ללאה היתה טרוניא נגד יעקב שהוא שונא אותה, וכאן יוצא לפי הפשט שמירב סלדה מדוד, לא רצתה אותו. לעומתה מיכל התלהבה, כמו שבגלגול הראשון יעקב התאהב ברחל בגלגול הזה היא (מיכל) מתאהבת בו (דוד). היות שבסוף גם שאול שונא את דוד, צריך לומר שאת הגנים האלה של שנאת דוד בפוטנציאל הוא הוריש למירב. שוב, יש דעה שמירב מתה עוד לפני שדוד נשא את מיכל. גם איזה תיקון לכך שבגלגול הראשון רחל מתה ולאה חיה.

מיכל הצילה את חיי בעלה – בדיוק כפי שחשש אביה, שיותר אוהבת את דוד מאשר את אבא שלה. "הקם על", מאה ברכות, רומז גם ל-מיכל בגימטריא מאה. מה הפשט של "הקם על"? באנגלית התרגום שהקימו אותו מעלה-מעלה ("the man who was raised on high"). כשהוא הולך להתחתן עם מיכל הוא אומר "ואנכי איש רש ונקלה", איך אני יכול להיות חתן המלך? לא סתם אמר זאת, זה אחד הביטויים שלו כמו "ונקלתי עוד מזאת" שאמר אחר כך למיכל. כל התחושה כשהוא נעשה חתן המלך היא "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון". הוא "הקם על" בזכות מיכל, בגימטריא על, שהעלתה אותו. זו מדרגת הכתר שלו, עוד רמז לכך שלעתיד לבוא היא תהיה האשה העיקרית, כאשר דוד יזכה לשלמות ה-על שנים שלו.

כתוב שמיכל היא גלגול אשת און בן פלת, שגם הצילה את בעלה. לכאורה היתה יותר מתאים לומר שהיא התגלגלה באביגיל, שהצילה את דוד מן החטא, בעוד מיכל הצילה אותו מהמות. בכל אופן, כך כתוב ברמ"ע מפאנו.

בדברי הימים מיכל נקראת עגלה (לפי חז"ל), שם חבה, ויש לה שם ילד – אומרים שנולד לפני הקללה. אשת דוד השניה, אחרי מיכל, היא אחינעם. יש אחינעם אביגיל מעכה חגית ואביטל עגלה (מיכל) ובת שבע (בת שוע). אחרי כל אלה יש את אבישג שקובעת ברכה לעצמה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] פרצוף תכונות דוד המלך נתבאר (באופן שונה) גם שיעורי פסח שני ויסוד שביסוד תשע"ד.

[ג] הוי' אלהי ישראל משה יהושע פינחס עלי שמואל דוד = 2058 = 6 פעמים 7 בחזקת 3 = דוד פעמים 147, חיי יעקב. ס"ת 224, יו פעמים דוד ועוד 1834, דוד פעמים 131, סכום דוד מספרי ההשראה הראשונים, התמניון של דוד.

[ד] אחיה הנביא מקבל את התורה מדוד, אך הוא גם מי שמנבא את מלכות ירבעם וקורע את המלוכה. ממש פלא, לכאורה כתלמיד מובהק של דוד, מקבל התורה מדוד המלך, הוא היה צריך להיות בטל לחלוטין לדוד וממילא גם לבית דוד, שהוא "נצח ישראל", ובסופו של דבר הוא שלוקח את הממלכה משלמה! למה? אפשר קצת להמתיק, שה' הבטיח את המלכות לשלמה אם ילך בדרך דוד, ואחיה כל כך נאמן לדוד לכן הוא מקפיד על הבן שלמה שלא הולך בדרך האבא. "ויהי ככלות שלמה לבנות את בית הוי' ואת בית המלך וגו'" ה' נתגלה לו שנית ואמר לו: "ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב ובישר... והקמתי את כסא ממלכתך על ישראל... אם שוב תשבון... והכרתי...". "בתם לבב" היינו מדת התמימות של דוד, ההוד שלו, הבטול המוחלט שלו לרצון השי"ת – ושלמה לא הלך כך. לכן, דווקא בהיות אחיה תלמיד של דוד, הוא מקפיד על שלמה. בכל אופן, פלא שהוא מקבל מדוד וממליך את האנטי של דוד, ירבעם. והרמז: חבור דוד-ירבעם עולה אחיה פעמים דוד.

[ה] וראה עוד לקמן פרק ב.

[ו] האריז"ל אומר שדוד ויהונתן הם הלל ושמאי. הלכה כבית הלל כי "ענוים טפי", וכך הלכה כדוד בשל השפלות שלו. מתאים לכך ש"והוי' עמו" כנגד המלכות בשבחי דוד – כדלקמן פ"ב ובפרט שם הערה ח – השפלות שלו. מבואר בפנים שמי שזוכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" הוא משבט לוי, שבט יששכר או מלך – מלך שהוא בשיא השפלות, "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". יש כאן קשר גם למלכות, אבל הלל ושמאי הם חסד וגבורה. דוד ויהונתן הם נקבה וזכר, כנ"ל בסוד "עד דוד הגדיל", אף שבדרך כלל אומרים שהחסד זכר ("זכר חסדו") והנקבה גבורה (בנין המלכות, הנקבה, מן הגבורות). יש כאן בחינה של "אחליפו דוכתייהו" שמתאים למחשבה המקובלת היום, כפי שדובר הרבה פעמים, שהגבר הוא גבורה והאשה היא חסד. ככלל, על פי קבלה הפוך הדבר, אבל כאן דוגמה יפה שדוד-הנקבה הוא הלל, חסד, ויהונתן-הזכר הוא שמאי, גבורה. המקור לדברי האריז"ל הנ"ל הוא לכאורה מסמיכות המשניות בפרקי אבות: "... זו [אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה בטלה לעולם] אהבת דוד ויהונתן... זו [מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים] מחלֹקת הלל ושמאי". ידוע ש-דוד ויהונתן שוה ישראל, כך ש"אהבת דוד ויהונתן" עולה אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה וכו'. "מחלקת הלל ושמאי" שוה 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה (ר"ת מחלוקת שמאי הלל) במתן תורה. דוד יהונתן הלל שמאי שוה "שמע ישראל [הוי' אלהינו הוי' אחד]".

[ז] יש באריז"ל רמז יפה, ולא אופייני, ש"אחת [שאלתי מאת הוי']" רומז לשלשה דברים עליהם כתוב שאינם נקנים אלא ביסורים – ארץ ישראל, חיי עולם הבא ותורה. דוד המלך קונה את ה"אחת" שלו ביסורים. קנין הוא העליה לאצילות, עולם הקנין, עולם האחדות ("אחת"), עולם שכולו טוב (באצילות נאמר "לא יגורך רע"), והיסורים הם בשלשת העולמות התחתונים בי"ע שבהם רע, ובהם הוא קונה את שלשת הדברים הנ"ל. הכל נכלל ב"אחת שאלתי מאת הוי'... לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". מענין שהביטוי "חיי עולם הבא" שוה יעקב, כאשר רק חיי שוה 28, והרי יעקב נתן לדוד 28 שנים. כל אחד מהשלשה הוא כפולה של 13 – ארץ ישראל, חיי עולם הבא, תורה – וביחד 1625, 13 כפול 5 בחזקת 3, 25 פעמים א-דני, מספר ההשראה של 29 (29 ברבוע ועוד 28 ברבוע).

[ח] משה יעקב דוד = ישראל, הכל בחי' תפארת רחמים, כי מרחמם ינהגם. דעת-תפארת-מלכות, קו האמצעי. דעת תפארת מלכות = 2051 = ישראל במספר קדמי!

[ט] התוועדות פסח שני תשע"ד פ"ו.

[י] דוד המלך בנה את מגדל דוד, וכתוב באריז"ל שהוא כנגד מגדל בבל, חטא דור הפלגה. בדור הפלגה נפלגה האנושות לשבעים אומות, כמנין שנות דוד, והמגדל היה כדי למרוד במלכות שמים. מגדל בבל הוא הסמל של "אנא אמלוך". בפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" המגדל הוא המלכות. הייתי חושב שהוא סמל יסוד הזכר, אבל יוצא שהוא יסוד הנוקבא – "שם הוי'". בכל אופן, מגדל דוד הוא בשביל הזיווג עם יסוד ז"א. מגדל בבל הוא המרידה, רק "אני אמלוך", לכן מגדל דוד הוא תיקון מגדל בבל.

[יא] "זה הוא" = דויד מלא, כפי שכתוב בדברי הימים. "זה הוא" הוא ביטוי מיוחד המופיע רק ג"פ בתנ"ך. הפעם השלישית היא דברי דוד "זה הוא בית הוי' האלהים", כאשר דוד מכין את החומרים לבית המקדש, תכלית חייו. כך כתוב אחרי קנין הגרן בדברי הימים (שם לא נקרא ארונה אלא ארנן). אם כן, חייו מתחילים ב"זה הוא" ותכליתם "זה הוא".

[יב] נתבאר באריכות בשיעור ז' אדר תשע"ד, וסיכום הדברים שם:

 

 

גבורה

גבור חיל

 

תפארת

איש תאר

 

נצח

איש מלחמה

 

הוד

נבון דבר

 

יסוד

ידע נגן

 

 

 

מלכות

והוי' עמו

 

 

[יג] ישנו פסוק "חסדי דוד הנאמנים". אכן, מסביר האריז"ל שמדובר בשני החסדים המגולים של ספירות נצח והוד דז"א. שני החסדים האלה הם שבונים את החכמה והבינה של המלכות, המוחין של דוד המלך. כלומר, הם עושים חסד עם דוד. שוב, הוא לא מפרש שדוד עושה חסד עם הבריות אלא שהם עושים חסד עם דוד, בונים את השכל שלו. מחפשים מאיפה בא החסד של דוד – הוא בא מהשכל שלו, דרך הנו"ה דז"א.

[יד] ראה גם התוועדות פסח שני תשע"ד פ"ב.

[טו] דוד מיכל אחינעם אביגיל מעכה חגית אביטל עגלה בת שבע = 1839 = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וכו' ועוד (וכן שמות ז נביאות: שרה מרים דבורה חנה אביגיל חלדה אסתר). אם כותבים דויד מלא הכל = 1849, 43 ברבוע. כאן מיכל ועגלה נחשבו לשתים כדעת הפשטנים (מיכל לא ילדה משא"כ עגלה).

[טז] דוד בן ישי מיכל בת שאול = שלמות של 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" וכו'.

[יז] מרב בת שאול מיכל בת שאול = 1820 (י"פ יעקב כו'), עם כל הרמזים שבזה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com