בע"ה

יום שבת קדש פרשת אמר, י"ז אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (לח)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

גילוי אלקות מוכר (אות לח)

[אחרי מוסף]

ניגנו ניגון דביקות לר' שלמה מצשניק.

לא מכירים? זה ניגון של ר' שלמה מצשניק, בעל המנגן של אדמו"ר הזקן. ר' אלי ריבקין הוא צאצא שלו. יש לנו חמשה ניגונים ממנו. על הניגון ששרנו עכשיו אמר ר' אלי שחסידים היו מנגנים אותו בהתבודדות.

ננגן ניגון קרלין להלל הגדול שאומרים בתפלת שחרית של שבת. יש לנו עוד ניגון להלל הגדול, אותו מנגנים בליל הסדר, מסורת ברסלב. הרבי אהב את הנוסח של קרלין, הרבה פעמים הבעל תפלה אצל הרבי התפלל בנוסח זה (מתאים לתפלה ב-770 – ליובאוויטש קרלין = 770).

יש פה תנועה מאד אופיינית לנוסח המיוחד של קרלין.

שמיעת אדמו"ר הזקן באמירת הדא"ח של הצמח צדק

לח. פעם אחת בבוא ר' בנימין קלעצקער [הזכרנו אותו אמש כשלמדנו אות ל"ז. הוא היה חסיד של אדמו"ר הזקן, ובימי הצמח צדק כבר היה מבוגר. (הוא היה מקושר לצמח צדק?) מהספור בהמשך רואים שכן. לא כתוב באיזה תקופה של נשיאות הצמח צדק התרחש הספור (אולי מאותו ספור הוא התקשר לצמח צדק?) יכול להיות.] אמר הצמח צדק דא"ח [רק שניהם היו שם. תמיד הרבי אומר מאמר חסידות לכולם – החסידים נוסעים לרבי כדי לשמוע חסידות– אבל כאן הצ"צ כיבד אותו ואמר חסידות רק לו. הצ"צ כבר היה אז רבי, אבל הוא היה אברך צעיר יחסית לר' בנימין, שהיה עוד חסיד אצל סבו, אדמו"ר הזקן בעל התניא.] ביושבם על מטה אחת [מטה הכוונה לספה. רואים שצ"צ התנהג אליו בידידות קרובה.]. ובאמצע המאמר עמד ר' בנימין מהמטה ברעדה ועמד לפניו כעבדא קמי מארי', ושאלוהו[כנראה שבכל זאת ראו אותם עוד חסידים.], ואמר שבאמצע המאמר שמע שהאדמו"ר הזקן [הרבי שלו.] מדבר מגרונו.

היום יש כאלה שאוהבים כח מדמה, אבל אצל חסידי חב"ד של פעם לא אהבו כח מדמה. אם ר' בנימין אומר כזה דבר הוא ממש בר סמכא ואנחנו יכולים לסמוך שכך באמת היה, בלי שום זיוף או דמיון.

התגלות חדשה דרך המוכר

יש הרבה סיפורים בחב"ד של אנשים שראו ברבי את דמות הרבי הקודם. יש גם סיפורים על אנשים ששמעו בקול של הרבי את קול הרבי שלפניו. יש בשמיעה משהו יותר פנימי מראיה, כי ראיה שייכת למוחין דאבא, ולכן נשארת יותר במקיף, לעומת השמיעה השייכת למוחין דאמא, המתגלים יותר בפנימיות. בכל אופן, יש "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכאשר הרבי מסתלק החסיד מחפש רבי להתקשר אליו. הווארט פה שהוא מחפש משהו שהוא כבר מכיר.

איפה יש דוגמא לענין בתנ"ך? [משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו".] אולי זה הזכיר לבני ישראל את הקול ששמעו בסיני. יש עוד דוגמה? [יהושע, עליו נאמר "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה".] נכון שהיה יחס ביניהם, אבל לא כתוב ששמעו את משה בתוך יהושע רק שפני משה האירו בפני יהושע כמו שהחמה מאירה בלבנה. במתן תורה כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" ודורשים שהפנים של ה' מתלבשות ומתגלות בתוך הפנים של עם ישראל– "פנים ב[תוך ]פנים" – וכך ה' דבר עמכם (לא אליכם אלא עמכם, ראה הכתב והקבלה)[ב].

איפה יש עוד דוגמה? לגבי מעמד הסנה אומר המדרש[ג] שהקול שיצא מתוך הסנה היה קולו של עמרם – משה שמע את ה' מדבר בקול אביו, כי אותו הוא כבר הכיר. כיוצא בכך[ד] כתוב על ההתגלות הראשונה של ה' לשמואל – שמואל הלך כמה פעמים לעלי, כי שמע את ה' מדבר אליו בקולו. הוא היה ילד קטן, שלא הורגל בנבואה ולא היתה לו דעת להבין שהדובר אינו באמת עלי. רואים שה' מתגלה דרך משהו מוכר. נכון שעלי לא היה אבא שלו, כמו היחס בין משה לעמרם, אבל הוא שגידל אותו, שהרי אמא שלו הביאה אותו בגיל שנתיים לעלי.

כתוב באר"י ששמואל היה נשמה שקשורה לאמא ולא לאבא. לא שהאבא לא היה צדיק, גם עלי היה צדיק גדול, אבל שרש נשמת שמואל היה שייך דווקא לאמו, לחנה, לכן דווקא היא מסרה אותו לעלי ללא התערבות אביו. האריז"ל אומר שיש עוד נשמות שקשורות לאמא, כמו יצחק אבינו והנביאים יונה וחבקוק[ה].

שוב, רואים מקום אחד מפורש בתנ"ך שה' מתגלה למישהו בקול המוכר לו, של אישיות שקרובה אליו, ומכאן והלאה מדבר עמו בקול לא מוכר, חדש. המעבר מזכיר את לשון הפסוק שאמרה רות לבעז – "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". יש בפסוק קשר בולט בין הכרה לניכור – שניהם משער כר (ומשרש נכר)– וכאן הגילוי בהתחלה מוכר ובסוף זר וחדש ('נכרי').

אמונה מתוך חוית הכרה

רואים פה דבר מאד יסודי וחשוב בעבודת ה': התבטלות לדרך חדשה או למישהו חדש מתחילה מכך שזוכים להכרה באמתות שלהם. אחרי שזוכים להכרה באמתות הדבר הולכים עליו בעינים עוורות, באמונה פשוטה בבחינת "פתי יאמין לכל דבר" (כפי שעוד נסביר). מתפתים ללכת אחרי ה', כמו שהנביא קורא לעם ישראל "יונה פותה", כאשר את ההתגלות המוכרת מגדיר המדרש כפתוי, "בפתוי באתי אליך שלא תתיירא".

[לא צריך שיהודי יחפש בכל פעם עוד הכרה של ה', כדי שתהיה לו התחדשות החוויה של גילוי אלוקות?] לאו דווקא. יש שחווים חוויה כזו פעם אחת והיא מספיקה כדי 'ללכת על ה'' באמונה פשוטה כל החיים[ו]. הדרך להחזיר בתשובה היא לתת לאדם את חווית ההכרה, שיהודי ירגיש שהאמונה היא משהו שהוא מכיר. כתוב ש-זכר רומז ל"זה כר" – זו מתנה. צריך שתשאר בזכרון תמיד חווית ההכרה. חסידים זוכרים את היחידות הראשונה שלהם עם הרבי. ההכרה הזאת היא מתנה וצריך לזכור אותה ואסור לאבד אותה. הרבי הריי"צ אומר שצריך להשקיע בזכרון.

אם ניקח את הענין בהפשטה, הוא בא להגיד שכל התגלות של ה' לאדם היא בדרך מוכרת לו. מאיפה יהודי מכיר את התגלות ה'? ממתן תורה. אדמו"ר הזקן אמר 'מתן תורה לא יהיה עוד פעם'. אמנם תהיה התגלות – מעין מתן תורה – של פנימיות התורה, ממנה נובעת ההכרה. כתוב שחסידים שלמדו והתבוננו בחסידות בעוה"ז מיד יכירו את הגילויים של לע"ל, הגילויים לא יהיו זרים להם. בכלל, כשמדברים עם יהודי להחזיר אותו בתשובה, חסידים לא אוהבים לפעול עם הוכחות שכליות – סטטיסטיקות וכדו' (לא שאין כלל מקום לדרך כזו, אבל זו לא דרכנו). לשם כך צריך את כח הזכרון, לעורר את מה שהוא כבר מכיר. יש הרבה בעלי תשובה שהתקרבו כשהם פתחו פרקי אבות, הוא פותח את הספר ומיד אומר לעצמו: 'אני מכיר את זה!'. לא צריך יותר כדי להזכר.

יחוד שתי מדרגות אמונה

יש פה ספר של ביאורים על התניא (חיטריק), בו מופיע הסבר הצמח צדק על פרק יח בתניא. לא נקרא אותו עכשיו, כי הוא ארוך, אבל כדאי מאד להסתכל בו אחר כך[ז]. הוא מבאר שני סוגי אמונה: אמונה שנובעת מהכרה של "ניכרין דברי אמת" ואמונה פשוטה של "פתי יאמין לכל דבר", על שמה עם ישראל נקרא "יונה פותה", המתפתה אחרי ה' ועושה את רצונו בלי שום פקפוק (בפתוי שבראשית הדרך על ידי קול מוכר וכיוצא בזה יש חיבור ויחוד אמיתי בין שתי הבחינות של "ניכרין דברי אמת" ו"פתי יאמין לכל דבר" – מצד אחד יש כאן "ניכרין כו'" אך מצד שני יש כאן "יונה פותה" שמכאן והלאה תתפתה לכל דבר, ודוק).

הוא שואל איך שתיהן יכולות להתקיים יחד ומשיב שראשית האמונה צריכה לנבוע מהכרה – חוויה אחת בהירה של הכרת ה' – ומתוך אותה חוויה צריכים להגיע לאמונה של "פתי יאמין לכל דבר". שתי האמונות האלה הן כנגד  תפילין דרש"י (שהם ה"פתי יאמין", מוחין דאמא, תפילין של חו"ל) ותפילין דר"ת (שהם ההכרה, מוחין דאבא, תפילין של א"י). ומה שנוהגים להניח תפילין דרש"י לפני תפילין דר"ת היינו כפי שהוא מסביר שם על הפסוק "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי" – בסוף הפתי זוכה לחכמה (כמו בסיפור של החכם והתם של רבי נחמן, וכידוע שמורנו הבעל שם טוב היה מקרב יהודים פשוטים ומגדל אותם בתורה).

כל עולם התיקון מורכב משמות מה ו-בן. באמונה, חלק ה-מה הוא החוויה הראשונית של "ניכרין דברי אמת" וחלק ה-בן הוא האמונה הפשוטה של "פתי יאמין לכל דבר".

למצוא את נקודת ההכרה

אברהם אבינו, היה צריך ללכת נגד אביו ונגד כל מה שהוא הכיר. איפה אצלו חווית ההכרה? אברהם הוא "אב המון גוים", הוא הגר הראשון – וכך מתקיים אצל כל גר – אצלו יש חוויה שה' הוא האבא שלו, ואותו אבא מוכר הוא האל שברא אותו, כמו שכתוב "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו"[ח] (וכמבואר במ"א שאף על פי שפסוק זה נאמר על ידי מלאכי הנביא, בתחלת תקופת בית שני, ליהודים שבגדו בנשותיהם ובעלו "בת אל נכר", תחושה זו של "הלוא וגו'" שייכת לכל גר שבא להתגייר כהלכה ולחסות תחת כנפי השכינה – זו נקודת ההכרה שלו באלקות ושייכותו מאז ליהדות).

חיפוש נקודת ההכרה דומה למה שרבי הלל מפאריטש אמר, שיהודי נולד עם ניגון ששמע לפני שירדה נשמתו לעולם וכל חייו הוא מחפש את הניגון שלו (ואף שאינו זוכר את הניגון בדרך החיוב, הזכרון עוזר לו לשלול ניגונים אחרים).

בקשו לנגן שוב את הניגון של קרלין.

מה שהסברנו גם נוגע במיוחד לבחורים: איך בחור מוצא את הזיווג שלו? לא כי 'ככה שדכו לו' – הוא רואה את הזווג שלו ומרגיש שהוא כבר מכיר אותו, 'אני מכיר אותה'. שידוך צריך לבוא ממוחין דאבא, מחוויה של הכרה. כדי להתחתן זקוקים למוחין דאבא.