בע"ה

"וביום השמיני ימול"

פרצוף לימודים בהלכות ברית מילה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מקור חיוב מצות ברית מילה לדורות הוא בריש פרשת תזריע: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מפסוקים אלה לומדים חז"ל לימודי הלכה רבים ונתבונן בהם כסדר הספירות:

כתר/דעת: מילה דוחה שבת ומילה דוחה צרעת

מהפסוק "וביום השמיני ימול" לומדים שהמילה דוחה את השבת – "'ביום' אפילו בשבת"[ב]. מהמשך הפסוק, "את בשר ערלתו" (ומסמיכות דין מילה לדיני צרעת בהמשך הפרשה) למדו ש"מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה... 'בשר' ואף על פי שיש שם בהרת"[ג] (למרות שבכלל יש לאו של "השמר בנגע הצרעת"[ד] שלא לקצוץ את הבהרת).

על שבת וצרעת יש לדרוש את דברי ספר יצירה[ה] "אין בטובה למעלה מענג [שבת] ואין ברעה למטה מנגע [צרעת]". בברית המילה יש גילוי עצמי שנעלה גם על ה"אין בטובה למעלה מענג" ויכול לרדת ולדחות גם את ה"אין ברעה למטה מנגע".

בלשון ספר יצירה[ו], "אין בטובה למעלה מענג" הוא בסוד "עמק טוב" ו"אין ברעה למטה מנגע" הוא בסוד "עמק רע". "עמק טוב" ו"עמק רע" מכוונים כנגד "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" של הדעת (ובשרש גבוה יותר היינו מה ו-בן, דכורא ונוקבא, דז"ת דעתיק, התענוג המורגש שבכתר) ואילו בברית יש גילוי שלמעלה מטעם ודעת (עד לבחינת מה ו-בן דג"ר דעתיק, האמונה שהיא תענוג עתידי בלתי מורגש) שדוחה את שניהם (ממד הלמעלה-מטעם-ודעת מודגש בדברי האחרונים[ז] שגם כאשר "מילה דוחה את הצרעת" בפועל אסור לכוון לקצוץ את הבהרת והדבר צריך להעשות בדרך ממילא).

חכמה: מצות האב למול את בנו

מ"וביום השמיני ימול" לומדים בירושלמי[ח] (שהוא בבחינת מוחין דאבא) שהאב מצוה על בנו למולו. חיוב האב במילת בנו שייך כמובן לחכמה – פרצוף אבא. המפרשים מסבירים[ט] שהבבלי לא לומד מפסוק זה כי מפרש "ימול" משרש מול בבנין נפעל, הרומז לנימול (ולא למל), אך הירושלמי מפרש "ימול" משרש נמל בבנין קל (בלשון זכר, הרומזת שדווקא האב מחויב במילת בנו).

בינה: שמחת ההורים בטהרת האם

מסמיכות הפסוקים "וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול וגו'" השיב רבי שמעון בר יוחאי (השייך ל"זיהרא דאמא עילאה", כנודע בספר הזהר[י]) לשאלת תלמידיו "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה?" – "כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים"[יא]. השמחה היא פנימיות הבינה (ובפרט השמחה בטהרת האמא – מושגים מובהקים של בינה-אמא). בשמחת מצות מילה – שמחה של מצוה במסירות נפש ושמחה בהמשכיות עם ישראל – נאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[יב] והיא מקור השמחה בכל מצוות התורה.

חסד וגבורה: מילה ביום השמיני לאחר נץ החמה

מ"וביום השמיני ימול" לומדים "שאין נימול אלא ביום"[יג] ו"לא מלין... עד שתנץ החמה"[יד] כאשר "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר'[טו]"[טז]. מדת יום היא מדת החסד והגילוי, "ויקרא אלהים לאור יום"[יז], ככתוב ביום הראשון לבריאה – "יום אחד"יז, יום החסד, שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[יח], בסוד "יומם יצוה הוי' חסדו"[יט] (ובפרט "ביום השמיני", יום המילה, הוא חזרה לאותו "יום אחד", לאחר שעבר שבוע שלם). לכן גם הלימוד של "זריזין מקדימים למצוות" הוא מאברהם איש החסד שהשכים בזריזות עם הארת אור החסד של הבקר (זמן תפלת שחרית שתקן אברהם אבינו). אכן, בבקר גופא יש להמתין להנץ החמה, בסוד "ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרתו"[כ] – בתוקף גבורה (שהיא התגברות החסדים), שהרי ברית המילה היא תקופת גבורת האנשים של הרך הנימול. כדי שהאהבה לה זוכים מהברית תהיה אהבה כרשפי אש – תוקף האהבה לה זוכה שומר הברית – מחברים את החסד והגבורה במילה ביום (שמדתו חסד) דווקא לאחר "כצאת השמש בגבֻרתו".

תפארת: חיזוק הגוף היהודי

הגמרא מביאה כטעם למילה ביום השמיני את שמחת ההורים (כנ"ל בספירת הבינה), אך הרמב"ם במו"נ[כא] הביא דווקא את טעם המדרש "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו"[כב]. קביעת גבול החיזוק דווקא לגיל שמונה ימים (אף שאדם יוצא מכלל נפל דווקא בגיל שלשים יום[כג]) מתאים גם לגוף וגם לנשמה: מצד הגוף, החיזוק נוגע לממד הבהמי של האדם (סוד שם בן, בגימטריא בהמה), כשם שהבהמה יוצאת מכלל נפל ביום השמיניכג. מצד הנשמה, ההמתנה ליום השמיני היא "כדי שתעבור עליו שבת אחת" ועבור יהודי סגולת השבת – אף שהיא עוברת עליו ללא שהוא מודע, כבתינוק שנולד – היא לחזק ולרפא[כד].

הרחמים ("שנתן הקב"ה רחמים עליו") הם פנימיות ספירת התפארת, ובכלל הרפואה (משרש רפא) שייכת לתפארת (משרש פאר), שעל כן המלאך של ספירת התפארת הוא רפאל – הן רפואת הגוף ("תפארת גופא"[כה]) והן רפואת הנשמה, שהרי דווקא בתפארת מודגש החיבור השלם בין האור והכלי[כו]. ברית המילה היא מקור החיבור הבריא אצל היהודי בין הנפש האלקית והגוף היהודי הקדוש[כז]. לאחר השבת, כשהגוף מתחזק, הוא גם נעשה יפה לברית (גם בגשמיות) ויש בכך הידור-מצוה כשהחפצא בו נעשית המצוה יפה ומפואר.

נצח: מילה תמיד ביום

הדין של מילה ביום (הלימוד של ספירת החסד) ממשיך גם כאשר המילה נדחתה: "אין לי אלא הנימול לשמונה שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות הנימול לתשעה [באם הילד נולד בין השמשות, שמילתו נדחית למחרת, ליום התשיעי (כלומר, ספק שמיני ספק תשיעי).], לעשרה [באם הילד נולד בערב שבת או ערב יום טוב בין השמשות, שאין מילתו דוחה שבת והיא נדחית ליום שלאחריה, היום העשירי (כלומר, ספק תשיעי ספק עשירי).], לאחד עשר [באם הילד נולד בערב שבת הסמוכה ליום טוב, שמילתו נדחית ביומיים נוספים, ליום האחד עשר (כלומר, ספק עשירי ספק אחד עשר).], לשנים עשר [באם הילד נולד בין השמשות של שבת או יו"ט כששני ימי ראש השנה סמוכים לשבת, שמילתו נדחית בשלשה ימים, ליום השנים עשר (כלומר, ספק אחד עשר ספק שנים עשר.][כח]? תלמוד לומר 'וביום'"יג. דין זה שייך לספירת הנצח – ענף החסד, בו עצם הלימוד על מילה ביום – המנציחה את הארת "היום" בקיום ברית מילה תמיד[כט].

הוד: ברית בשמיני רק כשמתקיים "כימי נדת דותה תטמא"

מסמיכות הפסוק "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" ל"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" למדו "כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה"[ל] (מה שאין כן כשאין טמאה לידה, במקרה של "יוצא דופן" או של אם שנתגיירה בין הלידה למילה[לא]). עולה כאן תלות עמוקה בין מילה לנדה[לב], המלמדת שמסוגלת ההידור בשמירת הלכות נדה היא לזכות לזרעא חייא וקיימא של בנים זכרים בהם מקיימים מצות מילה. "ימי נדת דותה" שייכים לספירת ההוד, בה מתקיים "והודי נהפך עלי למשחית"[לג] בהפיכת ההוד ל"כל היום דוה"[לד].

יסוד: מילה ביום השמיני ב"זכר ודאי"

מהסמיכות של "וילדה זכר... וביום השמיני ימול" למדו חז"ל ש"טומטום שנקרע ונמצא זכר... אינו נימול לשמונה, דאמר קרא 'אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול', עד שיהא זכר משעת לידה"[לה].

זכר הוא משפיע בעצם (זכר בגימטריא ברכה) והתורה מלמדת שיש משהו בתכונה הזכרות-ההשפעה שאין להסתירה. יש הטועים לחשוב שכאשר אדם בא על מנת להשפיע באיזה מקום עליו להסתיר את זהותו ואת מגמתו לזמן מה, אך התורה מלמדת שכדי להמשיך מהמדרגה הגבוה של "וביום השמיני" (שלמעלה מהמציאות, ששלמותה במספר שבע) צריך לפעול כזכר-משפיע באופן גלוי מהרגע הראשון . עצם הזכרות שייכת לספירת היסוד, כח ההשפעה הזכרי, כפשוט.

מלכות: מילה ביום השמיני ב"ערלה ודאי"

מעבר לוודאות הזכרות לומדים חז"ל שנדרשת גם וודאות של ערלה: "'ערלתו' – ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת"[לו], לאפוקי מי שנולד מהול או אנדרוגינוס[לז].

פנימיות מדת המלכות היא השפלות – הכרת האדם ברע שמוטבע בו מברייתו[לח], בכך שיש לו "'ערלתו' ודאי" שעליו לתקן, כרצון ה' דווקא בעבודת האדם בתיקון עצמו ובתיקון העולם[לט] (הספקות האם יש לאדם ערלה נובעים מהצטדקות ורצון לתלות את החסרונות בדברים חיצוניים).

תיקון המלכות – שדווקא כנגדה יש במרכבה גם דמות זכרית (דוד המלך) וגם דמות נקבית (רחל אמנו) – דורש הכרעה ברורה האם האדם הוא זכר או נקבה, ולא טשטוש זהות אנדרוגיני (הנובע מחוסר נכונות לקחת אחריות על חסרונות 'כמו גבר' שמכיר ב"'ערלתו' ודאי"). תיקון המלכות נוגע גם לתיקון האישיות בכלל (שהרי המלכות היא-היא ה'אני') וגם לתיקון המדינה כולה, כפשוט (כפי שרואים בדורנו שטשטוש נושא הזהות המינית פוגע בתפקוד מערכות המדינה).

ולסיכום: