בע"ה

ר"ח סיון ע"ה – בית משפחת מרנץ, כפ"ח

קנין תורה

סעודת ראש חדש סיון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "אלי אתה" (צ"צ).

א. יום ה-מה בספירה – "כאיש אחד בלב אחד"

חסידים שלא מניחים תפילין

לחיים לחיים, כל הילדים. מספרים על בעל ה"אמרי אמת" מגור שהיה מאד מקרב את הילדים הקטנים של החסידים. היה פתגם מהלך בגור שלרבי נוסעים עשרת אלפים חסידים שלא צמים ביום כיפור ולא מניחים תפלין. יהי רצון שגם אצלנו יהיו לפחות עשרת אלפים שלא צמים ביום כיפור ולא מניחים תפלין. לחיים לחיים.

יש ענין לחנך ילדים למצוות, אבל יש כמה מצוות שבדווקא לא מחנכים אליהן אלא להיפך – יום כיפור אל תצום, תאכל, ותפלין לא הגיע הזמן עדיין. כל מצוה כאן בבחינה אחרת. אפשר לומר שהילד שלא צם ביום כיפור ולא מניח תפלין טועם מעין עולם הבא, שהרי "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (אחרי תחית המתים – כך אדמו"ר הזקן פוסק בתניא). ילד קטן הוא בבחינה הזו, וכאשר הוא גדל ונעשה בר מצוה הוא חוזר מהעתיד לתוך ההוה.

לחיים לחיים לכל הילדים, צבאות ה'. גם אלה שצמים ביום כיפור ומניחים תפלין יהיה להם כל טוב סלה.

נגנו "בצאת ישראל".

מעלות יום ה-מה בספירת העמר

היום ראש חדש סיון, יום ה-מה לעמר. מה שייך לשם מה, לבחינה של "ונחנו מה", מדת הבטול של משה רבינו. מה הוא גם גימטריא אדם, "אתם קרויים 'אדם'", בחינת ישראל, "תפארת ישראל", תפארת שבמלכות (תפארת-ישראל מלכות-כנסת ישראל). אדם הוא גם אותיות מאד – יום ה-מאד – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". אם כן, זהו יום מאד מסוגל, היום של "ויחן שם ישראל נגד ההר", כולם "כאיש אחד בלב אחד" – יום של אחדות עם ישראל, מכח ה-מה שיש בעם ישראל, מכח האדם שיש בעם ישראל ומכח המאד שיש בעם ישראל (מה-אדם-מאד הם על דרך חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, ודוק). כולם מתחברים "כאיש אחד בלב אחד", "ויחן" לשון יחיד.

מילוי אלפין

שם מה הוא מילוי אלפין, כך הוא נקרא בקבלה – כל אות מ-ג אותיות ה-ו-ה של שם הוי' מתמלאת ב-א (הא ואו הא). א גם לשון אלף (1000) – הרגע דברנו על עשרת אלפים חסידים שלא צמים ביו"כ ולא מניחים תפלין, הם עשרה אלפין. בשם מה יש שלש אלפין. יש "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", לשון אלף, ובחדש סיון מקבלים "אוריאן תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי על ידי תלתא" – גם מתאים להסבר שכוונת ר"ח סיון היא שלשה אלפין.

אם מחשבים כל א כ-1000 שם מה יהיה שוה 3042 – מספר שיש בו סגולה מאד מיוחדת, יוצאת מהכלל, שהוא הרבוע הכפול של "הוי' אחד" (טל), 1521 כפול. כלומר, רק שם מה עם ג האלפין שלו, ה"אוריאן תליתאי" שלו, שמאיר בפרט היום ביום ראש חדש סיון, יום ה-מה לעמר, הוא הרבוע הכפול של "הוי' אחד".

לשם הוי' יש זך מילויים – לכל אחת מאותיות הוה יש ג מילויים (הכל משולש, "אוריאן תליתאי"). ל-י יש רק מילוי אחד, עליה כתוב "אני הוי' לא שניתי" (ומתאים להמובא בתניא בשם הה"מ שדוקא בחכמה, ה-י של שם הוי', מתגלה "אחד האמת"), כמו שנסביר בהמשך. ה-י, אצילות שבאצילות, לא משתנה. לכל אחת מאותיות הוה – בי"ע דאצילות – יש שלש ואריציאות. מי שמכיר טפה בחשבון יודע שלפי זה סך כל האפשרויות של מילויי שם הוי' הוא שלש בחזקת שלש – מספר שהרבי מאד חבב – זך אפשרויות איך למלא את שם הוי'. מתוך זך המילויים הקבלה 'מעדיפה' ארבעה, עסמ"ב – עב, סג, מה, בן – המכוונים כנגד ארבע האותיות של השם עצמו, אך הם ארבעה מתוך עשרים ושבעה.

הפלא שכאשר מחשבים את כל המילויים הסכום שלהם שוה בדיוק 1521, "הוי' אחד" ברבוע – מהחשבונות הכי מופלאים שיש. בכל מילוי שם הוי' יש ראשי התיבות, אותיות השרש, ואת אותיות המילוי. אם יש זך מילויים, שעולים יחד 1521, רק השרשים הם זך פעמים הוי', שבת (היהלום של הוי'), ואותיות המילוי עולות 819, אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד. זו אחת הפנינים של חכמת החשבון. והנה, רק שם מה (החדש, הבא לתקן את עולם התהו שנשבר), כאשר ה-א עולה 1000, הוא שוה כל זך המילויים כפול. זו כוונה מאד חשובה של היום, יום ה-מה של ספירת העמר.

שם מה – כוונה כללית בספירה

כתוב שבכל יום בספירה צריך לכוון שם מה, אם כן היום זהו יום כללי בספירה – בכל יום מכוונים את שם הוי' ב"ברוך את הוי'... אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העמר" במילוי שם מה, כדי לקיים "אדם ובהמה תושיע הוי'" (אדם שבטל אל רצונו יתברך שמשפיל את עצמו כבהמה, כמו שנאמר "בהמות הייתי עמך [ואני תמיד עמך]", שאז "תושיע הוי'"[ב]), להמתיק ולהעלות את עומר השעורים, מאכל בהמה, סוד שם בן, עם המשכת האדם. היום המיוחד לכוון זאת הוא היום, ר"ח סיון, היום ה-מה לספירת העמר. לחיים לחיים.

"כאיש אחד" – גבורה ומסירות

איך מגיעים ל"ויחן שם ישראל נגד ההר"? על ידי הבטול של שם מה, על ידי "אתם קרויים 'אדם'". מה זה "כאיש אחד בלב אחד"? מה ההבדל בין איש ללב? כתוב "כאיש גבורתו" ו"לב" הוא על דרך "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך". כשאומרים "כאיש אחד בלב אחד" ה'איש' הוא בחינת גבורה וה'לב' הוא בחינת אהבה (ליב בלעז). מובן שהאהבה מחברת את כל עם ישראל, אבל עוד לפני ה"לב אחד" צריך להיות "איש אחד" – גבורה ביחד, "כאיש גבורתו".

ה"איש אחד", "כאיש גבורתו", הוא צבא – הצבא צועד לקראת משימתו במסירות נפש, וכל אחד מוכן למסור את נפשו בשביל הכלל. "כאיש גבורתו" נאמר בהקשר למלחמה – מלחמת מדין. מלחמת מדין היא המלחמה של משה רבינו (מדין הוא הקליפה המנגדת לבחינת הבטול, ה"מה", של משה רבינו), וכדי לנצח בה צריכים את שם מה. שם מה נקרא "החדש" – "שם מה החדש" ("שם מה החדש" = שבת, כללות זך פעמים הוי' כנ"ל[ג]. הר"ת הם אותיות משה וכן הס"ת הם אותיות משה – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוייהו" – שאמר על עצמו פעמיים "ונחנו מה") – הוא מאיר בראש חדש, בחינת חידוש.

הערבות בין הנשמות – שכל אחד מרגיש ערבות ואחריות על השני, ולכן גם מוכן למסור את הנפש כדי להציל אותו, לקפוץ למים בשבילו – היא הבחינה של "כאיש אחד". אצל "איש אחד" כל האברים מחוברים, וכל אבר מוכן בפשיטות, בטבע היהודי הפשוט – במודעות טבעית פשוטה – למסור את הנפש עבור זולתו, כי כולנו "כאיש אחד". הכל מתחיל מהגבורה, מסירות הנפש שלנו אחד עבור השני.

"בלב אחד" – אהבה ורצון

אחר כך מתגלה האחדות גם "בלב אחד", שיש אהבה, עד כדי אהבה בתענוגים. יושבים יחד באהבת רעים, וכמו שיש תשוקה נפלאה לקוב"ה – כמו שהאור החיים אומר שיש באהבת ה', בכלות הנפש לה' (של נדב ואביהוא, שבזה הם גדולים ממשה ואהרן), "נעימות עריבות ידידות מתיקות", ר"ת נעים – כך צריך להיות "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", בנעימות-עריבות-ידידות-מתיקות (נעים של "שוב" לעומת הנעים של "רצוא" הנ"ל).

ויש להוסיף – לב, עוד יותר מסתם אהבה, הוא רצון (כמו בבטוי רעותא דלבא – הנקודה הפנימית שבלב היא הרצון הפנימי שבלב). "כאיש אחד בלב אחד" אומר שבנקודה הפנימית שבלב יש לנו רצון אחד – משיח נאו[ד].

לפי הפירוש הזה קודם צריך להיות "כאיש אחד", הנכונות בפשיטות ובטבע שלנו למסור את הנפש אחד עבור השני, אנחנו "כאיש גבורתו". מתוך מסירות הנפש של יהודי כלפי יהודי שני מתגלה הרעותא דלבא – שיחסית אליה גם המסירות היא חיצוניות – שכולנו "כלב אחד", רוצים דבר אחד, שואפים למשיח, ולשם המטרה הזו מוכנים למסור את הנפש – רוצים שיהיה משיח וגאולה, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". זה נפעל היום, ר"ח סיון, ב"ויחן שם ישראל כנגד ההר". לחיים לחיים.

נגנו "ימין הוי'".

ב. "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "ויחן" בסיון והתכללות שתי התורות

ויחן-סיון

בכל מקום כתוב "ויחנו" לשון רבים ורק כאן כתוב "ויחן" לשון יחיד (ודווקא סמוך לאחר "ויחנו" – "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", תוספת דגש על המיוחדות של "ויחן" לשון יחיד[ה]), ומכאן דורשים – ורש"י מביא בפשוטו של מקרא – "כאיש אחד בלב אחד"[ו]. זה היה בר"ח סיון, כפי שהתורה פותחת את הפרשה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" ופרש"י "'ביום הזה'. בראש חודש, לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא' מהו 'ביום הזה' שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו"[ז]. אם כן, יש קשר מיוחד בין "ויחן" לחדש סיון.

יש קשר בין המלה "ויחן" – גם לשון חן, דורשים ש"כאיש אחד בלב אחד" היינו שכל אחד מוצא חן בעיני השני – למלה מנוחה. יש שיחה של הרבי, דבר מלכות, שצריך לקבל את התורה במנוחה ובשלמות הגוף – כמו שהרמב"ם פוסק ש"היות הגוף בריא ושלם" הוא מדרכי ה'. כדי לקבל את התורה צריך גוף בריא ושלם וגם מנוחת נפש – הכל כלול ב"ויחן", שנאמר על היום, ר"ח סיון.

אם נתבונן נראה שיש קשר מילולי בין המלה "ויחן" לשם החדש סיון – אף שאולי לא שומעים בשמיעה ראשונה – אלה אותן אותיות (וין) חוץ מה-ח וה-ס. מה ביחס ל-ח וה-ס? מתחלפות בשתי אלפא-ביתות – אתב"ש (האלף-בית העיקרי של חילופי אותיות בתורה) וגם אח"ס-בט"ע. באתב"ש ה-ח וה-ס (שוה חיים) בספירת הנצח. באח"ס בט"ע יש רק שבע שלישיות, כנגד ז"ת, אז אח"ס הם בחסד. עיקר החילוף הוא אתב"ש, אז העיקר הוא הנצח, אבל יש כאן קשר – נצח הוא הענף המבצע, להוציא את החסד מהכח אל הפועל.

כח הנצח – הוצאה מהכח אל הפועל (במשה ובישראל)

כתוב בקבלה שמשה רבינו במדות הלב הוא כנגד ספירת הנצח – "נצח ישראל לא ישקר", "משה אמת ותורתו אמת". כתוב בדרשות הר"ן[ח] שאחד הדברים המיוחדים במשה רבינו שהוציא לפועל את כל מה שהיה לו בכח. זה לא רק נדיר, אלא חד-פעמי, פלאי – על דרך הטבע, אף אחד בעולם לא מסוגל להוציא מן הכח אל הפועל את כל מה שיש בו. לכן "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" – לא היה ולא יהיה. התורה מבטיחה, אומרת בבטחה, שלא יהיה עוד – כי יש כאן כח מלמעלה שלא תלוי בבחירת האדם מלמטה. כך הר"ן מסביר, כנגד דברי הרמב"ם שכל אחד יכול להיות כמשה רבינו בבחירתו. הוא אומר שה' נתן לו כח לזכות למה שאף אחד לא יכול בפני עצמו, ולכן הוא גם אומר בודאות שלא יקום עוד נביא כזה.

אחד הדברים בהם היחוד של משה רבינו מתבטא הוא שכל מה שיש לו בכח הוא מוציא בפועל. הר"ן כמובן לא מביא את ההקבלה הקבלית, אבל הדבר קשור לכך שהוא נצח, מוציא מכח אל הפועל. כשיבוא משיח כנראה כל עם ישראל יזכה להוציא מהכח אל הפועל כל מה שיש בנו. ההוצאה מהכח אל הפועל קשורה לכך שנהיה "אור לגוים", המהפכה הרביעית – לכך שיש לנו בכח את היכולת להאיר את כל העולם, להביא ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". מה שלא עשינו זאת עד עצם היום הזה – חולשה שלנו, בעיה שלנו, שלא הוצאנו מהכח אל הפועל כל מה שיש לנו, עם ישראל. זהו כח אדיר, כמו שהבעש"ט מסביר על "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שיש כחות אין סופיים בתוך הארץ, בתוך כל יהודי. אני, אומר הבעל שם טוב, באתי לגלות זאת. הבעש"ט מתחיל את גילוי המשיח, שתפקידו להוציא מהכח אל הפועל כל מה שטמון בנו. באלף-בית – שתלוי כאן על הקיר – כף אומרת "כחך פעל". מכך גם מנצחים – גם נצחון וגם נצחיות.

בכל אופן, הגענו לכך מהקשר בין המלה "ויחן" לשם החדש של היום – חדש סיון – אותן אותיות, עם חילוף ח-ס, הנצח של אתב"ש. בן הזוג של אתב"ש הוא אלב"ם. מה הנצח שלו? חק. אולי נגיע לכך בהמשך. משה רבינו נותן לנו את התורה, נותן את החק – "חק שם ולא יעבור". יש קשר בין חק ל-חס – חס זה חיים וחק זה חק.

רמזי ויחן-סיון

כמה שוה סיון וכמה ויחן? 126 ו-74 – יחד הם בדיוק 200, רבוע כפול של 10, סימן שזהו חבור טוב. הממוצע מאה, שוה כלים. צריך מאה כלים, מאה ברכות בכל יום, כדי להכיל את תריג האורות של התורה. תשובה שוה אורות (תריג) ועוד כלים (100). בכל אופן, הממוצע בין ויחן ל-סיון הוא 100. יש כאן 8 אותיות – 4 בכל מלה – כך שממוצע כל אות הוא 25. כלומר, ממוצע המלים הוא 10 ברבוע וממוצע האותיות הוא 5 ברבוע.

נעשה חשבון אחד יותר מתוחכם: יש שלש אותיות משותפות ב-ויחן וב-סיון – וין. אם עושים הכאת אותיות – הכפלת שלש האותיות המשותפות (ו פעמים י פעמים ן) – מקבלים 3000. בכל מלה יש את ה-3000, בדיוק שלש פעמים אלף שדברנו קודם. יש כאן 3000 וכאן 3000 ונותרות אותיות ס-ח, שבהכפלתן זו בזו שוות 480. אם נחבר הכל יש 6480 – מספר יהלום, משולש כפול, של 80. כל יהלום הוא המספר כפול המספר הבא – 80 פעמים 81. 81 הוא המלה הראשונה של עשה"ד, "אנכי" (שבעצמו זך כפול 3, 3 בחזקת 4). 80, בין היתר, הוא יסוד. אולי נחזור לזה.

"כאיש אחד בלב אחד" – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

נעשה עוד חשבון, עוד רמז, ואחר כך נגיע למשהו אחר בע"ה: כל הפסוק מ"ויחן" עד הסוף הוא "ויחן שם ישראל נגד ההר". כמה שוה? 1222, פעמיים תורה. יש סגולה במספר הזה שהוא תורה-תורה. מה פירוש פעמיים תורה? כולל שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. אם כי כתוב שהתורה היא "אוריאן תליתאי", הפשט הוא שהכוונה רק לתנ"ך – רק תורה שבכתב. אנו מסבירים שגם הולך על שלש המדרגות הכלליות של תושב"כ, תושבע"פ ונשמתא דאוריתא – חכמה ("מוסר אביך") בינה ("תורת אמך") ודעת (העולה לכתר, גילוי העל-מודע, הרז הנעלם של התורה). בכל אופן, ראשית פנימיות התורה נכלל בתושבע"פ – כתוב בפירוש ברמב"ם שמעשה בראשית ומעשה מרכבה נכללים בתורה שבעל פה (אמנם אדמו"ר הזקן מסביר בלקוטי תורה שלימוד הקבלה נכלל ב"שליש מקרא", בתורה שבכתב, היות שהוא בעצם למעלה מטעם ודעת, משא"כ לימוד התורה שבעל פה צריך להיות מובן בשכל האדם. נמצא שלפנימיות התורה יש זיקה מיוחדת לכל אחת משתי התורות, ולכן היא כנגד הדעת המחברת ומזווגת יחד את החכמה והבינה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה) – לכן אם כי התורה היא "אוריאן תליתאי" יש גם בחינת זוגיות בתורה, שיש שתי תורות – תושב"כ ותושבע"פ – שכוללות הכל.

איך אפשר להבין שיש כאן שתי בחינות של תורה? אפשר להבין ש"כאיש אחד בלב אחד" כנגד שתי התורות – יש את התורה שבכתב, שהיא "כאיש אחד", "כאיש גבורתו", ואילו החסד, המשיכה ליעד, שהיא ה"רעותא דלבא", היא התורה שבעל פה, ה"בלב אחד".

"הר" ו"כנגד ההר" – "שמינית שבשמינית" (תורה) ו"לא מיניה ולא מקצתיה" (תפלה)

אפשר לומר עוד ווארט – מה זה "נגד ההר"? הפשט שחנו מזרחית להר סיני. אבל מה הדבור המתחיל ברש"י, שעליו כתוב "כאיש אחד בלב אחד"? "ויחן שם ישראל" בלי "כנגד ההר". אחר כך יש עוד דבור המתחיל "כנגד ההר". אם כן, קודם צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד" ואחר כך יש "נגד ההר". מה יכול להיות, לשון צחות, "נגד ההר"? מה מסמל הר סיני? "משה קבל תורה מסיני", כתוב שזה מסמל ענוה – אבל כמה שהוא ענו, הוא גם מסמל שמינית שבשמינית, שת"ח צריך קצת הרמה, קצת הר, לא מדבר.

יש שתי בחינות קבלת התורה. יש מה שקוראים פרשת במדבר לפני מתן תורה, "אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר", שאין לו שום הגבהה, כמאן דאמר "לא מיניה ולא מקצתיה", וכך הרמב"ם באמת פוסק. הוא לא מזכיר בכלל שיש יוצא מן הכלל, שיש יוצא מן הכלל של "שמינית שבשמינית" שראוי ונאה לת"ח מובהק. כמה שהרמב"ם הוא ת"ח מובהק, יש לו הלכות ת"ת, אבל אין שם את הדעה של שמינית שבשמינית. אעפ"כ בחסידות כן מביאים, "אלו ואלו".

יש גם את הבחינה של שמינית שבשמינית, הר סיני, וגם את הבחינה של מדבר (סיני) שהוא הפקר לגמרי, שכולם דורסים עליו ודשים אותו, "ונפשי כעפר לכל תהיה" כמו שאומרים בסוף התפלה. כתוב שהבחינה של שמינית שבשמינית שייכת דווקא לת"ח, עבודת התורה, אבל סיום התפלה הוא "ונפשי כעפר לכל תהיה" – העבודה של "לא מיניה ולא מקצתיה" קשורה לתפלה ממעמקים, ממקום הכי נמוך (ולא רק שלא גבוה), "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", הכנעה ושפלות. לכן סיום התפלה הוא "ונפשי כעפר לכל תהיה", "לא מיניה ולא מקצתיה".

כל זה הכנה לדרוש ש"נגד ההר" היינו לשון התנגדות – לפעמים יש מחלוקת אחד נגד השני, 'מי נגד מי'. אפשר לדרוש ש"ההר" היינו הנמוך שבהרים, אך יש בו הגבהה מסוימת, שמינית שבשמינית. באמת כתוב "משה קבל תורה מסיני", ולא כתוב "מהר סיני" – אפשר לבחור אם הכוונה ל"הר סיני" או ל"מדבר סיני", אלה שתי בחינות שאפשר לחלק ביניהן. בכל אופן יש כאן שתי בחינות – של "ההר" ושל "כנגד ההר", שמתנגד להר בכלל, "לא מיניה ולא מקצתיה".

תורה שבכתב ותורה שבעל פה – "שמינית שבשמינית" ו"לא מיניה ולא מקצתיה"

אפשר לומר שגם זה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בתורה שבכתב יש עדיין הגבהה מסוימות, "שמינית שבשמינית". אבל תכלית תושבע"פ היא "לא מיניה ולא מקצתיה". אפשר לצרף זאת לסבות לכך ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם". ברגע שאני כותב משהו יש איזה ממד של הגבהת הדיו על גבי הקלף – ברגע שקבעתי בספר, באותיות כתובות, נתתי לזה ישות. לדברים שבכתב – כמו כל אחד שמחבר ספר – יש בזה איזה ישות שאי אפשר להמנע ממנו. הבעל שם טוב ועוד צדיקים לא כתבו את דברי התורה שלהם בכלל. היו צדיקים שאמרו שיהי חלקי אם אלה שלא כתבו שום ספר ולא פרסמו שום דבר בכתב. אחד שלא כתב כלום – אי אפשר להביא נגדו שום ראיה – אצלו "לא מיניה ולא מקצתיה", הוא פשוט נשאר גארנישט. איך שלא נפרש שתי התורות כלולות ב"ויחן שם ישראל" של ר"ח סיון.

באקדמיה בלועזית יש ביטוי – 'תדפיס או תכחד' (publish or perish). זה היסוד של האקדמיה – כדי להצליח באקדמיה צריך ישות. איך משה רבינו זכה לקרני ההוד שלו? כתוב שהוא זכה מכך שהשאיר בקולמוס שלו את ה-י של המלה "עניו". ה' אמר לו לכתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ה' התכוון שיכתוב 'עניו' מלא, והוא נתן כמות של דיו – אותיות יוד – להספיק לכל האותיות שרצה שיכתוב. היה לו דיו גם בשביל ה-י, אבל הוא לא רצה לכתוב 'עניו' מלא – היה יותר מדי בשבילו אז כתב חסר (שלא יהיה 'מלא ענו' – הענו המפורסם מפינסק, שלא כל אחד יכול להיות כזה ענו...). ה' לקח את הדיו שנשאר ומשח עליו, וממנו יצאו לו קרני ההוד (קרני הוד תורה, קה"ת) – הוא זכה מכך שהשאיר משהו שלא כתב, נשאר בגדר בעל פה.

כמו שאמרנו, יש צדיקים שמעדיפים לא לכתוב כלום, ואז הכל נשאר ענוה מוחלטת, אין לגמרי. משה רבינו אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – כדי להגיע לאין אני מעדיף לא להיות על ספרך, זה באמת האין. "אין מזל לישראל" – מפרש הבעש"ט, שההילולא שלו בשבועות, "אַיִן מזל לישראל". הרבה פעמים חושבים, מהרהרים, שכל הדורות אנחנו מכירים כך וכך צדיקים גדולים מאד ששמם חרות על לוח ההסטוריה. מה עם כל המליונים שחיו ומתו וכאלו אבד זכרם? ככה מגיע להם?! איפה הם? הם בתוך ה"אין מזל לישראל". אדרבא, הם האין האמתי של ישראל, יותר מאלו שמכירים וזוכרים אותם לטובה, שהם בבחינת 'יש'. אז לחיים לחיים לכל ה'אין'.

הבעל שם טוב בשבועות – ניגון התעוררות רחמים רבים, ספור ותורה

אם הזכרנו את הבעל שם טוב ננגן את ניגון התעוררות רחמים רבים, שהתחלנו לנגן בעצם כבר מיסוד שביסוד – הכנה לקבלת התורה, לחג השבועות. ניגון שרבי מיכל מזלוטשוב חבר מתוך געגועים להיות יחד עם הרבי, עם הבעל שם טוב.

יש שיחה של הרבי שאומר שבחג שבועות מן הנכון לספר סיפור של הבעל שם טוב וגם לומר תורה של הבעל שם טוב. כל אחד יעשה לקיים את זה בחג שבועות, בשלחן החג. זה ודאי טוב בשביל הילדים, במיוחד, שכל אחד יכין איזו תורה מכתר שם טוב או מצוואת הריב"ש – משהו קצר בשם הבעל שם טוב – וגם יספר סיפור של הבעל שם טוב. בזכות זה ילמדו תורה טוב-טוב – כמו הבעל שם טוב, הכי טוב, "אין טוב אלא תורה" – כל השנה כולה, ממתן תורה ועד מתן תורה של "תורה חדשה" של מלך המשיח.

ג. "קנין תורה" (ביאור רבי אייזיק מהומיל)

מפרק "קנין תורה" ל"זמן מתן תורתנו"

לפי קביעות השנה הזו שבת היא מלכות שבמלכות, יום ה-מט, סיום ספירת העמר – ואז מיד שבועות. כל שנה מיום ה-מט של ספירת העמר נכנסים לחג, אבל המיוחד השנה שנכנסים משבת – משבת קדש ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל". לפי הלוח שלנו חג שבועות עצמו לא יכול לצאת בשבת, אבל בקביעות של שנה זו משבת נכנסים ישר לחג שבועות, "זמן מתן תורתנו".

אחד הדברים שאנחנו עושים בשבת – כל שבת בין פסח לעצרת (ויש נוהגים בכל שבתות הקיץ, עד ראש השנה) – הוא לימוד פרקי אבות. כדי שכל עם ישראל יהיו יחד – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד" – מי שנמצא בארץ ישראל ממתין שבת, לא אמר פרקי אבות בשבת פרשת "שמיני", כדי לומר עם כל העולם את ששת פרקי אבות בשש שבתות עד שבועות.

בשבת לפני חג שבועות מסיימים את פרקי אבות. הפרק האחרון מאד קשור לשבועות – הוא נקרא פרק "קנין תורה" וכולו מדבר במעלות התורה. מאד מתאים שאחרי חמשה פרקי משנה של תיקון מדות, "דרך ארץ קדמה לתורה", מגיעים לברייתא בלשון המשנה, "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם". כאן, במסכת אבות, המשנה היא עצם ה"דרך ארץ" ואחר כך מגיעים לפרק "קנין תורה".

לפי קביעות שנה זו, אם אומרים פרקי אבות אחרי מנחה – ומתפללים מנחה סמוך לשקיעה – אז ממש נכנסים עם הפרק האחרון לתוך החג, לתוך היו"ט של עצרת שהוא "זמן מתן תורתנו". שוב, זה משהו חשוב ביותר בקביעות שנה זו, שמפרק "קנין תורה" נכנסים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

חמשה קנינים

בכל הפרק הזה, המלה "קנין" – ששייכת לשם שמקובל לתת לפרק – מופיעה דווקא בסוף, בסיום ממש. אם יש משהו שנכנס לתוך חג שבועות (כשאומרים פרקי אבות בין השמשות) הוא המשנה הזאת, האחרונה, שלפני הסוף, שמתחילה "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו". המשנה של קנינים.

יש על המשנה הזו תורה, ד"ה של רבי אייזיק מהומיל[ט] – רצינו להזכיר זאת ביסוד שביסוד, ההילולא שלו, ולא יצא, ובהשגחה פרטית נשאר להיום. יסוד שביסוד עוד לא היה בשבוע של פרק "קנין תורה", אבל כעת אנחנו כבר בשבוע של פרק "קנין תורה". נאמר זאת דווקא בשבת, ומי שיאמר ברעוא דרעוין יהיה ממש סמוך לשבועות, וכשיגיע לסוף הפרק הוא יגיע למלה "קנין" – לא סתם קנין אלא "חמשה קנינים".

"חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו ואלו הם", הראשון הוא "תורה קנין אחד" – הקנין הראשון בפרק קנין תורה, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא התורה. אחר כך "שמים וארץ קנין אחד [לא 'קנין שני', כמו שבהגדה של פסח כל בן הוא 'אחד', אחד יחיד ומיוחד – גם כאן כל קנין נקרא "קנין אחד"[י], לא ראשון-שני-שלישי-רביעי-חמישי] אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד".

מתחיל "חמשה קנינים" – חמשה צירוף אותיות שמחה, "ושבחתי אני את השמחה"[יא] (למדנו את הפסוק אתמול במאמר של הרבי הקודם). השמחה שוה משיח. שמחה אותיות חמשה. יש חמשה חומשי תורה, ויש קשר בין כל חמשת הקנינים – שמתחילים מ"תורה קנין אחד" – לתורה, הכל נכלל בהתחלה.

ממי ה' קונה?

נאמר רק את הווארט הראשון, היסוד של מאמר רבי אייזיק מהומיל. כידוע, מאמרי רבי אייזיק מאד עמוקים וקשה להבינם מרישא לסיפא, לרדת לסוף דעתו של המשכיל הגדול של החסידות. בכל אופן, כל אחד לפי ערכו יכול ללקט ווארטים ורעיונות וענינים מאד יפים וחשובים.

הוא מתחיל את המאמר בשאלה – למה ה' צריך לקנות? הרי הכל שלו! אם הוא כבר קונה, ממי הוא קונה? מי המוכר? בקנין יש מוכר וקונה. אז מה פתאום ה' בכלל צריך לקנות וממי הוא קונה. אחר כך, במאמר מוסגר, הוא אומר שחוץ מפעמים בודדות המלה קנין לא נאמרה על זכיה מההפקר (הוא בקי בכל הש"ס וכו'). אי אפשר לומר שהדברים האלה היו הפקר וה' זכה בהם, כי על זכיה מההפקר ברובא דרובא של לשון חז"ל לא נאמר לשון קנין אלא זכיה. יש יוצאי דופן, אבל כך בסתמא – קנין הוא מעשה בו אחד מקנה ואחד קונה. כמו שאנחנו יודעים את ההלכה, בשביל קנין צריך דעת – שתי דעות, דעת עליון ודעת תחתון (על דרך "אל דעות הוי'"), דעת קונה ודעת מקנה. חוץ משתי הדעות שצריך בשביל קנין צריך גם מעשה, לעשות את הקנין בפועל.

אם פרק "קנין תורה" הוא שאני צריך לקנות את התורה זה מובן – אין פה שאלה בכלל. אני צריך לעשות מאמץ, להתייגע, "אדם לעמל יולד" – עמל תורה. צריך לעמול קשה כדי לזכות בתורה בכלל, וכל שכן מי שרוצה לזכות לכתר תורה, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה. צריך להתייגע, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל". אבל הווארט הוא שגם הקב"ה צריך לקנות את הדברים האלה – את התורה, את שמים וארץ, את אברהם אבינו, את ישראל עמו ואת בית המקדש. סימן שכל חמשת הדברים האלה היו בתחלה ברשות אחר.

הדברים שלמטה מהמציאות

הוא מתחיל להסביר את הענין לעומק, שהקב"ה הוא לא מה שנקרא בלשון החסידות עצמותו ומהותו יתברך, אלא שהקב"ה בכל מקום הוא ז"א דאצילות, ז"א דעולם התיקון. כל עולם התיקון מתהוה מכך שקדם לו עולם התהו שנשבר, ושברי כלים עם הניצוצות שלהם נפלו למטה, לתחום נגה ועוד יותר נפלו וירדו, ועכשיו כל הדברים החשובים והגדולים נמצאים למטה מן המציאות. יש כמה פניני לשון של רבי אייזיק, ואחת מהן היא שיש 'למעלה מהמציאות', יש את המציאות ויש 'למטה מהמציאות'. תוצאת שבירת הכלים היא נפילת הכלים והניצוצות למטה מהמציאות.

מה המשל לכך? הוא מביא אותו כמה פעמים. אדם חולם חלום – כל האנשים בחלום הם בעלי אישיות. יכול לבוא מישהו בחלום להרביץ לו – סימן שכל מי שבחלום יש לו איזה כח, איזו יזמה, איזו אמביציה. אבל אותו אחד קיים במציאות? הוא סך הכל בתוך הראש של החולם. זו התבוננות ומשל מאד מאפיינים את רבי אייזיק. איני זוכר כרגע עוד מקום בחסידות של הרביים שככה חושבים – כמה מציאות יש לאישים שמופיעים בתוך החלום, גם האישים שמופיעים בחלום בהקיץ. אם אני מדמיין משהו בראש שלי, יש שם כל מיני אישים – אפילו אישים קיימים. אחד מדמיין שיש לו איזה שונא, אז הוא הולך ומרביץ לו, אבל השונא מחזיר לו, וכך הולך מכות – הכל בתוך הדמיון שלו.

יש מציאות למחזה הזה. הוא בונה מחזה בתוך הראש – יש לזה מציאות או אין לזה מציאות? [קצת] למציאות הזו הוא קורא "למטה מן המציאות". זו בדיוק ההתבוננות של רבי אייזיק, שכל הדמויות האלה הן דמיון, וכך קרה לכל המציאות שנפלה בשבירת הכלים – הכל נפל למה שמתחת למציאות. הגם שהוא למטה מהמציאות הוא משהו – משהו למטה מהמציאות.

לקנות את הקנינים מתוך כח המדמה שלמטה מהמציאות

זה ווארט חזק ומופלא ביותר, שכל הקנינים הם הדברים הטובים שנפלו, הם כעת בכח המדמה, והקב"ה צריך לקנות – להוציא ולתקן (קנין לשון תיקון) – אותם. מאז שבירת הכלים הכל – מהתורה עד בית המקדש – כל הדברים הטובים שבויים בידי כח המדמה. הכל נמצא למטה מהמציאות.

צריך לבוא אל כח המדמה ולהתייחס אליו יפה. אם אני רוצה לקנות ממך משהו צריך יחסים טובים – אחרת אתה לא תסכים. צריך הרי דעת קונה ודעת מקנה (קירוב דעות). צריך לשדל אותך ולשכנע אותך שתמכור לי את החפץ שאני רוצה. צריך קצת לחמוד אותו, הגם שכתוב "לא תחמוד" – צריך כן לחמוד את הדברים שכעת תפוסים בידי עולמות התמורות והדמיונות. בתוך הדמיונות והתמורות יש את הדברים הכי יקרים, כמו שמשיח מתגלגל במקומות הכי לא טובים והכי לא יפים – צריך להוציא אותו משם.

קנין הדברים הטובים מהמדינה

[מה זה לבוא יפה לחלום?] נקח דוגמה. אם יש מציאות לא מתוקנת ויש שם דברים טובים, יש הרבה אנשים שמסתובבים ברחוב וחושבים שהם חולמים. זה מצב מצוי, אומרים שבדרך כלל מצוי בין חולי נפש. כמו שחסיד חושב על עצמו אם הוא קיים – אנחנו כאן או שאנחנו חולמים. צריך כל הזמן לשמוע אם אתה חולם או שזה באמת קורה. יש אנשים במצב נפשי – יתכן מצב נפשי מעורער – שהם באמת לא יודעים. הם חלמו, הם יודעים מתוך הזכרון מה זה חלום, וכעת לא יכולים לדעת אם זה חלום או לא חלום. מה העצה? דברנו על זה הרבה פעמים בשכם. צריך לעמוד, לחפש מקום רך שלא אשבור את הראש, ולהפיל את עצמי אחורה. אם זה חלום – מתעוררים. אם זה לא חלום – אז שוב, צריך להכין מקום טוב... זו עצה אחת פשוטה. כתוב "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו" – כשנופלים בתוך חלום לא מגיעים אף פעם למטה, "לא יוטל".

אם אני טוען עכשיו – אנחנו אוהבים לדבר על המציאות בארץ, על המדינה – שמדינת ישראל היא כח המדמה, זה דמיון. יש פה הרבה דברים טובים, כמו שאמרנו שצריך להכיר בטובת המדינה. בכח המדמה יש הרבה דברים טובים – צריך לקנות אותם. כל מה שאני עכשיו מחולל מהפכה – אני לא רוצה להרוג או להזיק לאף אחד, רק לקנות דברים מתוך כח המדמה. כרגע כח המדמה משתלט על הדברים האלה, הם בידיו, ואני עכשיו צריך לקנות – צריך דעת קונה וגם דעת מקנה. כמה שהוא למטה מהמציאות, גם לו יש דעת – דעת תחתון – וצריך שהוא יסכים מדעתו להקנות לי, למכור לי, שאני קונה, ואז נגמר העסק.

כאשר אקנה את כל חמשת הדברים האלה יבוא משיח. צריך לקנות לפי הסדר, כמו הקב"ה, שהרי יש מצוה להתדמות אליו יתברך – תורה, שמים וארץ וכו'. היינו באמצע גימטריא: חמשה אותיות שמחה. חמשה קנינים שוה תריג – כל התורה, כל תריג מצוות, הכל כלול ב"חמשה קנינים [קנה הקב"ה בעולמו]".

ד. "קנין תורה" על ידי ארבע המהפכות

ארבע המהפכות

נלמד עוד פרק בענין ארבע המהפכות: המהפכה האחרונה היא להפיץ תורה גם לאומות העולם. קודם אמרנו שלהפיץ תורה לאומות העולם היינו להוציא מהכח אל הפועל את כל מה שיש לנו, כמו משה רבינו שהר"ן מסביר שהוא הוציא מהכח אל הפועל כל מה שיש לו, כל הפוטנציאל שלו, קיים את ההוראה של האות כף, "כחך פעל"[יב].

למה דווקא בתורה צריכות להיות ארבע מהפכות? כל פעם דורשים את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – להפר את התורה, לעשות עבירה לשם שמים, "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", וללמד את התורה באופן שקודם היה אסור ללמד בו:

קודם היה אסור ללמד את התורה שבעל פה מתוך הכתב, אז עוברים על איסור בשביל "עת לעשות להוי'".

אחר כך, היה אסור ללמד תורה על מנת לקבל פרס, אז אני עושה איסור חמור – שלפי הרמב"ם הוא חילול ה' הכי גדול, אין לו חלק לעולם הבא וכו' וכו' – כדי ללמוד תורה, "עת לעשות להוי'".

אחר כך, אסור ללמד בנות תורה, כי "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות" – משהו איום ונורא, לא טוב – ו"עת לעשות להוי'" ומביאים את התורה למקום שקודם היה אסור להביא אליו את התורה.

אחרון אחרון, אסור היה ללמד גוי תורה, וכעת אני אומר ש"עת לעשות להוי'" ודווקא צריכים ללמד את כולם תורה – החל מהתורה ששייכת לו, אבל בכלל להאהיב עליו את התורה, כי אחרת לא שוה כלום, וכדי להאהיב (כדרשת חז"ל על "ואהבת") הוא צריך להבין כמה "יקרה היא מפנינים". צריך ללמד אותו פנינים ויותר מפנינים כדי שיאהב וימשך לתורה.

פדיון התורה השבויה במקומות האסורים

למה דווקא בתורה צריכים את כל המהפכות האלה? כי תורה צריכה להתחדש. כל יום ויום צריכים להיות חדשים. בשביל שדברי תורה יתחדשו אני צריך לקנות – "קנין תורה". גם אצל הקב"ה התורה היא הקנין הראשון. ממי הוא קונה את התורה? כמו שרבי אייזיק אומר, הוא קונה מהסט"א, מכח המדמה.

כלומר, איפה התורה נמצאת? במקום אסור, אבל שם היא מחכה לי שאקנה אותה, היא בבית הסהר, בשבי, צריך לפדות אותה. המצוה הכי גדולה בתורה, "מצוה רבה", היא פדיון שבוים. התורה מחכה לי שם, שמים וארץ מחכים, אברהם, ישראל ובית המקדש – צריך לפדות הכל מכח המדמה. מה שקניתי עד כה טוב ויפה אבל לא מספיק – לא מספיק לדור הזה וכל שכן שלא מספיק לדור הבא. הדבר הראשון הוא לקנות תורה מתוך כח המדמה.

לשלם על תורה בתורה

אם כח המדמה הוא איזה סופר גוי, טולסטוי וכיוצא בו, שכותב איזה רומן עם הרבה גיבורים בתוך הרומן – יש שאלה האם הדמויות האלה קיימות במציאות. השאלה האם הדמויות קיימות היא שאלה טובה, אבל מה שבטח יש בתוך הספר הוא תורה. איך אני יכול לברר, להוציא את התורה מאיזה רומן של גוי? לאו דווקא שאני צריך להתעסק בזה, אבל הדרך לקבל את התורה שיש שם – כי אני חייב לחדש תורה, "תורה חדשה מאתי תצא" – היא רק שאני אביא לו את התורה שלי, את התורה הקיימת.

כשאני אלמד אותו תורה, אם אני אפעל ואצליח להאיר לו מה שהוא יכול לקלוט ולסבול – "לית כל מוחא סביל דא", את אור התורה – אזי הוא עצמו, במודע או שלא במודע, ישחרר את התורה שאצלו. זה "מצא מין את מינו". מה פירוש לשחרר? הוא יווכח לדעת שגם הרעיונות שלו, לפני ששמע את התורה, הם בדיוק מתאימים – מה שאתה מלמד הוא מה שחשבתי. זה גיור כהלכה.

הדבר הראשון שצריך לברר הוא תורה – יש תורה בכל מקום, צריך "קנין תורה" מכל מקום. עיקר המקום שהתורה נמצאת הוא בכח המדמה, של כולם – יש שם ניצוצות של תורה וצריך לקנות אותם, לתקן אותם. כרגע הם למטה מהמציאות, צריך להוציא אותם. רבי אייזיק בכל המאמר שלו כותב באריכות שחמשה קנינים הם חמשת הפרצופים של עולם האצילות, לכן יש חמשה קנינים. צריך לבנות את הפרצופים של האצילות בכך שקונים את הניצוצות, קונים מלמטה, מתוך שברי הכלים, מתוך עולם התהו. זה עצמו מסביר בעומק את הנחיצות של המהפכות בתורה – להביא את התורה לעוד מקום ועוד מקום.

לימוד התורה לבנות – כדי לזכות לתורה נשית

לדוגמה, נלך אחורה – אם צריך ללמד בנות תורה, אז חוץ מכל מה שהסברנו שכל אתגר מחדש אצלי משהו, כעת אמרנו עוד יותר מזה. כל מישהו חדש או הקשר חדש שאני מלמד תורה – אני פודה מאותו מקום ניצוצות מאד גדולים של תורה. אם מדובר בלימוד תורה לבנות – סימן שיש תורה אצל בנות. כמדומני שלא אמרנו זאת עדיין – יש לבנות תורת אמת שאף פעם לא הייתי מגיע אליה אם לא הייתי מלמד את הבנות שלי תורה.

אם מיציתי את כל התורה שאני יכול – אף אחד לא ממצה... – אני צריך לחדש תורה. צריך למצוא מישהו שעד כה לא התעסקתי איתו בתורה, אבל יש לו תורה – רק צריך לפדות אותה. על ידי שאני מלמד אותו תורה התורה שלו עולה – הוא מקנה לי את התורה שלו, בכך שאני מלמד אותו תורה.

לימוד תורה לגוים – כדי לברר את נקודות החכמה שבהם ולהפכן לתורה

כמו שאצל הבנות יש תורה – "אשת חיל" – ככה, אפשר לומר להבדיל אך עדיין נכון, גם אצל הגוי יש תורה. בשביל מה יש גוים בעולם? אם אין להם תורה – שאני צריך לקנות מהם, "חמשה קנינים" – הם לא היו קיימים, אפילו לא מתחת למציאות. "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – אל תאמין שכבר יש להם תורה, שכבר מבוררת, אבל ברגע שאלמד אותם תורה יהיה איזה אור חוזר שאוציא מהם תורה. כרגע "אל תאמין" שהתורה קיימת אצלם בתיקון, היא עדיין כל כך בלולה בתוך כח המדמה שלהם שאי אפשר להבחין בין שוא ושקר לאמת – יותר מדי ערבוביא.

ברגע שמלמדים אותם באור ברור, חכמה ברורה, זה מושך כמו מגנט – אבן שואבת – את התורה שלהם, הכל מתחיל להסתדר. יוסף הצדיק, שהוא גם יסוד של תורה, של טרום-תורה, גדולתו שהוא פותר חלומות. כתוב בחסידות שפותר אותיות תופר. הוא לוקח חלום – המשל של רבי אייזיק – גם חלום של מלך גוי (של פרעה, וכך דניאל פותר את חלום נבוכדנצר, מלכים חולמים את החלומות הכי חשובים), חלום מלא דמויות דמיוניות, אותיות שאינן מצורפות נכון, והוא יודע לצרף צירופים נכונים. כך הוא תופר את האותיות, כמו בצלאל שיודע לצרף אותיות בהן נבראו – כלומר נתקנו – שמים וארץ. הוא לוקח אותיות ותופר אותן נכון.

פתרון חלומות הוא במודע כניסה לכח המדמה. אותו פותר חלומות, יוסף או דניאל, יכול לקחת את הספר של טולסטוי ובמודע להכנס אליו. אנחנו עושים לא במודע, בלי להכנס לספר עצמו, אבל אם התפקיד שלו הוא לפתור חלומות הוא צריך ממש להכנס ולשחרר מתוכו את כל התורה שיש. אז 'שישו ושמחו' מהתורה החדשה הזו. בסוף, כשנוציא את כל הניצוצות, או שהגוים יכלו או שכל הגוים יתגיירו. זה שהנשים יעלו עוד יותר גבוה מהגברים כתוב. כל העליות של העולמות מתחילות מ"קנין תורה" – לקנות תורה מתוך מקומות שהם תחת שלטון הדמיון.

כח המדמה – יצר הרע

אם כן, תכלית הכל היא באמת לברר מתוך הדמיון. הזכרנו את דרשות הר"ן. ר"ן-ר"ן לגזרה שוה – רבי נחמן החסיד כנה את היצר הרע "כח המדמה". הר"ן, רבינו נסים, כותב ששני היצרים באדם, יצר הטוב ויצר הרע, נקראים שכל ודמיון. זה המינוח שלו. השכל הנכון, השכל הטהור, הוא יצר הטוב, ויצר הרע הוא הדמיון. אחר כך בא רבי נחמן ואומר אותו דבר על יצר הרע. זה שיצר הטוב הוא השכל קשור לחב"ד, אבל רבי נחמן אומר שיצר הרע הוא דמיון.

כל הדברים הטובים שיש במדינה הזו, החל ממה שכולל את הכל, התורה, נמצא בידי הדמיון. צריך לקנות, וכדי לקנות צריך לשלם. מה הכסף שאני נותן? שאני נותן לו תורה, את התורה שלי – אני צריך להפיץ לו תורה ולקרב אותו, פשוטו כמשמעו, ואז הוא נותן לי את התורה ששבויה אצלו. אז "יגדיל תורה ויאדיר", שהתורה גדלה. אני מלמד את התורה שלי והוא משחרר את התורה שיש לו – ואז יש תורה חדשה.

ה. שו"ת בענין הבירור מהדמיון וארבע המהפכות

 הוראת גדולי ישראל שהגיע הזמן לבירורים חדשים

[מראש לא ידעתי שזה תורה?] ידעתי שאסור לי להתעסק עם זה, זה קליפות, זה רע – "סור מרע". [מה משכנע אותי שפתאום מגויר?] אם לא אעשה משהו זה לא יתגייר – צריך לעשות משהו. [איך אני יודע?] צריך איזה צו, איזו הוראה – גדולי ישראל נתנו את ההוראה כל פעם. רבי נתן הוראה, הבית יוסף נתן הוראה, גדולי ישראל בדורות האחרונים נתנו הוראה – כל פעם יש הוראה של מהפכה. [ודברים חדשים?] כעת יש הוראה.

הישות בכתיבת התורה שבעל פה – הפיכת יהודים פשוטים לתלמידי חכמים

[מה התחדש על ידי לימוד הנשים תורה?] יש חכמת נשים שאין לך – תלך הביתה ותברר.

[כשכותבים את התורה שבעל פה ממי מבררים?] אמרנו שבכך שכותבים את התורה שבעל פה נותנים לה ישות – מביאים אותה ממדבר סיני להר סיני. לכאורה יש בזה איזה חסרון, כמו שספרנו הרבה פעמים מהבעל שם טוב, בעל ההילולא של חג השבועות – שכמה שאהב ושבח יהודים פשוטים, שקשורים עם פשיטות העצמות, לא רצה שישארו עמי הארץ פשוטים. הוא לקח את היהודים הכי פשוטים והשקיע בהם שנים או ששלח תלמיד ללמד אותם כדי שיהיו תלמידי חכמים. לא כולם יודעים זאת, אך מתועד בכמה סיפורים בשיחות של הרבי הקודם. לכאורה לתת לו ללמוד תורה 'מקלקל' אותו – נותן לו ישות במקום הפשיטות והתמימות הראשונית שלו. הוא אין אמתי ואתה מרומם אותו.

בכתיבת התורה שבעל פה עשה על פי פשט שכעת יכול להגיע רחוק – לא נשאר בבית מדרש מצומצם ששומעים בעל פה, בלי טייפ ובלי רמקול, שצריכים להתקרב לשמוע. כעת אפשר להפיץ בישראל, מגיע להרבה אנשים – כן ירבו – וכל אחד מתרומם. כמו שאמרנו, זה חידש את המושג 'יודע ספר'. [יש סיפור שהבעש"ט קנה ניגון.] רוצים שגם יהיה לנו הרבה כסף, שגם אם צריך לקנות מהממשלה נוכל לעשות זאת... שתהיינה לנו כל האפשרויות. לאותם יודעי ספר יש את התורה שלהם עצמם, שאינה כלולה בתורת התנאים, ותורה זו מתגלה כאשר כותבים להם את התורה שבעל פה ומלמדים אותה מתוך הכתב לרבים.

חשיפת החלק בתורה שבישראל ורגע הבטול שבגוי

[רוצים להראות לגוי שהמציאות שלו היתה בתורה?] איך עושים זאת? כל דבר עמוק שאלמד אותו – שהוא יזדהה איתו, וכך ידלק. כך גם עושים בעל תשובה – שפתאום הוא קורא משהו, מלמדים משהו, והוא פתאום מזדהה.

[היהודי למד תורה בכח, ברחם.] אפילו אצל הגוי, אם אין לו נקודת בטול הוא לא היה קיים גם מתחת למציאות. כמו שאצלנו יש "תן חלקנו בתורתך" – לכל יהודי יש חלק בתורה, גם אם לא זוכה להכיר, "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – כך יש גם משהו אצל הגוי. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שקשור ל"חלקנו בתורתך". לסתם גוי אין חלק בעולם הבא, אבל לחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא.

צריך לומר שיש הבדל איכותי בין החלק של היהודי, שיש לו חלק בתורה, למה שיש לגוי. כרגע, לפני שיתגייר, גוי לא יכול להתפלל "ותן חלקנו בתורתך", אבל צריך מלה אחרת שפחותה מחלק שיש לו. אם חלק הוא בזמן – בכל דקה יש חי חלקים, 1080 חלקים בשעה, שיעור נשימה – כפי אחד הפירושים של "חלק אלוה ממעל ממש". איזה שיעור פחות מחלק? יש שיעור שבדרך כלל לא מתייחסים אליו – רגע (מחלוקת בהלכות קידוש החדש, הסבר למחלוקות בחז"ל אם מונים חלק או רגע). לגוי יש רגע – הרבי רצה "רגע של שתיקה" גם לגוים. מכיון ששייך לגוי זה גם "רגע באפו", אבל יש לו איזה רגע. כתוב "אין לך אדם שאין לו שעה", לגוי יש רגע.

המהפכה השניה – בירור חידושי תורה שלא לשמה

[מה לוקחים מהמהפכה השניה, של הבית יוסף?] אמרנו שבזכות הבית יוסף יש סמיכה – יש רבני עיר וכו'. ניתן דוגמה, יש רבנים מטעם, או רבנים שבאמת עושים את התורה קרדום לחפור בה או לחתוך בה – אנשים לא טובים, שהרמב"ם אומר שזה חילול ה'. הם כתבו כל מיני ספרים.

ניתן דוגמה, יש ספר – שלא אומר את שמו, אולי מישהו מכיר – שמודפס בש"ס וילנא, וחסידים לא היו לומדים אותו כי שלם כסף שידפיסו אותו. לא תורה לשמה לכאורה. יש חידושים באותו פירוש? יש חידושים אמתיים באותו פירוש? יש אנשים שלא ילמדו תורה בלי שתשלם להם – חילול ה' – אבל כשאתה משלם יש להם חידושי תורה אמתיים. זו גם האות הראשונה ב-רמח אותיות, שמתחיל בווארט איך הגר"א כוון לאמת? "השליך משמים ארץ תפארת ישראל".

אם זו המציאות, שמליוני אנשים לא ילמדו תורה אם לא תתן להם כסף – מי שבכולל – אז "תורתו מה תהא עליה". לא רק שאתה מלמד אותו תורה, אלא יש לו תורה. אם לא תשלם לו – ממש "שלא לשמה" – התורה שיש לו בפוטנציאל תרד לטמיון, לא תתגלה אף פעם, לא יהיה "כחך פעל". אם בשביל לגלות את התורה שלו אתה צריך לשלם לו כסף, ש"השוחד יעור וגו'", הגם שהם עורים – יש להם חידושים ולפעמים חידושים אמתיים.

[נשאר שלא לשמה, גם כאשר כעת שאפשר לשלם?] "מתוך שלא לשמה בא לשמה", בפרט אם המשפיע מסביר לו שזה "שלא לשמה" והוא שואף לבוא "לשמה". [אבל כל עוד לא בא לשמה התורה לא עולה למעלה?] הוא יכול לחדש חידושי אמת – אם זה אמת זה אמת, אין מה להתווכח. [אם יש בספר חידושי אמת למה לא לומדים ממנו?] אנחנו כבר כן לומדים.

דרגות בקירוב הגוים

[את כל הגוים אפשר ללמד, או רק חסידי אומות העולם?] מאמינים שיש בכח כל גוי להיות חסיד אומות העולם, כמו שהרמב"ם אומר. [הרמב"ם מחלק בין נוצרים לישמעאלים.] הוא מחלק בכלל, אומר שככלל הישמעאלים לא מתגיירים, אבל רואים שיש יוצאים מן הכלל. [היום זה נהפך לכלל?] היום הלימוד לגוים הוא לתת איזה אימון תמים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – כמו ירית חצים, שיורים 'על עוור' ומקוים שה' יוליך את החץ למטרה. [זה גילוי ההעלם, הוצאה מהכח אל הפועל? העלם שישנו במציאות?] יש יותר במציאות ויש פחות במציאות. [ומה עושים עם אלה שמתקרבים ורוצים להתגייר?] זה ודאי טוב. [אלה שהחץ הגיע ורוצים להכנס.] מי שרוצה להתגייר צריך לעזור לו, עד כדי מסירות נפש – כמו הסיפור של רבי זלמן מזעזמיר. [התורה לגוים היא בפשטות דרכו של יוסף הצדיק שנכנס למצרים.] קודם כל אברהם אבינו, שכל התורה שלו לגוים. זה אברהם אבינו ויוסף הצדיק.

בירור מהמציאות ההזויה – דמיון השויון

[היום כח המדמה עובד הרבה על לחמול על כולם בשוה.] נכון, אמרנו שכח המדמה היום הוא כל התרבות, כל המדינה. זה בדיוק מה שרבי אייזיק מתאר – זה בכלל לא מציאות. יש ביטוי שאוהבים לומר שהמציאות היום הזויה, מה שקורה הוא הזוי. אם מה שקורה הוא הזוי – זה בכלל לא במציאות, זה הזוי, זה חלום, זה לא נמצא. אני צריך ליפול אחורנית לדעת אם אני חולם או שזה באמת. זה הזוי. כתוב ש"משה נתנבא ב'זה'", 'הזוי', הוא יכול להגיע גם לאותו מקום ומשם להוציא את התורה. המציאות הזויה, ודווקא בתוך המציאות ההזויה הזו יש תורה.

[אם היום עיקר כח המדמה הוא שויון, אפשר להכנס לזה ולעשות מזה תורה, שכולם שוים וכו'?] ישראל הוא הבקי בזה – בהוצאה מכח המדמה. שויון הוא אור אין סוף הסובב כל עלמין. אנחנו אומרים בתפלה "שוה ומשוה קטון וגדול".

השתוות: דבר שאין לו היפך בלתי משתנה

לגבי שויון נאמר את הווארט השני של הר"ן, לגבי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" – התורה מבטיחה שלא קם ולא יקום, לא תלוי בבחירה אלא משהו מיוחד שה' נותן למשה בשביל מתן תורה. הוא אומר כלל גדול בחקירה, שכל דבר שיש לו היפך – משתנה, ודבר שאין לו היפך – הוא בלתי משתנה: "כי השנוי וההתפעלות לא יבא כי אם מצד ההפך, כי הדבר לא ישתנה מצד עצמו ולא מצד דומהו אלא מצד הפכו". תיכף נסביר. גם הפוך, אם יש דבר בלתי משתנה – סימן שאין לו היפך, ואם יש דבר משתנה – יש לו היפך. אותו דבר שהוא בלתי משתנה הוא הדבר שהצליח להוציא מהכח את כל מה שיש לו – שהכל עכשיו גלוי, "כחך פעל", פעל את כל הכח.

מה הדוגמה? לא רק הקב"ה, שכתוב בו "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". הוא אומר שגם שכל נבדל – מושג של הרמב"ם, שכלים נבדלים – שהוא גם היצר הטוב (שכל הוא יצר טוב ודמיון הוא יצר הרע), שהוא בלתי משתנה. למה הוא בלתי משתנה? כי אין לו היפך. מה זה היפך? לדוגמה – קור וחום. לחום יש היפך שקוראים לו קור. היות שלחום יש היפך, בטוח באיזה שלב שהחום ישתנה – ירד או יעלה. מתוך העימות של ההיפך בהפכו – מן המחויב שיהיה שינוי.

קודם דברנו על "נגד" בתור מתנגד, "נגד ההר". אם יש לך היפך הכוונה שיש לך מתנגד, ואם יש מתנגד הוא באמת מתנגד, יש עימות. אם יש עימות חייב שאתה תתפעל. כל אחד מתפעל מההיפך והתפעלות היא שינוי. למה בחב"ד, שהיא שכל טהור, יש את הווארט של 'אן התפעלות' – 'אן התפעלות' היינו יציבות. כל אחד צריך יסוד של יציבות בנפש, שהיא אמונה.

"לא שניתי" אצל ה' ואצל האדם

לכל דבר יש היפך. אפשר לומר שלה' יש היפך – כפירה או כיו"ב – אך זה לא נכון, שום דבר לא הפוך מה'. לכן ה' לא מתפעל משום דבר ולכן הוא לא משתנה. גם הדבר שמבחינתי נדמה שהוא הכי הפוך ממנו – אם הייתי חושב שיש באמת לקב"ה היפך זו כפירה בשבילי. לומר שלה' יש היפך היינו "שתי רשויות", חס ושלום – אין שתי רשויות, יש רק אחד. כך כתוב גם בחסידות, שהאחדות של ה' היא לא אחד שהוא ההיפך מרבים – לא שום דבר שיש לו היפך. לכאורה אחד הוא ההיפך מרבים, אך ה"אחד" של ה' אינו "לא רבים" – אין לו היפך.

כמו שלה' אין היפך, ולכן הוא לא משתנה, כך לשכל נבדל אין היפך. הר"ן אומר שהיה רק אחד כזה, ויותר לא יהיה – כנראה עד משיח או עד תחית המתים – משה רבינו. משה רבינו, חג שבועות, מתן תורה, הוא אחד שהגיע לכך שאין לו היפך. לכן מדייקים בפרקי אבות, דיוק חשוב מאד, ש"מחלוקת שאינה לשם שמים" היא "מחלוקת קרח ועדתו" ולא מחלוקת קרח ומשה. מסבירים שהפשט הוא שמשה לא בענין. יש למשה את המתנגד הכי גדול.

לפני כמה ימים אמרו שמישהו פגע בנו. אמרתי שאיני מכיר מישהו שפגע בי. בסיפור שדברו עליו היו שני אנשים – אם הם פגעו, כנראה פגעו אחד בשני, אבל בי לא פגע בכלל, לא נגע ולא פגע. אין מחלוקת עם משה. [מה עם בלעם, שהוא הלעומת זה של משה?] באומות העולם קם מישהו דומה לו. כתוב שהוא הלעו"ז של אברהם אבינו (עיקר ענין 'לעומת זה' הוא במדות, ששם הניגוד בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם). כתוב שהוא דומה למשה (כמו שמשה "קם" לנביא בישראל כך הוא "קם" לנביא באו"ה). משה הוא שכותב את סיפורו של בלעם – הוא כתב שלשה ספרים, שאחד מהם הוא פרשת בלעם. משה כתב זאת בתורה שלו – הוא חלק ממנו.

גם זה דבר חשוב מאד, שצריך להיות בבחינה שאין לי היפך. נחשוב על זה גם בהקשר של שלום בית, "עזר כנגדו". אם לאדם יש בעיות בשלום בית סימן שיש לו היפך, לכן העסק לא יציב – כל הזמן משתנה. בני הזוג צריכים להיות במצב שהם דבר אחד – כורתים ברית, וגדר של ברית הוא שעצם הקשר לא משתנה. הברית היא הדבר העצמי שלא משתנה. כך מוסברת ברית – לא משנה מה שאתה עושה לי, לא נוגע ולא פוגע, כי הברית שלנו לא משתנה, היא נאמנות לעולם ועד. ה'אני' שלא משתנה כאן הוא 'אנחנו', הברית שלנו. זה כלל גדול.

ו. חמשת הקנינים בתיקון הנפש

סדר חמשת הקנינים

דברנו עד כה רק על תורה – צריך לעבור על כל חמשת הקנינים, תורה ושמים וארץ ואברהם וישראל ובית המקדש. יש בהם גם סדר – לפי הסדר הכרונולוגי.

כתוב שתורה קדמה לעולם. על כל אחד מביאים פסוק, על התורה מביאים את הפסוק "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" – התורה הקדומה שלפני בריאת העולם. היא לפני הבריאה, אבל כבר אחרי איזה תהו שקדם גם לו, כידוע בעמק המלך שיש הרבה בחינות של תהו, גם לפני הצמצום הראשון של עץ חיים. גם לפני התורה הקדומה, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, יש תהו. לא כתוב על תהו קודם בעץ חיים, אבל בעמק המלך רמוז – כפי שדובר הרבה פעמים, וגם רבי אייזיק מדבר על כך – שיש קודם תהו, שמתוכו, מתוך ההזוי שלפני הצמצום, "הוי' קנני ראשית דרכו וגו'".

אחר כך יש שמים וארץ – הצמצום ובריאת העולם.

יותר מאוחר בא אברהם, יותר מאוחר באים עם ישראל ובסוף בא בית המקדש.

כל חמשת הדברים הם לפי הסדר הכרונולוגי. בית המקדש האמתי, כמו שאומר הרוגטשובר, עוד לא היה – עוד לא התקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מחכה לעתיד לבוא. כמו שגם מצות מינוי מלך לא התקיימה כתקנה. היו דוגמאות, דמיון, אבל האמת עוד לא היתה. בית המקדש ומשיח.

רבי אייזיק מסביר לפי הפרצופים – זה כל המאמר, "עמוק עמוק מי ימצאנו" ואין כאן המקום להכנס לזה. אבל אנחנו נאמר בפשטות יחסית, לפי דרכנו. לאו דווקא פרצוף, אבל רוצים לתת ערך בתיקון הנפש לכל אחד מאלה:

תורה – בטול

תורה – "אורייתא מחכמה נפקת" – היא בטול בנפש. קודם צריך להוציא את זה, כמו שאומר הרבי הרש"ב שבכל מקום – גם בקליפות – יש נקודת בטול, בלעדיה לא היה לו קיום. תורה שוה יג-אהבה פעמים בטול.

שמים וארץ – בטחון

אחר כך שמים וארץ – יכול להיות זו"נ, אבל אם רוצים ללכת על מדה אחת בנפש צריך להתבונן. איך ה' קונה שמים וארץ? בכך שהוא ברא אותם. איך אדם בורא שמים וארץ? פשוט לקחת מתחת למציאות ולברוא-להבריא – קודם צריך להיות בריא. גם כלל גדול, כל מי שהוא חולה – בכל מחלה שבעולם – זה סימן שהוא נמצא למטה מהמציאות. להיות חולה זה להיות הזוי, להיות למטה מהמציאות. המציאות היא בריאה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

אם אתה לא בריא ושלם אתה לא במציאות, לא נמצא בכלל. איפה אתה בכל זאת? מתגלגל מתחת לשלחן, מתחת למציאות. דבר ראשון צריכה להיות מציאות – צריכים שמים וארץ. באיזה מדה אדם בורא את השמים והארץ, את הרוחניות והגשמיות שלו? במדת הבטחון, פנימיות הנצח. בטחון הוא לשון דבקות, "וטח את הבית", לשון טיחה – "מפליא לעשות", לחבר רוחניות וגשמיות גם יחד.

אז קודם צריך לקנות תורה, "הוי' קנני ראשית דרכו", ואחר כך צריכים לקנות שמים וארץ – שהמציאות תהיה מציאות, שקודם כל תהיה בריא והכל מסביב יהיה בריא. דבר ראשון יש כאן תורה ודבר שני הוא המציאות, שמים וארץ, וכל אחד "קנין אחד" – שוה "אין עוד מלבדו", "זה הדבר".

אברהם – אמונה (אחרי בטחון)

אחר כך יש את אברהם. כעת נאמר ווארט עמוק: בדרך כלל אומרים שאמונה היא לפני בטחון – דברנו על זה לפני חדש, בתורת הנפש. קודם כל יש אמונה, שכל מה שה' עושה הוא לטובה, ואז צריך בטחון הכי חזק שיהיה הכי טוב, בטוב הנראה והנגלה – 'חשוב טוב יהיה טוב' – שקובע מציאות טובה. אי אפשר בטחון בלי אמונה, אבל כמו כל דבר בעולם יש גם סדר הפוך.

יש אדם בריא, שיודע פחות או יותר ש"כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – לא אחד שחושב שרק הוא עושה, אלא יש לו גם את הקב"ה ברקע, והוא טיפוס שיודע לעבוד. הלואי שהיו לנו הרבה כאלה – טיפוס על הקרקע, ש"מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה". טיפוס שמתחיל את הקרירה שלו עם בטחון – בטחון עצמי – ולאט לאט מכיר שהכל בא מה', לא בטחון עצמי אלא "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". מכך הוא מגיע לאמונה שלמעלה מטעם ודעת – בסובב כל עלמין, לא בממלא כל עלמין, אמונה בעצמותו ומהותו יתברך. אמונה במופשט – מתוך המעשי הוא מגיע למופשט. מתוך שמים וארץ הוא מגיע לאברהם אבינו.

יש שמים וארץ, עוברים עשרים דורות, ופתאום מופיע הכוכב – כוכב צדק, עולה מהמזרח – ראש כל המאמינים, שהוא גם איש החסד. את האמונה החזקה קונים אחרי השמים והארץ, אחרי המציאות – אחרי תיקון המציאות, לפעול ולהבריא את המציאות. [כמו ההשראה שיש אחרי שעושים את המצוה?] כן, עושים משהו ואחר כך זוכים לאברהם אבינו.

ישראל – רחמים

אחר כך בא עם ישראל. אם אברהם הוא אמונה וגם חסד, מיהו עם ישראל? "תפארת ישראל", כמו תפארת שבמלכות. ידוע הרמז של רבי נחמן שישראל ר"ת "אל שדי יתן לכם רחמים" – מה שישראל-יעקב אבינו אמר לבניו כאשר שלח אותם ליוסף עם זמרת הארץ ("ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש"). חז"ל דורשים שם את ש-די, "מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די", "מי שדי באלקותו לכל בריה יאמר לצרותי די". זה פירוש אחד של ישראל, שענינו רחמים – "עד מתי", שאם נצעק באמת ("תתן אמת ליעקב" – תפארת ישראל) אז תבוא הגאולה. (למה אמרנו את ראשי התיבות האלה ולא את ראשי התיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"? כי אנחנו כבר אחרי "תורה קנין אחד", כעת רוצים משהו חדש ב"ישראל קנין אחד").

בית המקדש – שמחה

אחרי ישראל באמת באה הגאולה – בית המקדש. אם ישראל הם רחמים – ויכול להיות כל הקו האמצעי, דעת (יחוד), יסוד – מהו בית המקדש, שהוא הסוף כאן? בית המקדש הוא שמחה, "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך". בית המקדש הוא בינה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". תכלית כל המצוות, השלמות של "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", היא "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה".

לאיפה "באו לפניו ברננה"? על מה הולך פרק ק' בתהלים? על בית המקדש – בואו לבית המקדש, שם עובדים את ה' בשמחה. כל המצוות הן בשביל שמחה של מצוה, את כל ארץ ישראל ה' נותן בשביל שמחה של מצוה. אם אתה נותן לי את ארץ ישראל בלי תק על תק אמה של הר הבית לא נתת לי כלום – כך אומר אברהם אבינו לרבונו של עולם. תכלית הכל היא עבודת ה' בשמחה. ירושלים היא שלמות היראה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", והמקדש הוא "עבדו את הוי' בשמחה".

דרשות הר"ן: "וגילו ברעדה" – שמחת היראה

נאמר ווארט מהכי יפים שראיתי בדרשות הר"ן – פירוש הפסוק "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה"[יג]:

הוא אומר שאחד שאין לו יראת שמים לא מרגיש את ה' נוכח, וזה הסימן שהוא חולה בנפש. אני אומר בקיצור. הדבר הראשון בלהיות בריא הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שמרגישים שבורא עולם נמצא, בורא לשון בריאות, וזה פועל עלי יראה. יראה גם אותיות ראיה – ביראה עילאה יש ראית אלקות. מה זה "גילו ברעדה"? ווארט ממש יפהפה, שמצא מאד חן. הוא אומר שאם אדם מרגיש שהוא רועד מפני ה', שיש לו יראה, הוא צריך מאד לשמוח כי זה סימן שהוא בריא. אם הוא לא היה רועד – הוא היה חולה. כמו שאחד חולה מתחיל להזיע – יש לו חום והוא מתחיל להזיע, ב"ה החולי נשבר והוא מתחיל להבריא. כך הוא אומר, שכאשר אדם מתחיל להרגיש יראה מה' – קודם ה' לא היה אצלו במודע, והוא היה חולה רוחנית (ואצל יהודי גם גופנית), וכשהוא מתחיל לרעוד הוא מבריא. על כך כתוב "וגילו ברעדה" – צריך הרבה גילה שאתה רועד. פירוש חסידי יפהפה, שאין כיוצא בו, בדרשות הר"ן.

בכל אופן, "עבדו את הוי' ביראה" בפרק ב', קודם ל"עבדו את הוי' בשמחה" בפרק ק'. זה עדיין שייך לשמים וארץ, "בראשית ברא [לשון בריאות] אלהים את השמים ואת הארץ". במה החלום שונה ממציאות? כמו ששאלתי קודם, אני חולם או שאתם באמת פה? איך אפשר לדעת, חוץ מלזרוק את עצמי אחורה? אם אני מרגיש כאן את הקב"ה זו באמת מציאות.

ווארט מאד חזק במציאות – אם ה' נמצא כאן הכל נמצא כאן. אם אני חי חיי גוי, ר"ל, שבכלל לא מרגיש כאן נוכחות אלקית, יתכן שהכל חלום. אז נפשית אני באמת חולם. חולם היינו חולה (לשון נפול על לשון). הדבר הראשון הוא נוכחות של הבורא – שפועלת עלי יראה בסיסית, ואז "וגילו ברעדה", תשמח מאד. אבל תכלית השמחה היא לבוא מ"גילו ברעדה" ל"עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" (הכל חרוז, כמדובר אצלנו במקום אחר – הנקודות של יראה-שמחה ושל רעדה-רננה). תכלית "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" היא בית המקדש, הקנין האחרון.

חמשה קנינים – מבטול לשמחה

אם כן, הקנין הראשון הוא בטול והאחרון הוא שמחה. הכל מעומק ראשית עד עומק אחרית – יחוד חכמה ובינה, שהן בעצמן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זה כאן סדר חמשת הקנינים (לא לפי הדרוש של ר' אייזיק אלא לפי דרכנו כאן).

רמז ש-בטול ו-שמחה (שכנגד תורה, הקנין הראשון, ובית המקדש, הקנין האחרון) משלימים יש בכך שהם עולים יחד בדיוק 400, 20 ברבוע (וכמו כן אמונה, כנגד אברהם, רחמים, כנגד ישראל, משלימים לאותו מספר – 400. נשאר בטחון, 75, כנגד שמים וארץ. הכל יחד = 875 = 5 פעמים 175 – ז פעמים כה, סוד ז-כה – הערך הממוצע של ה-5, שנות חייו של אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, הקנין השלישי, האמצעי). עוד יותר, בטול במספר קטן שוה 20, ו-שמחה במספר קטן גם שוה 20. ממש חשבון פלאי, כבר פנינה. שניהם שוים במספר קטן, ואם אני מכפיל אותם במספר קטן אני מקבל את המספר הרגיל שלהם. פלאי פלאים כמה שהם זוג מוחלט, הבטול והשמחה.

אז כל הקנינים הם מתורה עד בית המקדש, ובנפש היינו מקנין הבטול – נקודת הבטול מתוך הטרום-מציאות (אמרנו שתורה היא עוד לפני שמים וארץ), הבטול שיש בכל דבר בא לו מכך שה' שער אותו בכח ב"תורה הקדומה", מ"קדמון" שלפני הצמצום הראשון – עד השמחה.

עוד גימטריא יפה: "חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו" ועוד "תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד" – הכל יחד יהיה מספר שמתחלק ב-5 (ממוצע חמשה קנינים), חמש פעמים 1128, משולש 47, בטול. הכל חוזר לתורה, לבטול.

ז. אמונה-התבוננות-בטחון-התפעלות

קדושת המלה אהבה

נאמר עוד משהו. את הפרק העיקרי נשאיר לפעם אחרת, לא הגענו אליו היום, אך נאמר בתור סיום משהו שהיה בשביל השיעור של אמונה ובטחון לפני חדש (ווארט שבעצם קשור לנושא הבא שלא נגיע אליו היום): כתוב שאהבה היא שם קדוש, כמו י-ה-ו-ה – גם "שלם וחצי" ביחס לשם הוי', וגם מצד סדר האותיות ה-א במקום ה-י וה-ב במקום ה-ו.

במה שאהבה היא שם קדוש, יש למדת האהבה מעלה יותר מכל המדות – יראה היא לא שם קדוש וכו', רק אהבה. יש באמת בספר שלנו שערי אהבה ורצון רמז שאהבה ר"ת "אור הקדוש ברוך הוא" – רמז יפה. כאן יותר מזה, שאהבה היא שם קדוש (יש שם אהוה, שם הטוב – באותיות בומף ה-ו וה-ב מתחלפות).

יש הרבה רמזים של אהבה. אף על פי שהאותיות האלה די שכיחות, מאד נדיר ר"ת אהבה בתורה – יש הרבה יותר י-ה-ו-ה והרבה יותר שם אהוה (המורכבות מאותיות אהו"י). בכל אופן, כמו שיש לנו ענין לעשות ר"ת מהמלה 'אחד', כך גם מהמלה 'אהבה'.

אמונה-התבוננות-בטחון-התפעלות

עיקר השער של אהבה הוא אב, וה-ה היא כל פעם תוספת (השער אב הוא לשון אבה, לשון רצון). מה ר"ת אב? כן הזכרנו בעבר שהר"ת – אולי הכי עיקרי – של א-ב הם אמונה בטחון. אם אב היינו אמונה בטחון, איך נשלים את המלה אהבה? מה צריכה להיות ה עילאה, שנמשכת מאמונה, ומה ה תתאה, שנמשכת מבטחון? זו דוגמה איך אנחנו אוהבים להתבונן – לעשות מאיזה רמז התבוננות שלמה. המלים שחשבנו עליהן הן שתי עבודות בחסידות – התבוננות והתפעלות. התבוננות היא במח והתפעלות היא בלב. צריך להיות "מח שליט על הלב". לפי זה נעשה כעת את ההתבוננות במלה אהבה, שהיא אמונה-התבוננות-בטחון-התפעלות. זה רמז מכוון ביותר.

ההתבוננות רק אחרי האמונה

כלל גדול כאשר מתחילים ללמד יהודי חסידות – רוצים לקרב יהודי, וגם להבדיל גוי – מאד חשוב ששיטת החסידות היא לא שיטת 'ערכים'. דברנו על זה הרבה פעמים. כלומר, זו לא שיטה שמתבוננים במה שנדמה שהוא אמת שאפשר להוכיח אותה, כמו משהו מדעי. כשאני מתבונן ב"איהו ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב" – מי אמר לך? תוכיח. זה לא הראש של החסידות, שאני כעת צריך להתחיל להוכיח שבאמת יש כזה דבר ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. אני מסביר זאת בטוב טעם ודעת, "פנים מסבירות", ויכול להביא מליון משלים – שגם מחזקים בעקיפין – אבל אני לא מחפש הוכחות.

מה הבסיס עליו אני בונה את ההתבוננות? אך ורק אמונה. כמה שהתבוננות היא שכל – שכל בלי אמונה הוא שום דבר. יש הרבה אנשים שזו בעיה בשבילם, שאם משהו לא מאה אחוז שכל הוא לא משכנע, כאילו. צריך להיות ברור שהדרך האמתית היא להתבסס על אמונה. כמו שיש ניצוץ אלקי לכל אחד, יש אמונה – "כל מצותיך אמונה", "דרך אמונה בחרתי". הכל מבוסס על אמונה. אין התבוננות על שכל. גם כשבאים ללמוד את הרמב"ם ושאר החוקרים הראשונים צריך לדעת זאת – קודם כל יש אמונה, ועליה יש התבוננות. ההתבוננות יכולה להיות עמוקה-עמוקה בשכל אך בלי יסוד האמונה אינה כלום.

אפילו כדי ללמוד גמרא – אין שכל בלי אמונה. כשהמציאו את תורת הקוואנטים היתה לרוגטשובר שיחה עם גדולי הפיזיקאים – לפני מאה שנה היו הרבה יותר חכמים – הסבירו לו והוא התחיל לזרוק רעיונות וכו'. הם התפעלו ואמרו שאם היית משקיע בזה היית גדול הפיזיקאים. הוא בז להם, ואמר שכל השכל הזה – לעומת השכל של תוספות או של דף גמרא – הוא גארנישט. יחד עם זה יש הבדל מהותי, שהשכל של הפיזיקה לכאורה לא מבוסס על אמונה – הכל ניסוי, זה מה שאנשים אוהבים. אדרבא, אמונה היא לגריעותא – אסור להאמין בשום דבר, צריך להוכיח. כאן הוא אומר שיש הרבה יותר שכל בדף גמרא, אבל זה שכל שכולו מושתת על אמונה. בלי אמונה אין כאן כלום – למה לחקור ב-ד' רשויות שבת אם איני מאמין שיש שבת ויש ד' רשויות?!

התבוננות הופכת אמונה לבטחון ובטחון מעורר התפעלות בנפש

מתוך אמונה באה התבוננות – היא שכל עמוק ביותר, אבל כזה שכל שמעביר את האמונה שהיתה קודם לבטחון גמור, "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו" (ככה אדמו"ר הזקן כותב בהקדמת התניא). מתוך הבטחון, שכבר בטוח בלב, הלב מתמלא התפעלות – עיקר ההתפעלות הוא אהבה בפועל, שיש לו אהבה ומשיכה לה', לכן זהו רמז של אהבה.

סדר עבודת אברהם אבינו – מאמונה לאהבה

התכלית היא להגיע לאהבה, "ואהבת". מתחיל מאמונה, כמו אברהם אבינו שתכליתו אהבה ובסיסו אמונה – "ראש כל המאמינים". אומרים שגם הוא פעל כמו חוקר, חקר את המציאות עד שפתאום מצא את ה'. צריך לומר שאפילו אצלו המניע היה אמונה סמויה. כתוב, שהיתה לו אמונה שחייב להיות מנהיג לבירה – לא יתכן שהבירה היא הפקר. כופר לא בטוח בכלל, מי אומר שהעולם לא הפקר? יש לאברהם אבינו אמונה בתשתית.

[אבל לא כל אחד יכול להגיע לאמונה פשוטה? מי שלמד כל מיני תזות ר"ל צריך לשכנע עצמו באמונה.] אחד שהוא רחוק, תחת מקיף התרבות הזרה ששוללת את האמונה, צריך לשכנע אותו – לדבר הרבה אמונה ולהסביר לו. אבל אתה, שחונכת מברכי האב על התורה ועבודת ה', יש לך אמונה בפשיטות. עוד פעם, ללמוד הלכות שבת זה שום דבר אם אתה לא מאמין – אם אתה לא מאמין בשביל מה לשבור את הראש?! מי אומר שיש שבת בכלל?! זה לא מוכח, רק אמונה, הכל אמונה.

[אבל אברהם אבינו חפש.] אמרנו שאפשר להתחיל שהוא התחיל מאפס, רק מחקירה, אבל אומרים שמה שהניע אותו לחקור הוא אמונה שחייב להיות פה משהו – לא הפקר.

אמונת הגוים

[אצל גוים גם יש נקודת אמונה או שמתחילים מאפס?] לפי מה שהרמב"ם כותב, גם על הנצרות וגם על האסלאם, שסוללים את הדרך למלך המשיח – כל אחד בדרכו – אף שכותב שלגבי ויכוח הישמעאלי גם עם שכל משובש וגם לא מאמין בתורה, ועדיין יש בזה קדמה.

הסימן, כמו שודאי שמעת, שאחרי פרויד גדול הפסיכולוגים הוא יונג – הוא כבר גוי. החידוש שלו היה שלכל גוי יש בתת מודע של העם – לא-מודע קולקטיבי – את האמונות והסמלים של אותו עם. לכל אומה יש את התת-מודע הקולקטיבי, והיא עיקר מה שמשפיע. זה ווארט של גוים, אבל הוא נכון – יש כזה דבר. היות שגם הסמלים השקריים של הנצרות, יש בהם איזו אמונה לא מבוררת, יש ווארטים מהבעל שם טוב בזה. הוא אמר שתמיד תקח עגלון שמצטלב יותר מאחד שלא מאמין, כי גם האמונה המשובשת של הגוי עושה יותר בטוח שלא ירצח אותך מאחד שלא מאמין בכלל. [אי אפשר לבנות על זה...]

להפשיר את קרירות הכפירה באש התורה

אם כבר אמרנו זאת, נאמר עוד משהו. ספרנו כמה סיפורים מתוך ה"מבשר טוב", הספר החדש שיצא לאור. נספר עוד משהו:

פעם הקוצקער לקח את חברו ותלמידו הכי טוב, בעל חידושי הרי"מ. הלכו לטייל באמצע החרף, בזמן שהכל היה קפוא. הם התקרבו לנהר קפוא, הכל קרח, וראו איך שני ילדים גוים מציירים על הקרח שתי וערב – חורטים בתוך קרח הנהר שתי וערב. אז הקוצקער פנה לחידושי הרי"מ ואמר לו – תראה, אין לך דבר טהור בעולם כמו מים, שמים מטהרים את הכל, הדבר הכי טהור שה' ברא בעולם, כך כאשר הם קפואים אפשר להפוך לשתי וערב.

מה הווארט? הוא התכוון שקרירות בעבודת ה' – שהאדם הופך להיות עם כל הטהרה שלו קפוא – 'מבקשת' לצייר עליה שתי וערב, הופכת להיות מקור של עבודה זרה. אסור להיות קפוא, צריך להיות חי – הדבר הכי טהור הוא מי מעין, מים חיים, "נחל נובע". אסור להיות קפוא. זאת אומרת שגם הדבר הכי הטהור בעולם הזה כשנעשה קפוא, אז האמונה הופכת להיות אמונה טפלה.

הדבר הכי טהור הוא הדעת הטהורה – "מי הדעת הטהורים", כלשון הרמב"ם, "מקוה ישראל ה'". יש לנו את האמונה הטהורה, מי הדעת, ואצל גוי הפך להיות קפוא – הוא עושה על זה שתי וערב. אבל אם תשים קצת אש, תלמד אותו אש של תורה, פתאום תפשיר את הקרח והוא עם השתי וערב יעלם. ברגע שהקרח ימס כל השתי וערב נעלם, הכל הופך להיות מים ("אין מים אלא תורה"), והמים כבר מטהרים. ככה צריך לעשות כשמלמדים את הגוי תורה. לחיים לחיים.