בע"ה

ש"ק וישב, כ"א כסלו ע"ה – נצרת עילית

ברית שניאור זלמן שי' נחשון[א]

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

[ליל שבת]

וואך נאכט – התעצמות עם "אהיה אשר אהיה"

בהתוועדות י"ט כסלו חזרנו על ווארט יפה של המגיד בענין "ואמרו לי מה שמו וגו' אהיה אשר אהיה וגו'" – הבאנו אותו כפי שמסופר אצל חיטריק. יש משהו דומה, שמובא גם בשיחות של הרבי הריי"צ: אחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי רצו שאדמו"ר הצמח צדק יקבל את הנשיאות, אבל הוא סרב במשך זמן. כשהגיע שבועות הוא דרש על "ואמרו לי מה שמו וגו'" והסביר כי "אהיה אשר אהיה" היינו אמת (אהיה פעמים אהיה), ואת האמת יכול לגלות רק משה רבינו (בלי התוספות שהיו בווארט של המגיד, ש"ואמרו לי מה שמו" היינו בניחותא ושמול האמת של ה' עד רום המעלות הכל כזב). אחרי שהצ"צ אמר זאת הוא הוסיף, אמת גם ר"ת... וצחק זמן רב. אחרי זמן התברר שהיו שני חסידים של אדמו"ר האמצעי שבעקבות הסירוב הממושך של הצ"צ לקבל את הנשיאות החליטו לנסוע לשבועות לקבל לרבי את הרה"ק מרוז'ין. הם כמובן לא ידעו מה מתחולל באותו זמן בליובאוויטש. כשהרבי מרוז'ין חלק יין לחסידיו הם גם עברו לקבל, אך הוא סרב למזוג להם ואמר שיקחו בעצמם. הם אמרו שהם באו לקבל אותו לרבי, אך הוא לא מזג להם יין. לאחר מכן הוא אמר אותה התורה שאמר הצמח צדק והוסיף כי אמת ר"ת תורת מנחם אור (ויש גרסה תורת מנחם אמת; לפי הגרסה תורת מנחם אור, מנחם אור = משה, נמצא שתורת מנחם אור = תורת משה, והרי "משה אמת ותורתו אמת", דהיינו תורת מנחם אמת), ואז הם כבר הבינו את כוונתו ואחרי החג שמעו שההצ"צ הסכים לקבל את הנשיאות.

וואך נאכט הוא זמן להתעצם עם הענין של "אהיה אשר אהיה": בלילה לפני הברית כולם שואלים "מה שמו", ואף – כדרוש המגיד – אומרים בבטחון "מה שמו", כאשר לכל אחד ברור מה אמור להיות השם. אבל ההורים אומרים "אהיה אשר אהיה" – הוא יהיה מי שהוא יהיה, זה שמו בינתים, עד לברית. תבואו מחר לברית ותדעו מה שמו (לעולם, וכאמור בהמשך שם: "זה שמי [שם הוי' ב"ה] לעולם וזה זכרי לדור דור"). לכן זה שם שמופיע באופן חד-פעמי, רק לפני הברית, אחר כך כבר ברור מה השם. כעת קוראים לילד "אהיה אשר אהיה" – זה גילוי העצם שלו, האמת שלו שלמעלה משם. למחרת, כאשר הוא יקבל את השם שלו מתוך החופש העצמי שלו להיות מי שהוא, גם מי שאמר "מה שמו" וכוון לשם הזה – ישמע משהו חדש, כפי שמבואר ששם הוי' שמופיע בפסוק הבא אינו שם הוי' בו עם ישראל הכיר את ה' (הוי' דלתתא, שנודע גם לאבות) אלא גילוי שם הוי' דלעילא, עליו נאמר "ושמי הוי' לא נודעתי להם".

חז"ל אומרים שכל הדיון-מריבה של ה' עם משה על שליחות משה – בו נאמר גם "ואמרו לי מה שמו וגו'" – ארך שבעה ימים. יש בכך עוד רמז לשבעת הימים עד הברית בהם ההורים (והסבים כו') מתדיינים-רבים מה יהיה שמו של התינוק, ימים של "אהיה אשר אהיה", עד שנודע מה שמו בברית.

[סעודת הברית]

בירור צרפת – ממארש נפוליאון ל"האדרת והאמונה"

אבי הבן הזכיר קודם בשם אדמו"ר הזקן שפעל שי"ט כסלו יהיה כמו יום כיפור (שמה שמבקשים יתקבל). המחותן הזכיר מהדבר מלכות שאדמו"ר הזקן חשש מקליפת צרפת והרבי ברר אותה. צריך לציין שאדמו"ר הזקן כבר התחיל לברר את קליפת צרפת בכך שהוא לקח מהם את מארש נפוליאון והרבי סיים את הבירור בכך שהוא לקח מהם את ההמנון שלהם. מארש נפוליאון הוא לא ההמנון, הוא בירור של כח הצבאי של המדינה. ההמנון הוא כבר בירור של עצם התרבות של המדינה כולה, הנשמה שלה – הרבי אמר שכאשר הוא לוקח את ההמנון הוא לוקח להם את הנשמה, ובאופן פלאי באותו פרק זמן הם שינו את ההמנון. זה כבר עושה קשר בין י"ט כסלו ליום כיפור – מתי שרים את מארש נפוליאון? בסיום יום כיפור. לכן קצת פלא שלא שרים מארש נפוליאון בי"ט כסלו – אפשר להשלים את זה עוד מעט, לשיר גם מארש נפוליאון וגם את "האדרת והאמונה".

זכות המרידה – ברית מילה

דברנו שלשום, בי"ט כסלו, על "זכות המרידה" – אחת מזכויות האדם המוכרות שצריך לברר. מי ניצל את זכות המרידה? נפוליאון. היתה בצרפת עריצות ודיכוי של שושלת המלוכה (כפי שהרבי מציין בדבר מלכות) והמהפכה הצרפתית מימשה את זכות המרידה כדי לבטל את בית המלוכה.

אמרנו שיש גימטריא יפה של זכות המרידה ששמרנו: זכות המרידה שוה ברית מילה – ברית מילה נותנת לתינוק את התוקף למרוד בדברים שליליים. כפי שהסברנו, זכות המרידה בקדושה היא כמו שהרבי אמר למי שהיו לו הורים רחוקים משמירת תורה ומצות שנתנו לו את השם נמרוד, שלא יחליף את השם אלא יפרש אותו וישתמש בו למרוד בקליפות – במקום להשתייך ל"מורדי אור" ישתייך ל'מורדי חשך'.

הרבה פעמים בבריתות אנחנו דורשים את המספר של ברית מילה – מספר חשוב, שאחת הגימטריאות העיקריות שלו היא עצמות בגוף. בשיחות הראשונות של הרבי – בשיחה של י' שבט – הרבי התבטא שכאשר הוא מסתכל על הרבי הריי"צ הוא רואה את עצמותו ומהותו יתברך כפי שהלביש עצמו בגוף. הוא אמר שמי שרוצה לראות כמוהו – טוב, ומי שלא – שיהיה בריא. מה פירוש עצמוּת? לשון עוצמה. ברית המילה מכניסה לגוף היהודי גילוי עצמות – עצמות בגוף – שנותן לו תוקף למרוד בכל מה שצריך למרוד. בברית המילה יש גילוי היחידה – מסירות נפש; גילוי העצמות בגוף; התקשרות לרבי, כמו שהמחותן אמר קודם – שנותן את התוקף היהודי. אדמו"ר הזקן אמר שגילוי היחידה שבנפש הוא למעלה מגילוי אליהו. לא זוכר שכתוב, אבל אפשר לומר שלכן אליהו מגיע לכל ברית – כדי לראות את מקור ההשראה שלו, את גילוי היחידה שבנפש היהודי שיותר גבוה מהגילוי שלו.

משפחת התינוק נקראת נחשון, לשון נחישות. קודם מישהו נחמד כאן איחל שהבן יהיה חסיד כו' עוד יותר מאבא שלו, ושאל אם אני מסכים לברכה. אמרתי לו ש"יפה כח הבן מכח האב" (בלי להזכיר את הווארט ש"מכח האב" היינו שמעלת הבן באה מהאבא). זו תכונה יהודית יחודית, שהאבא רוצה שהבן יעבור אותו. אין לגוי תכונה זו, ולכן (בזכות תכונה יהודית זו) עם ישראל הוא עם הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

"זדים ביד עוסקי תורתך" – גאולה מגלות ישראל ביד ישראל

בהשגחה פרטית קודם למדתי שיחה על חנוכה[ג]. הרבי שואל על נוסח "על הנסים", מה החידוש ב"טמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך" – האם הכרחי שהטהורים, הצדיקים ועוסקי התורה יהיו גם החלשים והמעטים עד שיש נס כה מודגש בכך שהם נצחו?! אחרי ריבוי הפלפול, כדרכו, הרבי מסתמך על האליהו רבה – אחד מגדולי האחרונים – שמסביר כי ה"זדים" אינם היונים אלא המתיוונים, ובאותו אופן הרבי מסביר שגם ה"טמאים" וה"רשעים" הם המתיוונים (ואזי הנס גדול יותר בגשמיות – בנצחון עם ישראל כאשר חלק ממנו עמד לצד היונים, וגם ברוחניות – כאשר רק מיעוט מעם ישראל היה זכאי לכך ובכל זאת ה' נתן לנו את הנצחון).

זה כמובן מאד אקטואלי, ושייך למה שאדמו"ר הזקן – בעל הגאולה – אמר שהגלות האחרונה אינה גלות ישראל ביד הגוים אלא גלות ישראל ביד ישראל. מענין מאד שהרבי מסביר שהיום רובם תינוקות שנשבו, אך לא מפחד יחד עם זה לומר שהם "טמאים... רשעים... זדים" (כבר לא זדים במזיד גמור, זדים חמודים...).

הרבי לא מזכיר, אבל מבואר שחמשת הדברים שמונים ב"על הנסים" – "גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך" – מכוונים כנגד נרנח"י. החידוש של בעל האליהו רבה ש"זדים" הם יהודים מתאים לכך שהם ביחידה, שאינה קיימת בלעו"ז. לפי דברי הרבי, הנ"ר – שהם השרש שיש בפרצוף – שייכים למלחמה כנגד היוונים, ואילו הנח"י – התוספת שתלויה בעבודה – שייכים למלחמה במתייוונים.

שלש מדרגות של תמימות

אבי הבן חזר על שיחה בה הרבי מסביר שיש שלש מדרגות של תמימות, שהתקיימו אצל שלשת האבות (אצל כל אחד היו שלשת הענינים, אך אחד בלט בעיקר): אצל אברהם אבינו נאמר "והיה תמים" והכוונה תמימות במובן של שלמות – לפני כן אברהם אבינו היה חסר ובברית המילה הוא השלים את עצמו; אצל יצחק אבינו התמימות היא במובן של "תמים יהיה לרצון" – תוספת מעלה; אצל יעקב אבינו, "איש תם ישב אהלים", זו תמימות במובן של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

איני יודע אם הרבי אומר זאת בשיחה, אך ברור שכל המדרגות הן מעלות שונות של שלמות, שהרי גם על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" מתרגם אונקלוס "שלים". וכן, דווקא על יעקב אבינו מפורש בתורה שהוא היה שלם – "ויבא יעקב שלם וגו'". יעקב הוא הבחיר שבאבות וכן השלם באבות. איני יודע אם ההורים כוונו לכך, אבל התינוק קרוי על שם אדמו"ר הזקן, שמכוון בעצמו כנגד יעקב אבינו בסדר שלשת אבות החסידות (שלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט הה"מ ואדה"ז, כנגד אברהם יצחק ויעקב).

האות ש מתחלפת עם האות צ באותיות השינים, וכך המלה שלם מתחלפת במלה צלם. בסוד הצלם האות צ מכוונת כנגד הנר"נ, ה-ל כנגד מקיף החיה וה-ם כנגד מקיף היחידה. צ היינו שלש פעמים ל, כנגד כל אחת מהמדרגות נר"נ, ואם כך ה-ש – שמשולשת בצורתה ושעולה שלש פעמים מאה, התכללות שלמה של עשר ספירות בכל אחת מהמדרגות – מתאימה אפילו יותר בסוד זה. בברית המילה מתחיל להתגלות סוד הצלם ברך הנימול (ומאותו יום והלאה מתקיים אצלו "אך בצלם יתהלך איש"). יש לכוון את שלש אותיות צלם-שלם כנגד שלשת האבות (או מלמטה למעלה, כמו בשיחה – אברהם בחינת השלמות דנר"נ, יצחק בחינת השלמות דחיה ויעקב בחינת השלמות דיחידה – או מלמעלה למטה), השלמות של כל אחד, ודוק.

בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש

עיקר מה שרצינו לומר הוא הרחבה במדרש חז"ל – במסכת מכות – שדברנו עליו בי"ט כסלו. חז"ל אומרים ש"בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש – בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל הרמתי, בבית דינו של שלמה". בבית דינו של שם הופיע רוח הקדש בפרשתנו (וצריכים לחיות עם הזמן – כאימרת בעל הגאולה של י"ט כסלו שעל שמו נקרא הרך הנימול), במעשה של יהודה ותמר, "צדקה ממני", שחז"ל אומרים שרוח הקדש אמרה "ממני", כפי שמביא רש"י שפירוש "ממני" הוא "ממני ומאתי יצאו הדברים". בבית דינו של שמואל הופיע רוח הקדש כאשר הוא אמר "עד הוי' בכם ועד משיחו" שלא עשק דבר מהעם, ואז כתוב "ויאמר עד" וחז"ל אומרים שרוח הקדש אמרה "עד". בבית דינו של שלמה, כאשר היה בן 12, במשפט שתי הנשים הזונות והבן החי, חז"ל אומרים שרוח הקדש היא שאמרה בסופו של דבר – כאישור לפסק דינו של שלמה – "היא אמו".

אמרנו שיש הרבה רמזים של רבועים – המבטאים שלמות – שיש להתבונן בהם במאמר חז"ל זה. רמז מופלא אחד, שכבר אמרנו בי"ט כסלו, הוא שכאשר מחברים את שם-שמואל-שלמה ל"ממני"-"עד"-"היא אמו" מקבלים לז (יחידה) ברבוע – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שחז"ל דורשים "זו רוחו של מלך המשיח".

אם מחברים את רוח הקדש לשלשת הביטויים שלה – "ממני"-"עד"-"היא אמו" – מקבלים בדיוק 900, ל ברבוע, שהוא גם ראשי התיבות של שם-שמואל-שלמה.

אם מחברים את הביטויים בית דינו של שם, בית דינו של שמואל, בית דינו של שלמה מקבלים הרבוע הכפול של מב (רק שם שמואל שלמה עולים מב פעמים הוי', סוד "אהיה אשר אהיה" של מצות תפילין, כפי שהוסבר בהתוועדות של י"ט כסלו).

השייכות לברית מילה היא שגם אצל ההורים כאשר קוראים שם – האותיות המשותפות לשלש הדמויות, שם-שמואל-שלמה – מופיע רוח הקדש. אפשר לפרש "בית דינו של שם" כבית דין בו ההורים צריכים להחליט על השם. גם בחב"ד יש אותיות שם בשמות של שלשה נשיאים – שניאור זלמן, שמואל, שלום-דובער).

אם שם הוא המכנה המשותף, מתאים למצוא גם את שמואל ואת שלמה בסיפור בבית דינו של שם. בנו של יהודה, שלה, הוא השרש של שלמה (שלה רומז גם לשילה, "עד כי יבא שילה" – משיח בן דוד ושלמה). איפה יש את ה-מ בשלה? במילוי של הלמד, וכן מ היא האות הבאה אחרי ל (וכמילוי היא גנוזה בה בפוטנציאל ואז מתגלה באות הבאה – יש עוד מעט אותיות כאלה בלשה"ק, צדיק, לפי האריז"ל, וריש). שני האחים האחרים, ער ואונן, עולים ביחד שמואל (ללמד שהוא היחיד שיכול לתקנם).

הרבה פעמים מסבירים שצריכים להתבונן גם במספרי הדורות (אחת הסבות שיעקב הוא עמוד התורה משום שהוא הדור ה-22 של האנושות, סוד "ואני אבטח בך" – כב אתוון דאורייתא). שם הוא הדור ה-11 לאנושות, שמואל (דור אחד לפני דוד) הוא הדור ה-32 ושלמה הוא הדור ה-34 – יחד הם עולים 77, מזל (השנה קראנו בחת"ת את מעשה ההופעה בבית דינו של שם ביום ה-מזל של השנה). כפי שהוזכר, שם כבר לא היה בחיים בזמן הזה (שהרי כבר יעקב כאשר ברח לחרן נטמן יד שנה רק בבית מדרשו של עבר כי שם כבר לא היה בחיים), אך מקפידים לקרוא לבית הדין "בית דינו של שם". יש כאן תופעה של "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", לפי דברי חז"ל שתמר היתה בתו של שם (ואם כך היתה בערך בת 70 בסיפור כאן – אלא אם כן נפרש שהכוונה לצאצאית של שם ולא בת ממש). אם כן, מי היה הדיין בפועל בבית דינו של שם? יהודה, שהוא הדור ה-23 (יש כאן פערי דורות גדולים מאד). אם מחברים את יהודה לשלשת הדורות המפורשים מקבלים 100, 10 ברבוע. את החלוקה של 100 ל-77 ו-23 מזכירים בכל יום בתפלה – "עז וחדוה במקומו", בסוד שלשת המקומוות בהם הופיע רוח הקדש.