חיפוש בתוכן האתר

כד טבת תשס"ט - פרשת הקהל, פרשת המלך וספר תורה שכותב לו המלך - דף 6 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד טבת תשס"ט - פרשת הקהל, פרשת המלך וספר תורה שכותב לו המלך
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
Page 14
Page 15
Page 16
Page 17
Page 18
Page 19
Page 20
Page 21
Page 22
כל הדפים

ד. קשר הפרשיות (2): תלמוד-יראה-שמירה-עשיה

בפסוק הששי, פסוק הקהל עצמו – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" –  אומרים המפרשים שזה הפסוק העיקרי שרואים את הקשר המובהק בין הקהל לפרשת המלך, בגלל דימוי הלשונות בין פסוק היסוד של הקהל לפסוק היסוד של המלך (שני הפסוקים הששיים בין שבעת הפסוקים). בהקהל: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות" – יש שמיעה ואז תלמוד-יראה-שמירה-עשיה. ובמלך: "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם". בדיוק אותם פעלים לפי אותו סדר (חוץ מהשמיעה, שזה לא שייך למלך כי הוא קורא בתורה ולא שומע ממישהו אחר). הלשונות האלה נפוצים בתורה, אבל כנראה שבדיוק לפי הסדר הזה זה כנראה רק בשני הפסוקים האלה (צריך לבדוק). זה שהתופעה כאן חשובה מאד רואים בספרי, בגלל שהספרי בפרשת המלך אומר בפירוש אומר (יש שתי גרסאות, הרגילה ושל הגר"א, ויש לפלפל – כדלקמן – אך של הגר"א היא הגרסא הפשוטה) – "תלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי עשיה". זה המכנה המשותף בין הקהל לבין המלך.

בפרשת המלך הוא לומד כדי ליראה וכו' ובפרשת הקהל הוא מלמד את העם לירא וכו'. התכלית של המלך לקחת את ספר התורה שלו, וזה יהיה אצלו כח המלוכה. אבל אם קוראים את הפסוקים בפשטות אפשר לחשוב שזה רק בשביל שהמלך יהיה בסדר, לחנך אותו ולתקן אותו, אבל לא שזה הכח המלכותי שלו כלפי העם. זה פשיטא – ונגיע לזה – שהתכלית זה באמת כלפי העם, זה מה שהספר הזה אמור לתת לו. אבל זה שזה כתוב בסגנון כזה שהכל בשביל תיקונו, לדאוג שהוא יהיה בסדר, זה כמו שהבעל שם טוב אומר על "הוכח תוכיח" – המצוה זה להוכיח, אבל אי אפשר לקיים "תוכיח" אם לא "הוכח" את עצמך באותו דבר קודם. יש "לומד על מנת ללמד", הוא צריך ללמוד את זה לעצמו ולהפנים את זה לעצמו – כל מה שהוא רוצה לפעול על העם צריך לעשות בינו לבין עצמו קודם. אם לא יעשה את זה בינו לבין עצמו, לא יוכל לעשות את זה לזולת אף פעם. בלשון החסידות, אם זה אצלו לא "אור המאיר לעצמו" לא יוכל להיות "אור המאיר לזולתו" (ואצלו באותה עצמה ויותר). כמו שמפרישים כה"ג שבעה ימים לפני יו"כ, כך המלך מתאמן שבע שנים ל"הקהל" – עושה הכל בעצמו – ואז יכול לפעול על כל עם ישראל. איך שחז"ל אומרים את זה בספרי זה שייך גם למלך וגם לכולם, כי רק מדייקים את הסדר (בלי לומר על מי זה הולך) – תלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי עשיה.

"המעשה הוא העיקר", זה התכלית. סתם כך כתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אך כאן מתחדש שכדי לקיים את דעת חכמים (שבין ר"ע ור"ט), כפי שנפסק בעולם הזה (לעולם הבא יפסקו כרבי טרפון, "גדול תלמוד") – לימוד לשם מעשה, תורה לשמה – צריך גם עוד שני שלבים של יראה ושמירה. צריך להבין את השלבים הללו (שלעשות מהם י-ה-ו-ה זה לא פשוט) – תלמוד ודאי יכול להיות חכמה ועשיה ודאי יכולה להיות מלכות, אבל כתוב שמתלמוד צריך לבוא ליראה ומיראה לשמירה (שזה בד"כ מצוות ל"ת, ועשיה זה מצוות עשה – בלשון הפסוק בתהלים זה "סור מרע ועשה טוב"). לפני שננסה לעשות מבנה נסביר את הפשט: הפשט הוא שלימוד כאן זה לא שאדם לומד שו"ע כדי לדעת מה לעשות מחר בבקר, אלא שלימוד זה "למודי הוי'" – הוא בעצם לומד חסידות. מה זה ללמוד בשביל יראה? זה כמו שהרבי כותב שנשים חייבות בלימוד תורת החסידות – נשים חייבות באהבת ויראת ה', ובשביל זה צריכות ללמוד. תורה זה בשביל לקיים את המצוות התמידיות. אצל הרמב"ם יש האמנת אלקות ויחוד ה' וכו'. אצל הרס"ג אין את כל אלה, והמצוה הראשונה זה יראת ה'. אין לו שש מצוות תמידיות כמו אצל הרמב"ם – הכל מתחיל מיראת שמים. סימן כאן שלפי חז"ל זה "תלמוד מביא לידי יראה", אני לומד על הקב"ה.

אם בכל זאת נרצה לעשות מזה סוד הוי', בדרך כלל יראה זה בחכמה, אבל אם אם אני אומר "תלמוד מביא לידי יראה" ותלמוד זה חכמה, אז מדובר על יראה עליה כתוב בנביא "הוי' שמעתי שמעך יראתי" – הלימוד זה לשמוע, אבל לשמוע על גדולת ה'. צריך ללמוד תורה שהיא בעצם משמיעה לי את גדולת ה'. לא כתוב "למען ישמע" אצל המלך, אבל כאן זה כאילו בכלל לימוד התורה שלו – מתוך הלימוד שומע את גדולת ה', זה עיקר לימוד התורה. עוד הפעם, זה לא מיד קצור שלחן ערוך, זה תלמוד המביא לידי יראה, לידי "הוי' שמעתי שמעך יראתי". אחר כך מתוך היראה באים לשמירה? בדרך כלל שמירה, ל"ת, זה י-ה, ועשיה זה עשה, וה. אבל כאן לא יכול להיות בדיוק כך לפי הציור. אם למדתי "ליראה את הוי'" – תלמוד מביא לידי יראה – עכשיו כשזה יורד למציאות הביטוי במציאות הוא לא להמרות את פי ה' יתברך, המלך הגדול, שזה לשמור. היראה כאן זה גם הקשר. זה עצם המודעות לה'. כמו שאמרנו שלרס"ג אין אמונה בה' בתור מצוה, אלא רק יראה – זה אומר שיראה כוללת את כל המודעות לה' אצלי בנפש. אני צריך לשמור את זה. איך שומרים את זה? על ידי ששומרים לא לעשות דברים שיקלקלו את זה. לכן יראה מביאה לידי שמירה. זה בדיוק מה שכתוב בתניא, שכל מצוות לא תעשה מונעות על ידי כח היראה. רק שמתוך שמירה, כשעוד יותר יורדים, מגיעים לעשיה. השמירה עוד לא יצאה מתחום הקשר לה', רק אחר כך נעשית תפנית שצריך להמשיך את גילוי האלקות בתוך העולם – שמה שה' רוצה זה דירה בתחתונים, ה' רוצה להיות למטה. כתוב שהשמירה זה כמו להוציא את הלכלוך, לטאטא, אבל זה לא התכלית – זה רק הכשרה. ה' רוצה שנביא אותו לבית, וזה רק על ידי מצוות עשה. זה השכל כאן – תלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי עשיה. זה המכנה המשותף העיקרי שמלמד על קשר בין הפרשיות הללו, כך אומרים המפרשים.

[הנוסחא הרגילה בספרי (לפני הגר"א) זה: "מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביאה לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה". גירסא נחמדה, אבל לא ברור מה מקורה. משהו בולט שזו גירסא טובה, שכאן "תלמוד מביא לידי מעשה" הולך יחד, בלי משהו באמצע, כנוסח הרגיל בחז"ל. רק שתלמוד כאן זה לא סתם תלמוד, אלא מדרגה רביעית – אחרי מקרא-תרגום-משנה. בדרך כלל הסדר מקרא-משנה-תלמוד, כנגד העולמות ממטה למעלה, וכאן נכנס תרגום. לפי זה התרגום כאן הוא כנגד "אף" של "אף עשיתיו" – זה המעבר המבדיל בין היצירה לבין העשיה. כמו שאמרנו הרבה פעמים, יש גילויים בתרגום שאין במקרא, החל מכך ששם אלקים תמיד מתורגם לשם הוי' (כשקוראים שנים מקרא ואחד תרגום). מצד אחד זה אחור, אבל מצד שני זה מדרגה אחת יותר גבוהה – דבר נחמד שיוצא מגרסא זאת. הכי נחמד שזה מתחיל ממורא ונגמר ביראה – הסתובבת הסתובבת והגעת לאותו מקום... צריך לומר שזה ממש כמו המאמר הקצר של אדמו"ר הזקן (שלמדנו בשיעור עם אחת הכתות), ש"מורא" זה מקיף מלמעלה, "יראו מהוי'", ו"יראה" זה כבר פנימי, "יראו את הוי'". הכל מתחיל מ"מורא" בבחינת מקיף, וזה נותן את המוטיבציה לתלמיד ללמוד. ממש מקור לאדמו"ר הזקן. אחרי ה"מורא" שנותן מוטיבציה להתקדם בלימוד, עד התלמוד שמלמד מה לעשות תכל'ס, ואז הסוף הטוב הוא שהיראה נכנסת בפנימיות.]

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com