חיפוש בתוכן האתר

י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב) - דף 3 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
כל הדפים

חכמה:

הסיפור הראשון הוא בעצם ווארט שמפורסם אצל כל חסידי פולין. הרבי הגדול הראשון המפורסם בפולין, אחרי הבעש"ט והמגיד, זה רבי אלימלך מליז'נסק, שבפולין נקרא בעש"ט קטן (אחרי הבעש"ט, שהיה בעש"ט גדול). לו היה ארבעה תלמידים הכי גדולים, ומסורת שלכל אחד מהם מסר חלק מעצמו. זה גם משהו מאפיין במיוחד, שצדיק מוסר את עצמו – את כחותיו וחושיו – לתלמידיו המובהקים. כתוב שאת העינים שלו נתן לחוזה, את מח שלו נתן לרבי מענדלה מרימינוב, את הלב שלו למגיד מקוזניץ (עבודת ישראל), ואת הפה שלו לאפטער רב (האוהב ישראל). בזכות זה שנתן את העינים שלו לחוזה הוא נעשה החוזה, בעל עינים פקוחות. זה שהוא קבל את העינים זה מיד משייך אותו לספירת החכמה, כי עינים-הסתכלות זה חכמה. בדרך כלל כשאומרים את ארבעת המתנות לא אומרים בסדר זה, אך אמרתי כנגד סוד הוי' – העינים זה חכמה, המח כאן זה שכל, וסתם שכל זה בינה, הלב זה מדות, ו שבשם, והפה זה מלכות (מלכות פה תושב"ע קרינן לה, ומאן מלכי רבנן).

גימטריא יפה שהכל כלול בחכמה: עינים מח לב פה (כנראה שלכל צדיק יש את הבחינות הללו לחלק) עולה משה. משה רבינו מורכב מארבעת האיברים האלה, וכל צדיק נקרא על שמו – "משה שפיר קאמרת" – והוא מן החכמה, "מן המים משיתהו". משה זה מי ששלם בעיניו מחו לבו ופיו. בתחלה משה היה "כבד פה וכבד לשון" (כבד פה = אלף, כבד לשון = בית, סוד אב), ובסוף ה' רפא אותו – במתן תורה. בכל אופן, יש למשה זאת בשלמות, ובסוף ימיו או שנותן לאחד או שמחלק – החוזה חלק. דומה לכך המסופר במגיד, שאחר הסתלקותו התלמידים הגרילו מי יטהר את אבריו וכל אחד זכה בחלק אחר. גם כשהסתלק היה חי, כפי הסיפור שטבל את עצמו כבחייו בטהרה. הראש נפל בחלקו של אדמו"ר הזקן – זה משהו מאד חשוב במסורת חב"ד, שאדה"ז קבל את כל הראש של רבו, וכך כל תלמיד קבל משהו אחר. זה שהחוזה מקבל את העינים – משייך אותו מאד לחכמה.

זה הווארט הראשון, שנכלל כאן בסיפורים, שקבל את העינים. קודם אמרנו שמכיר את מקומו של משיח. יש סיפור מאד נחמד, שהיו נוסעים אליו תלמידים גדולים מארץ ישראל – עלו לארץ וחזרו לבקר אותו. מי שזוכר תולדות החסידות בארץ, ובכלל בתולדות עמ"י בארץ בדורות האחרונים, אחת הדמויות הגדולות זה רבי שמואל העלער, הרב של צפת. הוא היה בחינת מרא דארעא ישראל בדורו, תלמיד הבת-עין, ויש לו עדיין היום משפחה בארץ – זה שם שכדאי שכל אחד יכיר. הסבא שלו הגיע מחו"ל לארץ, ומדי פעם גם סבו וגם אביו היו חוזרים לבקר את הצדיקים בחו"ל, ובמיוחד את החוזה מלובלין. מסופר שאביו של רבי שמואל העלער נסע לחוזה, ושהה שם הרבה זמן – שנה או יותר משנה – והיה מאד מודאג, שכל הזמן לא קבל שום דרישת שלום או מכתב ממשפחתו, לא מאשתו ולא מהילדים. היה מאד מוטרד שלא שמע משלום בני ביתו בצפת, אז פעם אחת החוזה קרה לו, הושיב אותו, ואמר לו (כאילו שמדליק מחשב או וידאו ורואה סרט) – כעת אשתך הולכת מהשוק עם סל של ירקות, ויש לך כך וכך בצלים בסל וכך וכך מלפפונים בסל, והולכת מהשוק הביתה. עכשיו בתך יושבת ליד השולחן ושותה כוס קפה. הוא יושב בלובלין, ופשוט רואה מה קורה בצפת – אומר ששלום לכל בני המשפחה, ומתאר בדיוק מה כל אחד עושה ברגע זה, לגמרי משתמש באור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית, להסתכל מסוף העולם ועד סופו. אחר כך אמר לו – אני מגלה לך את זה לא רק כדי להרגיע אותך לגבי שלום ביתך, אלא גם שתדע שגם כשאתה תחזור הביתה תדע שאני רואה כל מה שאתה עושה, אני מסתכל עליך איפה שלא תהיה.

זה שיש לו הסתכלות כזאת, זה כח החכמה – אור הגנוז לצדיקים בו הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, עד לפרט הכי קטן של מספר הבצלים והמלפפונים בסל. אבל מה רוצה לומר בזה? שהצדיק הוא מעין מה שהרבי קבע לילדים לזכור בפסוקים – "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עלי ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". כמו שצריך להיות מודע שה' מביט בי כל הזמן, כך מי שקשור לצדיק צריך להיות מודע שכעת הצדיק מביט עליו – זה מכניס הרבה יראת שמים. יש אחד שעם הקב"ה מסתדר, אבל צריך לחשוש שאולי לצדיק יש פחות מסבלנות מלה' (או שכן או שלא, אבל צריך לחשוש), ואם הוא מסתכל עלי צריך לשמור מה שאני עושה. קודם כל, להיות בדרגה כזאת זה מדרגת חכמה, וגם היכולת לתת הרגשה כזאת. יש הרבה שמות נרדפים להסתכלות, וכאן זה "ומביט עליו" – "הביטה ממעון קדשך" – וכתוב בקבלה ש-ביט זה שמן באתב"ש (כוונה ביציקת שמן לנרות חנוכה), זה שם של הבטה-חכמה, ושמן שייך לפנימיות החכמה. לפי זה, מי יכול להביט? מי שיש לו "שמן משחת קדש" – תורת החסידות, השמן שבתורה. כשמישהו מביט עלי, אפילו לא צדיק, זה פועל – הבטה פועלת, כשמישהו מביט בי מאחורה אני מסתכל. ביט בלועזית זה קצב, זה דפיקה – "קול דודי דופק" – וכשמישהו מביט בי הוא דופק בקצב קבוע על ערפי, עד שאני פונה. כמו כל דבר, אם מתבוננים במציאות זה עוזר להתגלות – ה' ודאי מביט, אבל אם אני מתבונן בכך זה ודאי פועל שארגיש זאת יותר וגם אפנה לה', וגם להיות בסדר ולשמור עצמי. אותו דבר אצל הצדיק, שהוא יותר מוחשי – לה' אין גוף ודמות הגוף ולצדיק יש גוף, אז אצלי זה יותר פועל חרדת קדש, יראה עילאה שהיא גם בחינת חכמה. אם כן, יש כאן שלושה דברים – כח הצדיק לראות זה חכמה, פנימיות אבא. מה שיכול להקרין זאת ולתת לי להרגיש זאת – גם התפשטות מאותו כח. מה שזה באמת נקלט אצלי, ואני מרגיש שהצדיק מביט עלי, שה' מביט עלי, זה החכמה של הנפש שלי.

הסיפור הבא הוא גם חכמה: אצל כל אחד מגדולי הצדיקים, החל מהבעל שם טוב והמגיד וכולם, אחד מהתפקידים העיקריים של התלמידים הגדולים היה ללכת ולקרב נשמות עם פוטנציאל גבוה להיות מקושרים לצדיק. פשוט לחפש אנשים ולקרב אותם לצדיק. הבעל שם טוב שלח את תלמידו המובהק רבי נחמן מהורודונקא לקרב את המגיד, וכך עד היום הזה. גם הרבי היה שולח חסידים כדי להביא מישהו אליו. כדי שאותו חסיד יצליח, הוא צריך להיות בעל דרגה בפני עצמו – זה אחד התפקידים הכי פנימיים של תלמיד של צדיק, שמסוגל למשוך ולהביא עוד נשמות לרבי. אחד מאלה שעשה זאת אצל החוזה מלובלין זה רבי דוד מלעלוב, מגדולי תלמידיו (שהוא "מסכת בפני עצמה" ולא כאן המקום לספרה), וכמו שר"נ מהורודוק קרב את המגיד, התלמיד הכי גדול וממשיך הבעש"ט, כך ר"ד מלעלוב זכה לקרב מי שאמור להיות הכי גדול – היהודי הקדוש. וכך היה המעשה: היהודי הקדוש עם החברותא שלו, רבי ישעיה (שגם נעשה אחד מגדולי חסידי פולין), ישבו כבני תורה לא חסידים בבית מדרש ולמדו בשקידה והתמדה תורת ה'. נכנס לבית המדרש רבי דוד מלעלוב, ולא ברור אם קבל שליחות מפורשת מרבו לגבי האברכים הללו או שבא לו מעצמו, ולהפסיק אותם באמצע הלימוד זה לא דרך – זה אסור – אז עמד שם שעה ארוכה וחכה שמישהו יפסיק כדי ללכת לארון ספרים להוציא ספר. ברגע שיפסיקו ללמוד בלהט, ומישהו יקום לארון ספרים, זה זמן טוב בשביל להכניס מילה. באמת כך היה, אחרי שעה ארוכה מישהו קם ללכת לארון ספרים, ואז במלה אחת פנה לשני העילויים הללו ואמר להם "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ומיד ברח משם. הוא עצמו היה צדיק, אז הדברים שלו הדליקו אותם ובערו בהם בן רגע – המשפט הזה פעל אצלם איזה תפנית רוחנית, ועל המקום סגרו את הגמרות ורצו אחריו, ושאלו אותו איפה לומדים את זה? אמר להם שלומדים זאת בלובלין – סעו לשם, ודעו שהרבי שם הוא גלגול נשמה של רבי יוסי הכהן, מגדולי התנאים, מחמשת תלמידיו הגדולים של ריב"ז. האש בערה בקרבם, ושניהם מיד נסעו ללובלין – גם היהודי הקדוש, ששמו כשם רבו (יעקב יצחק), וגם רבי ישעיה. כשהם נכנסו לבית מדרש של החוזה מצאו אותו באמצע שיחה עם ר' פרץ – הסבא של רבי שמואל העלער מצפת, שגם הגיע להיות בלובלין – והשיחה, היות שר' פרץ בא מארץ ישראל והיה בקי בכל קברי הצדיקים בארץ, נסובה סביב קברי הצדיקים. כך דברו שעה ארוכה על כל הקברים, עד שהגיעו לקבר רבי יוסי הכהן, וברגע שר' פרץ מתחיל לדבר ולמקם את הקבר של ר' יוסי הכהן החוזה פונה אליו ואומר – אני הוא. זה הדבר הראשון ששמעו, וגם זה שר"ד מלעלוב ספר להם את זה זה רוה"ק גלויה, שספר להם דבר שהוא הראשון ששמעו מפי החוזה. מה כתוב בפרקי אבות פ"ב על רבי יוסי הכהן? אותו ריב"ז שבח כ"חסיד". ידוע במסורת החסידות, כתוב ב"היום יום", שיש ארבע מדרגות – צדיק, ישר, תמים, חסיד. הכי גבוה זה החסיד, ובו יש כמה מדרגות, שהכי גבוה זה "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". לפי החסידות – וזה אחת הסיבות שנקרא חסידות – חסיד זה הכי גבוה, יותר מצדיק ומישר ומתמים (מדרגה אליה צריכים להגיע תלמידי תו"ת). סתם חסיד בחז"ל זה רבי יוסי הכהן. ומה הוא אומר שם (שמזה אפשר להבין מי זה חסיד)? "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים". ידוע שהרמב"ם, שהרבי כל כך קשור אליו ומקשר אותו למשיח, כותב בכמה וכמה מקומות (בשמונה פרקים ועוד מקומות) שאם יש מאמר אחד של חז"ל שכולל את כל התורה כולה ואת כל עבודת ה', כלל גדול בתורה שבעל פה, זה דברי ר"י הכהן – "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". בחז"ל יש עוד פסוק, "בכל דרכיך דעהו", ויש ענין שלם להבין הבדל ביניהם לפי החסידות. אך לפי הפשט של הרמב"ם, כותב שאם יש ביטוי אחד שכולל כל עבודת ה' זה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – זה שהוא אומר משפט זה, גם שם אותו במקום מאד מיוחד בחכמי ישראל, שדרך נשמתו נאמר הכלל הכי גדול בתורה.

כל הסיפור הזה הוא סיפור של חכמה. לא נדבר על חכמת התלמיד, שתלמיד שרוצה לקרב מישהו לרבי צריך הרבה חכמה, אבל עצם העיסוק בתורת הגלגול שייך לחכמה (כפי שלמדנו לפני שבוע, כשדברנו על האר"י הקדוש). הוא בכלל רואה, ויש כאן פן מיוחד של ראית גלגולים – רואה את הגלגול של עצמו. לראות גלגולים זה חכמה. הייתי יכול לחשוב שחסיד זה חסד, אבל הרבי רש"ב כותב שזה חסד עם י בפנים, וה-י בפנים זה חכמה – שרש החסיד זה נקודת הבטול של החכמה. זה מקבל מעטף ובטוי של חסד, אבל הנקודה העצמית של חסיד היא חכמה. רבי יוסי הוא כהן – בפשט כהן זה איש חסד, אבל כתוב ששרש החסד בכהונה. וכן ר"י הכהן מכוון לנקודה הכוללת את כל התורה שבעל פה – לפי דעת הרמב"ם – זה גם נקודת חכמה, זאת אומרת שהוא נקודת החכמה. חכמה זה נקודה – נקודה אחת שכוללת הכל. גם לפני שאומר זאת, אומר "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" – לימוד תורה בכח עצמו. לפעמים כתוב שהתורה כאן ירושה – "מורשה קהלת יעקב" – אך כאן אומר שצריך להתאמץ ללמוד תורה, וזה חכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת".

היו שלושה דברים – קודם כל שזכה בעיני הרבי, ואחר כך שתי דוגמאות, של ראית ההוה (בראית ירקות בסל, עם מוסר השכל של "ומביט עליו") ושל ראית העבר (ראית גלגולים, ובמקרה זה שרש גלגול עצמו, ובפרט שגלגול זה כולו אומר חכמה). אנו עושים חוזה סיפורים שהם מועט המחזיק את המרובה ,כי יש הרבה סיפורים והיינו צריכים לצמצמם, וזה שלושה שממחישים חכמה-ראיה שלו.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com