קבלת פנים למנחם יאיר וחנה גאולה שי׳ שטרן

שרו "בר יוחאי" החסידי (נדבורנא), "שיר השירים" (רופשיץ).

א. פ הפנימיות

פנימיות התורה – פנימיות המקיף

דברנו קודם[1] שהיום, לג בעומר, הוא "מתן תורה של פנימיות התורה". זה הלשון – פנימיות. לא תמיד 'פנימיות' הוא אור פנימי (ממלא כל עלמין), יכולה להיות פנימיות המקיף (סובב כל עלמין). אדרבא, היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך", "בכל מאדך", היא פנימיות המקיף – ה-ם סתומה של סוד ה"צלם" (ה-ם סתומה של מלך המשיח, עליו נאמר "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"), שם הקב"ה בוחר בנו. בחיצוניות המקיף – "אם צדקת מה תתן לו", "אם תגביה כנשר" – שם יש יניקת החיצונים, שם יש שויון, 'שויון בנטל' (כולם נוטלים משם בשוה, גם הקליפות). מצד פנימיות המקיף יש בחירה בעם ישראל דווקא (בסוד "אשכֹל הכֹפר דודי לי", כמבואר לעיל). עיקר הפנימיות של "מתן תורה של פנימיות התורה" הוא פנימיות המקיף, פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א, ששם "חביון עז העצמות".

אות הפנימיות – פ – לבטא את הפנימיות בפה

אם היום הוא מתן תורה של פנימיות התורה, יש לומר שיש אות אחת באלף-בית שמסמלת את פנימיות התורה, וזו האות פ. גם פנימיות – פנים – מתחילה ב-פ. האות פ היא גם בת הזוג של האות ט לפי הציור – שתיהן מופנמות. לכל אות יש בת-זוג לפי ציורה (א-צ, ב-כ, ג-נ, ד-ר, ה-ק, ו-ז, ח-ת, ט-פ, י-ל, מ-ס, ע-ש) – אם מטים את ה-ט על הצד היא נהיית פ. יש עוד קשר: ט היא טוב, "טוביה גניז בגוויה", ו-פ היא האות ה-טוב בסדר האלף בית. פ היא לשון פה, כמובן – הפה אמור לבטא את הפנימיות. בזמן הזה "לבא לפומא לא גליא" – לא אומרים דברים מהנקודה הפנימית של הלב, צריך להיות "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם", ועל כך נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא" – כשהאדם יוכל לבטא את כל ה"נשמת חיים" שלו ב"נפש חיה", ב"רוח ממללא", זה סימן של ביאת משיח. הכל קשור ל"רוח ממללא", כפי שהסברנו קודם.

לג בעמר – ה-פ ברמז אתב"ש

הזכרנו ש"כל השירים [נ"א הכתובים] קדש ושיר השירים קדש קדשים". שיר השירים הוא יחוד החתן והכלה – שייך לכל חתונה בעם ישראל. בפרט שייך להילולא דרשב"י, היום הילולא-חתונה של רשב"י. לכן היום יום מיוחד של שיר השירים. עוד לא אמרנו היום את כל שיר השירים. בפסח אומרים שלש פעמים שיר השירים, כידוע אצלנו. איך אני יודע ש-לג בעמר שייך לאות פ, פ של שיר השירים? יש סימן שמובא בשו"ע, אתב"ש, לדעת את תאריכי הימים הטובים שיבואו לפי החג הראשון, חג הפסח: א-ת – יום א של פסח חל כמו תשעה באב; ב-ש – שבועות; ג-ר – ראש השנה; ד-ק – קריאה-שמחת תורה (בחו"ל); ה-צ – צום כפור; ו-פ (ציר האלף-בית כאשר מחלקים את האלף-בית לשני חצאים, לכן פו, בגימטריא פאה ושם אלהים, הן זוג גם באתב"ש וגם באלב"ם) – פורים (של השנה שעברה). זה הסימן בשו"ע, אבל אם רוצים קדימה – כמו כל שאר החגים (החתן והכלה שלנו היום, מנחם יאיר חנה גאולה, ר"ת חגים, לכן מדברים על חגים) – איזה חג חל תמיד ביום הששי של פסח? לג בעומר, היום. כל הימים שהם הוד בימי הספירה חלים ביום הששי של חג הפסח, שבספירת העמר הוא הוד שבחסד. סימן שיש איזה שם של לג בעומר שצריך להתחיל ב-פ, כמו פורים, כדי שנוכל לכוון את הרמז של ו-פ. מה השם? פנימיות – מתן תורה של פנימיות התורה. הפנימיות אמורה להתבטא בהבעה, "יום ליום יביע אמר" – יש הבעת פנים ויש הבעה בפה, פה-פנים הולכים יחד (יש ניבים משותפים, כמו "פה אל פה אדבר בו" ו"ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים").

ב. האות פ בשיר השירים

שיר השירים – פ לכל פסוק (בממוצע)

יש תופעה מיוחדת מאד, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – "גל" הוא לג בעומר ו"נפלאות" היינו פלא, פ. מהדברים המופלאים של מגלת שיר השירים, קדש קדשים, שיש בה קיז פסוקים – ט פעמים אהבה. והנה, אם סופרים כמה אותיות פ יש בכל מגלת שיר השירים יוצא משהו מופלא – בדיוק קיז. כלומר, בדרך ממוצע יש פ בכל פסוק (לא כך בפועל, יש הרבה פסוקים בלי פ בכלל ויש פסוקים עם כמה וכמה פאין). משהו מופלא ביותר: אמרנו שיש קשר בין ט ו-פ – יש ט פעמים אהבה פסוקים בשיר השירים ובדיוק ט פעמים אהבה פעמים האות פ.

ה-פ הראשונה, השביעית והאחרונה

מה הפעם הראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה")? מה ששרנו כעת – אפשר לשיר שוב – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים [פיהו-טובים, גם היקש פ-ט] דודיך מיין". זו ה-פ הראשונה, כלומר הכל קשור ל"נשיקות פיהו" – זה הוד שבהוד. יש דבור, מלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", אבל ההוד – להודות למעלה מטעם ודעת, להודות בפנימיות המקיף העליון, שהשרש הכי גבוה לפני הצמצום של פנימיות המקיף הוא "שמיה דגניז בגוויה" ממש, העלם העצמי של אור בעצמות המאור (בפנימיות המאור) בלשון הרבי הרש"ב (שהוא קדמון כקדמותו יתברך). זה היום הזה – פנימיות. מתחיל ב-פ של "פיהו". הפעם האחרונה שיש פ בשיר השירים היא בפסוק האחרון "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים". קודם דברנו על עירים, וכעת יש עפר – גם צבי צעיר, כמו שעיר הוא חמור צעיר. בכל אופן, האות פ הראשונה במגלה היא "פיהו" והאחרונה היא "לעפר"[2]. ה-פ השביעית – "כל השביעין חביבין" – היא "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" עליו דברנו קודם. אמרנו ש"הוד שבהוד" פירושו, כמו להודות בהודיה, לכפור בכפירה (יהודי כופר בעבודה זרה). צריך להיות כופר שבכופר כדי להיות מודה שבמודה, כמאחז"ל שהקב"ה כופר באומות העולם ומודה בישראל. כדי להודות בישראל צריך קודם לכפור באומות העולם. זה נקרא אשכול – איש שהכל בו, "אשכל הכפר". מה פירוש שהכל בקב"ה? שהוא כופר ומודה, הא בהא תליא, אותו דבר. ה-פ של "הכפר" היא ה-פ השביעית במגלה.

"ישקני מנשיקות פיהו"

עוד רמז מובהק: כמה אותיות יש בפסוק הראשון, כותרת המגלה? יש 17 אותיות, והאות ה-13 בפסוק השני היא פ – גם רמז, חפשו את כל ה-פ במגלת שיר השירים. יש על זה סיפור שלא נספר כרגע, סיפור פנימי, על לדרוש את הפאין של שיר השירים. אולי נספר בהמשך ב-4 או 6 עינים. בכל אופן, הדבר המופלא ביותר הוא ה-קיז פאין כנגד ה-קיז פסוקים של שיר השירים. נברך את החתן והכלה שיזכו לכל כח ה-פ – היכולת לגלות בפה את הנקודה הכי פנימית שבלב. זו ביאת משיח, ש"לבא לפומא גליא". זה "ישקני מנשיקות פיהו", כמו שרש"י אומר שם שהולך על התורה החדשה של מלך המשיח ("... על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו 'ישקני מנשיקות פיהו'"). שנזכה לזה. שוב, ה"נשיקות פיהו" הוא ההוד. הדבור של הפה הוא במלכות, אבל המלכות עולה להוד – בזמן הזווג "איהי בהוד". לחיים לחיים. נשיר עוד פעם "שיר השירים", ונכוון שב"שיר השירים אשר לשלמה" יש 17 אותיות, ובפסוק השני "פיהו" היא האות ה-13 – אהבה – סה"כ זו האות ה-ל ("מגדל הפורח באויר", סוד הדעת דרדל"א המתגלה באוירא, אוירו של משיח, כמבואר לעיל) מתחלת המגלה, אות ה-לב. פנימיות הלב מתגלה בפה, ואז יש לנו פלא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

"אפתנו" ב"ליבא לפומא גליא" שבין חתן וכלה

הניגון הזה הוא של רבי נפתלי מראפשיץ, מגדולי הצדיקים. מכל השבטים, שבטי י-ה, יש רק אחד שיש פ בשם שלו, נפתלי (אותיות המילוי של נפתלי: נון פא תו למד יוד = קיז, מספר הפאין של שיר השירים כנגד מספר הפסוקים שבו!) – "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" (האות פ היא האות השניה מתחלת הפסוק ומסופה, היא ה"חן" של הפסוק. אותיות ב-פ מתחלפות באותיות בומ"ף מן השפתים, וכן בסוד הכתיב-הציור, בתוך כל פ מסתתרת ב – נמצא שכמו שה-א היא פנימיות ה-ע כך ה-ב, האות שלאחר ה-א, היא פנימיות ה-פ, האות שלאחר ה-ע). שפר כמו שופר. השם נפתלי הוא על שם "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי גם יכולתי" גם מלשון פתוי. יש פתוי דקדושה ופתוי דלעו"ז. פתוי = מלכות. כדי לזכות לתקון המלכות – בעיקר בזכות הכלה – צריך את ה"אפתנו בשופר", "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר". שופר היינו "שפרו מעשיכם". "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". כשמתחתנים מחדשים ומשפרים את המעשים. על ידי שבני הזוג מתחדשים ומשתפרים אז "אפתנו" לקב"ה שירד לשכון ביניהם כבוד, "ובהיכלו כלו אמר כבוד", "שכינה ביניהם". צריך "אפתנו בשופר" כמו בראש השנה כל שנה ("מרשית השנה ועד אחרית שנה", "בתר רישא גופא אזיל"). זה כח הפה. כשה' שומע דבורים אמתיים מהחתן לכלה ומהכלה לחתן – דבורים שיוצאים מעומק-עומק פנימיות הלב, לא מהשפה ולחוץ, דבורים של "לבא לפומא גליא" – כך מפתים את הקב"ה לשכון כבוד בתוך הבית הזה. נזכה לזה, שהחתן והכלה יזכו לזה, שכולנו נזכה לזה – "אפתנו בשופר"[3], הסוד של נפתלי (ואז זוכים לנפתלי אותיות נפת לי, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים").

ג. לחפש את המשיח ב"שמע... אחד"

"שמע" – רבי שמעון, רבי מאיר ורבי עקיבא

נאמר כמה מלים עד שיחתמו על הכתובה: רבי שמעון בר יוחאי מלשון שמיעה. המצוה המיוחדת שלו היא קריאת שמע – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש רמז שיש שלשה חכמים שרמוזים במלה שמע – שמעון-מאיר-עקיבא (רבי מאיר הוא החבר של רבי שמעון ורבי עקיבא הוא הרבי של שניהם; שמעון מאיר עקיבא = 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי[4]). זה רמז שדברנו עליו הרבה פעמים. לג בעומר קשור לכולם: שבוע ההוד מתחיל מפסח שני, ההילולא רבה של רבי מאיר בעל הנס, שאמר על עצמו שהוא מלך המשיח. כשמגיעים להוד שבהוד, היום, כבר רבי שמעון בר יוחאי – "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי", שייך למשיח. עיקר פשט השמחה של היום הזה, לג בעומר, הוא כי תלמידי רבי עקיבא הפסיקו למות בו – יום של המתקה ותיקון של רבי עקיבא – ויש מי שאומר שאז דרש רבי עקיבא "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" (נמצא שזה דרוש מיוחד של לג בעומר). אם כן, היום הזה קשור לכל השלשה, וכמובן ב"שמע ישראל וגו'" העיקר רבי שמעון – שרש המלה שמע.

שמחת העדות על עצמות ה'

ידוע שבק"ש יש שתי אותיות גדולות – ע של "שמע" (המלה הראשונה של הפסוק) ו-ד של "אחד" (המלה האחרונה של הפסוק). ידוע ש"האידנא 'הוי' אלהינו' [שכופרים בע"ז] אבל לע"ל 'הוי' אחד', 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'", כך רש"י אומר פשט בתורה. בכל אופן, האותיות הגדולות של שתי התבות הן עד ושאר האותיות הן אשמח – עד אשמח. כשיש עדות, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", יש שמחה. כתוב שרבי שמעון הוא א פרייליכע רבי – רבי הכי שמח. לכן זה יום שמחה של כל עם ישראל – מי שגדול, מי שיותר קטן, מי שבקטנות דקטנות, הוד שבהוד – כולם שמחים, כי רבי שמעון עצמו שמח. הוא שמח כי הוא עד – עד אשמח – על עצמות ה'. "שמע" זה יחו"ע שכולל בתוכו יחו"ת – כך מסביר הרבי הרש"ב בע"ב – אבל העיקר יחו"ע, הכל כלול ביחו"ע.

שמע: אש-מים-עפר

יש עוד רמז. כתוב ש"שמע" רומז לשלשה מתוך ארבעה יסודות – אש-מים-עפר. בספר יצירה אין עפר, אבל ע רבתי היא עפר. יש פה שלשה יסודות. הכל מתחיל מאש (שהאות שלה ש בספר יצירה). רבי שמעון מתחיל מאש, כתוב שפנימיות התורה היא האש של התורה.

אש ומים בשמות החתן והכלה

גם כשמתחתנים יש מים ואש. למשל, בשם החתן והכלה – לכל אחד יש שם של מים ושם של אש: מנחם הוא שם של מים ויאיר שם של אש. במנחם יש שתי ממין, מתחיל ב-מ ומסיים ב-מ כמו מים, ונחמה היא המשכה מלמעלה למטה – כטבע המים. מנחם הוא גדול בנגלה שבתורה, ובכלל הוא גדול באהבה – "זכור אב נמשך אחריך כמים", אברהם אבינו. יאיר הוא אור, אש, פנימיות התורה. בשם הכלה – חנה היא אש, שם סג בקבלה, שם של אש, "אשת חן" ("אשת" זה אש), וגאולה הוא שם מה (מים עולה פעמים מה). מנחם הולך יחד עם גאולה – הוא שם המשיח שמביא את הגאולה – ויאיר הולך יחד עם חנה. לכל אחד יש את האש ואת המים, האיזון האמתי של פנימיות התורה והנגלה שבתורה.

האש הנעימה של פנימיות התורה

היום הזה, פנימיות התורה, הוא בעיקר אש – לכן עושים מדורות (שבזכותן להעמיד דורות דורות של תלמידי רשב"י), לכבוד רשב"י. זו אש שלא שורפת. כתוב ב"היום יום" שבתחלה פוחדים מהאש, צריך לקרב אותה, לשים על הפנים (פנימיות) של כל אחד ואחד, "להזהיר גדולים על הקטנים" – שכל אחד שקשור ל"דבר גדול זה מעשה מרכבה" יקח את האש וישים על פני הילד הקטן שעוסק רק בהוויות דאביי ורבא, שיראה שלא שורף אלא נעים, "אף נעים" (אחד ה-פ של שיר השירים). יש פ של יפי – "הנך יפה רעיתי", "הנך יפה", "אף נעים", "אף ערשנו" – הכל פאין. שוב, היאיר הוא אש נעים. "אין חכם כבעל הנסיון" – צריך להרגיש את הנעם, "יהי נעם ה' אלהינו עלינו". בכל אופן,

חסרון הרוח ב"שמע" וחסרון הצומח ב"אחד"

אמרנו ש-שמע הוא אש-מים-עפר – מה חסר? רוח. צריך לחפש את הרוח, איפה הוא מתחבא? מה זה "אחד"? הפסוק של רשב"י הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כתוב שארמ"ע הם יסודות פשוטים, וכנגדם יש יסודות מורכבים – דצח"מ. "אחד" רומז לשלשה מדצח"מ: אדם-חי-דומם. בתוך דצח"מ קוראים לאדם מדבר – "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", אבל מי שמדבר הוא האדם – ה-א של אחד הוא אדם, ה-ח חי וה-ד רבתי הוא דומם. רואים שדווקא הכי נמוך הוא גדול – ה-ע של עפר וה-ד של דומם. אותיות (לשון "אתא בקר") גדולות הן הדילוג מעצמות לאוא"ס בלשון רבי הלל מפאריטש – המדרגה הכי גבוהה. מה חסר ב"אחד"? צומח. יש אדם-חי-דומם – צריך לחפש את הצומח. נמצא שב"שמע" יש שלשה יסודות פשוטים וחסרה רוח וב"אחד" יש שלשה יסודות מורכבים וחסר צומח.

רוח וצומח – סוד המשיח

מהם רוח וצומח? לא אותו דבר. הצומח הוא כנגד המים והרוח – אדמו"ר הזקן כותב שהיא כנגד האדם והאש כנגד החי (כך כתוב בתניא). בכל אופן, כאן חסרה הרוח וכאן חסר הצומח. מהם שני אלה? מתוך ארבעת היסודות הפשוטים, ארמ"ע, היסוד ששייך למלך המשיח הוא הרוח. המשיח לא נקרא אש, לא נקרא מים ולא נקרא עפר – הגם שכתוב על אדם הראשון, ר"ת אדם-דוד-משיח, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ("הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"), אבל הוא נקרא רוח. בתחלת התורה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זו רוחו של מלך המשיח – ובאיכה כתוב "רוח אפינו משיח הוי'", מפורש שמשיח הוא רוח. אם כן, בתוך ה"שמע" צריך לחפש את מלך המשיח.

מי המשיח בדצח"מ? הייתי חושב שאדם, אדם-דוד-משיח, אבל לא – הוא הצומח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", צמח בגימטריא מנחם. אם כן, משהו מענין מאד, שב"שמע" חסרה הרוח, המשיח, וב"אחד" חסר הצומח, המשיח. כמה שוים שני החסרים? רוח-צומח = משיח. זה מכה בפטיש שמשיח הוא רוח-צומח. שוב, הם לא מקבילים – כאן הוא רוח וכאן הוא צומח. זה המשיח, אותו צריך לחפש – עד שמוצאים אותו בהסח הדעת. איפה מחפשים אותו? כשאומרים שמע ישראל ומוצאים אותו. מחפשים את הרוח והצומח, וגם מוצאים אותו – במיוחד ב"יום חתונתו וביום שמחת לבו", עד-אשמח. אז אפשר למצוא את המשיח, שהוא גם הבן שיוולד, הבנים והבנות וכל הצאצאים עד אין סוף בכח האין סוף, "רוח אפינו משיח הוי'", ה"צמח שמו ומתחתיו יצמח". החתן קרא קטע של "ומתחתיו יצמח". למה ה-ע וה-ד – העפר והדומם – הם רבתי? זו השפלות של מלך המשיח, זה הכי גדול. "מאן דאיהו זעיר איהו רב", זה בית המקדש, שנבנה דווקא מהדומם, מהעפר, "עפר אתה".

כח התשובה והשפלות של דוד המלך ורבי עקיבא

גם בראשי התיבות – חוץ מ"שמע", שמעון-מאיר-עקיבא (הרבי הוא ה-ע, עקיבא). על דרך זה, מה הרמז המקביל ב-אחד? ה-ד רבתי היא דוד מלכא משיחא. מי זה אח? אמרנו ש-א הוא אדם, נשאר אדם – אדם הראשון. מי ה-ח? אמרנו שהיא חי. מי זה חי? אשתו. אמרנו שאדם הוא אדם-דוד-משיח, אבל מי שנולד מהזווג בקדושה של אדם-חוה הוא דוד. יש רמז שאחד ר"ת אדם-חוה, היא "אם כל חי", בחינת חי, וה-ד, הדומם, היא דוד מלכא משיחא (אדם חוה דוד = הוי' הוי' הוי'). אם כן, ה"דוד מלכא משיחא" הולך יחד עם ה-ע של רבי עקיבא. שניהם בשפלות. דוד אומר "והייתי שפל בעיני", ומבין שמעון-מאיר-עקיבא הכי בשפלות הוא רבי עקיבא, מצד שרשו, שהוא בן גרים, וכן הוא בעל תשובה (שכאשר היה עם הארץ היה אומר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"[5], אותו חמור שמלך המשיח עתיד לרכב עליו). כתוב שמשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, אבל עדיין התשובה של הצדיקים לא מגיעה לתשובה של בעל תשובה אמתי – ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הם נגאלין" – וזה מגיע למקום הפנימי של "שמיה דגניז בגוויה" ממש, העלם העצמי.

"לילה כיום יאיר" מכח בעל תשובה אמתי

נסיים בשם האש של החתן, השם של לג בעומר – יאיר. כתוב "לילה כיום יאיר" – מסביר באריכות ובעומק מופלג הרבי הרש"ב שהחשך עצמו יאיר. לא שיש אור שיאיר אותו. גם אצל צדיק, כשהמשיח יפעל שהוא יחזור בתשובה, זה אור מאד גדול שמאיר אותו – את החשך היחסי של הצדיק (מה ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"). אבל זה שהחשך עצמו מאיר, שהצמצום מאיר, זה רק מכח הנעלם של העלם העצמי של אור בעצמות המאור, שזה הפנימיות האמתית (המתן תורה של פנימיות התורה). שוב, זה מתגלה אצל בעל תשובה אמתי, וזה המשיח עצמו – יותר ממה שהמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. המשיח בעצמו הוא הבעל תשובה האמתי, כמו שכתוב גם בד"ה "ואתה תצוה" של הרבי, שאם היה בעל תשובה אמתי אחד – הוא קורא לו צדיק (מפני שבאמת "ועמך כלם צדיקים"), אחד שעושה תשובה באמת – משיח היה בא, כלומר שהוא עצמו המשיח. שנזכה לזה, "ולילה כיום יאיר". כל ספירת העמר היא "לילה כיום" – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" – אבל זה שהלילה עצמו יאיר, לא מכח היום אלא בעצמו, זה לג בעמר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". פעם אחת הרבי אמר שגם אני עצמי לא מבין איך זה יכול להיות, איך הצמצום-החשך עצמו יאיר? זה הגילוי של ההעלם העצמי. ככה יהיה, שמנחם-יאיר יזכה לכל הסודות והסגולות והענינים של מנחם-יאיר, והכלה – חנה-גאולה – לכל הסודות של חנה-גאולה, חן וגאולה אמתית ושלמה על ידי מלך המשיח. שתהיה שכינה ביניהם.