כ"ד מנחם־אב ע"ב – ירושלים

שבע ברכות דוד ואילת־השחר־רחל ברסלויער

בית משפחת עדני

שיהיה נחת כולם מכולם, נחת יהודי, נחת שמשיח יבוא.

יום המלכות של שבע הברכות ושמות המלכות של החתן והכלה

"חתן דומה למלך וכלה למלכה" והיום הוא יום המלכות של ה"שבע ברכות". יש שבעה ימים, כנגד הספירות, שבע מדות הלב מחסד עד מלכות, כמו כל חג שיש לו שבעה ימים, והיום האחרון הוא המלכות. גם השמות של החתן והכלה, שניהם, הם מלכות – "דוד מלך ישראל חי וקים", "דוד מלכא משיחא". רחל היא המלכות. ידוע שגם דוד וגם רחל הם הרגל הרביעית של המרכבה. גם אילת השחר היא אסתר המלכה. כעת חותמים את המלכות, שתהיה מלכות ישראל. שתהיה מלכות בבית, שהחתן יהיה מלך והכלה תהיה מלכה, ושהמלכות שלהם תתפשט בכל הארץ.

רמזי הכלה והחתן בפרשת ראה

המלכות היא התכלית (ה' ברא את העולם להיות מלך), וכעת אנחנו בפרשת ראה. יש את הפתגם הידוע שצריך לחיות עם הזמן, פרשת השבוע, ו"הכל הולך אחר החיתום" – החיתום של השבע ברכות הוא בתחלת פרשת ראה, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". ראה, שם הפרשה, ראשי התבות של הכלה – אילת השחר רחל. הגימטריא המלאה של החתן והכלה – דוד אילת השחר רחל (יש כאן דוד אותיות, הכל נכלל בדוד, ובפרט כאשר נחבר את דוד ורחל, השייכים בעצם זה לזה כמו שיתבאר, שלהם ו אותיות, אזי ניתן להכניס את ה-ו בין ד האותיות של אילת ו-ד האותיות של השחר ונקבל ד-ו-ד) = 1206 = ראה (ר"ת הכלה כנ"ל) ועוד 1000 – אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה ("יום חתונתו" של הקב"ה וכנסת ישראל), היינו "ראה אנכי". שהחתן וכלה יזכו לראות את כל האלף אורות של גילוי אלקות ממש (בבחינת "אורייתא וקודשא בריך הוא חד" ממש) בחייהם.

רחל עצמה היא טוב פעמים דוד. הקשר בין שניהם, שהם הרגל הרביעית של המרכבה – דוד הוא "טוב ראי" (שייך לפרשת ראה) ו-טוב פעמים דוד עולה רחל. רחל ועוד דוד עולה חי פעמים דוד – "דוד מלך ישראל חי וקים", ולשם כך צריך להתחתן עם רחל. חי פעמים דוד עולה "יברכך", המלה הראשונה של ברכת כהנים. יש כמה פירושים בחז"ל ל"יברכך", ואחד מהם – "'יברכך' בבנים", שיהיו הרבה-הרבה בנים עוסקים בתורה ובמצות.

מסורת "יברכך"

נתחיל ברמז של "יברכך": יש מסורה שבכל התנ"ך יש יג פעמים "יברכך הוי'" (עוד ד"פ "יברכך" בלי שם ה', ס"ה טוב "יברכך"). הראשון הוא פתיחת ברכת כהנים. לפני כן אין "יברכך הוי'" (יש סתם "יברכך" אחד קודם). אחר כך, קשור מאד לפרשת ראה, יש לא פחות ולא יותר מאשר שש פעמים "יברכך הוי'" בפרשת ראה (כל "יברכך הוי'" הוא סוד אור הגנוז, סוד הדעת – "מפתחא דכליל שית". והוא סוד "יברכך הוי' מציון", ציון = ו פעמים הוי' ו"יברכך הוי' מציון" = דעת[1]). מברכת כהנים, בפרשת נשא, עד פרשת ראה אין את הלשון "יברכך הוי'". אחר כך, בהמשך משנה תורה, חומש דברים, יש עוד פעמיים "יברכך הוי'", ובכל הנ"ך עוד ד"פ. אם כן, החלוקה מאד יפה – פעם אחת בחומש במדבר (ברכת כהנים), ח"פ במשנה תורה (כאשר שש מתוכן בפרשת ראה) וד"פ בכל הנ"ך. מה זה עושה? חוץ מזה ש-יג עולה אהבה ו-אחד, החלוקה כאן היא לפי סוד המלה אחד – א בבמדבר, ח פעמים במשנה תורה ו-ד פעמים בשאר הנ"ך. רמז חשוב, שהגענו אליו מתוך זה שדוד-רחל עולה "יברכך" – שתהיה הרבה אהבה, והכל יהיה אחד.

כתוב שיש אחד שהוא ניגוד הריבוי – או אחד או רבים – אבל יש אחד המוחלט, אחד שלפני הצמצום הראשון בלשון הקבלה, שהריבוי לא נוגד אותו, לא אחד כנגד רבים. אחד שבעצם האין-סוף נמצא בתוכו. לכן כתוב שכח האין-סוף מתבטא ב"'יברכך' בבנים" – "פרו ורבו", הרבה בנים, שכולם באים מכח האין-סוף, "אחד האמת". הביטוי של "אחד האמת" הוא דוקא בריבוי בבנים. אז הברכה הראשונה היא מה שכתוב בתורה, "יברכך הוי'". שש הפעמים של פרשת השבוע, ועוד המקורי, הם שבע ברכות (= 1000, אלף האורות שניתנו לראה כנ"ל) – שבע "יברכך הוי'" מתוך ה-יג.

מסורת "ראה" והקשר לחתונה

נאמר עוד מסורה: רק בחמשה חומשי תורה המלה "ראה" מופיעה יה פעמים. בנ"ך יש הרבה, אבל רק בתורה יש יה. זה קשור לחתן וכלה. כתוב "זכו שכינה ביניהם" – איש הוא אש-י ואשה אש-ה, וכאשר זוכים, וודאי זוכים החתן והכלה שלנו, גם האש היא קדש, קדש קדשים, ושם יה שורה ביניהם, בין החתן והכלה. אחד הדברים בתורה שהם יה היא המלה "ראה".

"ראה ריח בני" – יחוד חוש הריח וחוש הראיה

לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה" צריך להתבונן בפעם הראשונה שכתוב "רְאֵה" (בלשון צווי, לא בניקוד אחר), והפעם הראשונה היא בברכת יצחק ליעקב שלקח את הברכות בערמה – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'". אם כן, ה"ראה" הראשון הוא "ראה ריח בני", ריח הבגדים. חז"ל דורשים שאפילו כאשר יש ליהודים איזו בגידה נגד רצון ה', חזקה שכל יהודי עושה תשובה, וחזקה שעושה תשובה מאהבה, ואז גם הבגידות, כל העוונות, הופכים לזכויות, ועל כך נאמר "ראה ריח בני".

מענין בפסוק, האבן עזרא ועוד מפרשים מציינים, שיש כאן ערבוב של שני חושים – "ראה ריח" = משיח בן דוד, דמורח ודאין. חוש הריח הוא החוש של מלך המשיח, "והריחו ביראת הוי'".

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" באהבה וביראה

תיכף נאמר שכל "ראה" קשור למדת היראה בנפש. אם רק מוסיפים י – חכמה – לפני ראה הופך ל-יראה. ידוע גם הרמז שאהבה יוצאת מיראה – שתי כנפים, דחילו ורחימו – שהרי שתי האותיות האחרונות של יראה הן שתי הראשונות של אהבה. יש עוד דוגמאות בתורה לשתי מילים שאחת יוצאת מהשניה. כאשר מתחתנים העיקר באמת להגיע לאהבה, כמו שנסביר. אולי הפסוק הכי חשוב של "ראה" בהקשר של חתן וכלה – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". כמו שנסביר בהמשך, הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" קשור ממש, יותר מכל פסוקי "ראה", ל"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה".

בכל אופן, בפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" רואים שהעיקר והתכלית היא האהבה, אך מתחיל מיראה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל". אצל יהודי, כמו שכתוב בתניא, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראת ה', ומתוכה מגיעים גם לאהבה. אהבה היא גם אהבת ה' וגם אהבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. יראה לא צריך משום דבר אחר בעולם. הכלל הכי גדול של הבעל שם טוב, של החסידות, לא לפחד משום דבר בעולם אלא רק מה'. אהבה לא כך – יש אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת איש ואשה, אהבת התורה. כל האהבה יוצאת מהיראה הטהורה, "יראת הוי' טהורה".

חוש הראיה וחוש הריח – סוד החן

מה אמרנו? שיש יה, השם של "שכינה ביניהם", "ראה" רק בתורה, והראשון הוא "ראה ריח" – ערבוב שני חושים, ראיה וריח. בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש חוש – חוש הראיה הוא החוש של חדש תמוז וחוש הריח החוש של חדש חשון. והנה כאן כתוב "ראה ריח". מה הקשר בין שני החושים האלה? שוב, בספר יצירה חוש הראיה הוא החוש של האות ח, בה ה' ברא את חדש תמוז, והאות של חוש הריח היא נ (שבט מנשה, אותיות נשמה, החוש היחיד שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף) – סוד ה-נ שנכנסת למשה כאשר משיג את שער ה-נ בעת הסתלקותו והופכת אותו להיות מנשה או משנה.

בכל אופן, ה' ברא את חוש הריח עם נ ואת חוש הראיה עם ח. מה הקשר בין האותיות? חן, קשור גם לחתונה, לחתן. סוד המלה חן, כמו "ונח מצא חן בעיני הוי'", בקשר לחושים הוא "ראה ריח".

הצטרפות חוש הראיה לכל החושים

יש משהו מיוחד בחוש הראיה שמצטרפת לכל חוש אחר. במקור כל החושים הם אחד – דברו על "אחד" – אבל האחדות של כל החושים מתגלה בעיקר בחוש הראיה. החיתום של שבע ברכות בתחלת ראה, וזה צריך להיות התיקון של החתונה. איפה הפסוק הכי מפורסם שיש ערבוב חושים בראיה? מתן תורה – "וכל העם ראים את הקלות", וחז"ל מפרשים רואים את הנשמע. יש מאן דאמר שגם שומעים את הנראה, אבל הפסוק אומר בפירוש שרואים את הנשמע. כמו "ראה ריח", שאני רואה ריח, כך "ראה שמע", רואים את הנשמע. יש גם "טעמו וראו" (סדר הפוך) – קשר בין חוש הטעם וחוש הראיה.

כתוב שבפנים יש ארבעה חושים עיקריים, ראיה ושמיעה וריח וטעם, והכל יוצא מהעינים. הראיה היא בעינים, השמיעה באזנים, הריח באף והטעם בפה (כנגד י-ה-ו-ה כנודע – העינים, חוש הראיה, כנגד ה-י שבשם, "הוי' בחכמה" – כל אותיות הוי', כל החושים, הכל נכלל ב-י של שם הוי' ב"ה) – אלה שערי הפנים. אבל המקור של הכל הוא בעינים (האות ע מופיעה בחוש השמע ובחוש הטעם[2] – "עין בעין יראו וגו'". שאר אותיות שמע טעם יחד עם "ראה ריח" עולה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – "באורך נראה אור").

"טוב עין הוא יברך"

איך מסתכלים על המציאות, שתהיה "טוב עין הוא יבֹרך" – "הוא יברֵך". אם כן, תמיד הברכה הראשונה לזוג שמתחתן שיהיה להם "טוב עין", ואז כל החושים (וכל תחושות החיים) יהיו בקדושה (ובשמחה). דוקא אילת השחר, אסתר המלכה, קשורה לחוש הריח – "מור והדס" הם מרדכי ואסתר. כתוב שהם זכו לנס פורים בזכות זה שחוש הריח לא נפגם בגן עדן מקדם (סוד עדני כנ"ל). אדם וחוה פגמו בכל החושים חוץ מחוש הריח, החוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. אם כן, אילת השחר היא תיקון הריח. אבל הפרשה היא "ראה", והראיה – שהיא החכמה, הבטול – כוללת הכל.

יש רמז מפורסם שפרשת ראה היא הפרשה ה-מז בתורה, מבראשית, הפרשה ה-בטול. בכוונות האריז"ל מז היינו יחוד הוי'-אהיה, יחוד אבא ואמא, אבל כמלה מז הוא בטול – פנימיות הראיה-החכמה. "ראה אנכי" – "אנכי מי שאנכי", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – "נתן לפניכם היום ברכה". אמרנו שיש 15 "ראה" בתורה. הראשון "ראה ריח בני" – כשיעקב זוכה לקבל את הברכות מיצחק – בכל מצב, גם עם בגדי עשו, יש לו ריח טוב, ריח של משיח, ריח של גן עדן. הנשמה שלו מאירה.

אומרים רמזים: רש"י כותב ש"נכנס עמו ריח גן עדן" (עדני). ריח גן עדן בגימטריא נשמה. גילוי הנשמה, כל נשמה של יהודי, הוא ריח גן עדן (סוד "רגע באפו" למעליותא, שעל ידי זה "חיים ברצונו"; "רגע באפו חיים ברצונו" = כח ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]"). כשיעקב אבינו נכנס התגלתה הנשמה היהודית שלו וממילא יצחק הרגיש שנכנס עמו ריח גן עדן. לכן זכה לברכות הכי נעלות בתורה, "ויתן לך האלהים מטל השמים" – "טלא דבדולחא" בלשון הקבלה.

ה"ראה" ה-דוד בתורה

נסיים את הווארט ש"ראה" הוא ר"ת של הכלה. איפה החתן רמוז? החתן הוא דוד. קודם אמרנו שיש קשר הדוק מאד בין דוד ורחל, גם בענין וגם במספר. אבל מבין יה "ראה" שיש בתורה, ה"ראה" שלנו הוא ה-דוד, אחד לפני הסוף. יש רק עוד אחד בתורה, בפרשת נצבים, פסוק דומה של בחירה בין שנים – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'". ה"ראה" ה-15 הוא "ראה נתתי לפניך היום", אבל ה"ראה" של הפרשה הוא ה"ראה" ה-דוד.

מה אחד הסודות של יה בכלל? הימים הראשונים שבחדש, עד "סיהרא באשלמותא", כנגד הדורות מאברהם אבינו עד שלמה המלך (שלמה עולה טו במספר קטן). אבל גם שלמה בעצם טפל לדוד המלך, "ראה ביתך דוד" (עוד "ראה" חשוב בתנ"ך). כתוב שדוד הוא כתר מלכות. שלמה הוא חכמת המלכות, אבל השרש והמקור של המלכות הוא דוד – שעולה יד והוא הדור ה-יד מאברהם אבינו (גם אברהם עולה יד במספר קטן – אברהם הוא התיקון של יד ימין, "ימינו תחבקני", ואילו דוד הוא התיקון של יד שמאל, ממנה בנין המלכות, "שמאלו תחת לראשי"). יש מעלה ב-יד גם לגבי ה-יה.

אם כן, גם מבין ה-15 "ראה" שיש בתורה הפרשה שלנו הוא דוד – אילת-השחר-רחל של דוד. להשלים את המנין של יה יש עוד אחד בתורה, שהמשכו "ובחרת בחיים" – רומז ל"ראה" הכי חשוב בנ"ך, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

"ראה אנכי" ו"ראה חיים"

אמרנו שיש קשר דוקא בין הפסוקים האלה. הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", לא רק שתכליתו אהבה, אלא גם מתחלק ב-אהבה – אהבה פעמים ענג. "אין בטובה למעלה מענג" בלשון ספר יצירה, ולהיפך, "אין ברעה למטה מנגע", כי הכל תלוי בבחירה – שמוזכרת כאן – לאיפה מסתכל, בראיה המאחדת את כל החושים. יש בחירה לאדם בזה או בזה. חיים עולה ד"פ טוב – ממוצע כל אות – "מצא אשה [= צורת היהלום של טוב, טוב פעמים חי] מצא טוב".

יש גם פסוק שני, "ומוצא אני", אז שואלים את החתן תחת החופה – דוקא מנהג ארץ ישראל – האם "'מצא' או 'מוצא'". ידוע ההסבר החסידי שתלוי בך, החתן, שאם זה "מצא אשה" אז "מצא טוב ויפק רצון מהוי'" הטוב, ואם "מוצא אני", את האגו של עצמי, אז הופך להיות "מר ממות את האשה".

שוב, כאן ה"ראה" הוא ה-דוד. אחר כך יש את ה"ראה" בנצבים. בקהלת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" שעולה אהבה פעמים ענג, רמז לעוד פסוק בשיר השירים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אומרים שהפסוק הזה הוא השיא של כל שיר השירים. הסימן הוא שלפי חלוקת שיר השירים לשמונה פרקים הוא פרק ז פסוק ז – שביעי שבשביעי ו"כל השביעין חביבין". אבל הפסוק שלנו, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" עולה יב פעמים ענג, שעולה לו ("'לו' זו אשה") פעמים אם (ענג עולה ג"פ – ממוצע כל אות – אם).

שוב, הגימטריא של "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" הוא 1476 שהוא יב (זה – אספקלריא המאירה, סוד נבואת משה רבינו שאומר פסוק זה) פעמים ענג ו"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (לא פסוק שלם) הוא יג פעמים ענג, טל פעמים אם (ע"ה עולה מ ברבוע, מ ימים של יצירת הולד. והוא עולה "ומספר את רבע ישראל" כנודע). עד כאן הקשר בין הפסוקים, בין החתן והכלה, והחיבור המובהק בין דוד ל"ראה", אילת השחר רחל, שיראו חיים באהבה, ובעצם היינו כללות כל החושים שה' נתן לנו, החל ובעיקר מ"ראה ריח", החוש של מלך המשיח. אם רואים טוב, ו"טוב עין הוא יבורך-יברך", אז פוקחים את העינים ורואים ש"הנה זה [מלך המשיח] בא".

ראית הפנימיות בה הכל מתאחד

[איך מחוש הראיה באים לכל החושים?]. לשם כך צריך "טוב עין", אם רואים בכל אחד את הנקודה הטובה מגלים את הפנימיות. היום במדע כל החושים הם רק לקבל, אבל לפי האריז"ל חוש הראיה מקרין למרחוק – מקרין אור וכח, אנרגיה. אם האדם הוא "טוב עין" הוא בכח הראיה חודר לתוך המציאות ומגלה את הטוב הפנימי שבכל דבר, הניצוץ האלקי שיש בכל דבר, וממילא הכל מתאחד, וגם אצלו כל החושים מתאחדים.

כתוב שחכמה היא כח-מה, "מה" הוא בטול, כמו "ונחנו מה" של משה רבינו. מהו כח-מה? דבר והיפוכו, "תקיפות הבטול". בטול הוא להיות גארנישט, אני שום דבר, ולכאורה אין בכך שום תוקף. אבל חכמה היא נשיאת הפכים של כח-מה, שבבטול יש כח אדיר, כמו הכח לחדור לתוך כל דבר במציאות, לגלות את הטוב וממילא לאחד את כל המציאות. בתוך האדם – קודם כל לאחד את כל החושים שלו. הראיה היא חכמה – קודם עולה מראיה לריח, שהוא בכתר. לעלות לריח בכתר עולים דרך העינים של החכמה.

עוד מעט ידידנו זהר דוד (שם המשפחה דוד, היינו שקשור ל"בית דוד". זהר יוצא מהפסוק "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע") שנמצא אתנו כאן נוסע לקרב יהודים בהודו. נאחל לו הצלחה רבה. יש שם אלפי יהודים מטיילים (רובם ישראלים), שיזכה לקרב את כולם לה' יתברך, לאבינו שבשמים, ואז "קאתי מר" דא מלכא משיחא.

תורת המגיד ממעזריטש: דוד – בטול המשפיע ובטול המקבל

לגבי השם דוד, שם החתן – דוד המלך – כתוב ש-דוד הוא ד-ו-ד, ד ו-ד. כתוב בקבלה שכל ד היא "דלית לה מגרמה כלום", ומהם ד ו-ד? – גם דוֹד, כמו "קול דודי דופק" – רומז ליחוד בין החתן והכלה. כדי להתחבר, להתייחד עם הזולת, כל אחד צריך להתבטל – לצמצם את עצמו, לעשות כאילו חלל פנוי בעצמו – על מנת לקבל בתוכו את הזולת. יש משפיע ומקבל, חתן וכלה, והמשפיע צריך לצמצם את עצמו ולהגיע למצב של ד, "דלית ליה מגרמיה כלום", וכנ"ל גם הכלה, שגם צריכה להגיע למצב של "דלית לה מגרמא כלום", סוד הסיהרא בספר הזהר הקדוש (שבפרט רומז לכלה).

כתוב, ווארט מהמגיד ממעזריטש, שדוד – ד ו-ד – הוא הצמצום של המשפיע כדי להשפיע והצמצום של המקבל כדי לקבל. בלשון הקבלה, הצמצום של המקבל על מנת לקבל, הוא שהמלכות נעשית נקודה תחת היסוד. יש גם צמצום מלשון ריכוז, ולא מלשון סילוק, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון" – לצמצם את עצמו למקום מוגבל, סוד "מועט המחזיק את המרובה" (סוד שם "אל חי", כפי שאומרים חז"ל, שרומז לכך שכל עם ישראל הצטמצם בין שני בדי ארון, כמו השכינה בין שני בדי ארון).

יש מאחז"ל, שאדמו"ר הזקן מביא גם בתניא, שכדי להתייחד "אהבה דוחקת את הבשר". ברוחניות תמיד צריך להיות כך, ולפעמים גם בגשמיות, צריך צמצום של כל אחד – צמצום של רכוז כל העצם (אבל הוא צמצום-בטול) – כדי להתחבר. זה רמוז בשם דוד, שה-ד הראשונה היא רכוז החתן את עצמו לקראת הכלה, מאפס את עצמו, מאיין את עצמו, כדי להתחבר עם הכלה. כנ"ל הכלה גם מצמצמת את עצמה, הופכת להיות נקודה תחת היסוד, כדי להתחבר עם החתן. הכל רמוז בשם דוד, שהוא-הוא סוד היחוד של החתן והכלה, הדוֹד.

"אל דעות"

יש עוד כמה רמזים חשובים בשם דוד. חוץ מכך שה-ד היא "דלית" – "דלית ליה" ו"דלית לה" – יש עוד שתי מלים מאד חשובות שמתחילות ב-ד, שתיהן בתחלת פרשת שבוע. האחת – דעת. הרי חבור החתן והכלה נקרא "והאדם ידע את חוה אשתו". יש שתי דעות, "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות". כתיב "ולא" וקרי "ולו", וכל פעם שיש כתיב וקרי לא-לו רומז לסוד אלול – "אני לדודי ודודי לי". כעת אנחנו כבר אחרי שבת מברכין חדש אלול.

בכל אופן, כתוב "אל דעות הוי' ולא-לו נתכנו עלילות". למה "דעות" לשון רבים? דעת עליון, איך שהחתן יודע את הכלה ומתחבר עמה, ודעת תחתון, איך שהכלה יודעת את החתן ומתחברת עמו. גם רמוז בשם דוד, ד ו-ד – דעת ודעת. מתחבר לרמז הקודם, צמצום החתן לקראת הכלה וצמצום הכלה שעולה לקראת החתן.

דרך החתן לכלה ודרך הכלה לחתן

יש עוד מלה חשובה מאד של ד, שגם מודגשת בתחלת פרשת ראה – דרך, "דרך מבוא השמש". כל אחד צריך ללכת בדרך – לחתן יש את הדרך של החתן ולכלה את הדרך של הכלה. בדרך הולכים ממקום למקום. יש את הדרך מלמעלה למטה, כך הלשון בחסידות. החתן צריך למצוא את הדרך הנכונה איך יורדים, "חתן" לשון "נחות דרגא", הדרך מלמעלה למטה, והכלה צריכה למצוא את הדרך העולה בית אל מלמטה למעלה. גם בתוך דוד, דרך ודרך.

דרך, ברכה ורכות

דרך הוא לשון מאד קרוב ללשון ברכה. בתוך משנה תורה הפרשה שיש בה הכי הרבה ברכה היא ראה – חוץ מו"פ "יברכך" יש עוד י"פ לשון ברכה. בפרשת ראה יש 16 ברכות. מלא ברכה, יותר מכל פרשה אחרת במשנה תורה. יש רק פרשה אחת בתורה שיש בה יותר, כפול – פרשת תולדת, הפרשה של "ראה ריח בני". שם יש גל ברכות – כפול ועוד אחד, עם הכולל. אין משהו שמתדמה לכך בתורה. כל התורה היא ברכה – מתחילה ב-ב של בראשית, לשון ברכה ונגמרת בפרשת "וזאת הברכה" (היינו חושבים שאולי בה יש הכי הרבה ברכה). במשנה תורה הכי הרבה ברכה בראה, "טוב עין הוא יבורך", ובכל התורה בפרשת תולדות.

שרש ברכה – ב-רך, שרש דרך – ד-רך. ד היא ב ברבוע, ב פעמים ב (שהיא גם ב ועוד ב). יש קשר חשוב בין ברכה לדרך. כדי לזכות בכל ברכות התורה צריך למצוא את הדרך. לכל אחד יש דרך. יש סגולה בשם דוד למצוא את הדרך ולייחד את שתי הדרכים. יש דרך, צריך לנסוע – סע, סע ישר, שהחתן יסע ישר ללב הכלה ושהכלה תסע ישר ללב החתן (כל דרך עולה ז פעמים לב כנודע). צריך למצוא את הדרך, איך נוסעים ישר, וזה רמוז בשם דוד. אצל שניהם הדרך היא "דרך מבוא השמש" – הדרך שבאה ל"שמש הוי'", "שמש ומגן הוי' אלהים". שמש היא גם יחוד החתן והכלה. אז צריך למצוא את "דרך מבוא השמש".

האותיות המשותפות בברכה ודרך הן רך. כתוב "לעולם יהא אדם רך כקנה". כדי למצוא את הדרך ולייחד את הדרכים, הצד השוה היא רך. כתוב "לעולם יהיה אדם כקנה ולא קשה כארז". קנה לשון תיקון. ההבדל בין עולם התהו שנשבר, ששם לא היו נשואים, לעולם התקון בו יש נשואים שמתקיימים לנצח, הוא שבעולם התיקון האדם רך כקנה ובעולם התהו הוא קשה כארז. מי שקשה נשבר לו – לא מחזיק מעמד. מוסר ההשכל המשותף גם לדרך וגם לברכה הוא הרכות.

דוד המלך אומר על עצמו "ואנכי היום רך ומשוח מלך" – יש אנשים קשים, בני צרויה, אבל המלך דוד הוא רך. כך הוא אומר על עצמו. הוא יהודי רך, והוא מלך. מלך צריך להיות תקיף, אבל ביסודו הוא צריך להיות אדם רך. החתן דומה למלך, וכל החיים יהיה דומה למלך, והכלה למלכה – יהיה פה רך ורך, דרך ודרך, ברכה וברכה. הסוד של דוד – דלית ודלית, דעת ודעת, דרך ודרך.