חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כ) - יז חשון תשע"ב הדפסה דוא

י"ז חשון ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת חיי שרה

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר כ

מחרתיים יום ההולדת של הרבי רש"ב, כ' מרחשון, נתחיל עם ניגון ההכנה שלו.

2.                  א. חלק הזהר: "גל עיני ואביטה" וסוד תפלת מנחה

3.                  הופעות "גל עיני" בזהר החל מפרשת חיי שרה

אנחנו בפרשת חיי שרה. בזהר הקדוש על הפרשה מובא הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". הייתי חושב שפסוק כה מרכזי ויסודי לענין לימוד הנפלאות והנסתרות של התורה היה אמור להיות מיד בתחלת הזהר, ואחר כך בכל דף של הזהר... למרבית הפלא הוא לא מופיע כל כך הרבה בזהר. פעמיים בפרשת חיי שרה (באותו הקשר) ועוד פעמיים בפרשת תולדות – 'ריכוז' של "גל עיני" בשתי הפרשיות הסמוכות הללו – ואחר כך בסוף הזהר חוזר הפסוק עוד פעם אחת. אם כן, הפסוק נדיר יחסית בזהר.

"הכל הולך אחר הפתיחה", והפתיחה של הופעת הפסוק היא בפרשת חיי שרה, סימן שיש בה משהו מיוחד של "גל עיני וגו'". הזהר מביא את הפסוק בהקשר לסיפור המרכזי של הפרשה, השידוך של יצחק ורבקה, שנעשה באמצעות העבד הנאמן של אברהם אבינו – אליעזר. שמו לא מוזכר בפרשה, כידוע, מרוב בטולו לאברהם – "עבד אברהם אנכי" – וכך הוא מצליח, גם בזכות אברהם וגם ב'שלט-רחוק' של יצחק (כמו שנסביר), וה' מנחה אותו בדרך אמת.

זו הפעם הראשונה שמופיעה המלה "אמת" בתורה, זו האמת המקורית בתורה, בשידוך של יצחק ורבקה. יש קשר בין "אמת", "דרך אמת", ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". "אין אמת אלא תורה" ובפרט פנימיות התורה. יתכן שכבר רומז לתוצאות השידוך, "כי ביצחק [ולא כל יצחק] יקרא לך זרע" – יעקב אבינו, עליו נאמר "תתן אמת ליעקב".

4.                  "לעת ערב"

בכל אופן, אליעזר מגיע בקפיצת הדרך, "'ואבוא היום אל העין' היום יצאתי והיום באתי", ומגיע "לעת ערב לעת צאת השֹאבֹת" לחרן. "לעת ערב" הוא הזמן של תפלת מנחה. יותר מאוחר, אחרי כל הסיפור, כשרבקה כבר מגיעה ליצחק אבינו, כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". שם חז"ל מפרשים בפירוש שיצחק תיקן תפלת מנחה, שהיא "לפנות ערב". בסוף יש "לפנות ערב" ובהתחלה "לעת ערב".

בכל התורה יש עוד פעם אחת "לפנות ערב" ועוד פעם אחת "לעת ערב", ובתנ"ך יש עוד פעמיים "לעת ערב", אחת מהן בפסוק עיקרי של משיח "והיה לעת ערב יהיה אור" – "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". כלומר, אור הגאולה מופיע פתאום, לעת ערב. כנראה שזה אותו "לעת ערב" של הסיפור של יצחק ורבקה (וגם אותו "לעת ערב" הראשון בתורה: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", הרומז אף הוא לבשורת הגאולה, בשורת השלום והפרנסה מאתו יתברך דוקא – ראה להלן בענין מצות ישיבת ארץ ישראל). שם יש רמז מופלא, ש"והיה לעת ערב יהיה אור" – חמש מילים שעולות ה"פ אור (משולש שם מה בחכמת החשבון, ג"פ משה). אותו יום שיודע להוי' שהוא "לא יום ולא לילה" הוא משהו למעלה מההגיון, למעלה מטעם ודעת, והאור שיופיע בו "לעת ערב" הוא סוד גילוי "חביון עז העצמות" (אור עצמי ממש) שבפנימיות רדל"א.

אם אנחנו באמת משוים את שני הלשונות "לעת ערב" ו"לפנות ערב" משמע, על פי פשט – לא ראיתי מי שכותב בפירוש – ש"לפנות ערב" קצת יותר מוקדם ו"לעת ערב" קצת יותר מאוחר, בתוך בין השמשות ולפעמים משמע לאחר חשכה. "לעת ערב לעת צאת השאבת" ודאי לא בחושך ממש אלא לקראת הערב (ראה במפרשי הזהר לגבי מדת הצניעות של אותן בנות שואבות היוצאות לשאוב מים רק לעת ערב, לאחר שהרועים חזרו הביתה). במעשה בראשית הערב של "ויהי ערב ויהי בקר" הוא ודאי לילה – הלילה של כל יום נקרא ערב. אם כן, ערב יכול להיות הרבה דברים.

בכל אופן, בפסוק של המשיח – של הגאולה העתידה – כתוב "לא יום ולא לילה", יום שאינו יום ואינו לילה. מה הכוונה? כמו בין השמשות. כתוב שבין השמשות הוא למעלה מהיום והלילה, כמו כל ממוצע המחבר ששרשו גבוה משני הדברים שהוא מחבר – למעלה מטעם ודעת. אז באותו יום שהוא "לא יום ולא לילה" – "והיה לעת ערב יהיה אור" (ה"פ אור, כמו שכתוב ה"פ אור ביום ראשון דמעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורה אור – הכל נכלל בביטוי "והיה לעת ערב יהיה אור").

5.                  קפיצת הדרך – בזכות אברהם; מציאת רבקה – בזכות יצחק

בכל אופן, כך מתחיל הסיפור של אליעזר. הזהר[1] אומר כאן משהו מאד חשוב, שכל אחד ואחד יכול ללמוד ממנו מוסר השכל. כל הנסים והנפלאות שקרו לאליעזר עבד אברהם – הבטל לרבו, בלי שם עצמי, רק "עבד אברהם אנכי" – הכל בזכות רבו ובזכות בן רבו. הזהר מחלק ומסביר שקפיצת הדרך שהיתה לו, שביום אחד נסע מרחק רב ביותר, "'ואבוא היום אל העין', היום יצאתי והיום באתי", היא בזכות אברהם אבינו. אבל כאשר הגיע "ויברך הגמלים וכו' ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת" – רבקה יוצאת מהקליפות, השושנה יוצאת מהחוחים, מופיע אור הקדושה, רבקה אמנו – התחולל בזכות ה"לעת ערב". מהמלים "לעת ערב", כל הסיפור של יציאת ומציאת רבקה, נעשה בזכות תפלת מנחה של יצחק אבינו. נקודה פשוטה שיוצאת מהזהר.

הזהר אומר שיש לו שליחות – המשלח כאן הוא אברהם אבינו, שאומר לאליעזר לקחת לבנו אשה לא מבנות הארץ חס ושלום אלא ממשפחתו. כך כל שליח, שליח של הרבי, אם יש לו מסירות נפש ובטול למשלח – הוא יוצא לשליחות ויש לו סיעתא דשמיא נסית, קפיצת הדרך. בזכות מי? בזכות המשלח. הוא בטל למשלח, "שלוחו של אדם כמותו ממש", המשלח מופיע בו, וקפיצת הדרך היא בזכות המשלח. אבל אחר כך יש את פעולת השליחות – העבודה.

6.                  עבודת הבירורים ועבודת היחודים – שתי תפלות מנחה של יצחק

יש עבודת הבירורים ועבודת היחודים. כאן בסיפור יש לכאורה גם בירור, "והנה רבקה יוצאת" מהקליפות – צריך לברר ולגאול אותה – אך התכלית היא היחוד, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בסוף הלקו"ת שעיקר היחוד בכל התורה כולה, בכל המצות לשון צוותא, כל ה"יחוד קוב"ה ושכינתיה", הוא ענין יחוד יצחק ורבקה, זהו עיקר יחוד מה ו-בן בלשון הקבלה. השליחות היא לעשות יחוד.

הרבי שולח אותך לאיזה מקום נדח בעולם בשביל לעשות שם איזה שידוך, וגם בשביל למצוא ניצוצות נדחים. מי שנוסע להודו – קודם צריך להוציא את הניצוצות, ואחר כך לעשות שידוכים, פשוטו כמשמעו. צריכים להיות הרבה שידוכים בכל שליחות. ההצלחה בעשית השידוך היא בזכות ה"לעת ערב" של יצחק, לא בזכות המשלח. המשלח הוא אברהם אבינו, אבל אתה פה בשביל לעשות שידוך ליצחק. יצחק הוא גם צדיק, "צדיק בן צדיק", ותפלתו נשמעת. יש לו תפלה מיוחדת, לא כמו אביו. לאביו יש תפלת שחרית, ענין בפני עצמו (ענין של התעוררות, לעורר את השחר, את האהבה עד שתחפץ, וכמו שיתבאר), והוא מתפלל מנחה "לפנות ערב" (ענין של "המעשה הוא העיקר", וכמו שיתבאר – ה"מעשה" היינו עצם השידוך). הצלחת השידוך וכל הסיפור היא בזכות תפלת המנחה של יצחק.

הזהר אומר שיש בעצם בסיפור שתי תפלות מנחה. יש את המנחה של אותו יום בו אליעזר יוצא לדרך ומגיע לחרן. קפצה לו הדרך בזכות אברהם, אבל הוא מגיע "לעת ערב" ואז דוקא מתחיל כל הסיפור. גם הוא מתפלל לה', שה' יזמין לו את הבת המתאימה לבית אברהם, אך תפלתו היא בזמן תפלת מנחה של יצחק – כעת הכל בזכות יצחק. אחר כך, כאשר הוא חוזר איתה יחד, "ויצא יצחק לשוח בשדה" – "אין שיחה אלא לשון תפלה", תפלת מנחה של יצחק, "לפנות ערב". גם הבירור הראשוני נעשה באמצעות תפלת מנחה של יצחק, וגם עצם היחוד נעשה באמצעות ובזכות תפלת המנחה של יצחק אבינו.

7.                  תפלת מנחה – תפלה קצרה שפוגעת בעצמות

כולנו זוכרים שאליהו הנביא נענה דוקא בתפלת המנחה. אז הוא גלה את האלקות, ולעם שפסחו על שתי הסעיפים התברר והתייחד "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים" באותו זמן. יש כח מיוחד בתפלת מנחה. בכלל, אברהם הוא עמוד החסד ויעקב עמוד התורה, אך עמוד התפלה הוא יצחק, כידוע ש-יצחק רבקה עולה תפלה (שעולה ה פעמים מנחה, כמו שיתבאר). כולם תקנו תפלה, אך עיקר עמוד התפלה שייך לתפלת מנחה – התפלה הכי קצרה בסידור.

על פי חסידות אפשר להסביר, כי כתוב שבתפלה קצרה יש הכי הרבה עוצמה. יש תפלה באריכות ויש תפלה 'קצר ולענין' (סוד "חד קציר", קו שמאל של יצחק עמוד התפלה – קצר ולענין ר"ת קו וס"ת "יצחק ירנן"), והיא פוגעת בעצמות. לשון פגיעה שייכת לתפלת ערבית, "ויפגע במקום", אך בתפלת ערבית יש גם קריאת שמע עם שתי ברכות לפניה ושתים אחריה לפני שמו"ע, ואילו תפלת מנחה היא הכי קצרה בכללות.

שוב, כתוב שתפלה קצרה היא כמו תפלת משה, "אל נא רפא נא לה" – יתכן שהתפלל זאת בשעת המנחה, לא ראיתי כתוב. הדוגמה בתורה לתפלה קצרה שפוגעת בעצמות היא תפלת משה על מרים, 5 מילים ו-11 אותיות – "אל נא רפא נא לה" ("אל" מדת החסד דאברהם אך ראש-תוך-סוף אפה = אלהים, מדת הגבורה דיצחק – "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי", ראה לקמן). זו תפלת רופא, אין הרבה זמן. משה הסתפק בתפלה ולא היה צריך לעשות משהו אחר. יש פה רופא, צריך לטפל אבל גם להתפלל. אין הרבה זמן להתפלל, מספיקה תפלה קצרה, 5 מלים ו-11 אותיות, אך צריכה להיות חזקה, מעומקא דלבא, ואז התפלה פוגעת. ביום זו תפלת מנחה. עד כאן הזהר.

8.                  "גל עיני ואביטה" – שתי תפלות מנחה

רבי לוי'ק, אבא של הרבי, מסביר לפי דרכו העמוקה מה הקשר בין כל זה לפסוק "גל עיני ואביטה"[2]. את כל מה שאמרנו הזהר מביא על הפסוק "גל עיני ואביטה", משהו נדיר מאד, פעם ראשונה וכמעט יחידה בזהר שהפסוק הזה מובא. מה הקשר? קודם הוא עושה גימטריא. הוא אומר ש"גל עיני ואביטה" עולה ב"פ מנחה – שתי תפלות מנחה, המנחה הראשונה כאשר אליעזר מגיע לחרן והשניה כאשר רבקה מגיעה אל יצחק. כל מנחה היא זכות של יצחק אבינו, זכות של יראת ה' שהיא מדתו של יצחק – לכן בזכות המנחה הוא מוצא את ה"אשה יראת הוי'". איך זה ש"גל עיני ואביטה" עולה מנחה-מנחה? באופן סימטרי – גל = ואביטה. נתבונן רק בשלש המלים הראשונות של הפסוק: גל = ואביטה, ע = יני. סימטריה יפה, על דרך "ונח מצא חן", גל-ע-ע-גל – כל גל-ע עולה מנחה. אליעזר מצא את רבקה על העין – היא שאבה את כד ספרין דאורייתא מתוך העין של חכמה עילאה.

9.                  שתי בחינות המתקת הדינים

הוא מסביר עוד יותר: מהי תפלת מנחה? כח המתקת הגבורות. מדתו של יצחק היא גבורה, והסגולה המיוחדת של תפלת מנחה היא המתקת גבורות. הגבורות הם שם אלקים. גם כאשר יצחק נולד, כפי שקראנו בשבת, כתוב "צחֹק עשה לי אלהים" – כל הצחוק בא משם אלקים, "בראשית ברא אלהים". צריך בהתחלה לגלות את פנימיות הכוונה של הצמצום, כח ההסתר של שם אלקים, ולשם כך ה' ברא את העולם – שנגלה את הסוד של שם אלקים, ומכך בא הצחוק. "צחק עשה לי" בגימטריא תריג, כל מצוות התורה, וזה בא מתוך "אלהים" – דוקא הסתר הפנים שיש בעולם (לשון העלם). זה מקור השם יצחק.

איך ממתיקים את שם אלקים? אמרנו, ואמרנו שרבי לוי'ק אוהב מאד רמז זה – מביא הרבה פעמים – שבכתבי האריז"ל המתקת שם אלקים היא החלפת שלש האותיות האמצעיות של שם אלקים באותיות שלפניהן, אכדטם, בגימטריא גל. האריז"ל אומר שזה סוד לג בעומר, כל גילוי הזהר, המתקת שם אלקים על ידי החלפת אותיות להי באותיות כדט. זה גל, וזה גם ואביטה, כנ"ל.

מה לגבי ע-ע? הוא אומר ש-ע הוא סוד הניקוד של שם אלקים. ידוע ששם אלהים יחד עם הניקוד שלו הוא בסוד כוס ייןאלהים עולה כוס והניקוד עולה יין. תחת ה-א של אלהים יש חטף-סגול (חמש נקודות, העולות חמשים – נ שערי בינה), ב-ל יש חולם (י) ותחת ה-ה יש חיריק (גם נקודה אחת, י) – סה"כ עולה יין (הפוך), אותיות יני של "עיני". כתוב בקבלה שהאותיות של כל שם הן הכלי והנקודות הן האור שממלא את הכלי. כאן הדוגמה הכי טובה בלשה"ק, ששם אלהים הוא הכלי, ה-כוס, ובתוכו יש יין – הנקודות, הנשמה שבתוך הכלי. כוס יין עולה יוסף, ו"פ הוי' (הערך הממוצע של כל אות של כוס יין) – כבר הופך את שם אלהים לכפולה של שם הוי' ב"ה. בכל אופן, הניקוד, היין, הוא הכח הממתיק – יין המשמח.

אם כן, גל-ע אלה שתי בחינות של המתקת שם אלקים – אחת בחילוף האותיות שבאמצע והשניה בניקוד (היין המשמח, ה"צחֹק עשה לי אלהים", דוקא בשם אלקים, שם הדין והצמצום). לכן "גל עיני ואביטה" עולה פעמיים מנחה, כל תפלת מנחה היא הסוד של גל-ע, בגימטריא מנחה. זה עיקר הווארט.

אחר כך מביא רבי לוי'ק עוד רמזים וגימטריאות של קג, מנחה, על פי קבלה. המספר מופיע כמה פעמים. יש קג עולמות מצד שמאל שצריך להמתיק. אבל לעניננו, עיקר הרמז הוא מה שאמרנו כעת, שתפלת מנחה היא שתי בחינות של המתקת אלקים, ובתוך הפסוק "גל עיני ואביטה" הן מופיעות פעמיים בצורה סימטרית – שתי תפלות מנחה.

[יצחק-רבקה בגימטריא תפלה, שעולה ה"פ מנחה כנ"ל. יש חמש מנחות. צריך חמש מנחות להמתיק את המנצפ"ך, כל חמשת הדינים. אז למה בסיפור יש רק שתי מנחות, מנחה יורדת ומנחה עולה, "לעת ערב" ו"לפנות ערב"? רבי לוי'ק מסביר בכמה אופנים על פי קבלה, אבל הכי פשוט שבפעם השניה שכתוב "לפנות ערב" כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה", ו-שדה עולה ג"פ מנחה. אז יחד עם ה-שדה שלו, יש באמת ה"פ מנחה, דהיינו מנחה "פנים ואחור" – יצחק ועוד רבקה].

10.             אמצעים לשליחות בזכות האהבה; הצלחה בתכלית השליחות בזכות היראה

מה ההבדל בין המנחה הראשונה, בזכותה מבררים את רבקה ("והנה רבקה יצאת") למנחה השניה (של עצם היחוד והזווג של יצחק ורבקה). הווארט שרצינו לומר קודם, שכל מי שזקוק לשידוך – ואפילו אחד שצריך לחזק את השידוך שלו, שיהיה עוד יותר שלום בית (תמיד טוב עוד יותר שלום בית[3]) – זה גם בזכות תפלת המנחה, וגם בזכות היראה.

קפיצת הדרך בזכות אברהם, אהבה, וההצלחה בשידוך בזכות יצחק, יראה. זה אומר תכל'ס שבשביל קפיצת הדרך, בשביל להצליח להשיג כל מיני אמצעים הנחוצים לקיום השליחות – אחד צריך כסף, "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" כעת, לשם כך צריך להיות בטל לאברהם. אברהם הוא אהבה, כסף הוא אהבה. אתה צריך להגיע לאיזה מקום מהר-מהר – צריך אהבה. "זריזותיה דאברהם" – אברהם הוא זריזות, נוסע מהר. כדי להגיע לאיזה מקום מהר, להשיג הרבה כסף לשליחות, זקוקים לאהבה. אבל בשביל לעשות שידוך, התכלית, צריכים יראה.

כתוב דוקא "יראת הוי' לחיים" – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "אשה יראת הוי' היא תתהלל". בשביל לעשות שידוך טוב, להיות שדכן טוב – לכוון נכון, לחוש שהבן והבת האלו מתאימים אחד לשני – צריכים יראה (יראה אותיות ראיה). הבן והבת צריכים לאהוב זה את זו, אך החוש לראות שהם באמת מתאימים תלוי ביראת שמים – אני (השדכן) צריך להיות ירא שמים. היראה פועלת את השידוך, תכלית השליחות. מגיעים לשם מהר, עם כל המתנות וכל מה שצריך, בזכות האהבה, אך התכלית היא בזכות היראה.

11.     תשע"ב – "לעת ערב"

בכל אופן, ביראה הזו יש שני שלבים. ואיך מוסבר בזהר ובמפרשיו? תפלת המנחה הראשונה היא "לעת ערב" והשניה "לפנות ערב". רמז: לעת ערב = תשעב, סימן יפהפה לשנה זו. אין שנה יותר טוב לקיום היעוד של "והיה לעת ערב יהיה אור" – והיה תשע"ב יהיה אור, אור של גאולה, של משיח. כנראה ששנה זו היא שנה שהיא "לא יום ולא לילה", "הוא יודע [= אמונה, רמז לתכלית הידיעה שלא נדע] להוי' לא יום ולא לילה", אך "והיה לעת ערב יהיה אור".

12.             "לעת ערב" ו"לפנות ערב" – ירידת הגבורה למלכות ועלית המלכות לשרש הגבורה

יש את התפלה "לעת ערב" ויש את התפלה "לפנות ערב". אמרנו שלפי פשט "לעת ערב" משמע יותר מאוחר בערב, אך לפי פירוש הזהר "לעת ערב" היינו כאשר הגבורה-יצחק יורדת למלכות-רבקה להתמתק שם ולהוציאה מעמקי הקליפות, ואילו "לפנות ערב" – לשון פניה – היינו פנית המלכות לעלות לשרשה (אור חוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"), קודם כל לגבורה ואז לבינה, ושם, בשרשה, יש את תכלית ההמתקה. היא מגיעה ל"האהלה שרה אמו" – עולה עד אמא עילאה, בינה. קודם המלכות-רבקה עולה לגבורה-יצחק, וכשהיא רואה את יצחק היא גם נופלת מהגמל, ואחר כך "ויביאה האהלה שרה אמו וכו' ותהי לו לאשה ויאהבה".

אם כן, התפלה "לעת ערב" היא המשכה מלמעלה למטה, ירידת הגבורה למקום המלכות, ואילו "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" היינו הזמן שהמלכות תעלה. כך גם לפי פשט – קודם אליעזר, השליח, יורד מהארץ (אסור שיצחק יצא מהארץ) כדי למצוא את רבקה, המשכה מלמעלה למטה. בסוף בדיוק ההיפך, רבקה באה מחו"ל במסירות נפש, "אלך", על כרחכם של הרוצים לעכב, ובאה ליצחק בדרך עליה. כך הן שתי תפלות המנחה, מגבורה למלכות וממלכות לגבורה, והיות שממלכות לגבורה זו עליה בדרך של אור חוזר – העליה היא למעלה מהמקור, "לקדמותו ממש". עד כאן הקטע הראשון של הזהר.

13.             המשכה – מנחה לשון מתנה; העלאה – מנחה לשון מנוחה

עוד משהו: מה ההבדל בין תפלת מנחה שתקן יצחק לתפלות שחרית וערבית שתקנו אברהם ויעקב, ואפילו תפלת מוסף שהיא כנגד יוסף הצדיק? שחרית וערבית, שתי התפלות העיקריות, בהן יש קריאת שמע – מצות עשה דאורייתא לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית, פעמיים בכל יום – שמן הוא על שם זמנן. שחרית בשחר וערבית בערב (עוד דוגמה שערב יכול להיות גם חשך). התפלה שהיא "לעת ערב", וכל שכן התפלה "לפנות ערב", לא נקראת ערבית – על שם הערב – אלא מנחה. התפלה שהיא על שם הערב היא ערבית, והתפלה של הבקר נקראת על שם השחר. מנחה, לכאורה, לא נקראת על שם זמנה – על פי פשט – משהו אחר לגמרי מערבית ושחרית.

מה הפירוש של מנחה? מתנה. איך אליעזר הגיע לחרן? עם הרבה מתנות, הרבה מנחות. הגיע עם הרבה גמלים עמוסים, מלא מתנות. זו גם בחינת מנחה. כתוב שאפשר לקרוא מנחה גם אחרת, אם נשים קובוץ תחת ה-נ – מנֻחה – נקרא מנוחה. לכאורה בדיוק הפוך, כתוב שמנחה היא באמצע היום, אתה באמצע העבודה, מזיע, ופתאום מפסיק כדי להתקשר לה' (תפלה מלשון "התֹפל כלי חרס", כנודע). אבל לאידך יש במנחה מנוחה, משהו שבתי – צריך להבין.

זה שמנחה היא הבאת מתנה, על פי פשט, זו מתנה לרבונו של עולם. כאן, אם יש מנחה שהיא בדרך המשכה וירידה מלמעלה למטה, כדי לברר את רבקה שתצא מהקליפות – צריכים להביא מתנות. מתנות הן אתערותא דלעילא, כמו במאמר שנלמד – יג מדות הרחמים הן מתנות מלמעלה כדי לעורר את הניצוץ להתגלות ולצאת מהקליפות. אז המנחה הראשונה של יצחק, בזכותה אליעזר מצליח בשליחותו, למצוא את רבקה, היא מנחה לשון מתנה. אבל במנחה השניה, בה כתוב בפירוש שיצחק הוא המתפלל, יש משהו – בהתבודדות הזו, "לשוח בשדה" – של מנוחה.

מתי עוד יוצאים לשדה? האריז"ל היה לוקח את התלמידים שלו לשדה לקבלת שבת. גם יצחק אבינו, שיוצא לשדה לפנות ערב, לשוח בשדה, יש בכך משהו שבתי. בזכות תפלה זו הוא מזדווג ממש, נעשה שידוך וזווג – ודאי ענין שבתי, זווג של תלמיד חכם הוא בשבת, יחודא עילאה. הבירור הראשון, להוציא את רבקה מהקליפות, אינו בחינת שבת – אך הבאתה "האהלה שרה אמו" היא בחינת שבת.

14.             עליות שבת – שביתה-מנוחה-ענג (כנגד שחרית-מנחה-ערבית)

כל השבת היא עליות של המלכות – לבינה, לחכמה ובסוף לכתר. ידוע שאחת הכוונות של "שמע [ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד]" – מבין ריבוי כוונות של ראשי תבות – היא שחרית-מנחה-ערבית. ה-ע של שמע היא ע רבתי, ללמד שיש משהו מיוחד ב"תפלת ערבית רשות" שיותר "רבתי", יותר אין-סוף, יותר עצמות, משתי התפלות הראשונות – "ויפגע במקום" של יעקב אבינו. אם כי שבמנחה לא אומרים "שמע ישראל", היא נכללת ברמז זה. בשביל לומר כדבעי "שמע" בלילה, בחשך, ובבקר, באור, צריכים את מנחה באמצע.

יש עוד רמז, ש"שמע" ר"ת של שלשת העמודים – שלש הבחינות של שבת קדש, המבוארות אצלנו באריכות במ"א – שביתה-מנוחה-ענג. שבת היא קודם כל שביתה – יש לט מלאכות של חול, וכשאני יוצא מהחול הדבר הראשון הוא לשבות. אצל גוים כתוב "לא ישבֹתו", ימשיכו לעבוד, אבל אצל יהודים יש שביתה – זה הפשט של שבת, בטול מלאכה. היסוד המעשי של השבת הוא לא לעבוד – שביתה. מתוך שביתה מה קורה לי? אם אני שובת כדבעי, כמו שיהודי צריך לשבות, אני נח – כבר מתחילה הרגשה טובה.

כתוב ברש"י על "ויכלו... ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו..." – "באת שבת באת מנוחה". קודם רש"י אומר שה' נכנס כחוט השערה, כהרף עין ואז שבת, ואחר כך אומר שהעולם היה חסר מנוחה ו"באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה". יש שביתה ותיכף לה יש מנוחה והיא בעצם שלמות המלאכה. רק יהודי יכול לחוות זאת, בריאה של מנוחה – הדבר האחרון שה' עשה במעשה בראשית הוא בריאת המנוחה. אך תכלית המנוחה היא ענג שבת, "אז [לעתיד] תתענג על הוי'", למעלה מי-ה-ו-ה.

אם כן, יש רמז של "שמע [ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד]" – שביתה-מנוחה-ענג. יש הקבלה בין שחרית-מנחה-ערבית לשביתה-מנוחה-ענג, כפי שאמרנו שמנחה ומנוחה כמעט אותה מילה. מה שיפה, בתור גימטריא, ששתי השלישיות הללו הן כפולות של אחד – "הוי' אחד". שחרית מנחה ערבית עולה 131 פעמים 13 ואילו שביתה מנוחה ענג עולה 73 (חכמה) פעמים 13 (אהבה), בגימטריא אהבת ישראל ועוד הרבה דברים חשובים, כידוע אצלנו. זה ימשיך אותנו לעוד כמה נושאים בהמשך, גם בנוגע להלכה וגם בנוגע למאמר בע"ב.

15.             ב. חלק ההלכה: מצות ישוב הארץ (2) – תשובת ה"אבני נזר"

16.             איסור היציאה מהארץ

היות שזכינו הערב לנגינה טובה, נעשה הפסקה לעוד כמה ניגונים. רק נאמר, מאז שה' אמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך" – התחילה ראשית העליה וההתקשרות לארץ ישראל – גם כאן, בסיפור של שידוך יצחק ורבקה, יש קשר חזק לארץ. קודם אמרנו שאסור יצחק לצאת מהארץ (בהיותו עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לו), נאמר לו "גור [לשון יראה, מדת יצחק – 'פחד יצחק'] בארץ". אפילו לנסוע לרבי – הרבי אמר שלשם כך צריכים לקבל היתר מרב, כי על פי פשט אסור לצאת מהארץ (אך ההיתר הוא אם יוצא על מנת ללמוד תורה, אך צריך שיהיה באמת, וגם שלא יהיה משרש יצחק שלו אסור לצאת מהארץ בכל מקרה, וראה עוד להלן שהיו חכמים שגם על מנת ללמוד תורה לא היו מוכנים לעזוב את ארץ ישראל).

אומרים שאחת הסיבות, אולי הכי פנימית ועיקרית, שהרבי לא בא לבקר בארץ, כי אם היה נכנס לארץ – אפילו צעד אחד – היה אסור לו לצאת מהארץ, והוא הקפיד לגבי הלכה זו. היות שהוא ידע שעיקר השליחות שלו בחו"ל, כפי שכתב כמה פעמים שהרבה פעילויות – חשאיות, ברוסיה, במרוקו ובעוד מקומות – לא יוכל לנהל מהארץ, לכן הוא לא בא לארץ. העולה הראשון הוא כמובן אברהם אבינו (שהוא היהודי הראשון, ובכך דוקא הוא מתחיל לממש את יהדותו), "לך לך", כך מתחיל הסיפור שלו. אחר כך יש את יצחק, שאסור לו לצאת מהארץ בשום פנים ואופן, גם כדי לשאת אשה.

כתוב בהלכה שכדי לשאת אשה מותר לצאת לחו"ל (כמו ללמוד תורה), אך דוקא על מנת לחזור עם אשתו לארץ. אם יוצא והאשה רוצה להשאר שם – אסור, אך לצאת על מנת לחזור מותר. יצחק היה יוצא מהכלל (לכל כלל יש יוצא מן הכלל), ונאסר עליו אפילו לצאת כדי לשאת אשה על מנת לחזור.

17.             תוקף העליה לארץ של רבקה אמנו

אחר כך העליה הבאה, אולי הכי בתוקף, היא של רבקה אמנו שעולה בפני עצמה. יש כאן איזה עבד כנעני אחד, אבל היא עולה מצד עצמה עם כל התוקף, "אלך"[4] בעל כרחכם – בת קטנה בת שלש (כעין עליה בחומה, בסוד "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום"[5]). אמרנו שהכי קשורות לארץ הן הבנות, בנות צלפחד. בתולדות חסידות חב"ד הכי קשורה לארץ היא מנוחה-רחל, שמאז שהיתה בת קטנה היו לה געגועים עצמיים לארץ ישראל, עד כדי כך שהיא חלתה ונטתה למות בצעירותה, עד שאביה אדמו"ר האמצעי בא ונחם אותה שהיא תזכה לעלות לארץ ואז היא החלימה.

בכל אופן, רבקה עולה לארץ, עולה ליצחק. ארץ ישראל בגימטריא ד"פ יצחק. זה סיפור של עליה לארץ, לכן בחלק ההלכה הערב, לפני שנגיע לע"ב – הכל בע"ה גם יהיה קשור – נדבר עוד יותר על ארץ ישראל והעליה אליה. קצת נגענו בכך בשיעור הקודם וגם בשיעור הנשים, אך נעמיק בכך הרבה יותר.

יש אולי כמה אנשים שמכירים, שאחת התשובות הכי חשובות בנושא זה היא מאחד מגדולי החסידות הכללית, הסוכטושבר, ה"אבני נזר", ומי שרוצה להבין את ההמשך בע"ה שירשום לעצמו בבית ללמוד – במיוחד בשביל הישיבות שלנו – ללמוד היטב, לעומק, את התשובה של מצות ישיבת ארץ ישראל, "אבני נזר" יו"ד סימן תנד. הוא אומר דברים מאד מופלאים. אפשר לחשוב שהוא 'ציוני' מובהק. גם צריך לדעת מה זה ציוני אמתי – הוא ציוני אמתי, דבר יקר המציאות. מה שהוא אומר ממש קשור למה שדברנו כעת, לכמה נקודות, ואפילו קשור באופן בולט ויפהפה למאמר של ע"ב שנלמד בהמשך. עובד – שירים של ארץ ישראל בבקשה. "ה' מתיר אסורים", לחיים.

18.             "אבני נזר" – שם ארץ ישראלי מובהק

שו"ת "אבני נזר" נקרא על שם פסוק בזכריה, פסוק של גאולה, "כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו", פסוק של ארץ ישראל – "והושיעם הוי' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו". כמו ביום ההוא, שה' גאל אותנו ממצרים "כצאן עמו", כך ה' יגאל אותנו. רש"י אומר ש"אבני נזר" הולך על החשמונאים, הכהנים שבזכותם היה הנס של חנוכה, ואבני נזר מתנוססות בנסים גלויים על אדמתם, על אדמת ארץ ישראל. זה רק לומר שכל הספר, כל השו"ת של בעל ה"אבני נזר" – הסוכטשובר, החתן של הקאצקער ("אמת מארץ [= קאצק] תצמח"), האבא של ה"שם משמואל", מגדולי הפוסקים והצדיקים של אותו דור – נקרא על שם ארץ ישראל, "אבני נזר מתנוססות על אדמתו".

19.             פרצוף נושאים ופסקים בשו"ת "אבני נזר" יו"ד תשובה תנד

היות שהתשובה היא ארוכה, סב פרקים (אחר כך הוא כותב קיצור) – לא פרקים ארוכים מדי, אבל בכל אופן סב פרקים – והדברים עמוקים בנגלה דאורייתא, צריך לקרוא, ללמוד כמה פעמים, ואז לנסות שהדברים יתיישבו. יש הוה-אמינות שהוא מעלה ואחר כך משנה, חוזר, עד שמגיעים למסקנות בסוף.

כדרכנו, הסימן שהדבר התיישב קצת אצלנו, הוא כאשר אפשר לתת לזה מבנה פנימי. ברגע שנותנים מבנה פנימי גם לא חייבים לשמור על סדר הצגת הדברים, וגם "סימנים עשה", מאד עוזר לי ולכם ולכולם לזכור היטב – אז לכתחילה נחזור לפי מבנה הספירות. הסברות השונות שהוא מעלה, שבכל אחת יש גם מסקנה הלכה-למעשה, לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה. חז"ל אומרים שמצוה זו שקולה כנגד כל המצות שבתורה. יש רק שלש מצוות שכתוב על כל אחת מהן ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה – ישיבת ארץ ישראל, ברית מילה, שבת. על כל אחת מהן בדיוק אותו לשון – שקולה כנגד כל המצות שבתורה. על הנושא הזה דברנו לפני שבוע, ב"יום ה-אם" – מי שרוצה יקרא או יראה את השיעור.

20.             למה רוב הגדולים לא עלו לארץ בזמן הגלות?

כמובן, הקושיא הגדולה היא, שאם זו מצוה כה גדולה, רמה ונשאה, למה גדולי ישראל מדור לדור לא הקפידו – לכאורה – לעלות כולם לארץ?! קושיא מפורסמת ועצומה, שצריך להתמודד אתה. עד כדי כך שהחבר בכוזרי, היהודי שמתווכח עם מלך כוזר – וה"אבני נזר" מביא זאת בתשובה זו, מביא דוקא בתשובה זו גם נגלה וגם הרבה פנימיות, ומביא גם את הכוזרי בתוך התשובה – כאשר הוא מותקף על ידי מלך כוזר (אנחנו יודעים כמה רבי יהודה הלוי התגעגע לארץ ישראל ואהב אותה) למה לא עולים לארץ אין לו מענה, והוא אומר "ביישתני מלך כוזר".

אם כן, זו השאלה המפורסמת, הגדולה ביותר, איך כמעט אלפים שנה כל גדולי ישראל לא עשו את כל המאמצים לצאת מהגלות ולעלות לארץ ברנה. תיכף נגיע לכך שיש שבועות, שאחת מהן היא לא לעלות בחומה – כולם יחד בחזקה – אך לכאורה השבועה לא חלה על היחידים אלא רק על הצבור, שלא יעלה בחזקה, במלחמה נגד הממשלות השולטות בחו"ל והממשלה השולטת בארץ. אם העליה היא ברשות, בלי לעשות מלחמה ובלי לעלות בחומה, זו לכאורה המצוה הכי גדולה, שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

21.             תרומת הדשן – מפני המוסרים, מפני הישמעאלים, מפני חוסר הפרנסה

הוא מביא את תרומת הדשן, אחד הראשונים שמתייחס לקושיא זו – שמנמק למה לא עולים (יש גם תוספות ידוע, עליו דברנו בשיעור הקודם) – שכותב שלש סיבות מדוע לא הקפידו לעלות לארץ: מפני המוסרים, מפני הישמעאלים, מפני חוסר הפרנסה. שתי הסיבות הראשונות הן סכנת נפשות. היו מוסרים, היו ישמעאלים פראיים, שלא היו תחת שום ממשלה – מצב של אנרכיה – שהיו הורגים יהודים. כך הוא כותב. נוסף לזה, אי אפשר להתפרנס בארץ, וכמו שאמרנו שמותר אפילו לצאת מהארץ לשאת אשה, ללמוד תורה, וגם אם אין הפרנסה מצויה בארץ מותר לצאת.

הדבר הראשון לעניננו, לא לפי סדר התשובה אלא לפי המבנה שלנו – הוא אומר ששתי הסיבות הראשונות של תרומת הדשן לא שייכות היום, ירדו מהפרק. אין מוסרים ואין ישמעאלים – לא שאין ישמעאלים, אבל הם כבר לא מסוכנים. כך הוא כותב, צריך להתבונן מה היה אומר היום. בכל אופן, הוא אומר שהמוסרים והישמעאלים כבר לא משחקים, והבעיה היחידה היא הפרנסה – האם אפשר או אי אפשר להתפרנס כאן. זה מביא אותנו לספירה הראשונה במבנה שלנו – ספירת החכמה. ננסה לומר בקיצור, אחרת יקח הרבה זמן.

22.     חכמה: מעלת הפרנסה בארץ ישראל

הוא קובע – זה כבר פסק – שעיקר מצות ישיבת ארץ ישראל היא כאשר האדם מתפרנס מארץ ישראל, ולא מקבל תמיכה מחוץ לארץ. אם האדם או הישוב זקוק לקבל תמיכה מחו"ל, הוא מקיים באופן של בדיעבד את מצות הישיבה בארץ – כך יוצא – אך זה לא עיקר קיום המצוה. עיקר קיום מצות ישיבת ארץ ישראל היא שהפרנסה שלך תבוא מארץ ישראל בנקיות כפים – שאתה מתפרנס מכאן. מה הדרך הכי טובה להתפרנס? הוא אומר שלקנות נחלות, לקנות שדות. לכן בסוף התשובה הוא אומר שאני עצמי – צריך להיות "נאה דורש נאה מקיים" – ברגע שיזדמן לי לקנות נחלה בארץ ישראל אני קונה. על כך הוא אומר, שמי שקונה כאן שדה ויש רווח מהיבול, אפילו שבינתיים לא זכה לעלות לארץ אלא יושב בחו"ל – היות שהפרנסה שלו באה מהארץ, זה מקצת קיום ישיבת ארץ ישראל, אף שבינתיים גר בחו"ל, כי עיקר המצוה לשבת בארץ היא להתפרנס מהארץ.

23.             הפרנסה בארץ ישירות מה' ובחו"ל דרך שבעים השרים

למה פרנסה כל כך חשובה? הייתי חושב שרוחניות יותר חשובה, למה העיקר הוא פרנסה? את זה אנחנו מקשרים לספירת החכמה דוקא, תפילין של רבינו תם, מוחין של אבא. הוא אומר שההבדל העיקרי בין ארץ ישראל לחו"ל הוא האם הפרנסה מתקבלת דרך השר או ישירות מהקב"ה. שוב, זה פסק הלכה, שכבר מתבסס על מה שמישהו אחר היה מגדיר כאגדתא, אך הוא פוסק. חז"ל קובעים בהרבה מאד מקומות שכל הפרנסה שאדם מקבל בחו"ל עוברת לו דרך השר – מקבלים דרך שבעים השרים של אומות העולם. כמובן שבסופו של דבר הכל מהקב"ה, אך הם קוראים לו "אלוה דאלהיא", עד כדי כך שאומרים "עזב הוי' את הארץ", ואתה מקבל דרכם. לכן כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז, כי מקבל חיותו דרך השר – ע"ז.

הרמב"ם פוסק "היוצא מן הארץ", אך חז"ל אומרים סתם "הדר בחו"ל" – בגלל שהפרנסה באה דרך השר. אך כאן בארץ, שכתוב "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה" הכל ישר מה', אין שר. הוא מאריך שמה שיש לעם ישראל מלאך, המלאך מיכאל, זה חלילה לא שר כמו אומות העולם – הוא רק מליץ יושר על יהודים, אבל לא שר שהשפע עובר דרכו, ח"ו. בארצנו הקדושה אנחנו מקבלים אך ורק ישירות מה'. אם אתה מתפרנס מהארץ אתה מקבל את החיים שלך ישירות מה', זו "ארץ החיים". זה עיקר הענין, שיהודי צריך להיות במקום שהוא מקבל ישר מה'.

24.             "בלתי להוי' לבדו"

מה הנפקא-מינה, חוץ מזה שמה' או לא מה'? שאתה עבד ה' בגלוי. הדין אומר שעבד הוא ברשות רבו ורבו חייב במזונותיו. אם אתה מקבל מה' – אתה עבד של ה'. אם אתה מקבל ממישהו אחר – הוא האדון שלך, אתה לא עבד של ה'. לכן זה כאילו שאתה עובד עבודה זרה, כי האדון חייב לפרנס את העבד שלו. לפי הכלל הזה הוא מסביר הרבה-הרבה דברים חשובים מאד, כמו שיטת ר"ת והרמב"ם, שעבד כנעני שברח לארץ, לא שהרב צריך לבוא ולהחזיק בו כאן – אסור להסגיר אותו ולהוציא אותו חזרה לחו"ל – אלא שהוא מיד משתחרר. אפילו אם הרב יסכים שהוא ישאר בארץ והוא יזין אותו מחו"ל – הרי הרב מקבל מחו"ל מהשר – אם אתה נמצא בארץ ומקבל מחו"ל אתה בעצם לא בארץ, ולכן הבריחה לארץ לא הועילה ועל כן הוא משתחרר. אפילו אם הרב יבוא לארץ לא יעזור – ברגע שהוא ברח מחו"ל והגיע לארץ הוא משתחרר. זו שיטת רבינו תם והרמב"ם, לא כמו כולם. זו הלכה גם בזמן הזה, שהרי דין עבד כנעני נוהג גם בזמן הזה.

נכוון ענין זה כנגד החכמה במבנה שלנו, כי החכמה היא "בלתי להוי' לבדו". יש משהו בארץ ישראל שהוא "בלתי להוי' לבדו", אתה רק של ה', ואילו בחו"ל זה לא "בלתי להוי' לבדו" – בעל כרחך אתה ניזון לא ישירות מה'. לא יעזור לך שום דבר, אין מה לעשות. בארץ ישראל אתה רק של ה' – אני עבד ה' בלבד – זו אחדות של החכמה. בחכמה מתגלה "אחד האמת", ובארץ ישראל מתגלה שה' הוא אחד ואין עוד מלבדו – והדבר מתגלה דרך הפרנסה הגשמית שלך.

25.             העליות החסידיות והפרנסה מחו"ל

הוא כתב זאת לפני בערך 150 שנה, לפני העליות של מה שנקרא הציונות, כשרק התחיל להיות שייך לקנות כאן קרקעות. כמובן שתשובה זו באה על רקע מה שהחסידים עלו עליה די המונית בזמן רבי מ"מ מויטבסק (וכמו שאמרנו לפני שבוע, זו היתה עליה משיחית לחלוטין, וגם תלמידי הגר"א עלו לכאן עם מגמה משיחית לחלוטין), ותשובה זו נכתבה כ-100 שנה אחרי עלית רבי מענדל, אך לפני כל מה שנקרא היום הציונות.

כל החסידים שעלו לארץ רצו שהפרנסה תהיה מהארץ ולא יזדקקו למתנות מחו"ל[6], כי מתנות מחו"ל הן בדיעבד, רק שכדי להצדיק את זה בתשובה הוא אומר שאם המתנה היא כדורון לתלמיד חכם הוא לא בגדר "מקבל" אלא "גדלהו משל אחיו" – לא בדרך שהם המשפיע ואני המקבל. ככה, כמו שהיו מפרנסים את החסידים כאן, רבי מענדלה וכל החבורה הקדושה כאן בארץ, הוא אומר שהם לא בדיוק בגדר "מקבלים" אלא כהבאת דורון לתלמיד חכם. לכן זה יותר דומה לפרנסה – הוא התפרנס מכך שנמצא בארץ.

בכל אופן, בסוף הוא כותב שגם אני עצמי רוצה לקיים זאת ברגע שיזדמן לי. את זה נשים בחכמה – מוחין שאני רוצה רק את ה', רוצה להיות עבד של ה', ולא רוצה שום דבר חוץ ממנו. בחוץ לארץ זה לא ככה – אין מנוס, אתה מקבל דרך השר.

26.     בינה: מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה מדאורייתא לדעת הרמב"ם

נקודה שניה, אותה הוא כותב קודם בסדר התשובה: ידוע שיש הרבה דעות מה דעת הרמב"ם לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל – האם זו מצות עשה מדאורייתא, מדרבנן, או משהו אחר. למדנו לפני שבועיים, שלפי אחד מגדולי האחרונים – תלמיד הגר"א, בעל פאת השלחן – מצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה דרבנן לפי הרמב"ם, לכן לא מונה אותה במנין תריג מצוות התורה. לא כן דעת בעל ה"אבני נזר", הוא סובר שלפי הרמב"ם זו מצוה דאורייתא, ובמדה מסוימת אפילו יותר חזק מהרמב"ן – זה הפלא. הרמב"ן כן מונה את מצות ישיבת ארץ ישראל, אך מה"אבני נזר" יוצא שלרמב"ם הדיוק יותר חזק. ה"אבני נזר" לא הביא את הסיפור על רבי מענדלה – הרבה דברים שהיה יכול להוסיף ולא כתב – גם כאן יש משהו שמוכיח שהוא לא כותב.

27.             הרמב"ם מונה גם מצוות שלפי המציאות לא יהיה צורך לשוב ולעשות

קודם כל, הוא מדמה את מצות ישוב ארץ ישראל למצות עשית ארון הקדש בבית המקדש. יש מחלוקת רמב"ם-רמב"ן במקדש, שהרמב"ן מונה מצות "ועשו לי מקדש" ומצוה לעשות ארון, ואילו לרמב"ם אין מצות עשית ארון. למה? בספר המצוות לרמב"ם יש מי שמגן על הרמב"ם מפני הרמב"ן – פירוש "מגלת אסתר" – וכל פעם הוא מנסה להסביר למה הרמב"ם לא מונה מצוה אחת שהרמב"ן לכאורה מוכיח שהיא מצוה שכתובה בתורה.

לגבי ארץ ישראל המגלת אסתר כותב פשוט, אפילו לא כמו פאת השלחן, שלדעת הרמב"ם אין מצוה בזמן הזה – לא מדאורייתא ולא מדרבנן. את הדעה הזו סותר ה"אבני נזר" בכל התוקף, מוכיח שזו טעות. לגבי המצוה של עשית ארון המגלת אסתר כותב שהסבה שהרמב"ם לא מונה את זה כי אין צורך אף פעם לעשות – משה רבינו עשה פעם אחת, והארון קיים לעד. בימי יאשיהו המלך הוא נגנז ולעתיד לבא הוא יתגלה, כשיבוא מלך המשיח, וזה בדיוק אותו ארון שעשה משה רבינו. היות שאין הוה-אמינא ואין צורך לעשות עוד ארון – לא צריכים למנות זאת כמצוה. כך מסביר המגלת אסתר למה הרמב"ם לא מונה עשית ארון כמצות עשה.

אומר ה"אבני נזר" שהסבר זה לא מתקבל כלל על דעתי. למה? כי יש מצוה שקשורה לארץ ישראל – מאד קשור, כפי שתיכף נסביר – "החרם תחרימם", להחרים את שבעת העממים, והרמב"ם כותב בפירוש שכבר "אבד זכרם" (סנחריב בלבל את האומות ואין יותר עמים אלה). אם אין יותר עמים אלה, למה הרמב"ם מונה כמצות עשה דאורייתא? ההסבר הוא – כפי שהרמב"ם מסביר עצמו בפירוש – שבאמת הם לא קיימים, אבל בתיאוריה, לא יצויר שיהיה אחד קיים במציאות, יש לי עכשיו מצוה להרוג אותו. אם היה אחד כזה, ברגע הזה נכנס כאן לבית הכנסת, אז חלה על כל אחד ואחד מצוה לקום ולהרוג אותו. כנ"ל לגבי עמלק. היות שחיוב זה חל עלי, לא משנה אם יש כאלה בעולם או שכבר הוכחדו (כמו איזה מין חיה שהוכחד) – לא מענין אותי. היות שלו יצוייר שהוא היה כאן, יש לי מצוה להרוג אותו – זו מצוה קיימת לעד.

אומר ה"אבני נזר", בדיוק אותו דבר לגבי הארון. זה שהארון נגנז ויתגלה לעתיד לבא – יפה מאד. אז אם לא נצטרך לעשות עוד ארון – מצוין. אבל יש מצוה בתורה לעשות ארון, ולו יצויר שהארון היה נאבד. יבוא מלך המשיח, יבנה את בית המקדש, יהיו הרבה נסים, אבל מה יקרה אם כולי האי ואולי הארון לא יצוץ מתחת האדמה – מאמינים שכן, אבל מה אם לא? בתיאוריה על כל פנים צריך לקחת בחשבון, ואז יש מצוה שאעשה ארון. לכן תירוץ המגלת אסתר אינו תירוץ – זה שלא במציאות לא תירוץ לא למנות מצוה.

28.             מצות עשית הארון נכללת במצות "ועשו לי מקדש"

אם כן, צריך הסבר חדש למה הרמב"ם לא מונה את המצוה (בבית שני היה חסר – כל הדעות שנגנז במקומו אינן הפשט הפשוט, נגנז אך לא פשוט אם ממש מתחת או רחוק במחילות, יש מי שסובר שאפילו ליד יריחו, לא נוגע לנו כרגע – וזה נוגע למה שבסוף ה"אבני נזר" אומר שהסברו לגבי ארץ ישראל יותר חזק מאשר לגבי הארון). אומר ה"אבני נזר" שהיות שתכלית כוונת מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בנין המקדש, היא שתהיה השראת שכינה בישראל, ועיקר השראת השכינה תלויה בארון שבקדש הקדשים – לכן עשית המקדש היא התכלית של "ועשו לי מקדש" ונכללת בה. לשיטתו הרמב"ם לא מונה את עשית הארון כי נכללת אצלו בעשית המקדש.

29.             מצות ישוב ארץ ישראל נכללת במצות "החרם תחרימם"

אחר כך אומר שהוא הדין לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל – זה חידוש מופלא. הוא אומר שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה אצל הרמב"ם כמו עשית הארון, רק לא מונה אותה כי נכללת במצוה אחרת – במצות "החרם תחרימם". מה התכלית של הריגת שבעת העמים שהיו? יהודי הורג לשם הרג? לא. הוא לא אומר זאת, אני רק מסביר. מצות "החרם תחרימם", "לא תחיה כל נשמה", היא רק לשם תכלית אחת שבלעדיה אין מצוה להחרים את הגוים – התכלית היא שיהיה לנו מקום פנוי לשבת, לגור בארץ בלי גוים שמשפיעים עלינו השפעה שלילית מאד, בלעדיהם ובלי העבודה הזרה שלהם. באמת, אם הם יעזבו את הע"ז הם גם יוכלו להתגייר, אך כל זמן שהם מזוהים עם הע"ז שלהם יש מצוה להחרים אותם.

30.             קיום המצוה בגירוש העממים

יש נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, שנוגע למה שהוא כותב, שיש "והורשתם" על ידי "לא תחיה כל נשמה" ו"החרם תחרימם", אך הרבה פעמים מובן – ויש אור החיים שאומר כן ואנחנו אוהבים לצטט – שאפשר לקיים על ידי גירוש. "הם שם ואנחנו כאן", כמו שאמר בעל היארצייט של היום הי"ד. יוצא מהאור החיים – שהוא לא מביא – שאפשר לקיים מצוה זו גם בהוצאתם מהארץ, ואז לא צריך להרוג אותם.

איך אני יודע? הוא כן מביא ראיה מהגרגשי, שקם ופנה מעצמו, ואין שום מצוה כעת לרדוף אחריו ולהרוג אותו. יש בעצם שני פסוקים בתורה, שניהם במשנה תורה, בחומש דברים – אחד אומר "החרם תחרים אותם", ושם כתובים כל שבעת העממים והגרגשי בכלל, ואחר כך כתוב "החרם תחרימם" וכתובים ששת העממים בלי הגרגשי. כשהרמב"ם פוסק את ההלכה, בהלכות מלכים פ"ה, הוא מביא רק את הפסוק השני, בלי הגרגשי – ברגע שהוא הלך הוא יצא מהכלל. קודם היה בכלל, אחד מהשבעה, וכשהלך הוא יצא מהכלל. מכאן מוכיח, הוכחה ברורה, שאין שום מצוה להרוג אותו אחרי שהוא יצא מכאן. אם כן, מהי המצוה? רואים שכל המצוה היא רק דבר אחד, שהוא עם העבודה הזרה שלו לא יהיה כאן בשביל להשפיע עלינו בארץ, שלא נוכל ליישם את היעוד האלקי שלנו בארץ.

31.             הוכחה לדעת ה"אבני נזר" מסדר ההלכות ברמב"ם

ננסה לומר עוד יותר בקיצור: ההוכחה לסברה שלו – שמצות ישיבת ארץ ישראל כלולה ב"החרם תחרימם", ואחרי שהוא פסק הלכה שיש מצות עשה מדאורייתא גם בזמן הזה, בכל הזמנים, "החרם תחרימם" כלולה בכך מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה – היא מסדר הרמב"ם. את הלכות מלכים פ"ה מתחיל במצות "החרם תחרימם" וממשיך במצות ישוב ארץ ישראל. לפי הכלל אצל הרמב"ם, כל הפרק קשור למצוה שהוא מתחיל בה בתחלת הפרק. ה"אבני נזר" לא כותב זאת, אבל זה משהו ברור. הרמב"ם מתחיל את הפרק ב"החרם תחרימם", ממשיך במחית עמלק, וממשיך בהלכות ישיבת ארץ ישראל – דבר שאינו מוכרח על פי הגיון. זו ראיה טובה לסברת בעל ה"אבני נזר".

זה שמצוה זו כלולה ב"החרם תחרימם" אומר לי, קודם כל, שבכל מקום שיהודים מתיישבים בארץ – יהודים לא אוהבים להרוג, אבל אם יש איזה יצר (בפרט לצעירים, למי שיש לו דם צעיר, דם רותח) – כל ישוב בארץ ישראל הוא מצות "החרם תחרימם", יש בכך מצוה להחרים את הגוי עם הע"ז שנמצאה קודם במקום. מסביר שאף על פי ש"אבד זכרם", ההשפעה קיימת, והישיבה שלי בארץ מבטלת זאת. זה משהו מוחשי היום, שישיבת ארץ ישראל היא תכלית מצות "החרם תחרימם" – ויותר חזק מכלילת עשית ארון במקדש, כי יש גם מקדש בלי ארון, אך אין שום תכלית ב"החרם תחרימם" אם אין ישוב הארץ.

32.             בינה – "מינה דינין מתערין"

כל הווארט הזה שייך למוחין דאמא. כמו שהפרנסה מהארץ היא "מוחין דאבא", תפלין דרבינו תם (ואכן מובא בכתבי האריז"ל ש"מזוני" נמשכים מחכמה, אבא), המוחין שצריכים לפנות את הארץ מהקליפות (אם הם מתעקשים להשאר צריך להחרים אותם, אבל אם רוצים לעזוב – לבריאות, העיקר שלא יהיו עם הע"ז שלהם בארץ), זה מוחין דאמא ש"מינה דינין מתערין". מאד מתאים שמוחין דאמא יהיו הרמב"ם, כי הוא מוחין דאמא.

33.             ישוב הארץ דאורייתא בזמן הזה לדעת הרמב"ם יותר בתוקף מלדעת הרמב"ן

אמרנו קודם שיש בכך משהו שאפילו יותר חזק מהרמב"ן, כי לכאורה כמו ש"החרם תחרימם" קיים בלי שום תנאים, תמיד, יוצא שגם מצות ארץ ישראל היא דאורייתא בלי שום תנאים. מה שאין כן לפי הרמב"ן, אם פוסקים שהקדושה השניה בטלה – יש מי שאומר כך – גם מצות ארץ ישראל בטלה מדאורייתא כל עוד לא נכבוש את הארץ ונקדש אותה קדושה שלישית. אם אין כיבוש, "והורשתם אותה", אז אין "וישבתם בה". אכן אצל הרמב"ן הכל מצוה אחת, הכיבוש והישיבה כאשר הכיבוש הוא לצורך הישיבה. והגם שיש לומר שברגע שיהודי עולה לארץ ומתישב בה במקום מושבו הוא מקיים והורשתם, אך אין הדבר כ"כ פשוט כמו שיוצא לשיטת הרמב"ם הנ"ל לדעת ה"אבני נזר". ה"אבני נזר" לא כותב חילוק זה, רק כותב שלמאן דאמר שקדושה שניה בטלה אין מצות ישיבת ארץ ישראל מדאורייתא בזמן הזה. ואילו לרמב"ם (על פי הסברו של ה"אבני נזר") אין בכך שום תנאי לכאורה – לא תלוי בקדושה ראשונה, שניה וכו'.

34.     דעת: פעולת השבועות

נגיע לדעת: לקראת סוף התשובה הוא מתחיל לדבר על שלש השבועות, שבעצם הן שש שבועות, כי בכל אחת כתוב "אם תעירו ואם תעוררו", "מה תעירו ומה תעוררו" – כפול. יש "שלש שבועות" שהן שש שמתפרשות בסוף מסכת כתובות מפסוקי שיר השירים. היות שיש שש שבועות זה "מפתחא דכליל שית", דעת. לפני שמתחיל את הדיון הוא מתפלל בתוך התשובה, שהיות שמדובר באגדתא, רזין דאורייתא, הוא מבקש סיוע לפרש נכון את הסוגיא. היא לא לפי נגלה (בלשונו "אין זה לימוד התורה רק לימוד הנשמה", שעל כן אין הרמב"ם מביא את ענין השבועות בהלכה, עיי"ש), אבל נוגעת לנגלה, ובלעדיה אי אפשר לזוז בהבנת מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה.

דבר ראשון הוא מסביר, שהגוף לא נשבע. בקבלת התורה גם הגוף נשבע, וגם באלה של הכניסה לארץ, אבל בשלש השבועות ברור שהגוף לא נשבע – שלמה המלך לא כנס את עם ישראל להשביע אותם בשם ה'. אז מי נשבע ב"השבעתי אתכם בנות ירושלם"? כמו בתחלת התניא, "משביעין אותו", שה' משביע את הנשמה אבל הגוף לא נשבע. זו נפק"מ מאד גדולה. אחת משש השבועות היא שה' משביע את האומות לא לשעבד את עם ישראל יותר מדאי. מי נשבע? הגוים? ה' השביע את השרים. הוא מסביר באריכות בתשובה שהשרים של אומות העולם הן היצר הרע המיוחד לכל אומה. לכל אומה יש יצר הרע מיוחד, שהוא השר שלה.

35.             מחלוקת רב יהודה ורב זירא על "בבלה יובאו ושמה יהיו"

עיקר המחלוקת בש"ס לגבי העליה לארץ ישראל בזמן הזה היא בין רב יהודה לר' זירא. רב יהודה אומר שאסור לעלות בזמן הזה (מבבל על כל פנים), על פי הפסוק "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם", ואילו ר' זירא אומר שהפסוק הזה מדבר בכלי המקדש שגלו לבבל. אם מסתכלים בירמיהו רואים בפירוש שהפסוק מדבר על הכלים ולא על בני אדם. אבל רב יהודה משום מה לא מחלק, אף שיודע שבפירוש נאמר על הכלים. הוא אומר שיש עוד פסוק, "השבעתי אתכם", ויש הרבה דיון אם עזב את הפסוק הראשון או לא.

לפי בעל ה"אבני נזר" הוא לא עוזב את הפסוק "בבלה יובאו" (ולכן תמיד מצטטים אותו בדעת רב יהודה), אלא שמשוה בין הכלים לבני אדם (לא כהסבר בעל ההפלאה בזה). ר' זירא חולק ואומר שהפסוק מדבר על הכלים ולא על בני אדם בכלל. רב יהודה אומר לר' זירא שיש את ה"השבעתי", ור' זירא אומר שה"השבעתי" הוא לא לעלות בחומה אבל כיחיד מותר ומצוה לי לעלות. סימן שרב יהודה מבין שה"השבעתי" חל גם על יחידים, לפחות ביחס לעליה מבבל (לגבי שאר הארצות יש דעות). ר' זירא אומר שה"השבעתי" היא רק על העליה בחומה (ויש גרסה כחומה), שרש"י מסביר שהיינו עליה בחזקה, כנגד אומות העולם.

36.             שבועה לנשמה – השפעה על דעת היהודים בנוגע לעליה לארץ

איך הוא מסביר זאת, ולמה שמים בדעת (חוץ מהרמז של "מפתחא דכליל שית")? כי הוא מסביר, שוב, שזו לא שבועה לגוף – לא כמו שקבלנו את התורה באלה ובשבועה – אלא שבועה לנשמה, שפועלת על דעת האדם (כך הוא כותב בפירוש). לפי דעת רב יהודה שבועה זו פעלה על דעת עם ישראל, לפחות מי שנמצא בבבל, שאין לו יותר געגועים עצמיים לעלות לארץ, וממילא הוא נעשה בדיוק כמו כלי המקדש שאין להם דעת. מה ההבדל בין כלים לבני אדם? שלכלים אין דעת, ובני אדם מוגדרים כאדם כי יש להם דעת.

יש הלכה לגבי "דעתו לחזור", כמו ביום טוב שני של גלויות, אם דעתו לחזור לפי נגלה נוהג כמקום שרוצה לחזור אליו (במקום דעתו שם הוא נמצא, כדברי הבעל שם טוב). לפי רב יהודה השבועה פעלה שלא יהיה בדעת היהודים לחזור עד "יום פקדי"[7]. כלומר, השבועה ייאשה את היהודים מלעלות לארץ עד ביאת משיח. לא שהם לא מאמינים, אבל מחכים בשקט. השבועה היתה פעולה רוחנית על הנשמות בחו"ל, או לפחות בבבל, לחכות בשקט – "המאמין לא יחיש", אין דחף לדחוק את הקץ. זה הסבר מאד עמוק ויפה של ה"אבני נזר".

ר' זירא סובר שהשבועה ייאשה, החלישה את הדעת, של תוקף – תוקף של דעת הוא אורות דתהו, השבועה החלישה את האורות דתהו – לעלות בחומה. נעשה מלחמה כל היהודים יחד, נשבור ונשרוף את הגלות בעצמנו, וכולנו נעלה לארץ ברינה. הדחף הזה, שלכאורה היה מושרש בכל נשמות עם ישראל בלי השבועה – היה דחף וגעגועים עצמיים – התבטל על ידי השבועה. אבל "לעלות בנחת", יחידים שיעלו בנחת – השבועה לא בטלה את הדעת הזו. לכן ר' זירא אומר – אני רוצה לעלות לארץ ישראל. בסוף הוא עלה, נגד רצון רבו, כפי שנסביר יותר.

אם כן, כל הסוגיא הזו – סוגיא עמוקה של פעולת השבועה בנפש והמחלוקת בין רב יהודה לר' זירא – היא ההסבר שלו שהשבועה פועלת בתוך הדעת של הנשמה על הדחף להגיע היום לארץ ישראל, משיח נאו. משהו מאד יפה.

אם כן, עשינו עד כה שלשה נושאים בתשובה הארוכה, אחד קשרנו למוחין דאבא, את השני למוחין דאמא, ואת השלישי לדעת של שרש הנשמה ("גם בלא דעת נפש לא טוב") – הדעת של הלא-מודע שלי. האם בדעת של הלא-מודע שלי, כאשר אני יושב בבבל, יש לי "דעתו לחזור" אקטיבית, והאם זו "דעתו לחזור" כצבור, כיחיד, או בכלל לא.

37.     חג"ת: קדושת הארץ, מצוות התלויות בארץ, מצות דירה

אחרי הרבה קושיות שהוא מקשה הוא מגיע לשלב מסוים בתשובה – לפני התשובות – שהוא אומר שיש שלשה ענינים שונים במצות העליה לארץ ישראל (הוא מסביר שפעולת העליה היא רק הכנה לקיום המצוה, ועל כן יכול הנביא לבטל את העליה, "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'", מבלי לבטל את עיקר מצות הישיבה בארץ מתורת משה), שתי מצוות וסברא, בלשונו. יש מצות ישיבת ארץ ישראל, "מצות דירה" בלשון הראשונים – מצוה שיהודי ידור בארץ ישראל, בלי קשר לקיום המצוות התלויות בארץ. יש מצוה להיות בארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ, כמו שכתוב על משה רבינו שהתפלל תקט"ו (ואתחנן) – כמנין יצחק-רבקה – תפלות להכנס לארץ ולקיים בה המצוות. בכל אופן, יש מצוה להיות כאן כי יש פה מצוות מיוחדות, מצוות מאד עצמיות. לא המצוה לדור בארץ ישראל אלא ענין אחר.

יש מחלוקת בין הראשונים מה עיקר הענין להיות בארץ – רק בשביל לדור כאן, או שזו הזדמנות לקיים מצוות מיוחדות, המצות התלויות בארץ. התשב"ץ אומר שהמצוה היא בגלל המצוות המיוחדות והמהרי"ט אומר שלשם דירה, לא לשם המצוות. ה"אבני נזר" אומר ששני הטעמים האלה תלויים בירושה וישוב (אך יש בהם נפקא מינה לגבי קדושת ירושלים, לגבי מצות הישיבה בארץ אין הבדל בין כל ארץ ישראל לירושלים, משא"כ לגבי המצות המיוחדות, בפרט בזמן הבית). כלומר, שאם קדושה שניה בטלה – למאן דאמר שקדושה שניה בטלה – שני הטעמים האלה הם מדרבנן. זה שהמצוות התלויות בארץ הן מדרבנן פשיטא, זה הפשט של בטול הקדושה, אך גם ישוב הארץ נעשה דרבנן לומד מ"וירשתם אותה וישבתם בה" – אם אין ירושה (הכבוש השני, שהוא חזקה, ולמאן דאמר שהוא בטל) גם הישיבה בארץ היא רק דרבנן (וכנ"ל).

אבל יש משהו שלישי – סברא. מה הסברא? המקום הזה מקודש מזמן האבות ועוד לפני כן (דברנו על זה גם לפני שבוע), וזה מתבטא בכמה דינים שיש קדושה למקום גם בלי לכבוש אותו. מזמן אברהם אבינו, ואפילו לפני כן, ארץ ישראל היא משהו מיוחד, היא נחלת ה' (ה' בחר בה מכל ארצות תבל). כמו שאמרנו קודם, גם לפני הכבוש "תמיד עיני הוי' אלהיך בה וגו'" – אין פה שר (היינו מה שה' בחר בה להיות שלו דוקא). יש סברא – הכוונה שבא ממני, אבל "סברא מדאורייתא" – ש"בא לי" (כמו "בא לי מנהיג צדיק") לגור במקום מקודש, ויש רק מקום אחד מקודש בעולם, ארץ הקדש. למה שאני אהיה בארץ העמים, שאוירה טמא וגושה טמא והכל שם טמא? אני רוצה להיות במקום טהור, "א"י טהורה ומקואותיה טהורים", בלי קשר לכיבוש בכלל. לכך הוא קורא סברא.

38.             מצוה בכל מקרה, סברא רק למי שראוי

הוא אומר שסברא זו ודאי טובה ומצדיקה עליה לארץ לכאורה – ארץ ישראל ודאי קדושה וטהורה, אבל מה אתך? האם אתה גם טהור וקדוש? האם אתה ראוי להיות בארץ ישראל? האם אתה מספיק צדיק? בא לי מנהיג צדיק – אבל מגיע לך מנהיג צדיק? האם אתה מספיק צדיק בעצמך? משיח נמצא, אבל האם הדור ראוי למשיח? הוא כותב, גם מהדברים הכי חשובים בתשובה, שאם אתה רוצה לעלות בגלל קדושת המקום – צריך לבדוק בציציות שלך, כמה אתה ראוי למקום הזה, מקום מיוחד, מקום של קדושים וטהורים. אם זו מצוה – אין חשבונות, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" ונגד מצוות ה'. משהו מאד חשוב – אם אתה עולה לארץ כי התורה אומרת שזו מצוה, גם אם אתה הרשע הכי גדול תעלה, לא משנה שום דבר. זה נגד דברים שכתובים אפילו בראשונים, אבל הוא מסביר טוב – אם זו מצוה, כמו כל מצוה בתורה, לא בוחנים כמה אתה צדיק. אבל אם זו סברא – באמת בוחנים אותך, האם אתה ראוי לזה.

39.             שלשת הענינים כנגד שלשת האבות

היות שיש שלשה ענינים נכוון אותם כנגד האבות, כנגד התפלות שהזכרנו קודם: הרמב"ם בתחלת פ"ט מהלכות מלכים כותב שכל אב התפלל את התפלה שלו. יש מקשים שבהלכות תפלה הוא פסק "תפלות כנגד תמידים תקנום", ובהלכות מלכים מדבר לכאורה על "תפלות אבות תקנום". ההסבר הכי פשוט הוא דיוק בלשון, שלא כותב שהאבות תקנו את התפלות שהם התפללו (אינו מזכיר לשון "תקן"). אברהם התפלל שחרית וכו' – הוא התפלל, בא יצחק והוסיף משהו, אך עיקר התקנה לאחר מכן היא כנגד תמידין. בנוסף לתפלות אומר שכל אחד מהאבות הוסיף מצוה (על שבע מצות בני נח) – אברהם ברית מילה, יעקב גיד הנשה ויצחק הפריש מעשר.

כל המפרשים שואלים, הרי גם אברהם אבינו הפריש מעשר למלכי-צדק. הרדב"ז ועוד אחרונים הסבירו שהמעשר של אברהם היה כסף, חפצים, ולא תוצרים של הארץ – לא "ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו'", לא חובת קרקע. מי שהפריש מעשר מהקרקע, מה שאנחנו קוראים מעשר, זה דוקא יצחק – לא אברהם. לכך הרמב"ם מתכוון.

מה יוצא מזה? "אברהם קראו 'הר', יצחק קראו 'שדה', יעקב קראו 'בית'" – למה? הזיקה לא רק להר הבית והמקדש, אלא נוגע גם לכל ארץ ישראל. שלשת הענינים של ה"אבני נזר" הם כנגד האבות – זו התוספת שלנו. מי שקורא לכל ארץ ישראל "הר" – זו לא דירה, לא ישוב, לא שדה, לא חקלאי. שדה הוא לצורך חקלאות – שדה בשביל המצוות התלויות בארץ, שהן חובת קרקע. בית הוא מצות דיור. אצל יעקב אבינו המצוה של ישיבת ארץ ישראל היא "כתפארת [מדתו של יעקב] אדם לשבת בית". לפי ה"אבני נזר" הוא תופס את ארץ ישראל כמצות בית, ישראל ביתנו. ככה יעקב אבינו תופס את הארץ, שזה הבית שלי, הבית היהודי. דוקא אצלו כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – גימטריא מופלאה, שפסוק זה עולה בדיוק ישיבת ארץ ישראל, שם מצוה זו בכל מקום בחז"ל, לא על שם המצוות אלא על שם הישיבה, הדיור. יצחק אבינו הפריש מעשר, ובעליל רואים שענינו הוא קיום המצוות המעשיות של הארץ.

מה לגבי אברהם? אם הר היינו הר הבית, ניחא, אבל כעת רוצים להבין כהשגה לגבי כל הארץ. הר הוא כמו הר הקדש, מקום מקודש, וכן כתוב שהר לשון בהירות – יש לו בהירות בארץ בכלל. למה רוצה להיות כאן? על פי פשט, ה' אמר לו "לך לך", אך כמו שנסביר תיכף – כך מסביר ה"אבני נזר" – ר' זירא לא עלה עד שה' לא התגלה לו ואמר לו שאף שהרבי שלך מתנגד אתה יכול לעלות, יש לך השראה, איתות מהשמים, שהגיע הזמן לממש את עומק הגעגועים שלך (כעין נבואה של יחיד, לעלות בנחת בתור יחיד). גילוי זה הוא הר, הר הקדש, בהירות. איך אני יודע שאני ראוי להיות בארץ – כפי שצריך בסברא – מחכה לאיתות מהשמים (כמו אליעזר).

40.     יסוד: הגילוי שאתה ראוי לשבת בארץ – ר׳ זירא והחלום

מכאן נגיע לעוד ענין שמאריך בו. מה באמת התחדש אצל ר' זירא? כל הזמן ר' זירא ציית לרב יהודה ולא זז על אף געגועיו, ויום אחד בהיר – לשון הר – הוא עולה לארץ. מה קרה? כתוב בגמרא שהוא ראה בחלום שעורים, וכתוב במסכת ברכות שמי שחולם שעורים סרו עונותיו, וכאשר סרו עונותיו סימן שהוא נקי.

הוא אומר שהיות שרב יהודה סובר שאסור לעלות, וגם ר' זירא פוסק שהקדושה בטלה – כך אומר ה"אבני נזר" ומביא ראיות – המצוה היום היא דרבנן, ובדרבנן אדם הולך כדעת רבו גם נגד סברת עצמו. זה לגבי המצוה דרבנן, אבל לגבי הסברא – תלוי אם אתה צדיק. איך אני יכול לומר על עצמי שאני צדיק מספיק בשביל ארץ ישראל? ברגע שחלם את השעורים זה היה בשבילו כמו שה' אומר לו "לך לך" – נבואה פורתא, איתות מן השמים, ה' אומר שאתה מספיק צדיק כעת לעלות (מכאן מובן בדרך רמז קבלת הבעל שם טוב שהזמן הכי מסוגל לביאת משיח וחידוש הישוב בארץ ישראל הוא בימי ספירת העמר – עמר שעורים, ודוק). כתוב ש"העם היֹשב בה נשֻא עון", סרו עונותיך (ראית שעורים בחלום) ואתה ראוי להיות "נשא עון" – מתאים לך לעלות לארץ. אז, ורק אז, הוא עלה לארץ.

הענין הזה שארץ ישראל היא חלום, ואם אתה חולם טוב את החלום הנכון זה איתות לעלות לארץ – זה ודאי כנגד ספירת היסוד, סוד יוסף הצדיק, בעל החלומות. כל הענין של חלום רבי זירא נשים ביסוד.

את הכל צריך לקרוא בפנים – כל העמקות שלו. כל מה שסביב החלום הזה מעורר הרבה בעיות, וזה הביא אותו לחילוק בין מצוה לסברא – איך אפשר לפסוק לפי חלום?! דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. אתה משנה הלכה והולך נגד רבך בגלל חלום?! לכן היה צריך להגיע לחילוק בין מצוה לסברא. אבל כל הענין של ערך של חלום – אצל כל יהודי ארץ ישראל היא חלום, ואם אתה חולם את החלום הנכון זה הצווי של "לך לך" מהשמים[8] – שייך ליסוד.

41.             שלש התפלות כנגד שלשת הענינים

אם כן, את אברהם אבינו וה"לך לך" שלו נכוון כנגד הסברא לעלות לארץ (מתאים למה שספירת החסד, "חסד לאברהם", היא לפנים משורת הדין, והרי לא נחרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דבריהם על דין תורה) – זה עוד לפני מתן תורה, מזמן אברהם. את ישיבת הארץ בשביל המצוות נכוון כנגד יצחק, שארץ ישראל בשבילו היא "שדה" כנ"ל. שישיבת הארץ היא לא לשם המצוות אלא כדי לדור בה נכוון ל"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – יש לי מצוה לשבת איפה שישב אבי (לשם מצוה, וגם סבי, על פי סברא) – בגימטריא "ישיבת ארץ ישראל" כנ"ל.

זה מתאים גם לתפלות שאמרנו קודם: השדה, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", הוא תפלת מנחה. לפי זה עושים כעת רמז, שכל תפלה היא על ארץ ישראל, המצוה הכללית של כל המצוות של התורה – מזוית אחרת. תפלת מנחה היא להתפלל שכולי האי ואולי אזכה להיות כאן ולקיים את המצוות התלויות בארץ, בחינת השדה של הארץ. תפלת ערבית היא זמן של זווג, "ביתו זו אשתו", ישיבת ארץ ישראל. מי מטתו שלמה? בשביל מי ארץ ישראל מסמלת את המקום של משפחה מבורכת בילדים? כל בני יעקב חוץ מבנימין נולדו בחו"ל, אך תמיד פניו היו לארץ – אפשר לומר שהבנים נולדו בזכות א"י, הגם שנולדו בחו"ל. בעל המשפחה הגדולה מתייחס לארץ כ"בית", המצוה לדור בארץ לשם דיור.

זה שארץ ישראל קדושה ו"בא לי לעלות לארץ", כמו ש"בא לי מנהיג צדיק" – ולא סתם בא לי, אלא געגועים כל כך חזקים, אהבה שאינה תלויה בדבר (אברהם הוא אהבה), שפירושה שאיני יכול להתקיים בלי הדבר (הלעומת זה בקדושה – ומרובה מדה טובה – של "ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר", ראה לקמן בענין התשובה שהיא בבחינת "עזה כמות אהבה" ומבואר במ"א שעיקר ביטוי התשובה של הכלל בתנ"ך הוא ענין שיבת ציון).

42.             "כן בקדש חזיתיך" – יציאה מהארץ כדי להרגיש את הגעגועים אליה

אחת הראיות שגם בזמן הזה יש מצות ישיבת ארץ ישראל היא מהספרי, שמסופרים שם שני ספורים על חכמים שיצאו מארץ ישראל והתחרטו, אחד על חכמים שיצאו מארץ ישראל ללמוד תורה בחו"ל – מותר לצאת – וכאשר רק יצאו נזכרו בקדושת ארץ ישראל, זלגו עיניהם דמעות ואמרו "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה" וחזרו לארץ.

כמו יצחק, שאפילו שמותר לצאת מהארץ כדי לשאת אשה – לו אסור. כך אותם חכמים, יצאו לדבר שמותר לצאת עבורו מהארץ אך זלגו עיניהם דמעות, אמרו ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה (כך אמרו פעמיים, בשני הספורים) ומיד חזרו לארץ. זו אחת הראיות נגד המגלת אסתר שלא יתכן לומר שמצות ישוב א"י לא נוהגת בזמן הזה, כי הסיפורים האלו היו אחרי החורבן. מדובר כאן במי שבוערת בלבו אהבת ארץ ישראל בבחינת "כי עזה כמות אהבה... רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (אהבה זו היא באמת למעלה מטעם ודעת, "איה מקום כבודו", כתר עליון, וכידוע שארץ ישראל עולה אור הכתר ואהבת ארץ ישראל עולה כתר כתר, כנגד פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, תענוג ורצון).

קודם כל, יש שאלת תם שלא ראיתי ששואלים – לא ה"אבני נזר" ולא מישהו אחר – בשביל מה היו צריכים לצאת בשביל הדמעות וכו'. לא הרגישו את קדושת הארץ קודם? לכאורה ההסבר הוא, על דרך פירוש הבעל שם טוב ל"כן בקדש חזיתיך" – הלואי שכאשר אחזור לציון יהיו לי הגעגועים כמו "בארץ ציה ועיף בלי מים". לפעמים כדי לשחזר את הגעגועים צריך לצאת. בארץ לא הרגישו כמה קשורים בעצם לארץ הקדש, אך כאשר יצאו מהארץ לשניה בערה אצלם האהבה והוכיחה שהיא "אהבה שאינה תלויה בדבר" – אהבה לדבר שאיני יכול להתקיים בלעדיו, כמוסבר בחסידות.

43.             הראוי לשבת בארץ – בעל הגעגועים העצמיים אליה

מה הסימן שאתה ראוי לארץ ישראל? איך אני יודע שאני צדיק, חוץ מלחלום שעורים – לא כל אחד חולם שעורים – האם יש עוד משהו כדי לדעת? כנראה הסיפור הזה. אם אני מוצא את עצמי במצב שהרצון שלי בארץ – ארץ לשון רצון – כל כך חזק, הגעגועים כל כך חזקים, אני ראוי.

חושבים שצדיק זה כמה מצוות אתה עושה, אבל להיות ראוי לארץ ישראל זה צדיק במובן של כמה אתה רוצה בכך – אין דבר העומד בפני הרצון. אם אתה רוצה את ישוב הארץ בכל עומק נשמתך, כמו השיחה של הרבי על שמעון ולוי שיעקב רצה להוכיח אותם על שכם אך הבין שאין מה לדבר איתם כי זה בא מעצם נשמתם – אני יכול להסביר לפי תורה, "אמת ליעקב", אך הם פעלו מה"אמת לאמיתה" שבעומק הנשמה ואפשר רק להצדיע להם – כך כאן, להיות ראוי לארץ ישראל זה געגועים עצמיים לארץ ישראל. החכמים הוכיחו זאת לעצמם רק כאשר יצאו, שאז זלגו עיניהם דמעות וכו' וחזרו לארץ בלי ללמוד תורה – ישיבת הארץ גדולה גם מלימוד תורה (כמעלת הכתר על החכמה) – זה ראוי לשבת בארץ.

44.             השבועה הופכת את המצוה מחובה לרשות גם עבור הפרט

עשינו עד כאן חב"ד, שלשה ענינים שלו כנגד האבות וממילא כנגד חג"ת, והחלום של ר' זירא כנגד היסוד. חסרים לנו נו"ה ומלכות. תיכף נשלים את המלכות, אך נחזור רגע לדעת: דבר אחד ששמחתי בו כשקראתי את ה"אבני נזר", שראיתי שהוא כותב – ברוך שכוונו – מה שאמרנו לפני שבועיים, כותב יותר טוב, שבגלל השבועה לא יתכן שמצוה זו היא חובה (כך הסברנו לדעת הרמב"ם), אלא רק בגדר מצוה ורשות. לא בגלל שהמצוה היא דרבנן, גם אם דאורייתא אינה בגדר חובה. כי אם המצוה היתה חובה – היתה חלה על כולם כחובה לעלות לארץ, וממילא זו היתה עליה בחומה.

אי אפשר לומר שיש חובה רק על היחיד ולא על כל הצבור כאחד, כי אם כל אחד מחויב זה מחייב את כולם. איני יכול לומר שאני אעלה היום ואתה מחר – אם זו חובה כולנו חייבים לעלות היום, וממילא זו עליה בחומה. ברגע שיש שבועה לא לעלות בחומה לא יתכן שהמצוה תהיה חובה על אף אחד. אם היתה חובה היה מחייב כולם היום – וממילא היה עובר על השבועה. עדיין יכולה להיות מצוה על היחיד לעלות בנחת, בגדר מותר. ברגע שמותר – מתחיל לשחק הגורם האם אתה ראוי. אם זו חובה – בכלל לא משחקת השאלה אם אתה ראוי.

45.             התרת השבועה ברשות האומות

בסוף התשובה הוא מגיע לפסק הלכה ואומר שגם אני רוצה לרכוש קרקע בארץ ולהתחיל להתפרנס ממנה, ואז זו מצוה גמורה, ואפילו מי שיושב בחו"ל ומתפרנס מהארץ נחשב לו חלקית כקיום מצות ישיבת ארץ ישראל. הוא כותב דבר, שגם כתב כמה פעמים בתשובה, אך בסוף מסכם חזק, שברגע שיש רשות מממשלת הגוים שהיחיד או גם הצבור יכולים לעלות לארץ – המצוה חוזרת להיות חובה. מאותו רגע שיש רשות לעלות השבועה מתבטלת. למה זה נוגע? להצהרת בלפור – כחמישים שנה אחרי שכתב תשובה זו. זה דבר פשוט, מתקבל על הדעת, שאם יש רשות לעלות לארץ כל הבעיה של השבועה יורדת מן הפרק ומתבטלת.

הוא אומר שאם יש רשות ליחידים לעלות – זו כבר חובה על כל יחיד שקבל רשות. מה שאמרנו קודם, שכל זמן שיש שבועה, לא יכולה להיות חובה על אף אחד. אבל ברגע שאדם אחד קבל רשות מהממשלה הגוית לעלות – נעשית חובה עבורו. לו יצויר שיש רשות לכולם, הוא אומר שכמדומני שזו פקודה – על כך נאמר "עד יום פקדי". ברגע שיש רשות לכל היהודים לעלות לארץ, אין מניעה, השבועה מתבטלת טוטאלית וזו פקודה – ה' פקד את עמו – והכל תלוי אך ורק ביהודים, שיתפסו את ההזדמנות. אם באמת לא תופסים את ההזדמנות זו בעיה גדולה מאד – תיכף נסביר יותר.

46.             "תפלת ערבית רשות" וג"פ רשות בברכת כהנים

בכל אופן, מצות ישיבת ארץ ישראל היא כנגד התפארת – "תפארת אדם לשבת בית" – כנגד יעקב, כנגד תפלת ערבית. "תפלת ערבית רשות", ועל מה צריך להתפלל בערבית? שיתנו לי רשות. ברגע שנותנים לי רשות, העליה לארץ הופכת לחובה, כמו שתפלת ערבית הפכה לחובה. בשביל להסביר יותר צריך להכנס למאמר של ע"ב, בכל אופן "תפלת ערבית רשות" – צריך לבקש רשות. כתוב "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה", כנגד י-ה-ו-ה – "הרשות" באמא. צריך לבקש רשות, וכשקבלת רשות העליה נהפכת חובה.

הוא לא כותב, אבל אם אתה נמצא ברוסיה היום ורוצה לעלות – ממי צריך רשות, ממשלת רוסיה או ממשלת אנגליה ששולטת בארץ, שלא תחזיר את האניה כפי שקרו דברים? לכאורה צריך רשות משתיהן. אולי צריך לעבור דרך עוד ארצות, שאולי לא תכנסנה אותך (כמסופר בתורה על אדום – "ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך"), אז בעצם צריך שלש רשויות – מהארץ שאתה נמצא בה, רוסיה, מטורקיה אם צריך לעבור דרכה, ומהאנגלים אם שולטים כאן.

יש כוונה בקבלה שברכת כהנים בגימטריא ג"פ רשות, הערך הממוצע של כל ברכה-פסוק ב"בברכה המשולשת בתורה". כנראה שיש סגולה בברכת כהנים לתת רשות בשלשה כיוונים – רשות מרוסיה לצאת ב"יברכך", רשות מטורקיה לעבור ב"יאר" ורשות מאנגליה להכנס ב"ישא" – ואז הופך להיות חובה, ליחיד או לכלל. צריך להכנס לראש של לפני מאה וחמשים שנה, כשנכתבה התשובה. זו התשובה הכי חשובה שאני מכיר בנושא של ישיבת ארץ ישראל.

47.     מלכות: חזוק הקרקע ע"י קיום מצוות התלויות בארץ

הוא כותב בסוף, שכמו שכשיהודי מקיים מצוות הקשר בין הגוף והנשמה מתחזק, והגוף היהודי כל הזמן מתחזק ומתקדש, כך כאשר היהודים מקיימים את המצוות שבארץ – כמה שיותר יהודים מקיימים את המצוות. הוא מדגיש שחייבים לבוא לארץ בקבוצה, יראים ושלמים, ש"איש את אחיו יעזורו". אף שהרמב"ם פוסק "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ולא בחוצה לארץ בעיר שרובה ישראל", זה לגבי הרוב, אבל לגור לגמרי לבד זו בעיה – צריך כמה חברים יראים ושלמים.

הוא אומר שכאשר באים לארץ ומקיימים את המצוות התלויות בארץ מתחזק גוף הקרקע של ארץ ישראל. כמו שגוף יהודי מתחזק על ידי מצוות, כך גוף ארץ ישראל מתחזק על ידי קיום המצוות – לכן נקראות מצוות התלויות בארץ על שם הקרקע, "חובת קרקע" – והדבר מתבטא קודם כל בנתינת פריה בשפע נסי (כפי שחז"ל מתארים את שפע היבול הנסי לעתיד לבוא), וכנראה שכל מה שקשור בארץ מתחזק. יש בארץ כח לשמור על יושביה, לפעול נסים ונפלאות שה' מחולל כאן כפי שאומר הרבי – הכל מתחזק בזכות קיום המצוות בארץ. זה בא מצד יצחק, "גור בארץ" לשם המצוות, כפי שאמרנו קודם.

מה הן מצוות הארץ? כולן מתנות, מנחות, מתנות כהונה וכו'. תרומות ומעשרות הן מתנות. הכל קשור למה שדברנו קודם על מנחה, לשון מתנה. זה שהארץ היא בית – זה מנוחה ועוד יותר, ענג – אבל הארץ לשם קיום מצוות היינו לשם מתנות. התחזקות עצם הארץ מקיום המצוות – דבר המתבטא בפועל ממש, בנסים גלויים – היא השפעה מגבורה למלכות[9]. זה החק של הארץ – חובת קרקע, וקרקע היא מלכות.

48.     הוד: נענשים ב"עידנא דריתחא" על בטול מצות ישיבת א"י

נשארו לנו הנצח וההוד בפרצוף של תשובת ה"אבני נזר". מה לפני הרשות? לפני שמקבלים רשות לא חובה לעלות לארץ, אלא רק מותר. אם לא עלית לארץ אין לך עברה. אמנם אין לך שכר של מצוה, אבל גם אין לך עונש של עברה. למה זה דומה? מצות ציצית, כך הוא כותב, שרק על מי שלובש בגד של ארבע כנפות מוטלת חובת ציצית, אך אם לא רוצה ללבוש כזה בגד אינו מחויב. הוא מביא את הרא"ש, שכותב שאף על פי שאין חובה ללבוש ציצית, ב"עידנא דריתחא" האדם נענש על כך שלא דאג שיהיה לו בגד של ארבע כנפות כדי לקיים את מצות ציצית.

זה אולי הדבר הכי חזק שהוא אומר לגבי ארץ ישראל, הלכה למעשה: שבזמן הזה, שעוד לא קבלנו רשות, ואין חובה לעלות לארץ אלא רק בגדר מותר – אם היה מותר לך לעלות ולא עלית מי יודע מה יכול לקרות ב"עידנא דריתחא". זה שלא עלית יכול להצטרף לעוד כמה דברים, או אפילו להיות בפני עצמו סיבה למשהו לא טוב, ב"עידנא דריתחא". כמו שאמרנו קודם, זה 40-50 שנה לפני הצהרת בלפור, ו-70 שנה לפני השואה. זה הפסק הכי רציני בענין ישיבת ארץ ישראל.

אחרי השואה היו כל מיני סברות, מן הקצה אל הקצה. הרבי כמובן לא רצה להאשים אף אחד ולהעלות על דל שפתינו שום האשמה. כדי לאזן את השיעור של הערב, בע"ה נלמד גם את ה"ויואל משה", בלי נדר. אבל כאן יוצא מאד-מאד חזק שאפילו שזה בגדר מותר, ב"עידנא דריתחא" זה יכול לפגוע. יש פה שני דברים לא כל כך סימפטיים – ראשית הדבר הזה, בו מסתמך על הרא"ש.

49.     נצח: המעבר על השבועות מנתק את הנשמה מהגוף

עוד דבר, שמסביר את "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה", שחז"ל אומרים שאם עוברים על השבועה אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאילות השדה. רק הווארט, הוא שואל למה אם רק הנשמה נשבעה מגיע עונש כה חמור? דוקא בגלל שהגוף לא נשבע, ואינו מציית לנשמה – כאשר עוברים ועולים בחומה – נגרם ניתוק בין הנשמה לגוף, והניתוק גורם לסילוק השגחה (הוא מסביר זאת קצת באותיות של חסידות).

זה נושא עצום, שאין כאן המקום לדון בו, כי לכאורה נכנס לנושא של השגחה פרטית לעומת השגחה כללית. אך הוא אומר שאם עוברים על השבועה הדבר גורם לסילוק השגחה, ועל כך חז"ל אומרים "הריני מתיר את בשרכם כצבאות", שאין עליהם השגחה פרטית (כעל בני אדם) לפי הפשט ברמב"ם. אם כן, מי שעובר על השבועה ועושה נגדה – עולה בחומה (יש עוד שבועות, אך זו העיקרית) – ח"ו מביא את ה"בצבאות".

בספרי הקבלה כתוב ש"צבאות" הוא שם קדוש של נו"ה – לא סתם צבי, אלא שם קדוש. נשים פרט זה בנצח – זה פגם בנצח, שבא מנצחנות. לעם ישראל בא כל כך חזק שהוא לא מתחשב בשבועה ורוצה לנצח את ה', כמו בר-כוכבא, בר כוזיבא, שאומר לה' סור ממני, "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", והתוצאה היא "בצבאות או באילות השדה" כפי שמסביר.

את הווארט הזה נשים בנצח – פגם הנצח. את הווארט המקביל, שמותר לך ואתה לא מנצל את ההיתר – לא בא לך ללבוש ציצית, אז אינך חייב – נענשים ב"עידנא דריתחא". ציצית שומרת – כמו תפלין ומזוזה, יש כמה סיפורים בגמרא – ומי שמזלזל בה מסלק את שמירת ה' בכיוון הפוך. אותו דבר כאן, מי שלא עולה לארץ – מותר, אינך חייב – ב"עידנא דריתחא", בזמן של "הודי נהפך עלי למשחית" (לכן בהוד), יכול לצאת מכך דבר מאד בלתי רצוי.

50.             סיכום הפרצוף

עד כאן בקיצור פרצוף של ה"אבני נזר". שוב, אני מאד ממליץ, במיוחד בישיבות, שילמדו תשובה זו וינסו להבין עוד יותר לעומק את המבנה שעשינו. ולסיכום:

חכמה

פרנסה מארץ ישראל "בלתי להוי' לבדו"

בינה

ישוב הארץ כלול ב"החרם תחרימם"

דעת

שלש-שהן-שש השבועות פועלות על דעת ישראל

חסד

ישוב הארץ מסברא – מצד קדושתה

גבורה

ישוב הארץ – לשם קיום המצוות התלויות בה

 

תפארת

ישוב הארץ – מצות דירה

 

נצח

העונש על העליה בחומה – הפרדת הנשמה מהגוף

הוד

עונש ב"עידנא דריתחא" אל העדר ישוב הארץ

יסוד

ישוב הארץ לראויים לכך – בעלי הגעגועים העצמיים לארץ

 

מלכות

חיזוק הקרקע על ידי קיום המצוות התלויות בארץ

עברנו על כל הספירות, והעיקר הוא הראש של החכמה-בינה-דעת. נעשה עוד הפסקה של ניגונים.

51.             ג. ד"ה שובה ישראל תער"ג: שלש תשובות

52.             תשובות הנר"נ

המאמר של השבוע הוא "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל הוי' אמרו אליו כל תשא עון וגו'". יש פה שלש תשובות, תשובת הנפש, תשובת הרוח ותשובת הנשמה. עיקר הנושא והעבודה שבמאמר זה – מאמר מאד חשוב של 'עבודה' – הוא בפרק השלישי שלו, בו הוא מסביר את שלש רמות התשובה לה', מצד הנפש, מצד הרוח ומצד הנשמה. כל תשובה נפעלת על ידי המקיף, הכתר, של אותו עולם. נפש היא עולם העשיה, רוח עולם היצירה ונשמה היא עולם הבריאה – ובכל מקום יש מקיף, שהוא המעורר ונותן את הכח של התשובה. שמות המקיפים, לפי לשון תפלת "יוצר", הם "צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו" – צור המקיף דבריאה, מגן המקיף דיצירה ומשגב המקיף דעשיה.

53.             תשובה על חטא, על העדר התעוררות ועל העדר השגה

רק נקשר לווארט שאמרנו קודם. במלה אחת, הוא אומר שתשובת הנפש היא בפועל ממש, בעיקר בסור מרע אך גם בעשה טוב. הפסוק הוא "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבֹתיו וישֹב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" – תיכף נעמיק יותר. מובן שאדם שהוא לא בסדר, שעובר עבירות, צריך לעשות תשובה, החידוש הוא בתשובות של הרוח והנשמה. התשובה של הרוח היא על העדר התעוררות אהבה ויראה, ובמלה אחת – העדר התעוררות. צריך להתעורר לעבוד את ה', באהבה ויראה – כמו ששרנו קודם "תתעורר תתעורר" – והעדר התעוררות הוא בעיה של הרוח. מי שחש העדר התעוררות צריך לעשות תשובה – זו תשובה של עולם היצירה.

על התשובה של עולם העשיה הוא לא אומר שמדובר בנשמות מיוחדות, פשוט ששייך לכל אחד – "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" גם בפועל ממש, וכל אחד יכול למצוא על מה לעשות תשובה. המדרגות העליונות גם שייכות לכל אחד, אך הוא אומר שנוגע במיוחד למי ששייך למדרגה זו בפרט. מי ששייך להתעוררות אהבה ויראה והיא נעדרת אצלו צריך לשוב על כך, ובמובן מסוים יותר מאשר לשוב על העבירות שלו – דבר חזק מאד. איש רוח שלא מתעורר מדי יום ביומו לעבוד את ה' באהבה ויראה הוא על דרך פרי ממקום יותר גבוה באילן שנופל יותר רחוק, וצריך לעשות על כך תשובה יותר ממה שמי שעבר בפועל צריך לקיים "יעזב רשע דרכו וגו'".

אחר כך אומר שיש דבר יותר גבוה – העדר השגה באלקות והתבוננות. בשביל לתת מלה אחת, בשביל התמצות, נאמר רק השגה – העדר השגה. יהודי צריך להשיג אלקות, להתבונן, וההעדר הוא העדר השגה. שתי התשובות העליונות, של הרוח והנשמה, הן על העדר – העדר התעוררות או העדר השגה.

54.             החומרה בהעדר המדרגות העליונות

לא נוכל להאריך, אך יש הרבה דרכים איך מקבילים את העולמות התחתונים בי"ע לאבות – לתיקוני האבות. בסוף הפרק השני של המאמר, הוא מסביר בקיצור את העבודות האלה מצד עצמן – לא את התשובות על העדר העבודה. הוא הסביר מהי עבודת הנפש, הרוח והנשמה – עבודת הנפש היא עשיה, עבודת הרוח היא אהוי"ר ועבודת הנשמה היא השגה אלקית. הסביר רק בדרך מעבר, כדי להגיע ל"צור משגבנו וגו'" – הכח המקיף לעשות תשובה בכל עולם, אם אינך עובד כפי שהיית צריך. אם אתה שייך להשגה אלקית והיא נעדרת ממך, אינך מתבונן ומשיג וההשגה לא מאירה בך, במובן מסוים עוד יותר חמור מהעדר התעוררות למי ששייך לזה. שתי המצוות של הרוח הן אהבה ויראה – כל אחת מצות עשה.

כשעולה לנשמה מזכיר את המצוה של ידיעת מציאות סדר ההשתלשלות – לא מצוה ברמב"ם, אך יש מונים אותה ואדמו"ר הזקן פוסק בקונטרס אחרון בתניא (שנקרא בחת"ת עוד מעט) שיש מצוה לדעת את מציאות סדר השתלשלות. זו לא מצוה לקרוא בספר ולדעת מה כתוב, אלא להרגיש באמת את כל סדר השתשלשלות – מצוה רמה ונשגבה שמביאה ללב שלם. מי שאין לו השגה זו מאד חסר, ואם הוא שייך לכך – כפי שכותב דוקא במדרגות העליונות – ההעדר חמור יותר מהעדר התעוררות כנ"ל ובמדה מסוימת חמור מעבירות בפועל. כמו שכתוב ב"היום יום", שמי שנועד להיות מלטש יהלומים ועוסק באפית לחם – שיותר נצרכת לעולם – חוטא ליעודו בחיים, והדבר חמור מאד. מי ששייך ליהלומים ולא עוסק בכך הוא חוטא רציני מאד – אין לקב"ה הרבה כאלה, ואם אתה אחד מהם אחריותך כפולה ומכופלת. התשובה יותר עמוקה – אני שייך לזה ואיני מממש זאת.

שוב, בסוף הפרק הקודם מסביר את העבודות, והעיקר הוא הפרק השלישי שמסביר את התשובות, שבאות מהמקיף של כל עולם.

55.             שחרית – התעוררות

נדבר על התפלות: תפלת שחרית היא תפלה של התעוררות. אדם קם בבקר, "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" – ברור שתחלת היום היא להתעורר (בחינת "אעירה שחר" בנפש האדם פנימה, להעיר את ה"שחר" שבו, "שחר" לשון דרישה וגעגועים). עיקר תפלת שחרית, כפי שלמדנו באריכות בקונטרס העבודה של הרבי רש"ב, הוא לבוא לידי אהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", מדת אברהם. כשהוא מדבר על התעוררות אהבה ויראה הוא אומר שהתעוררות אמתית היא על פי התבוננות (שאינה ההשגה של עולם הבריאה, השגה לשם השגה, אלא התבוננות לעורר את המדות).

מה ההבדל בין אהוי"ר לפי התבוננות לאלה שאינם לפי התבוננות? הוא אומר שמי שמתבונן ומעורר בכך אהבת ה' חוקק ציור אדם בתוך הבהמה שלו. הנפש הבהמית היא בהמה, וכאשר מעוררים אהבה ויראה על ידי התבוננות חוקקים בה ציור אדם. זה עיקר הווארט, שגם בבהמה שלך יהיה ציור של אדם. אם אינך עושה זאת אתה חוטא במדרגה זו וצריך לעשות תשובה. כל תשובה היא מתוך התמרמרות ו"צעק לבם אל אדנ-י", כמו שאמר גם בפרק הקודם. אמרנו שבתפלת שחרית צריך להתעורר. בדרך כלל בחסידות קושרים את ההתבוננות דוקא לתפלת שחרית, ואפשר לחשוב שהיא לשם עצם ההשגה.

יש לנו מאמר לפי דברי רבי הלל[10], שמסביר שלשיטת אדמו"ר האמצעי ההתבוננות היא לעבור את כל סדר ההשתשלות – כמו המצוה לדעת את סדר ההשתלשלות – אך מהצמח צדק והלאה ההתבוננות היא פשוט כדי להתפלל יותר טוב. רק לקחת מאמר חסידות כל שהוא, לא לעבור את כל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי, ולהתבונן בו כדי שיסייע להכניס חיות, התעוררות, בפירוש המלות של התפלה, לומר בהתעוררות ולא סתם "מצות אנשים מלומדה".

לכן יש לומר – קצת חידוש, אבל מתקשר מאד יפה למה שלמדנו קודם – שההתבוננות של תפלת שחרית היא לצורך התעוררות. פשוט שמה שחסר לי כשאני ישן הוא התעוררות, צריך "וישכם אברהם בבקר", רק שבשביל ההתעוררות צריך התבוננות. אם כן, תפלת שחרית היא תשובת הרוח, והיא תפלת עולם היצירה, "יוצר אור" בבקר בבקר, שבו "יומם יצוה הוי' חסדו", "חסד לאברהם" (והכח לתשובה זו בא מהמקיף דעולם היצירה, "מגן ישענו", סוד "מגן אברהם").

56.             מנחה – תיקון הפגם במעשה

תפלת מנחה היא כאשר אתה באמצע העבודה, צריך להפסיק – הגיע זמן מנחה. הגדולה של תפלת מנחה היא כמו שדובר קודם, לרדת להכי תחתון – לדינים, מצב של גבורות, של יצחק – ולהמתיק אותם (בשתי ההמתקות של "גל עיני ואביטה" שלמדנו). לכן נסביר שתפלת מנחה היא בעצם התיקון של "יעזב רשע דרכו" באמצע היום (שבו האדם נמצא בדרך, ופתאום תופס שאין זו דרך הישרה אשר יבור לו האדם, ושעליו לעזוב דרך זו).

57.             תפלת ערבית – השגה

מהי תפלת ערבית? אתה בא הביתה – ענין של בית, זה זמן של זווג. כתוב ששתי התפלות הראשונות, שחרית ומנחה, הן החבוק. עצם הזווג – עצם הדעת – הרשות שהופכת להיות חובה ברגע שמקבלים את הרשות, היא תפלת ערבית, תפלת יעקב אבינו (כאשר התשובה שבתפלה זו באה מהמקיף דעולם הבריאה, "צור משגבנו", סוד "צור ישראל" – הצור של ישראל סבא, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו [ונעשו צור] וישכב במקום ההוא" ש"מטתו שלמה". והוא סוד "אין צור-צייר כאלהינו", "שצר צורה בתוך צורה", "צור עולמים", בזווג דערבית).

"רשות" גם אומר שלא שוה לכל נפש. בין שלשת העולמות, מה יכול להיות רשות? קיום השו"ע, עולם העשיה, לא יכול להיות רשות. שתהיה איזו התעוררות אהוי"ר בלב, "וחי בהם" (ולא שימות בהם, בקיום המצות ועבודת התפלה) – גם לא רשות. מה שיכול להיות רשות – אולי, בדיעבד – זו רק ההשגה (לשמה) של עולם הבריאה. על כך אמרנו קודם, בהקבלת המשנה של ר"ע "הכל צפוי וכו'" "הרשות נתונה" היא כנגד ה עילאה, עולם הבריאה, שבו נאמר "בורא חשך", היינו תפלת ערבית. התשובה של תפלת ערבית היא תשובה על העדר ההשגה.

בשביל מה נברא הלילה? בשביל ללמוד או בשביל לישון. כנראה אחד מהשנים – או שאתה ישן או שאתה מתעמק בלימוד (תורה לשמה), או שאתה משיג או שאתה ישן. כך אפשר לומר שעיקר ההתבוננות של תפלת ערבית הוא עשית תשובה על העדר השגה, תפלת שחרית היא תשובה על העדר ההתעוררות ומנחה תשובה על "המעשה הוא העיקר".

58.             התעוררות השגה – שחרית ערבית

נעשה איזו גימטריא מאד מכוונת ויפה: התעוררות השגה = 1600, מספר מושלם 40 ברבוע, וראה זה פלא, שחרית ערבית עולה בדיוק אותו מספר! כלומר, שחרית וערבית הן התעוררות והשגה – צריך לכוון מה התעוררות ומה השגה, והכרענו ששחרית היא התעוררות וערבית היא השגה. תפלת ערבית היא בשביל להשיג (לדעת – "והאדם ידע וגו'"). יש בכך הרבה חידוש, אך יוצא מאד יפה.

יוצא לפי זה שמצות הדיור, ישיבת ארץ ישראל עליה דברנו קודם, היא תפלת ערבית – כפי שהסברנו קודם (רשות שהופכת חובה, סוד התפארת שבין חסד לגבורה). ההתעוררות לבוא לארץ היא שחרית. זו הסברא שדברנו עליה קודם, ההתעוררות של אברהם אבינו ושל כל יהודי שיש לו דחף וגעגועים לארץ. רק צריך לדעת אם זו אמת, אם אתה ראוי לכך, וכפי שהסברנו שעיקר ה"ראוי" הוא לא כמה אתה צדיק אלא כמה אתה רוצה, כמה ארץ ישראל היא בנפשך, כמה יש לך אהבה שאינה תלויה בדבר.

59.             זכות הישיבה לארץ לטפל לצדיק

לא אמרנו קודם דבר שה"אבני נזר" כותב, שיעקב פחד מעשו כששב לארץ כי יש לו שתי זכויות – זכות של כבוד אב וזכות של ישיבת ארץ ישראל. הוא שואל – רשע מרושע, איזו זכות יש לו בישיבת ארץ ישראל? הרי זה לפני כיבוש, ואז ארץ ישראל היא רק למי שראוי, ואיזה זכות יש לעשו בארץ ישראל? הוא מחדש חידוש, נושא גדול בפני עצמו – שהוא פרט שבו אולי איני מסכים איתו מאה אחוז (שהרי הסברנו שהזכות לארץ ישראל תלויה באהבת הארץ, ומי יאמר שלעשו הרשע לא היתה אהבת הארץ, הרי גם קין אהב את האדמה כו') – שהזכות שיש לעשו בארץ ישראל היא בגלל שהוא טפל לצדיק, קשור לכך שהוא מכבד את אביו. הוא אומר שאם הרבי שלך יעלה לארץ, ואתה רשע אבל מקבל את מרות הרבי ועולה אחריו אז הארץ תסבול אותך – הארץ מקיאה את מי שאינו ראוי (אם עולה מטעם סברא, עוד סבה למה רב יהודה אסר לעלות מבבל, כי סבר שמראש זה מקרה אבוד, חבל על הזמן, הארץ תקיא אתכם), אך עשו היה טפל לצדיק.

הוא מקשר להלכה פשוטה, המקור לכל הסוגיא הזו, שהאיש יכול לחייב את אשתו לעלות לארץ. את חושבת שאת לא ראויה, אך לא משנה – את טפלה אלי, קדימה. בירושלמי היא לא יכולה לחייב אותו. בבבלי שניהם יכולים לחייב זה את זה, אבל בירושלמי רק האיש יכול לחייב את האשה. הוא אומר שהירושלמי לפי הסברא שתלוי בראוי, ואם תלוי בראוי האשה הטפלה לבעלה גם יכולה לעלות, אך האיש לא טפל לאשתו. אם זו מצוה – כל אחד יכול לחייב את שני. זה עוד ענין שלם.

60.             דעת ה"אבני נזר" לכשעצמו – ישיבה בארץ רק לראויים

רק הווארט הזה, שהזכות שיש לעשו בישיבת ארץ ישראל היא בגלל שטפל לצדיק – חוץ מזה שאחרי שה"אבני נזר" כתב תשובה זו, היה עוד רבי שהתשובה הקפיצה אותו, אך לא היה כלל ת"ח בשעור קומה שלו, הוא כתב נגד כל התשובה ורוב הערותיו אינן כל כך לענין. קודם ה"אבני נזר" ענה לו, אך אז כתב שוב והוא נתן לבנו שמואל – ה"שם משמואל" – לענות לו (אפשר לקרוא זאת בהמשך התשובה הנ"ל). תוך כדי מה שעונה לו הוא גם מצטט את התניא, ואומר שהבעיה שלך שאינך בקי בתניא – שם הכל כתוב בפירוש, תלמד את הספר. היו מאד קשורים לאדמו"ר הזקן ולתניא – גם ה"אבני נזר" וגם בנו ה"שם משמואל".

אותו אחד שמבקר אמר גם שיש חז"ל שעשו חכה לכך שיצחק ימות, וכך נקרא טפל לצדיק?! ה"שם משמואל" מתרץ שקודם כל יעקב לא ידע מה עשו חשב, וחוץ מזה לא משנה מה חושב – טפל בפועל. יש לו קצת בעיה לענות לו בזה. בלי כל הדיון, איני בטוח שהסבה שחז"ל אומרים שיש לעשו זכות ישוב ארץ ישראל היא בגלל שהיה טפל לצדיק (וכנ"ל), אך ה"אבני נזר" אומר כך בבירור. עד כדי כך שאומר שאם רק היה תלוי בי, בלי לקרוא ראשונים, הייתי אומר שכל המצוה היא רק אם אתה ראוי (או טפל לצדיק). אך היות שלמדתי, ב"ה, אני רואה שאף אחד מהראשונים לא סובר כך – יש פה מצוות. יש גם ענין של ראוי, אך צריך להבין נכון, ומכך מגיע לחילוק בין המצוות לסברא כנ"ל.

כותב בסגנון מאד מיוחד, "וכשאני לעצמי היה נראה לי כי אין מצות ישיבת ארץ ישראל רק באיש צדיק שאם היו כל ישראל כמותו היו נגאלים", אך מה אעשה ואף אחד לא פוסק כך – ואת ההלכה פוסק בהתאם למה שכולם כותבים. היות שאצלו מאד חזק הענין של להיות ראוי – דבר שגם הרבי חוזר עליו בהרבה מכתבים, שזה פלטין של מלך ולא פשוט להיות כאן – מסביר שאצל עשו יש זכות ישיבת ארץ ישראל כי בטל וטפל לצדיק, ומי שבטל לצדיק הארץ סובלת אותו ולא מקיאה אותו. מכך מסיק עוד צעד, שאם הארץ לא מקיאה אותך סימן שקיימת איזו מצוה – אם לא קיימת שום דבר הארץ היתה מקיאה אותך.

61.             עם ישראל ראוי לשבת בארץ – בזמן שלום

עוד דבר שהוא כותב ולא אמרנו: בסברא שצריך להיות ראוי – עם ישראל ראוי רק בזמן שלום. מה שאין כן, כאשר מתקיים "וישלִכם אל ארץ אחרת" בזמן הגלות, אין שלום, זה סימן שככלל איננו ראויים. הוא לא מסביר כל כך, אך אומר שיש להיות ראוי סובייקטיבי, שאני צדיק, ויש גם ראוי אובייקטיבי – שיש שלום. אומר ששלום הוא איזה סימן מן השמים של ראוי אובייקטיבי. אם אין שלום – סימן שהעם לא ראוי. זה ווארט – שצריך לקרוא בפנים – שמוליד, מצמיח, את הטעות של שלום עכשו. מי שמעמיק בווארט זה יכול להסיק את המסקנה שראוי לשבת כאן רק אם יש שלום עכשו, ואם אין – עדיף שאהיה בחו"ל. הכורח שהישיבה שלי מוצדקת כאן רק אם יש שלום – מופיע בדבריו. אם אין שלום – מה אני עושה כאן? סימן שאיני ראוי להיות כאן! אם לוקחים את זה עוד כמה צעדים ממש יכול להוליד מחשבה מסולפת של שלום עכשו. תן לחכם ויחכם עוד.

בכל אופן, אמרנו שהתעוררות היא תשובת הרוח, השגה היא תשובת הנשמה, והמעשה ("המעשה הוא העיקר") – השדה של יצחק (ששם מבררים את השדה של עשו, לשון עשיה, "איש שדה"), המצוות המעשיות שהן חובת קרקע שכולן מתנות – זו תפלת מנחה (אכן יעקב שלח מנחה, מן החי, לעשו אחיו – בלילה, זמן תפלת ערבית, ודוק).

62.             שלש התשובות – "שוב יום אחד לפני מיתתך"

בתחלת הפרק הרבי רש"ב מביא על כל תשובה פסוק או חלק מפסוק. על הצורך בתשובת הנפש מביא את הפסוק "הנפש החטאת", על כך שהרוח צריכה לעשות תשובה מביא את הפסוק "והרוח תשוב אל האלהים" ועל כך שהנשמה צריכה לעשות תשובה מביא את הפסוק "רוחו ונשמתו אליו יאסֹף" (יש בספר טעות, שכתוב "רוחי ונשמתי" במקום "רוחו ונשמתו" – "אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסף"). מי שלומד קצת חסידות, בלקו"ת תמיד מביאים את "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" כפסוק של תשובה עילאה. בפסוק של הנשמה כתוב גם רוח, אך הוא לא מתייחס לזה.

מה המכנה המשותף של כל שלשת הפסוקים? שכולם מדברים על היפך החיים (הוא לא מציין זאת). ביחזקאל כתוב פעמיים "הנפש החטאת היא תמות" – זה לא טוב. לא כתובה תשובה, אלא "הנפש החטאת היא תמות", אך הוא מביא את הבטוי "הנפש החטאת" בתור הוכחה שהנפש צריכה לעשות תשובה. בהמשך כותב "הנפש החוטאת ישוב וכו'", אך זו לשון שלו ולא פסוק. מה לגבי "הרוח תשוב אל האלהים"? מה הפשט? "הנפש החטאת היא תמות" כתוב ביחזקאל, "הרוח תשוב אל האלהים" כתוב בקהלת, והפשט שם היא שהנשמה חוזרת למעלה במות. כתוב שאדם מת, הגוף מתפורר ויורד לקבר והרוח תשוב אל האלקים. זה פסוק שמוכיח על השארת הרוח, אך הנושא שלו אינו תשובה אלא מיתה.

מה לגבי הפסוק השלישי? הוא פסוק באיוב, ש"אם ישים אליו לבו" – ה' שם את הלב לאדם, ורוצה לסלק אותו מהעולם – אז "רוחו ונשמתו אליו יאסף", ה' אוסף את רוחו ונשמתו והוא מת. אם כן, המכנה המשותף של כל הפסוקים שאדם מת. למה שלשת הפסוקים האלה הם פסוקי התשובה? כנראה שכל פסוק כאן בבחינת "שוב יום אחד לפני מיתתך".

63.             בחינות "לפני מיתתך" שונות בנר"נ

הנושא של הפרק הקודם היה עבודת הנר"נ, ונושא הפרק הזה הוא תשובת הנר"נ. העבודה היום-יומית היא עבודה של חי (עבודת הצדיק), ותשובה (עבודת הבעל תשובה) היא מתוך תודעה של "לפני מיתתך", עם עוצמה (של המקיפים שבנפש, החיה-יחידה שכנגד ה-לם דצלם: צדיק, עבודת הצדיק בנר"נ, ו-לם ר"ת "לפני מיתתך"). כמו הפסוק "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמו סלה" – העצות נגד יצר הרע, שאם שום דבר לא עוזר בסוף "יזכור לו יום המיתה". רואים שהמכנה המשותף של כל מדרגות התשובה הוא תודעה של "לפני מיתתך".

"לפני מיתתך" זו מדרגה מאד גבוהה, מסירות נפש (מצד המקיפים ח"י כנ"ל), לכן היא גדולה מעבודת היום-יום (שמצד הנר"נ). עבודת המות גדולה מעבודת החיים – "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". כולם מדברים על תשובה לפני המיתה, אך כל אחד באופן אחר. "הנפש החטאת היא תמות" זה שחור משחור, שאדם גוזר על עצמו מיתה – זו התאבדות. "הנפש החטאת" – מי שעושה עבירות – "היא תמות". לא כתוב לאן הנפש הולכת אחר כך, זו כמו קללה. תשובת הנפש היא מתוך ריחוף של קללה, "היא תמות".

לעומת זאת, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" זה דבר טוב – הכי טוב שיכול להיות במצב של הסתלקות, לפחות הרוח חוזרת לה'. זה מצד הרוח, "רוח האדם העולה היא למעלה" – זו לא פעולה אלקית, אלא תנועה של הרוח אל ה' (כמו שהוסבר לעיל לגבי עבודת הרוח שהיא בחינת סברא מדיליה, התעוררות טבעית לה' ולארץ, רק שרצוי שתהיה בה גם התבוננות).

לגבי הנשמה כבר יש התערבות אלקית מפורשת, משם הוי' – "רוחו ונשמתו אליו יאסף", ה' אוסף את הנשמה לעצמו, ולא שהרוח תשוב "לאלהים", אלא שאם ה' שם את לבו על מישהו הוא אוסף אליו את רוחו ונשמתו. אסיפה היא דבר מאד גדול – ביעקב נאמרה אסיפה ולא מיתה. יעקב הוא הרשות שאמרנו קודם, תשובה על השגה, בחינת נשמה – בדיוק מתאים. "רוחו ונשמתו" יחד אומר שגם בעבודת ההשגה יש ממד של התעוררות, של רוח.

64.             פגמים ב'מושכל', 'מורגש', מוטבע': פריקת עול, שקיעה בחומריות, חטאים

עוד דבר גדול מאד שהוא אומר: הוא אומר שבתשובת הנפש יש מעשים לא טובים, "יעזב רשע דרכו", ויש שקיעה בחומריות, שבמדה מסוימת היא עוד יותר גרועה. בנפש גופא הוא מגדיר שלשה דברים שיש לשוב עליהם. הראשון, "יעזב רשע דרכו" על מעשים רעים – התשובה היא עזיבת החטא. הוא מדגיש שכדי שהקבלה לעתיד תהיה אמתית תלוי בחרטה אמתית – אם באמת מר לך ממות שעזבת את ה' כך הקבלה שלך תהיה אמתית. כל זה רק לגבי המעשה, שהוא עיקר בחינת הנפש.

הוא מחדש שיש בכך עוד שתי רמות – חוץ מהתשובה על המעשים הרעים, צריך תשובה על כך ששקוע בחומריות. לשבחה של ארץ ישראל, היו חסידים שברוסיה פעלו במסירות נפש ממש, והרבי עצמו לא התבייש לומר שהם באים לאמריקה ולא לארץ ישראל בגלל תאות סיר הבשר של אמריקה. לגמרי שקוע בלא מודע, אבל אדם שקוע בחומריות ומתאוה לבשר, ולכן בא לאמריקה (שאז לא היה בארץ, היום המצב אחרת).

כשאדם תופס שהוא שקוע בחומריות, התשובה על כך היא חלק מתשובת הנפש – לא התעוררות ולא השגה.

דבר שלישי שהוא תשובת הנפש – תשובה על פריקות עול מלכות שמים, על כך ש"אין פחד אלהים לנגד עיניו". שלשת הענינים האלה הם המוטבע-מורגש-מושכל – או נה"י-חג"ת-חב"ד – של הנפש. הנה"י הוא "המעשה הוא העיקר" של הנפש. הכל נחשב עשיה, אבל יש עשיה של העשיה, המדות של העשיה – שאדם שקוע במדותיו בחומריות – ופריקות העול היא משהו עוד יותר דק, פגם במוחין של העשיה, שאין פחד אלקים לנגד עיניו.

65.             "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" – נה"י וחב"ד דנפש

הוא מביא את הפסוק "יעזֹב רשע דרכו", אך לא מביא את ההמשך, שמובא דוקא ב"היום יום". "יעזב רשע דרכו" היינו לעזוב את המעשים הרעים, אך לא מביא את ההמשך של "ואיש און מחשבֹתיו" כי לכאורה לא קשור למעשים אלא למחשבות (עלול אפילו לעורר קושיא). ברור שכל הפסוק קשור לנפש.

ב"היום יום" הפירוש הוא ש"איש און" הוא איש חזק ותקיף בישות עצמו, איש של אני ("איך זאג", אני אומר כך, אני סובר כך), צריך לעזוב את מחשבות האון, מחשבות האני. איפה זה נמצא? תשובה של נפש או של רוח או נשמה? לא רוח ולא נשמה, הכל בנפש, רק ש"איש און מחשבתיו" היינו חב"ד של הנפש – קשור לפריקות עול שהוא מתאר.

יש מי ששקוע בחומריות – זה לא 'איך', זו הסחבות אחרי התאוות – אך מי שיש לו 'איך' חזק, אני חזק, זה פגם בחב"ד דעשיה, החב"ד של הנפש. הפסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו" מדלג מהנה"י דנפש לחב"ד דנפש. אחר כך ממשיך "וישֹב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". אולי "הוי'" ו"אלהינו" כנגד שני הדברים הנ"ל.

המפרשים מסבירים שהחידוש שאצל ה' "מודה ועֹזב ירֻחם" – בבית דין של מטה אי אפשר להתחרט, אתה נענש על מה שעשית. אבל אצל ה', עליו כתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם", אצלו "מודה ועזב ירחם". אז "ישב אל הוי' וירחמהו" כנגד "יעזב רשע דרכו" – "מודה ועזב ירחם". מה לגבי "ואל אלהינו כי ירבה לסלוח"? כנראה ש"אלהינו", אלקים של כולנו יחד, כל הצבור, בא להחליש את ה'איך' של הפרט המרגיש את עצמו וישותו ביותר. "ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" – גם מי שיש לו 'איך' אם הוא שב אל אלקינו, אם הוא מבטל את עצמו בכלל, נסלח לו (סליחה שיש בה רבוי מכח רבים – "ירבה לסלוח"[11]). אין הרבה "אלהינו" בנביא – מזכיר את "הוי' אלהינו הוי' אחד" – כנראה שיש פה איזה דגש. צריך לומר ש"אלהינו" היינו תיקון של "איש און מחשבֹתיו", ואז ה' מרבה לסלוח. תיכף נסביר יותר.

66.             הפסוקים סביב "יעזב רשע דרכו"

מה הפסוק הקודם? זה פסוק מספר ישעיהו, ולפני "יעזב רשע דרכו" כתוב – פסוק מאד מפורסם – "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב", פסוק של עשי"ת. הכי מתאים למאמר משבת שובה. יש סימן "שובה ישראל עד הוי' אלהיך..." "דרשו הוי' בהמצאו... יעזב רשע..." ר"ת שדי – שם ה'. "שובה ישראל" כתוב בהושע, נביא אחר, אך זה הד"ה כאן (שדי הוא "שאמר לעולמו די" – שאמר בהושע די בישעיהו).

אחר כך כתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם הוי'". זה הפרק שמפטירים בו בתענית צבור. הפסוק הבא שוב חוזר למחשבה ודרך, כמו שהרשע צריך לעשות תשובה על הדרכים שלו ועל המחשבות שלו – אז ה' לא מעניש אותו, והופך את הכעס (אי-רצון) לרצון[12].

המפרשים מסבירים, חושבים שהקב"ה הוא ח"ו כמו אדם – כמו שבי"ד של מטה לא מבטל דין כאשר אדם מודה ועוזב – אך לא כך ה'. כך לגבי דרכים, אבל לגבי מחשבות הפוך – חושבים שמכיון ש"אני הוי' לא שניתי" לא שייך שה' ישנה מחשבתו מכעס לרצון, ולכן ה' צריך לומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", ושינוי המחשבה שלי אינו פועל בי שינוי. אתם לא יכולים להבין, אך גם כשאני משנה מחשבה עדיין "אני הוי' לא שניתי".

67.             רמז "הוי' אלהינו הוי' אחד" ב"יעזב רשע דרכו" והפסוקים הבאים

הפסוק הבא הוא "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם". אחר כך "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו'". למה אני אומר את כל הפסוקים? כי יש פה פנינה אחת למי שאוהב רמזים. אמרנו ש"הוי'... אלהינו" הוא בטוי מאד מיוחד כאן, למה "אלהינו". יש עוד פעם אחת בתנ"ך תופעה דומה מוכרת לנו, שכתוב "הוי'", כתוב "אלהינו" ושוב "הוי'" ואחרי שם הוי' השני כתובה המלה "אחד" בדלוג שוה של אותיות. תופעה זו היא בתורה, בחומש דברים לפני עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, ושם המלה "אחד" היא בדילוג של 13 (אחד) אותיות – מ-א עד ה-ח הבאה ועד ה-ד שלאחריה. כאן יש אותה תופעה, פלאי פלאים, משהו יפהפה למי שיש חוש בזה. "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל הוי' וירחמהו [הוי' הוא שם הרחמים] ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. כי לא מחשבתי... נאם הוי'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם. כי כאשר ירד" ("ירד" ר"ת "יעזב רשע דרכו" – "נעוץ סופן בתחלתן") – אחד בדילוג של 22 אותיות (סה"כ טווח של מה, לב אחד, אותיות) אחרי "הוי'... אלהינו... הוי'". זה מאמר מוסגר, פנינה. לעניננו נוגע שבתוך הנפש צריכים תשובה גם על הדרכים וגם על המחשבות – שניהם בנפש.

68.             בתי ואמי – קבלה מהתורה והשפעה לתורה

נחזור לפרק הראשון, כדי להשלים את המאמר – עם קצת מהפרק השני וקצת מהפרק הרביעי, שלא נקפח:

במאמר הקודם הוא הסביר את מדרגת "בתי" – שהנר"נ זקוק לקבל סיוע מהתורה. הנר"נ בריחוק מה', במיוחד אחד שהחליש את הנר"נ של עצמו, וצריך לקבל סיוע מהתורה לחזור ולהתקשר לה'. כל הפרק הראשון והשני כאן הם להסביר את "אדון עוזנו" שלפני "צור וגו'". הוא אומר כלל גדול, שגם הבינה וגם המלכות – נוקבא – נקראות "אדון" כאשר ממשיכות גילוי עצמות, מכח ה"רעותא דלבא", ש"אף על גב דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, תפיס איהו ברעותא דלבא". אם יש המשכת עצמות המדרגה הזו נקראת זכר. אם רק יש המשכה מהמדרגה למדרגה שתחתיה – לא מצדיק לקרוא לה בלשון זכר. רק אם יש המשכת עצמות מוצדק שהנקבה – בינה או מלכות – נקראת זכר.

מסביר בפרקים הראשון והשני כאן ש"אדון עוזנו" במלכות היינו כאשר הנשמה חוזרת בתשובה – או בכח של רעותא דלבא, אהבה רבה בבחינת "בכל מאדך" (שהמעלה היא התעוררות, התפעלות וגילוי, שפועל זיכוך בנפש), או קבלת עול מלכות שמים במסירה ונתינה, במדרגה של ראש השנה ולא של כל השנה – קבלת עול מלכות שמים במסירות נפש לה', כמו שמתגלה בראש השנה. לכל אחת יש מעלה לגבי השני – ב"בכל מאדך" יש מעלת ההתפעלות, שאין בקבלת עול גם כאשר היא בהתגלות (כי אינה גילוי אלא בטול), ומעלת קבלת עול מלכות שמים היא בבטול.

הוא אומר שבדרגת "בתי" אני זקוק לתורה, מקבל, אבל בדרגת "אמי" היינו מה שדוד המלך היה מחבר את הקב"ה עם התורה של מעלה – מה שהנשמה משפיעה לתורה. אנחנו גבוהים מהתורה, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כפי שהוא מסביר באריכות.

קודם כל, הווארט שהתורה היא מהות החכמה של ה'. הוא לא משתמש בביטוי, אך מובן שהתורה היא "ראית המהות" של ה'. השגת הנשמה היא רק בבחינת "ידיעת המציאות" – כמו שהסברנו קודם שהשגת הנשמה היא המצוה של ידיעת המציאות של סדר השתשלשלות. לכן התורה היא באין ערוך גבוהה מנר"נ. אך רעותא דלבא גבוהה גם מחכמת התורה וממשיכה בה גילוי.

69.             בתי-אחתי-אמי ביחס לתורה

יצא שהנר"נ למטה מהחכמה-התורה, התורה היא החכמה, והרעותא דלבא למעלה מהחכמה – "בתי" ו"אמי". אך כל מי שקורא קצת בעיון שם לב שחסרה כאן דרגת "אחתי", שיש בה שויון – אין כאן בכלל במאמר, אולי מסביר במקום אחר את דרגת "אחתי" ביחס לתורה. כשמסבירים בתי-אחתי-אמי לא מסבירים דוקא ביחס בין הנשמה לתורה. לכן במקום אחר שמסביר הענין של בתי-אחתי-אמי יתכן שכלל לא מוסבר איך זה ביחס לתורה. אך ממה שמסביר כאן, ש"בתי" היינו מה שהנשמה למטה מהתורה ומתקשרת דרכה ("תלת קשרין וכו'") ו"אמי" מה שהנשמה משפיעה לתורה, יוצא ש"אחתי" היינו שויון בין הנשמה לתורה – לא כותב כאן כלל, אך זה מתבקש וחסר מאד.

עוד דבר, כדי שנבין יותר טוב. כתוב בשיר השירים "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" ואחר כך כתוב "אחת היא יונתי תמתי". הוא מסביר שעל מדרגת "אמי" כתוב "[ששים המה מלכות וגו'] אחת היא יונתי תמתי". אז אני יודע שבמדרגות "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" "יונתי" היא "אמי" – וכלולה בכך גם "תמתי" – צריך לומר שכמו ש"יונתי" כולל את "תמתי", כך "אחֹתי" כוללת את "רעיתי" (האהבה הרגשית, "רעיתי", היא מעל האהבה הטבעית, "אחתי", אך מחוברת אליה, כמבואר במ"א בענין ה"צירים" בנפש).

"בתי" היא בפירוש למטה מ"אחֹתי". במקום אחד יש שלש – בתי-אחתי-אמי. בשיר השירים יש "בעטרה שעטרה לו אמו", אבל לא כתוב "אמי" ולא כתוב "בתי", אלא רק – בפסוק הכי מורכב – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי". יוצא מכאן ש"יונתי תמתי" היינו "אמי", ו"בתי" זו "בתי" (כפי שהוסבר מדרגה זו במאמר הקודם), ומתברר שב"אחתי" שתי מדרגות – "אחתי רעיתי".

הדוגמה הכי פשוטה היא כמו שני אנשים שלומדים תורה – אם יש רב ותלמיד, הרב משפיע לתלמיד. לגבי הנר"נ התורה היא הרב ואני (הנר"נ, הארת הנשמה המתלבשת בגוף, סוד ה-צ של צלם) התלמיד – "בתי". ב"אמי" הפוך – אני הרב והתורה התלמיד, אני מלמד את התורה. צריך להבין מה הכוונה. חסר כאן "אחתי" – חברותא, שכל אחד מלמד את השני.

אצל בני זוג זה מצב אידיאלי – כתוב שזה המצב של יצחק ורבקה, "שוין בקומתן". שרה ואברהם זה "אמי", שרה מלמדת את אברהם. יעקב ונשיו הן "בתי", יעקב מלמד את נשיו. המצב של "אחתי" הוא יצחק ורבקה, לכן יש בהם שלמות מיוחדת, "יעמדו יחדו".

כתוב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קֹרֵא אני אליהם יעמדו יחדו", "כאחד נבראו". "אמי" היינו "ארץ קדמה" – ארץ היא הנשמות ושמים הם התורה. בית שמאי אומרים "שמים קדמו" – מדברים על ישראל במדרגת "בתי", שלגביה "שמים קדמו". בית הלל אומרים ש"ארץ קדמה" – הנשמות קדמו, "אמי". יש דעת חכמים ש"יעמדו יחדו" – "אחתי", שוין בקומתן.

מה הכוונה שהנשמה מלמדת את התורה? "אמי" יחסית היא כמו השגה, אם כי שאמרנו שהשגת המציאות היא הרבה למטה מהחכמה. יש השגה כמו שרבי נחמן אומר, שקודם אני משיג איזו השגה ואחר כך אני מחפש מקום לשים אותה בתורה, מחפש אכסניא.

נאמר יותר טוב: מה זאת אומרת שאני מלמד את התורה? רבי דוד מלעלוב אמר שלעתיד לבוא תהיה מסכת דוד מלעלוב – החיים שלי הם התורה. פשוט שהתורה מלמדת אותי – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ואני צריך להסתכל בתורה ולברוא את העולם של עצמי, להסתכל בשולחן ערוך ולדעת איך להתנהג ביום-יום.

70.             פירושי "בראשית ברא אלהים" בבחינות בתי-אחתי-אמי

ניתן דוגמה מהפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים". אם אני מפרש לפי הפשט, התורה מלמדת אותי ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" יש פה איזו השכלה, איזו אמת שאני צריך ללמוד מהתורה, דבר ה' (ותורה לשון הוראה, צריך להבין מהי ההוראה בפועל ממה ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", והיינו פתיחת רש"י לפירושו עה"ת שצריכים לדעת ש"בראשית וגו'" משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"). אני תלמיד בחיידר והתורה מלמדת אותי "בראשית וגו'".

מה זה שאני מלמד את התורה? ידוע שהרבי ר' זושא ובעל ההפלאה עשו הסכם ללמוד משניות יחד. בעל ההפלאה בקושי הסכים, ואמר שרק אם נלמד פשט חלק אני מסכים. רק התחילו "מאימתי קורין את שמע בערבית" ורבי זושא פרש שמאימה ויראה קורין את שמע ונכנס לדבקות. בעל ההפלאה אמר שאי אפשר ללמוד ככה – אני רוצה שהתורה תלמד אותי. אתה לומד הפוך, מלמד את התורה לפי הנשמה שלך (והיינו כידוע מסיפור אחר שרבי זושא ידע מאותו מקום שידע הירושלמי, היינו שידע משרש נשמתו שלמעלה מהתורה, סוד "נשמת אדם תלמדנו" כידוע מהבעל שם טוב).

אם אקח את הפסוק "בראשית ברא אלהים" אפשר לפרש בדרך החסידות, ש"בראשית" היינו "ראשית חכמה יראת הוי'", "ברא" לשון גילוי ו"אלהים" היינו "אני אמרתי אלהים אתם", ואפרש שעל ידי יראה (כמו "מאימתי" של רבי זושא) האדם יכול לגלות שבעצם הוא אלקים – "בראשית ברא אלהים" – זו דוגמה שהנשמה מלמדת את התורה, ורק אחד שהוא בכזו מדרגה יאמר כזה פירוש.

יש פירוש שלישי, של חברותא, כפירוש רש"י על התורה – "בשביל התורה ובשביל ישראל", יש שויון. זה לא פשט ש"בראשית" היינו בשביל משהו. להגיד שה' ברא את העולם בשביל מישהו זה דרוש, לא פשט בכלל, רק שרש"י מביא זאת ב"פשוטו של מקרא". בפירוש זה יש שויון, תורה וישראל. זה שישראל הם ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" זו מדרגת "אחתי". אם ישראל היינו לי-ראש (דקאי על עצמותו יתברך) – זה אמי ("בעטרה שעטרה לו אמו" – "עטרותיהם בראשיהם"). אם "יש ששים רבוא אותיות לתורה", וכל אות היא נשמה, זה "אחתי". כך צריך להתבונן, שיש כאן שלש מדרגות.

הפסוק הכי ידוע להוכיח את מה שאמרנו הוא "אמר לחכמה אחתי את". הקבלה שלנו מהתורה היא בנר"נ שמקבל מהחכמה. "אמר לחכמה אחֹתי את" היינו שהתורה, שהיא החכמה עצמה, היא אחות שלי – אנחנו בשויון. אדרבה, התורה היא "אחתי".

כמה פעמים כתוב "אחתי את" בכל התנ"ך? פעמיים, "אמרי נא אחתי את" (בסוף מתברר שהיא, שרה אמנו, בחינת "אמי" לגבי אברהם אישה, אך בתחלה מבקש ממנה רק "אמרי נא אחתי את") ו"אמר לחכמה אחתי את" – "אחתי את" = "ואהבת לרעך כמוך" = משולש 40. מדגישים זאת, כי אמרנו ש"אחתי" כולל גם "רעיתי". אף על פי שאמר קודם שכל המדרגות של מעשה והתעוררות והשגה הן למטה מחכמת התורה, בכל אופן בגדול "אחתי את" היינו התעוררות ואילו "אמי" זו השגה, כמו שהסברנו. עד כאן הווארט העיקרי של הפרק הראשון.

71.             סיכום הפרקים הנוספים במאמר

בפרק השני אמרנו בקיצור, ש"אדון עוזנו" – כשהבינה, האם, נותנת את תכשיטיה לבת, למלכות – היינו גילוי הרעותא דלבא, הקריאה שתתעורר בתשובה כללית, "צעק לבם אל אדנ-י". כשהנשמה צועקת לשוב היא הופכת לבחינת זכר, כי ממשיכה את העצמות.

בפרק האחרון שוב חוזר על הנקודה שכל הכתרים קשורים אחד לשני – השתלשלות הכתרים זה מזה. הוא אומר ווארט, שמכיון שכל הכתרים – כל המדרגות של "אדון עוזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדינו" – הם בחינת רצון (מאד קשור למה שאמרנו שלהיות ראוי לארץ ישראל תלוי ברצון, אהבת ארץ ישראל שאינה תלויה בדבר שהיא עצם נקודת התשובה בנפש), יכול להיות רצון בעשיה עם יותר עוצמה גם מכתר דאצילות. היות שכל הכתרים אותו דבר, יכולה להיות "הגדלה" בכתר דעשיה יותר מכתר דאצילות. הכתר דעשיה הרבה יותר קרוב לכתר דאצילות – הוא אותו דבר ממש, לא השתלשלות של משהו אחר – מאשר החכמה דאצילות. "החכמה מאין תמצא" בדרך יש מאין מכתר דאצילות (כמו שלמדנו לפני כמה שיעורים), ואילו הכתר דעשיה הוא אותו דבר בעצם, לכן יכולה להיות בו הגדלה – עוצמה של רצון לעשות תשובה (בדרגה של נפש – "יעזב רשע דרכו וגו'") – יותר מהכתר דאצילות.

בסוף מקשר מאד יפה לשלש המדרגות ב"שובה ישראל": "שובה ישראל" במעשה בפועל ("כי כשלת בעונך"), "קחו עמכם דברים" ביצירה (דבור), תשובה על העדר התעוררות הלב, ו"אמרו אליו" (אמירה בלב, מחשבה), תשובה על העדר ההשגה. "כל תשא עון" היינו מה שהקב"ה ממשיך את הסליחה על כל המדרגות. עד כאן להיום.



[1]. זח"א קלב, א.

[2]. זה לשונו:

"כד אסתכל דוד ברוחא דחכמתא וידע כמה פליאן נפקין מאורייתא פתח ואמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, תא חזי ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת".

השייכות דהפסוק הזה הכא למה שאמר אח"כ ת"ח ויהי הוא טרם כלה כו' הוא כי הנפלאות שבתורה הוא מה שמטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב בצלותא דמנחה שהתפלל אז יצחק וכן אח"כ מטאת רבקה לגבי יצחק כשיצא יצחק לשוח בשדה לצלותא דמנחה, שתפלת מנח"ה שתיקנה יצחק מדת הגבורה הוא לנגד הק"ג עלמין שמשמאלא שהוא מאחוריים דס"ג בהסר הפשוט נשאר מספר מנח"ה, א"כ מגיע זה בבינה שם ס"ג, זהו נפלאו"ת נ' פלאות דהיינו נ' שע"ב, ובאחוריים דבינה הוא הנקודות דשם אלקים שמספרם ע' ובבינה הוא החילוף דשם אלקים באכדט"ם שהוא אלקים חיים כידוע, הנה החילוף הוא רק באותיות לה"י על כד"ט שמספרם ג"ל, תצרף ג"ל לע' דנקודות שם אלקים יעלה מספר מנח"ה במכוון. ויש כאן ב"פ צלותא דמנחה א' כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה, ב' כשמטאת רבקה לגבי' דיצחק (ומה שצריך רק ב' מנחות ב"פ חילוף אלקים, ולא ה' מנחות לנגד ההמתקה דכל הה' גבורות שהם ה"פ אלקים (כמו שיש בקרבן מנחה ה' מיני מנחות, מנחת סלת, מנחת מרחשת, ובמאפה תנור כ' חלות או רקיקין כמ"ש במ"א בס"ד) וכמו שיצח"ק רבק"ה גי' ה"פ מנח"ה, הוא כי העיקר הוא להמתיק הב' גבורות קשות מ"ן דמנצפ"ך שלא נמתקו בירידת החסדים, והוא אותיות מ"ן דמנחה. או י"ל שארי הג' מנחות נרמזו במ"ש ויצא יצחק לשוח בשד"ה, שד"ה הוא מספר ג"פ מנחה במכוון). לכן פתח בהפסוק ג"ל עיני ואביט"ה הכא. וי"ל ג"ל עינ"י ואביט"ה הוא מספר ב"פ מנחה במכוון. ג"ל ואביט"ה הוא ב"פ כד"ט, עיני הוא מספר הנקודות דב"פ אלקים, וכמובן.

[3]. אברהם עשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק. משתה גדול = שלום בית – סגולה לשלום בית לעשות משתה גדול. והנה, "גל עיני [שתי התבות מוקפות, כלומר שלפי טעמי המקרא הן נחשבות לתבה אחת] ואביטה" ו-ו אותיות שבהכאה פרטית = שלום בית (משתה גדול). הכל קשור לכוס יין הנ"ל, המתקת כל הדינין של שם אלהים דיצחק בשרשן, וד"ל.

[4]. וכידוע ש"אלך" ועוד רבקה = משיח.

[5]. רבקה משלימה את "אני חומה" ל-ז פעמים אני. רבקה משלימה את "אני חומה ושדי כמגדלות" לשרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה (מספר התבות בשיר השירים, הרבוע הכפול של כה, סוד המלכות).

[6]. ראה גם התוועדות ר"ח איר ס"ז בטבריה (בסיפור הגבורה).@@@

[7]. רמז: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי" = 770, בית רבינו שבבבל, ודוק. ר' זירא סובר שה' נותן ליעף, ר"ת "עד יום פקדי", כח לעלות (מיד, ס"ת "עד יום פקדי").

[8]. "לך לך" = היא חלום. ארץ ישראל היא חלום ה"ס התיקון של עץ הדעת טוב ורע (סוד חשמל במילוי: חית שין מם למד), שהוא ארבע פעמים (ממוצע כל תבה) עץ החיים, וד"ל.

[9]. "גור בארץ" אותיות ארץ גבור, והוא התיקון של נמרוד שהחל להיות "גבור בארץ". על זרע יצחק נאמר "גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך".

[10]. "ענין התפילה וההתבוננות" – נדפס כחלק מסדרת "מאמרי חסידות מבוארים", הוצאת גל עיני.

[11]. הר"ת של כל הפסוק: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" = "ירבה לסלוח" – "הכל הולך אחר החיתום". והוא עולה המשולש של 26, שם הוי' ב"ה. כל הפסוק עד "ירבה לסלוח" ולא עד בכלל = לב פעמים "יעזב" ("הכל הולך אחר הפתיחה" – עיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד) = לב פעמים גוף (סוד "ליבא פליג לכל שייפין").

[12]. כעס רצון = מלכות (אל במשולש) = אברהם אברהם (הכנף = סלח, ההפרש = יד ברבוע). המלך-המלכות הוא זה שכועס ומתרצה, ואסור לקצוץ בנטיעות ולדמותו לעולמות התחתונים (עליהם הוא מולך) שיש בהם שינוי מחשבה ע"ד בני אדם, אלא במלכות דאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד, ואע"פ שכועס ומתרצה – כולא חד, מה שלית כל מוחא סביל דא (והוא מצד רוממות המלך ואימתו על עמו). במצות "החרם תחרים אתם" נאמר "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" = ז פעמים כעס – צריך להחרים את הכעס, האש זרה, שרש כל המדות הרעות של שבעת עממי כנען. והוא על ידי הכנעה, התיקון של ארץ כנען, כמבואר במ"א. ואזי זוכים למלכות דקדושה, שבה הכעס (מה שלפעמים מראה פנים של כעס, אך אינו כועס באמת, ראה הלכות דעות ברמב"ם וסוף אגה"ק כה בתניא) הופך לרצון בגלוי – "באור פני מלך חיים". 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com