ח. בעל נפש בפירושי בעל אור החיים הקדוש

נפתח ספר מקודש מאד, ספר של ארץ ישראל, ספר של בעל אור החיים הקדוש. אמרנו שהיה מן הראוי לעשות סקירה של כל חז"ל וכל הופעות בעל נפש בהלכה, אבל נסתפק היום איך בארבעה מקומות שונים בעל אור החיים הקודש מסביר את המושג הזה, וכדרכנו נעשה מזה י-ה-ו-ה:

במקום אחד (בראשית א, א) בעל אור החיים הקדוש אומר שבעל נפש זה בעל תורה – שנפש זה תורה:

ובראותו הקב"ה כן "ויאמר אלהים יהי אור" שולח אל האדם עזר נגד יצרו... או ירמוז אל התורה כי היא האור הנערב ולה יקרא אור דכתיב (משלי ו כג) ותורה אור, והמכוון אחד כי בחינת הנשמות הקדושות הם בחינת אור התורה ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו ויאמר אלהים יהי אור שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך חלק אלוה ממעל שלחה ה' להאיר על האדם לבל יטבע בטיט היצה"ר, או גם כן למה שאמרנו שהיא התורה המאירה לנפש אדם ואז "ויהי אור", וירא אלהים את האור אשר נתן באדם כי טוב שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר.

הוא מסביר באריכות, ואני רק אומר את הקיצור כעת. אומר שאי אפשר להיות בעל נפש בלי ללמוד תורה, וממילא זה מאד קשור לחינוך. "אורייתא מחכמה נפקת" ובעל תורה זה בעל חכמה – ברור שהפירוש הזה הוא "החכמה תעז לחכם". בעל נפש זה עז פנימי, ויש עז שמקבלים מלימוד התורה. תורת ארץ ישראל זה תורה מיוחדת שנותנת לאדם עוז דווקא לפתח את תאוותיו – התאוות הטובות – אבל גם לדעת איך לרסן אותן ולהשיג את המטרה של התאוה הטובה. יש תורה מיוחדת שעוזרת לנו להבין איך עושים את זה, איך משיגים את זה. זה פירוש אחד שלו.

[לפירוש זה, כי "בעל נפש" היינו בעל תורה, יש לסמוך גם את דברי השם משמואל (שופטים תרע"ה)

כל המצוות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בלימוד של מסכתות הללו ר"ה ויומא וסוכה. וע"כ כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול שהוא הכנה לירחא שביעאה הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו.

בהפשטה והכללה עולה שמי שלומד עניני דיומא, שלשים יום קודם החג ובתוך החג גופא, זה בעל נפש. מי שהלימוד שלו קשור למציאות. לפי זה, זה על דרך "לחיות עם הזמן" של אדמו"ר הזקן. שבעל נפש מקשר את התורה עם המציאות ועם עניני דיומא. זה גם דבר שדווקא אנשים אוהבים אותו. מצד אחד, בשביל ת"ח קשה ללמוד עניני דיומא כי עסוק במסכת שלו, באמת צ"ל בעל נפש, אבל דווקא בשביל אנשים פשוטים, בעלי נפש של ארץ ישראל, זה בכיף ופשוט, אדרבה, זה מה שמחפשים.

ועוד סדר ואופן בלימוד התורה של בעל נפש – המחבר את כל לימוד ההלכה שלו גם לדרך הסוד ולדברי האגדה המושכים את הלב (ובפרט תוך הסתמכות על הדרך שהורהו רבו בדברי תורה) ועל ידי כך מוצא בהם דרך לעבודת ה' וכו' – מובא ברמתים צופים (תנדב"א פ"ב אות סב):

וידוע שההגדות הוא קצת התגלות הסוד מכל הדברי תורה שחשב אליהו זכור לטוב ועל ידי זה מקדשין שמו הגדול בהם כידוע שכל התורה כולה שבעל פה בפרט הכל הוא על פי רזא דרזין וכמבואר בזוה"ק וכן שמעתי מכ"ק אדמו"ר מו' שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע שאמר איזה פשט בסוגיא דקציצה ולא הבנתי היטב והייתי מדבר עמו בעת הלימוד וענה ואמר שזה הפשט על פי סוד גם כן נכון (עיין לקמן פרק כ"ה אות ע"ב). וכן צריך ללמוד כל בעל נפש שיוציא מתוך ענין ההלכה שילך לאיזה דרך לעבודת ה' או שבח ותהילה או תשובה וכל זה מחמת האגדות. ונכלל בזה מה שקיבל מרבו פעם אחר פעם בודאי שהוא העיקר והורה לו דרך בזה דרך התורה ולא ימוש מן הדרך אשר הורוך ולכך נקרא אגדה כי לכאורה הלכות גם כן נקרא אגדה שהגידו. אבל באמת כל ההלכות יכולין לקבל מפי הכתב גם כן ולכן התירו לכתוב כמו שאמרו מקרא עת לעשות לה' (תהלים קי"ט, קכ"א). אבל הגדות הם העיקר מפה לאוזן שומעת וכו' ואז מקרב חכמים תלין (משלי ט"ו, ל"א).]

 הפירוש השני (בראשית ב, ב), גם מופיע כבר בספורנו על התורה, על מה שנאמר בשבת "שבת וינפש":

ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתיסד והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו (שמות לא יז) וביום השביעי שבת וינפש, הגם שחז"ל דרשו כיון שיצא שבת וי נפש (ביצה טז), אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש, אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוין לומר כיון ששבת פירוש בא שבת, וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים וכן מצאנו לרבותינו ז"ל בספר הקדוש זוהר התורה ב (תזריע מד) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח', כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש...

חז"ל דורשים את "וינפש" כ"וי אבדה נפש". במוצאי שבת צריך להריח בשמים כדי להשיב את הנפש, את ה"וי אבדה נפש" יתרה. אך זה דרוש, וברור שהפשט בדיוק הפוך – שב"שבת וינפש" היינו שכאשר נכנסת השבת האדם מקבל את הנפש היתרה. הוא אומר עוד חידוש, שכל הבריאה כולה – ולא רק אדם, לא רק יהודי – מקבלת בשבת שפע של נפש חדשה, ועל זה כתוב שכאשר ה' ברא את העולם "שבת וינפש", שהוא נמשך בתור שפע נפשי לתוך הבריאה שלו. לפי הווארט הזה מסביר למה לא רק אצל יהודי צריך לחכות שמונת ימים עד למילה, אלא גם אצל בהמה בשביל להקריב אותה (להקריב נפשה לה') צריך לחכות שתעבור עליו שבת. כתוב בזהר הקדוש שזה אותו דבר (לא כתוב בגמרא), שכמו שאי אפשר למול עד היום השמיני באדם כך אי אפשר להקריב בהמה. מה פשט הזהר? שבשבת כל דבר בבריאה מקבל נפש. רק כשיש נפש בתוך הדבר אז אפשר להקריב את הנפש לה' או למול את הילד (שזה גם כמו להביא אותו קרבן לה'). זה רק אחרי שמקבל נפש, ואת הנפש מקבל בשבת קדש – זה סוד השבת, "שבת וינפש". זה פשט. לפי זה הוא אומר ש"בעל נפש" זה מי שמקבל, מי שמרגיש את הנפש שמקבל בשבת. זה הפירוש השני, ש"בעל נפש" זה בעל הרגשת קדושת השבת. קודם כל רואים כאן משהו יפהפה. בשבת יש ענין של אתכפיא? אמרנו שעבודת הבינוני זה אתכפיא, אבל שבת גם בשביל הבינוני זה לא אתכפיא – זה בחינת ארץ ישראל. אם רוצים שהבינוני שעדיין לא צדיק יוכלל ב"ועמך כֻלם צדיקים" הוא צריך להיות שבתי, להיות בעל נפש של שבת, שהופכת גם את כל תאוותיו לעונג שבת. כך צריך להיות בארץ ישראל, אותו דבר, שכל התאוות הופכות להיות בחינת ענג שבת. זה הפירוש השני שלו. זה שנכנסת נפש אוטומטית זה לא תלוי בעבודתי (רק רוצים שארגיש זאת), ועל זה כתוב "שבת מקדשא וקיימא". "זכור את יום השבת לקדשו" זה עבודתנו, אבל גם לפני כן השבת קדושה. מה שהשבת קדושה זה מוחין דאמא ומה שאנחנו מוסיפים זה מוחין דאבא. קבלת הנפש בכניסת שבת זה מוחין דאמא, ולכן נכוון זאת ל-ה עילאה בפרצוף.

שוב, הסיסמא היא "ארץ ישראל לבעלי נפש" – אפשר לעשות מזה סטיקר. הפירוש הראשון של בעל אור החיים ש"בעל נפש" זה בעל תורה, והפירוש השני זה שהיינו מי שמרגיש את קבלת הנפש בשבת.