אור לז"ך אלול ע"ב – מגדל העמק בר מצוה מנחם־מענדל שי׳ פבזנר |
אור לז"ך אלול ע"ב – מגדל העמק בר מצוה מנחם־מענדל שי׳ פבזנרא. היום!"אני היום ילדתיך" – ביאת המשיח בראש השנהדברנו קודם[1] על הפסוק בתהלים פרק ב "אספרה אל חק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". בזהר הקדוש[2] דורשים את הפסוק על יום הבר-מצוה, שדווקא עליו נאמר "אני היום ילדתיך" (ויש לציין שזהו הפסוק ה-יג בספר תהלים, רמז מובהק לבר מצוה וכן ל-יג מדות הרחמים המאירות בחדש אלול וכו'). הפסוק קשור למלך המשיח[3], לו נאמר "בני אתה"[4]. בדומה ל"אני היום ילדתיך", גם פרשת השבוע מתחילה "היום" – "אתם נצבים היום". ידוע שהמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי שהוא בא "היום", וכאשר לא בא באותו יום אליהו הנביא הסביר שהוא התכוון לפסוק "היום אם בקולו תשמעו". המהר"ל מפראג מסביר שיש שלש רמות של דעת. יש את הדעת של רבי יהושע בן לוי, שלא הבין את כוונת משיח בכלל, עד כדי כך שחשב שהוא משקר לו. למעלה ממנה יש את דעתו של אליהו הנביא, שכאשר שמע "היום" מפי משיח צדקנו הבין שהתכוון לפסוק "היום אם בקולו תשמעו", ולכן גם אם לא בא באותו יום אין זו סתירה, כי לא קיימנו את המוטל עלינו – "אם" הוא תנאי. אבל, מסביר המהר"ל מפראג, הדעת של משיח צדקנו היא יותר גבוהה גם מדעתו של אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא מעין ממוצע בין משיח צדקנו לרבי יהושע בן לוי. לכן עדיין לא מאה אחוז ברור וידוע מה באמת התכוון המשיח כאשר אמר "היום". לכן עוד לאלוה מילין – יש שבעים פנים לתורה ולכל יהודי יש חלק בתורה, "ותן חלקנו בתורתך" – ודובר כמה וכמה פעמים[5] שיתכן מאד שמשיח התכוון לאותו פסוק בתהלים שמדבר על ההתגלות שלו. המשיח רוצה להתגלות וכולם רוצים את התגלותו – משיח נמצא ורוצים התגלות. התגלות היא לידה – כל זמן שהתינוק בתוך הרחם הוא בעלמא דאתכסיא, מכוסה, ורוצים שהוא יוולד. על כך כתוב "אני היום ילדתיך". יתכן מאד שמשיח מתכוון לאותו פסוק, "אספרה אל חק הוי' אמר אלי [אומר משיח על עצמו] בני אתה [אתה הבן שלי ו]אני היום [היינט, נאו] ילדתיך". היות ש"היום" קאי על ראש השנה, כמו שאדמו"ר הזקן מביא על תחלת פרשתנו, "אתם נצבים היום לפני הוי' אלהיכם" – סימן שהיום הכי מסוגל להתגלות מלך המשיח, ללידת מלך המשיח, הוא ראש השנה (שבו "מצות היום בשופר", "לשמוע קול שופר", קשור לפסוק שאמר אליהו הנביא "היום אם בקולו תשמעו", שיש בו רמז נוסף לראש השנה – אם במשולש עולה ראש השנה). ראש השנה הוא היום בו נולד אדם הראשון, והאריז"ל כותב שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח. ביום ההולדת של אדם הראשון, מתאים ביותר שיוולד מלך המשיח, ועל כך נאמר "אני היום ילדתיך". "ילדתיך" – קבלת הדעתקודם שמענו סיפור על הרבי המהר"ש, בו נתבאר שלא דומים ההשגה והחושים של הילד לפני בר המצוה להשגה והחושים שלו לאחר בר המצוה. מה קורה בבר מצוה שמשנה לגמרי את התפיסה וההשגה של היהודי? הוא מקבל דעת. לפני בר המצוה הילד יכול להיות חכם ומבין, אבל דעת הוא מקבל דווקא בבר מצוה. לכן יש רמז, שדובר כמה פעמים, לדברי הזהר שהפסוק הנ"ל מתייחס לבר מצוה: "ילדתיך" – שכתוב רק פעם אחת בתנ"ך (בניקוד "יְלִדְתִּיךָ", יש עוד פעם אחת "לך טל יַלְדֻתֶיךָ") – עולה דעת. לפי הנ"ל הכוונה היא לדעת שמקבלים בבר מצוה, לא ללידה ממש בגיל אפס אלא ללידה של קבלת הדעת בבר מצוה. ידוע שהזהר אומר שהדעת היא "מפתחא דכליל שית", כוללת את כל שש מדות הלב – "ובדעת חדרים ימלאו [חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, שלש המדות העיקריות חג"ת] כל הון [הוד] יקר [יסוד] ונעים [נצח, 'נעימות בימינך נצח']". הדעת היא "מפתחא דכליל שית", המפתח שכולל את ששת חדרי הלב – חדר גם לשון חדירה, הדעת חודרת ומחדירה את התודעה האלקית לתוך מדות הלב ובכך מעוררת את המדות, האהבה לה' והיראה לה' וכו'. והנה, שוב, במלה "ילדתיך" יש שש אותיות, בגימטריא דעת. המספר דעת גם מתחלק בשש (יש לכך סיכוי של אחד לשש), עולה ו"פ 79 – דעה. רמז מובהק ל"הלכות דעות" של הרמב"ם, שהדעת באמת מתחלקות לדעות שונות אצל בני אדם. כל אדם הוא הרכב של דעות, וברמב"ם המלה דעות פירושה המדות בלב. שוב, דעת היא "מפתחא דכליל שית", ו-דעת מתחלק לשש פעמים דעה (בכל דעת יש שש דעות), והנה במלה "ילדתיך" יש שש אותיות (במלה דעת יש רק שלש), וממילא ממוצע כל אות הוא דעה. רמז מאד מכוון ב"אני היום ילדתיך" שנאמר על מלך המשיח, נאמר על יום הבר מצוה. יג פעמים "היום" בפרשת נצביםאמרנו שהמלה "היום" מופיעה בתחלת הפרשה – כל פרשת נצבים קשורה ל"היום". זו המלה השלישית בפרשה, וראשון גם מסיים "היום" ("אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום"). השני של נצבים גם חותם "היום" ("ואת אשר איננו פה עמנו היום"). באמת מתבקש לספור כמה פעמים מופיעה המלה "היום" של ראש השנה בפרשת נצבים. רואים משהו מאד-מאד יפה, שהמלה "היום" – היינט, נאו, משיח נאו, מתי משיח בא? "היום" – מופיעה בדיוק 13 פעמים בפרשת נצבים. רמז מובהק לשני דברים הנ"ל: קודם כל, למה שאמרנו קודם – בר מצוה בגיל 13 – ושנית לבר מצוה שחלה בחדש אלול בפרט, הזמן של התגלות יג מדות הרחמים. הענין קשור גם לברית מילה, ש"גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות, יותר מהתורה שנכרתו עליה ג בריתות". באמת, בפרשת וילך – שהרבה פעמים קוראים יחד עם נצבים, אך לפי הקביעות של השנה קוראים בשבת תשובה – יש עוד ג"פ "היום". רק בפרשת נצבים יש יג פעמים "היום". הריכוז הגדול, יג בריתות, יג מדות הרחמים – גם אלול במ"ק עולה יג, וכל הענין של אלול הוא גילוי ה-יג – הוא בפרשת נצבים. כמה מכוון וטוב שיש בר מצוה, שהנער מגיע לגיל יג ונאמר לו "אני היום ילדתיך" (ביטוי בן יג אותיות), בחדש אלול, שענינו יג, ובפרשת שבוע בה יש יג פעמים "היום"[6]. מעלות ז"ך אלולאמרנו קודםא שבז"ך אלול יש משהו מאד מיוחד: הוא היום השלישי של מעשה בראשית, ולפי קביעות שנה זו הוא חל ביום הששי של השבוע – שני הימים שהוכפל בהם "כי טוב". למה? כי הם בקו האמצעי, הם ממצעים בין הימין והשמאל, וממילא יש בהם פעמיים "כי טוב"[7]. הכפלת "כי טוב" חוזרת גם ביום השלישי, התפארת, וגם ביום הששי, היסוד – על כך כתוב "גופא ובריתא חשבינן חדא" (הגוף-התפארת והברית-היסוד נחשבים אחד) – הכל קו אחד, קו האמת. האמת נושאת הפכים, לכן הוכפל בו "כי טוב". פעמים "כי טוב" הם גם "טוב לשמים וטוב לבריות", וכמו שהרבי מדייק טוב לבריאות – טוב לשנה טובה ומתוקה, בריאות נכונה לכולם, משיח נאו, משיח בריא (כברכת חסידים 'דער רבי זאל זיין געזונד') מתגלה נאו. אמרנו שהרבי מאד אוהב את יום הז"ך בכל חדש, שעולה ג פעמים ג פעמים ג, עד שהוא היום הכי חביב על הרבי. היום זך אלול – קודם אמרנו ווארט שהוא היום היחיד בשנה שהתאריך שלו עולה מזל טוב (שעולה פעמיים "כי טוב"!), יום הכי מסוגל לברכת מזל טוב, המזל גובר. יג המדות נקראו בלשון הקבלה יג מזלות – כל מדה היא מזל (מלשון "יזל מים"), כי היא המשכה מהכתר, מלמעלה מטעם ודעת, מהאין סוף, לתוך הדעת-המודעות שבבחינת סוף, הדעת של הבר מצוה, "אני היום ילדתיך". ועוד: מז"ך אלול יש יומיים עד סוף השנה. סדר ימי השנה קבוע מר"ח ניסן עד כ"ט חשון – אחר כך יש שינוים, אם חשון מלא או חסר, וכך לגבי כסלו, ואם השנה מעוברת – רל"ו ימים שהם תמיד אותו יום מר"ח ניסן (רלו הוא "ורב כח", שיעור קומה של יוצר בראשית). בחשבון הזה, מר"ח ניסן, ז"ך אלול הוא היום ה-175. לפי ההיקש והדמיון של "יום לשנה" יש בכך רמז לחיי אברהם אבינו, שחי מאה שבעים וחמש שנים. הוא הראשון שכתוב עליו שהוא "בא בימים"[8], והוא שייך לחדש ניסן בכלל – חסד. מאה שבעים וחמשה ימים מר"ח ניסן הוא תמיד זך אלול, לכן יש בו מזל של אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים" – זה ה"מזל טוב" שלו[9]. חלוקת יג פעמים "היום" בפרשהצריך "לחיות עם הזמן" וראוי לקשר את כל מה שאמרנו עם הפרשה בכלל ועם הקריאה של היום בפרט – "ששי", הצדיק יסוד עולם, של פרשת נצבים. נציין שמאותן יג פעמים "היום" של פרשת נצבים יש בכל עליה ועליה לפחות פעם אחת "היום". אם נעשה את החלוקה במדויק, בראשון יש פעמיים "היום", בשני ג"פ "היום", בשלישי "היום" אחד, ברביעי "היום" אחד, בחמישי "היום" אחד, בששי "היום" אחד, ובסוף – בשביעי, שמתחיל "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" – יש ד"פ "היום". בשתי העליות הראשונות (שבהם ו פסוקים) יש יחד ה"פ "היום", באחרונה (שבה גם ו פסוקים) ד"פ "היום", ובאמצע בכל עליה פעם אחת "היום". ב-13 יש שתי כוונות עיקריות – אחד ו-אהבה. כאן החלוקה תואמת את המלה אחד: "אתם נצבים היום" היינו כותרת כל הפרשה – ה-א. אח"כ ח פעמים "היום" עד הפסוק שלנו בששי, "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו'". אחר כך, ב"ראה נתתי לפניך היום" עד הסוף יש עוד ד פעמים. בכוונה של אחד ה-א היא "אלופו של עולם", ה-ח היינו ז רקיעים וארץ וה-ד היא ד רוחות העולם. גם מאד מתאים. ה"היום" של ששי (התשיעי) בסדר של "אחד" וב-יג מדות הרחמיםלפי זה, ב"היום" של ששי נאמר "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" כי הוא שייך להורדת השכינה לארץ. לפני זה היו שבעה רקיעים, וה-ח המשלימה ("היום" ה-אח של הפרשה כולה) היא הארץ. כלומר, ב"היום" הזה ("כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו'") מורידים את התורה לארץ, וממילא "לא בשמים היא...". אנחנו כבר בששי, ו"היום" שלו הוא כבר התשיעי. אם רוצים להקביל למדות הרחמים, ד"פ "היום" שבשביעי הן כנגד "נשא עון ופשע וחטאה ונקה" – ארבע המדות האחרונות, שמהוות יחידה בפני עצמה. "היום" של ששי, הוא המזל התשיעי, "לאלפים", שבמדות המקבילות של מיכה – שקוראים בתשליך – הוא "תשליך", "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". זה "היום" של היום, הששי, הצדיק יסוד עולם של פרשת "אתם נצבים היום". בכל "היום" נכוון ל"היום" של משיח, שמשיח יבוא היום, משיח נאו. ב. "המצוה הזאת" – תורה, תשובה, גאולהפסוקי החסידות ב"ששי" של נצביםששי מורכב מארבעה פסוקים (בהם יש 192 אותיות, כמנין נצבים[10]): "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוִא ממך ולא רחקה הוִא. לא בשמים הוִא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר הים הוִא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". כל פרשת נצבים מלאה פסוקים מאד-מאד חשובים, שמוזכרים רבות פעמים בחסידות, אבל כאן – בארבעת הפסוקים של ששי – יש באופן מיוחד רכוז של פסוקים המובאים בחסידות. זאת פרשה שכולה חסידות. נתחיל מהפסוק האחרון, שהוא יסוד כל ספר התניא – התורה שבכתב של החסידות – המיוסד כולו על פסוק החיתום של ששי, הציס"ע, של פרשת נצבים. בשער התניא אדמו"ר הזקן כותב "מיוסד" – רומז לספירת היסוד, חותם היסוד של נצבים (חוץ מעוד רמזים רבים למה הפסוק הזה הוא יסוד, שלכן אדה"ז כותב שהספר "מיוסד" עליו) – על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", לבאר איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה. יש כמה וכמה שיחות של הרבי מהי "דרך ארוכה וקצרה", ועוד לפני שיחות הרבי היו כמה ביאורים של חסידים. בכל אופן, כל ספר התניא מיוסד על הפסוק הזה, המזל של בר המצוה, סיום ששי. אם יש יג בריתות, יש קשר הדוק לברית מילה – בר מצוה היא שנת ה-יג, שמקבל דעת, וברית מילה היא "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות"[11]. מה הפסוק של ברית מילה בחסידות, מתורה אור והלאה? "לא בשמים הוִא לאמר מי יעלה לנו השמימה", ר"ת מילה וס"ת הוי', ללמד שמילה – המילה הגדולה שמלמעלה למטה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'" (פסוק שנמצא קודם בפרשה) – יותר גבוהה משם הוי', יותר גבוהה מהתורה, "תורת הוי'". המילה בשמיני, כמו שהיא יותר גבוה מהשבת (וצריך קודם הברית שתעבור עליו שבת אחת), כך היא גבוהה מהתורה. ידוע שהתורה היא בחינת שבעה, "חצבה עמודיה שבעה", ואילו ברית מילה היא שמונה, למעלה מטעם ודעת, למעלה מההיקף, כלשון הרשב"א שהרבי תמיד מביא. גם הפסוק הזה מופיע כאן בין ארבעת פסוקי ששי של נצבים. שני פסוקים מאד חשובים בתורת החסידות נמצאים כאן. "מי יעלה לנו השמימה", עם כל סודות הפסוק, ובסוף "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". "כי המצוה הזאת" – כללות התורה או מצות התשובההכל מתחיל מ"כי המצוה הזאת". לכאורה צריך להיות פשוט להבין מה הפשט, מה הפסוק רוצה לומר. על מה הולך הפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"? מהי "המצוה הזאת"? למרבית הפלא, כמה שנשמע פשוט, כל המפרשים מתלבטים ונדחקים מה הכוונה כאן ב"מצוה הזאת". החל מהרמב"ן, שאומר שלכאורה "המצוה הזאת" הולך על כל התורה כולה. אחר כך הוא אומר שלא, אלא יותר נכון בעיני שהמצוה הזאת היא מצות התשובה – פרשת התשובה שמופיעה קודם, "ושבת עד הוי' אלהיך". הרבי מסביר[12] שאף על פי שעל הפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" רש"י לא כותב שום דבר, לא מפרש מהי "המצוה הזאת", אבל מסוף פירוש רש"י על "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" ברור שהוא מפרש כמו ההו"א של הרמב"ן, שמדובר בתורה. רש"י אומר שם ש"התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה", כלומר "כי קרוב אליך הדבר מאד" הולך על התורה, וממילא כל יחידת הפסוקים הזו הולכת על התורה. "המצוה הזאת" – מצות הבאת הגאולהיש שיחה מהרבי שמה שכתוב כאן באמצע, שני הפסוקים האמצעיים של הפרשיה, "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו... ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו", הולך על הגאולה. לא לומר על ענין הגאולה, על משיח, שהוא בשמים. בפרט לאחר שהרבי מסר את הענין של הבאת הגאולה לידינו, ואמר "עשו כל אשר ביכלתכם וכו'", שאף אחד לא ידמה לעצמו שענין הגאולה הוא דבר שלא בתפיסת יד שלנו. לא לומר שהגאולה היא מעבר לים. הרי זה תלוי בכם, "עשו כל אשר ביכלתכם" – משיח כבר נמצא. צריך לעשות משהו, לטכס עצה כולכם, ללמוד עניני גאולה ומשיח – כל מה שהרבי אמר. אבל משיח כאן, רק חסר משהו קטן מאד. לכן אסור לומר על הגאולה שהיא בשמים או שהיא מעבר לים. לפי רוח הדברים האלה, שמשיח הוא לא בשמים ומשיח הוא לא בעבר לים, איך נפרש את "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"? צריך לומר שיש מצוה עלינו, כמו כל המצוות שהן חובה מוטלת עלינו, להביא את המשיח. זו "המצוה הזאת" המדוברת – המצוה להביא משיח, "עשו כל אשר ביכלתכם", "אשר אנכי מצוך היום", היום אני אומר לכם "עשו כל אשר ביכלתכם". "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" – הבאת המשיח – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". תורה-תשובה-גאולהלפי זה יוצא שיש שלשה פירושים – שני פירושים של המפרשים, שגם הרבי מביא בשיחות, ופירוש מחודש של הרבי:
הפירוש של הגאולה מאד קשור לתשובה, כי "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין", כפסק הרמב"ם שהרבי תמיד מביא. במאמר "מי יעלה לנו השמימה" בתורה אור אדמו"ר הזקן פוסק "אם עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין" – חידוש גדול, אך כך כתוב שם. כלומר, הגאולה תלויה לגמרי בתשובה, כפירוש אליהו הנביא ש"היום, אם בקולו תשמעו". הרבי כותב שפירוש הרמב"ן הוא הפנימיות, ששייך לפנימיות התורה – פירוש יותר פנימי מרש"י, שדבריו הם הפשט של רוב המפרשים, ש"המצוה הזאת" הולך על כל התורה. אם התשובה היא פנימיות התורה, הגאולה היא פנימיות התשובה – ה'אופטו', התכל'ס, של התשובה, להביא את הגאולה היום. "בפיך ובלבבך לעשותו" – תורה-תשובה-גאולהלפי שלשת הפירושים – תורה-תשובה-גאולה[13] – אפשר לפרש את ההמשך "בפיך ובלבבך לעשותו": בלי שלשת הפירושים הייתי אומר ש"בפיך" היינו תורה, "כי חיים הם למוציאיהם בפה"; "ובלבבך" תפלה, "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה"; ו"לעשותו" היינו גמילות חסדים. אז גם מובן הסדר (אף שאינו הסדר הפשוט של לבושי הנפש) – תורה, עבודה וגמילות חסדים, כמו במשנה בפרקי אבות. כך דווקא בזמן הגלות – בה אין קרבנות והעבודה היא בלב – כפי שהרבי מפרש שפסוקים אלה הם דווקא בזמן עקבתא דעקבתא דמשיחא. לפי שלשת הפירושים אפשר לומר, גם פירוש חלק, ש"בפיך" היינו תורה, כנ"ל; "בלבבך" היא עבודת התשובה – כפירוש הרמב"ן, ולכן הרבי אומר שהיא פנימיות לגבי תורה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"; אם כן, "לעשותו" היינו להביא את הגאולה, תכל'ס – לעשות משיח, לעשות גאולה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – הפצה בדברים היוצאים מן הלב לתיקון הזולתלפני שנמשיך לענין העיקרי היום, נאמר שיש חסידישע ווארט: שואלים למה כתוב קודם "בפיך"? הרי הסדר לכאורה היה ראוי להיות בלבבך-ובפיך-לעשותו – מחשבה-דבור-מעשה – ולמה מקדימים את הפה ללב? יש ווארט שהפסוק הולך על חב"דניק שיוצא להשפיע, להפיץ את התורה, לקרב יהודים לתורה ומצוות – לקיים את ה"פרו ורבו" לפי פירוש אדמו"ר הזקן, שיהודי יעשה עוד יהודי – ופעולה זו תלוי בפה שלו, לפתוח את הפה ולדבר, "בפיך". אבל, צריך לדעת שברגע שפותחים את הפה, אם אין הדברים "דברים היוצאים מן הלב", אם בפנימיות עצמך, "בלבבך", הדברים לא אמתיים – שפיו ולבו של המדבר אינם שוים לגמרי – אז הדבורים היוצאים מהפה לא יעשו שום תיקון, שום "לעשותו" (לתקן את הזולת). כלומר, הווארט הוא ש"בפיך" צריך להיות "בלבבך" על מנת "לעשותו". אם אתה רוצה להשפיע באמת, לתקן את הזולת, לעזור לזולת – צריך לפתוח את הפה, "פתח פיך ויאירו דבריך", אבל תדע לך שלא יעזור שום דבר אם לא נמצא גם בלב שלך. צריך להיות "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". רק אז "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם", רק אז יהיה "לעשותו". זה ווארט יפה. ג. "לא נפלאת... ולא רחוקה": חיבור התורה שבכתב והתורה שבעל פה"לא נפלאת" – "לא בשמים"; "לא רחוקה" – "לא מעבר לים"הרבי מביאיב מהמפרשים, החל מהאבן עזרא, שעל מה כתוב בפסוק הראשון "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" נאמרו אחר כך שני הפסוקים של "לא בשמים היא" ו"ולא מעבר לים היא"[14]. כנגד "לא נפלאת היא" נאמר "לא בשמים היא" – מה שבשמים הוא מופלא, מכוסה, לגמרי רחוק. לכאורה "לא רחוקה היא" פחות רחוק ממופלא, ועל כך הפסוק "ולא מעבר לים היא". בכל אופן צריך לתת את הדעת, וגם להסביר איך קשור למה שרש"י כותב בפסוק האחרון, שלכאורה צריך לסכם את שתי הבחינות של "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא". רש"י כותב, "התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה". יש גם כמה שיחות בהן הרבי מסביר מה החידוש בכך. למה צריכים בכלל שתי תורות? למה לא די בתורה אחת, למה חייבים גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, ואיך זה רמוז במלים האלה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"? פירוש אוה"ח: "לא בשמים" כי משה הוריד ו"לא מעבר לים" כי נכנסו לארץהאור החיים הק' מפרש שהתורה לא בשמים כי משה כבר הוריד אותה מהשמים, "מי עלה שמים וירד" "עיר גבֹרים עלה חכם ויֹרד עז מבטחה"[15]. משה רבינו עלה לשמים, שם שבה את התורה, לקח אותה והוריד אותה לכן "לא בשמים היא". האור החיים מפרש ש"מעבר לים" היינו לעבור את הירדן, שגם נקרא ים. משה לא זכה להכנס לארץ, אצלו התורה כן מעבר לים, אבל הוא מדבר לדור שעתידים להכנס לארץ ואצלם התורה "לא מעבר לים". הוא אומר שמעבר לים הרבה יותר פשוט להביא מאשר מהשמים. הוא כותב שאם זה בשמים הרי זה נמנע, אף על פי שרש"י כותב שאם היה בשמים היינו צריכים לעשות סולמות ולעלות לשם לקחת – אבל לפי השכל הפשוט שלנו זה מהנמנע. "מעבר לים" אפשר להגיע – לעשות אניות ולהגיע לאיים הרחוקים. אף על פי כן, מבחינת משה רבינו בדיוק הפוך – הוא עצמו עלה לשמים והוריד משם את התורה, אבל להכנס לארץ, "מעבר לים", הוא לא הצליח. הוא מדבר כעת עם הדור שנכנס לארץ, ובסוף האוה"ח אומר שב"היום" – מלת המפתח שלנו – הכוונה לאותו יום שמוכנים ומזומנים להכנס לארץ ישראל. זאת אומרת שזה יום של גאולה, "הנה הנה משיח בא" – ממש אותו "היום" שאמר משיח לרבי יהושע בן לוי, שהגאולה בפתח. משה רבינו אומר את הפסוק הזה לא לעצמו אלא לדור של יהושע. הענין גם קשור למה שיוסבר לקמן, שמשה רבינו נתן לנו בעיקר את התורה שבכתב. הוא נתן גם את התורה שבעל פה, אבל בימי אבלו השתכחו 3000 הלכות ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו. התפתחות התורה שבעל פה היא בעיקר אחרי הסתלקות משה רבינו. ה"ולא מעבר לים היא" הוא בדור שנכנסו לארץ. התורה לא תמצא בגסי הרוח ("בשמים") ולא בתגרים ("מעבר לים")נאמר ווארט יפה, לפני שנגיע לעיקר הנקודה: חז"ל אומרים "לא בשמים היא" – התורה לא נמצאת בגסי הרוח שמגביהים את עצמם עד לשמים, "ולא מעבר לים היא" – התורה לא נמצאת בתגרים, סוחרים, שנוסעים רחוק לעשות מסחר[16]. אי אפשר לצפות שהם יגדלו גדולי תורה. קודם כל, ממאמר חז"ל זה משמע כדברי המפרשים ש"המצוה הזאת" עוסק בתורה. הענין שייך לבר מצוה, שעיקר ענינו לגדול בתורה, שטייגין אין תורה. אומרים שהתורה לא תמצא במי שהוא גס רוח, וגם לא בבעלי עסקים. גם לבחור ישיבה יכולים להיות עסקים, כמו מצלמות ומחשבים – כל מיני הפרעות, שבמקום להיות פה, בלימוד, הראש שלו נמצא מעבר לים. התורה לא נמצאת בתגרים. בעל המאור עינים: מה יש נגד תגרים?!אחד מגדולי התלמידים של המגיד, מהמבוגרים בין התלמידים, הוא רבי נחום מטשרנוביל. רבי נחום מטשרנוביל כתב ספר חשוב מאד, מאור עינים, בו כתוב שבכל יהודי יש ניצוץ של משיח. בתניא כתוב שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, ומהמאור עינים הרבי מביא שבכל יהודי יש ניצוץ של משיח – ניצוץ שנולד בבר מצוה כנ"ל. על הפסוק "כי המצוה הזאת וגו'" הוא מאריך מאד במאור עינים, ונאמר את דבריו בקיצור. הוא שואל: מובן למה התורה לא תמצא בגסי הרוח – מי שמגביה עצמו לא שייך לתורה בכלל. הרי התורה נמשלה למים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (כמובא גם בתניא), ורק למי שלמטה יש שייכות לתורה. מי שמגביה עצמו לא שייך כלל לתורה. אבל למה שהתורה לא תמצא בתגרים? הוא כאן דואג, תובע את עלבונם של היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב, חוטבי העצים ושואבי המים של תחלת הפרשה. יש לנו משהו נגד תגרים, נגד סוחרים? כל היהודים סוחרים, מקצוע יהודי מובהק. הוא לא כותב, אבל נוסיף לדבריו: מי התגר הכי חשוב בתורה? זבולון, שמחזיק את יששכר ומתחלק עמו בשכר שלו, וגם הוא עצמו תלמיד חכם – "מושך בשבט סופר". זבולון גם מחזיק תלמידי חכמים, ובכך יש לו את כל הזכות, וכתוב אפילו שהסבה גדולה מהמסובב – זבולון בכתר ויששכר בחכמה, כפי שכותב האריז"ל. לא רק שהוא נעלה בגלל החזקת תלמידי חכמים, אלא כמו שאמרנו – זבולון הוא ת"ח גדול מאד. יש לנו משהו נגד זבולון שסוחר ביהלומים, נוסע רחוק? יש שם אריכות – הקושיא הזו מאד מפריעה לרבי נחום, מה יש לחז"ל נגד תגרים? מה יש לחז"ל נגד כל הגבירים שתומכים בישיבה? הרי בלעדיהם אין כלום. תגר דקדושה ותגר שהוא "נרגן מפריד אלוף"בקיצור, הוא אומר שיש שני סוגי תגרים: הוא אומר שהתורה אמת וישראל אמת, כל מה ששייך לקדושה אמת. אמת היא א-מ-ת, ראש-תוך-סוף:
כל המלה אמת היא "חותמו של הקב"ה אמת", אבל חתימת האמת עצמה היא ה-ת. לאותו תגר (שמתחיל ב-ת), שמחובר לכל האמת והוא החותם של האמת, יש גם את ה-א וגם את ה-מ של אמת, והוא עצמו ה-ת של אמת – "קדוש יאמר לו", אין לנו שום דבר נגד אותו תגר ח"ו. אבל יש תגרים שהם בבחינת "נרגן מפריד אלוף". תגר גם לשון מריבה, תגרה, והוא "נרגן מפריד אלוף" – ת שמחולקת ונפרדת מה-א וה-מ. על אותו תגר אמרו חז"ל שהתורה לא תמצא מעבר לים, אצל תגרים כאלה. "דרך ארוכה וקצרה" – דרך של בעלי תשובה קודמת לדרך של צדיקיםכעת נגיע לעיקר הנקודה: מה הכוונה "לא נפלאת היא" ומה הכוונה "רחוקה"? איך הם מקבילים ל"לא בשמים היא" ול"לא מעבר לים היא"? ואיך הכל גם קשור ל"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שלפי רש"י (פשוטו של מקרא) היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה? ועוד, אם רש"י מסביר אודות שתי תורות, איך ההסבר יכול להיות קשור לדברי אדה"ז שספר התניא מיוסד על הפסוק "כי קרוב וגו'", אותו הוא בא לבאר פסוק "בדרך ארוכה וקצרה"? יש כמה פירושים של הרבי ל"דרך ארוכה וקצרה" – לא מה שמקובל מהחסידים מאז, אלא פירושים חדשים של הרבי. אחד מהם הוא ש"דרך קצרה" היא דרך של צדיקים גמורים, שהולכים ישר לענין, ודרך ארוכה היא דרך של בעלי תשובה, שכבר הסתבכו בחייהם. אצל הצדיק מתקיימים הצלם והדמות שה' ברא אותו והוא הולך ישר, "האלהים עשה את האדם ישר" – הוא אף פעם לא בקש חשבונות רבים, לכן הדרך אצלו ישרה וקצרה. אצל בעל תשובה, שהתנהג באופן של "והמה בקשו חשבונות רבים" והסתבך לגמרי, נדרשת "דרך ארוכה" כדי לפשוט את עצמו ולחזור ליושר אחרי שכל כך הסתבך. הרבי מסביר שצריך את שתי הדרכים, את שתי העבודות, וגם שיש מעלה של גילוי העצמות בדרך של הבעל תשובה, כידוע ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – לדרך הארוכה של הבעל תשובה יש מעלה לגבי הדרך הקצרה של הצדיק הגמור. לכן אדמו"ר הזקן מקדים בלשונו את ה"ארוכה" ל"קצרה" – הוא מעדיף את הדרך של בעל תשובה לגבי הצדיק מעיקרא. "דרך ארוכה וקצרה" – תורה שבעל פה קודמת לתורה שבכתבהאם גם בתורה, בה יש שתי תורות – שהתורה נתנה לכם בכתב ובעל פה – אפשר לומר על תורה אחת שהיא דרך ארוכה ועל שניה שהיא קצרה? על פי פשט כן. ננסה לומר זאת בקיצור, בדרך הקצרה: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – למה עשרת הדברות מתחילים משם אלקים ולא בשם הוי'? כתוב ששם אלקים הוא צמצום, לא של סילוק אלא של ריכוז – "אנא נפשי כתבית יהבית". מעלת התורה שבכתב היא בכך שהעצמות מצמצמת עצמה – צמצום לשון רכוז, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון" – בתוך אותיות קצרות, בתוך כ"ד ספרין דאורייתא, החל מחמשה חומשי תורת משה רבינו. התורה שבכתב היא דרך קצרה. אבל התורה שבעל פה היא דרך ארוכה מאד, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", "ועלמות אין מספר" אלו ההלכות של התורה שבעל פה שאין להן סוף. לכאורה התורה שבכתב קודמת לתורה שבעל פה, אז היה צריך לכתוב דרך קצרה וארוכה. למה הלשון היא "דרך ארוכה וקצרה"? יש כאן כלל גדול בחינוך, בתורה, בישיבה – לפני התורה שבכתב, לישיבה-בוחער יש ענין להתחיל בתורה שבעל פה, שהיא תהיה עיקר הלימוד שלו. רק, בנוסף לכך, הוא צריך גם לקנות לעצמו בקיאות ב-כד ספרין, כד קישוטי כלה, שראוי לכל תלמיד חכם להיות בקי בהם. לכן אין ח"ו להוריד את שיעורי הנ"ך מלפחות חצי שעה-שעה ביום בישיבה. כתוב בלוח "היום יום" שחסידים היו גומרים את התנ"ך כל שלשה חדשים. היו אומרים כל יום כמה וכמה פרקים כשהיו מקפלים טו"ת, כדי שכל שלשה חדשים יחזרו על התנ"ך. גם כתוב על הרבי הרש"ב שהיה בקי, אמר תנ"ך בעל פה – אף על פי ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה" יש גם בכך יוצא מהכלל – והיה אומר כל יום כמה פרקים בעל פה. כך כתוב בהיום יום. בנוסף, משמע בחסידות שאף שהתורה שבכתב נתנה קודם, לכאורה, התורה שבעל פה קדמה – התורה שבעל פה היא תורת האבות. יעקב ישב ולמד באהלי שם ועבר, מה למד? תורה שבעל פה, לא תורה שבכתב. תורה שבעל פה היא מקדמת דנא. ההגעה לעומק הפשט רק לאחר העיסוק בדרשות התורה שבעל פהבהקדמת האבן-עזרא רואים את הפלא: למה חז"ל לא פרשו את הפשט? רואים שהסדר הוא "ארוכה וקצרה" – העיסוק בפשט התגלה לאחר דורות של תורה שבעל פה, לאחר כל רמות הדרוש. יש דורות רבים של חז"ל, ופתאום בא האבן עזרא וכיו"ב ומענין אותם מה הפשט של הפסוקים, אלף שנים אחר כך[17]. אחר כך, עוד כאלף שנים, באים אנשים כמו המלבי"ם והנצי"ב ומנסים לחבר את שניהם יחד. הכל לפי השכל של "דרך ארוכה וקצרה" – אם ה"קצרה" באה אחרי ה"ארוכה", חוזר לפירוש הכי מקורי של החסידים, פשט הגמרא – שבדרך ארוכה וקצרה אתה נכנס לפנימיות ה"עיר אלהינו". אזי אם הפשט של המקרא תכנס לעצם התורה. אם היית לומד כמו משכילים, תורה שבכתב בהתחלה, אתה על "דרך קצרה וארוכה" – לא תגיע לשום מקום. "נפלאת" – קוצר המשיג ועומק המושג; "רחוקה" – דבר הרחוק מהשכלנחזור להתחלה: מה הכוונה "נפלאת היא ממך" ו"רחוקה היא"? המפרשים מסבירים, והרבי מביא זאת בשיחה, שאם נפרש את כל הפסוקים על התורה, הפירוש הפשוט ב"לא נפלאת" הוא שלאדם אסור לומר שיש משהו פלאי ממני, משהו שאיני יכול להבין, שמעל לתבונתי ושכלי. אסור לומר שאני לא יכול ללמוד תורה כי הלימוד עמוק מדי עבורי – עומק המושג וקוצר המשיג – או שאין לי גישה לחכמת התורה. אסור לומר שהתורה "נפלאת היא ממך". הרבי מסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי יסודי התורה, האמונה בה', אם העיקר הוא דרך אמונה פשוטה או שחייבים לחקור ולדעת (וכלשון הראשונים "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע", שצריך לדעת שאתה לא יכול לדעת). דרך הרמב"ם היא שחיבים להגיע לדעת מלאה גם בדברים שאי אפשר לדעת, צריכים לחקור אותם עד הסוף, עד מקום ששכל האדם מגיע. אסור לומר לכתחילה, להרים ידים ביאוש, ש"נפלאת היא ממך". מה הפירוש "רחוקה"? קודם הזכרנו את המהר"ל מפראג, שמביא שלש רמות של דעת. כתוב ש"מפי ספרים" בתניא הולך גם על המהר"ל מפראג, ואדמו"ר הזקן הוא עצמו דור שמיני, בן אחר בן, מהמהר"ל מפראג. מה עיקר תורת המהר"ל מפראג? כל האגדות של חז"ל. בדור שלו היו ח"ו מלגלגים על אגדתא, כאילו שדבריה הם דברים רחוקים. מה הכוונה בכך שאני אומר שמשהו רחוק ממני לעומת שמשהו נפלא ממני? הפשט הוא שבנפלא ממני הכוונה שיש עומק המושג וקוצר המשיג, ולכן הדבר נפלא ממני. אבל כשאני אומר שאיזה לימוד רחוק ממני, מה הכוונה? אני מבין מה שאמרת, אני מבין את האגדה שספרת, אבל הכל רחוק – לא מתיישב על דעתי, לא מתקבל על הדעת. זה פירוש המלה "רחוק" לגבי שכל – לא שלא מובן, אלא שלא מתיישב. מה כל הענין של המהר"ל, בכל הכתבים שלו? להתמודד, להלחם מלחמת קדש, מלחמות ה' ממש, רק על הנקודה הזאת – להראות שאת כל אגדות חז"ל אפשר להסביר בטוב טעם ודעת, לפי המוחין של הדור ההוא וגם הדורות הבאים. הוא עוסק בהסברת האגדות בעומק עד שתתקרבנה לשכל האדם, שלא תהיינה עוד בגדר רחוק, שנבין שחז"ל לא סתם אמרו אגדות, סיפורי סבתא ח"ו, כלומר דברים רחוקים מהשכל – אדרבה, הכל "קרוב אליך"[18]. הוא קרב את השכלים של התורה, ולא את אלה שנראים בלתי מובנים בעצם. אדרבה, יתכן שהוא יותר סבר כמו הראב"ד לגבי עיקרי האמונה, אבל לגבי אגדות חז"ל – שנשמעות על פניהן, בהשקפה ראשונה, דברים רחוקים – הוא דאג לקרב אותן לשכל. זה לענ"ד עיקר הפשט ב"לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". על "לא נפלאת היא" אומרים "לא בשמים היא" ועל "ולא רחוקה היא" אומרים "ולא מעבר לים היא וגו'" – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". "נפלאת... ממך" ו"רחוקה היא"עוד דיוק, המפרשים שואלים: למה כתוב "לא נפלאת היא ממך" ו"לא רחוקה היא" בלי "ממך"? אפשר להסביר יפה לפי מה שאמרנו, שה"לא נפלאת" היינו שאדם חושב על עומק המושג וקוצר המשיג – רחוק "ממך", קוצר המשיג. אבל מי שחושב שיש כאן באבע-מעשיות ח"ו אינו רואה בעיה בו, אלא חושב שהבעיה היא שהדברים עצמם רחוקים (לא בעיה ב"ממך"). בסגנון אחר: ה"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" הוא ניגוד ל"לא נפלאת" ו"לא רחוקה" – אם בסוף כתוב שהכל "קרוב" סימן שכל מה שהיה קודם, גם ה"נפלאת" וגם ה"רחוקה", הוא רחוק. גם נפלא פירושו רחוק, אבל הרבה יותר רחוק. אלא שעל "לא נפלאת היא ממך" אפשר לומר שהריחוק של ה"נפלאת" הוא "ממך" – שאדם מרגיש בעצמו את קוצר המשיג, ריחוק מצד הגברא. אבל ב"רחוקה היא" – כאשר מופיעה בפירוש המלה רחוק – נדמה לו שהריחוק הוא מצד החפצא, שהשכל באמת רחוק. הפסוק מבן סירא, "במופלא ממך אל תדרוש" מיוסד על הפסוק שלנו – "נפלאת היא ממך", עיקר הפלא הוא "ממך". תורה שבעל פה שומרת את התורה שבכתב "לא נפלאת" ו"לא בשמים"חוזרים לשאלה – למה צריך שתי תורות? יש הבדל גדול בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, כידוע בהלכה. בתורה שבכתב, כמה שהיא קצרה ומתומצתת, יוצאים ידי חובת למודה גם בלי הבנה. מה שאין כן בתורה שבעל פה, חייבים להבין. מה היה אם היתה רק תורה שבכתב? אם רק היתה תורה שבכתב, הכל היה נפלא, הכל היה "בשמים" (לכן "מי יעלה לנו השמימה" שייך לברית מילה, כנ"ל[19], משום שבברית המילה – "אות ברית קדש" – התינוק שייך עדיין לקדושת אותיות התורה בלבד, ללא כל הבנה). אמנם משה קבל תורה מן השמים, אבל הכל היה נשאר בשמים – מתורה שבכתב לבד איננו מבינים שום דבר. מאד יפה לקרוא אותה, יכול לעורר את הלב, ואולי גם מביא אותי לאיזו התקשרות ואמונה – אבל איננו מבינים ממנה מה הכוונה הפנימית. כמו שכתוב בתניא, באגה"ק כט, איננו מבינים מה הם תפילין וכו'. כלומר, אם יש רק תורה שבכתב – הכל נשאר בגדר נפלא, "נפלאת היא". תורה שבכתב שומרת את התורה שבעל פה "לא רחוקה" ו"לא מעבר לים"מה לגבי תורה שבעל פה? כל צד כאן הוא מאד חשוב. אם יש רק תורה שבעל פה, ולא תורה שבכתב ח"ו, הדברים היו נשארים רחוקים – הכל "מעבר לים". מה התורה שבכתב תורמת לתורה שבעל פה? התורה שבכתב תורמת לתורה שבעל פה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש ידרש", בדיוק כמו פירוש רש"י על התורה. את "הדרש ידרש" עושה תורה שבעל פה. פירוש הפשט של רש"י הוא תורה שבכתב, "בן חמש למקרא", ומה טוב בזה? הפסוקים הם עוגן שתדע שהדרש ידרש, אבל יש פשט ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. הפלא, כמו שהרבי כותב הרבה פעמים, שהפשט של רש"י לא חייב להיות ההלכה – לא רק שהוא לא דרוש אלא פשט, אלא שהוא גם לא חייב להיות הלכה. הרבה פעמים רש"י מפרש לא לפי הלכה, כי הוא פשש"מ לבן חמש למקרא. התורה שבעל פה מורידה את התורה שבכתב מן השמים, שלא תהיה בגדר נפלא – שיהיה מובן, שתפילין הם כך וכך. מה התורה שבכתב עושה לתורה שבעל פה, שלכן צריך שתי תורות? התורה שבכתב שומרת על התורה שבעל פה, שלא תהיה רחוקה מהשכל האנושי של האדם. שלא יבוא האדם להרים ידים ולומר – אני מבין, אבל זה לא מתיישב על דעתי (מה שמתבטא בכך ש"דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה" – לימוד התורה שבעל פה הרגיל הוא רחוק עבורם; צריך להעמיק בפסוקים כדי לגלות שהתכוונו למה שאמרו חז"ל טמון בהם, כפי שהרבי עושה בשיחות על פשש"מ). לכן צריך פסוקים, יש משהו בפסוק שמהוה עוגן של פשט, ליישב על השכל גם את דרשות התורה שבעל פה. חיבור שתי התורות – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"ככה נסביר, וזה עיקר הווארט שרצינו לומר, שכל אחד מקרב את השני: התורה שבכתב מקרבת את התורה שבעל פה והתורה שבעל פה מקרבת את התורה שבכתב. בלי התורה שנתנה לכם בכתב ובעל פה הכל היה נפלא ורחוק, הכל היה בשמים ומעבר לים, אבל "כי קרוב אליך הדבר מאד" היינו – כפירוש רש"י – שהתורה נתנה לכם בכתב ובעל פה, וצריך שתי תורות כדי שכל אחת תקיים את השניה. אם לא היו שתי תורות לא היה כלום, לא "חד אריך" ולא "חד קציר" – צריך את ה"חד קציר", התורה שבכתב, לשמור על ה"ארוכה מארץ מדה" של תורה שבעל פה, וצריך את התורה שבעל פה, "חד אריך", לקרב את התורה שבכתב. [פשוט שהתורה שבכתב היא "קציר" – היא נתנה מפי הגבורה, צמצום. צריך להתבונן איך התורה שבעל פה היא "חסד", ועלמות אין מספר. בכל אופן, בכך מובן למה הלכה כבית הלל – הם התורה שבעל פה של התורה שבעל פה. בית שמאי הם התורה שבכתב של התורה שבעל פה. לכן גם, להבדיל, בדברים שמחזיקים בהם אנשי המקרא בלבד – כמו קראים – יש להם חומרות (כמו לא תבערו אש). מהדוגמאות הכי יפות שהלל תקן פרוזבול – עוקף את התורה שבכתב, כמו שהסברנו לאחרונה – והוא מטעם חסד. מענין אם כתוב באיזה מקום בחז"ל איך שמאי הגיב לתקנת פרוזבול...]. שנזכה לששי של נצבים ולכל יג ה"היום", יג המזלות, של נצבים – שמענדי ימשיך את כל יג המזלות, יג המדות שהתורה נדרשת בהן, ובכך יהיה תלמיד חכם אמתי, כמו שהרבי רוצה. שילמד את התורה ובעומק, שלא ישאר שום דבר נפלא או רחוק. שכולנו נזכה לשנה טובה ומתוקה, עם משיח נאו. קיחה-שמיעה-עשיהעוד נקודה לסיום: יש בשני הפסוקים של "לא בשמים היא" ו"לא מעבר לים היא" חמש מילים חוזרות – "ויקחה לנו וישמִענו אֹתה ונעשנה". יש כאן איזה הגיון – לא מוכר ממקומות אחרים – של קיחה-שמיעה-עשיה. צריך לשלוח מישהו – איזה "מי" – שצריך לקחת לנו, כלומר לכוון שזה בשבילנו (כנראה אחרת לא יתנו לו), ואז צריך "וישמענו אֹתה" – ה"לנו" בתוך "וישמענו" ו"אתה" היינו החפצא שלקח – "ונעשנה" (הולך על "אֹתה"). נחזור לשאלה בפשט: למה כתוב בפסוק האחרון "בפיך ובלבבך לעשותו"? כנראה מקביל לסדר שהיה קודם פעמיים, שקודם לוקחים ואז משמיעים ובסוף עושים. כאן הפסוק אומר שהכל אצלך, לא צריך מישהו אחר – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך". אותו ווארט שאמרנו בשם אחד הצדיקים מהזמן האחרון, הכל קרוב אליך – אתה עצמך משמיע, והלב שלך מבין, ואז אתה עושה, "ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה". הכל "בפיך ובלבבך לעשותו" – כשמשמיעים משהו הוא נכנס ללב ושם פועל את פעולתו. הפטרת שבת שובה היא"קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'" – צריך לקחת דברים-דבורים (שם הולך על וידוי). מישהו לוקח דיבורים ואחר כך משמיע. נפשית, לאור כל מה שדברנו, אפשר לצייר שילד בחדר – כאשר הוא יושב למרגלותיו של רבי שמלמד אותו "תורה צוה לנו משה", "בראשית ברא אלהים", חומש "ויקרא אל משה" – הרושם שלו הוא שהמלמד הוא מלאך שירד אליו מן השמים. כשהוא קצת יותר גדול, מתחיל ללמוד גמרא או משנה, המלמד אצלו מצטייר כאחד שנסע והביא יהלומים מעבר לים באניה. לימוד התורה שבכתב הוא כמישהו שעלה לשמים להביא תורה. מכאן אפשר לומר, בדרך צחות, למלמדי דרדקי להתלבש כמלאכים ולספר לילדים איך היה בשמים, כמי שהוריד את התורה מן השמים, ואלה שמתחילים ללמד משנה יספרו איך נסעו לאי רחוק-רחוק והביאו משם יהלומים. [4]. "בני אתה" – ו אותיות – עולה ו פעמים מזלא (חי פעמים הוי'), ג פעמים הוי' ב"ה (של ברכת כהנים כו', סוד שם של יב אותיות – הוה והיה ויהיה כנודע). בה"פ של או"ח, "בני אתה" = 20020 = 11 פעמים 1820 = 26 פעמים 770, ודוק. במספר קדמי, "בני אתה" = 1764 = מב ברבוע (ד"פ אמת). והוא עולה ו פעמים אין מלך בלא עם. [6]. יג פעמים היום (אין, אני; כמו בפסוק "אני [=] היום ילדתיך") הוא מספר יפה: 793, מספר מגן דוד ה-זה, שהוא גם הסוד של שארית החדש – המספר החשוב ביותר בסוד העבור, תשצג חלקים (שארית החדש – תשצג חלקים = כי טוב ברבוע, כי טוב פעמים כי טוב). [7]. ליתר דיוק: ביום שלישי של מעשה בראשית נאמר פעמיים "כי טוב", פעם אחת על גמר מלאכת יום שני ופעם אחת על מלאכת היום, וביום הששי נאמר פעם אחת "כי טוב" על מלאכת היום, לפני בריאת האדם, ובסוף נאמר על כללות הבריאה בששה ימים "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – מאד אותיות אדם, הכל נכלל באדם, ה"צדיק יסוד עולם". ודוק שבשני הימים הטוב הראשון נאמר על התכללות השמאל באמצע ואילו הטוב השני נאמר על התכללות הימין באמצע, סוד יעקב בן יצחק בן אברהם. [8]. הוא מוסיף ל"ימי שנותינו בהם שבעים שנה" עוד "בא בימים" שנה – 175 = 70 ועוד 105 (יחס של 2:3, בן בג בג, וד"ק). [10]. תרגיל לחדר: 192 מציירים או כמשולש מקוטע או כרבוע מקוטע. 210 הוא המשולש של 20, ואם נוציא מכל פנה 6 נקודות (משולש קטן של 3) נקבל 192 נקודות: כ י ה מ צ ו ה ה ז א ת א ש ר א נ כ י מ צ ו ך ה י ו ם ל א נ פ ל א ת ה ו א מ מ ך ו ל א ר ח ק ה ה ו א ל א ב ש מ י ם ה ו א ל א מ ר מ י י ע ל ה ל נ ו ה ש מ י מ ה ו י ק ח ה ל נ ו ו י ש מ ע נ ו א ת ה ו נ ע ש נ ה ו ל א מ ע ב ר ל י ם ה ו א ל א מ ר מ י י ע ב ר ל נ ו א ל ע ב ר ה י ם ו י ק ח ה ל נ ו ו י ש מ ע נ ו א ת ה ו נ ע ש נ ה כ י ק ר ו ב א ל י ך ה ד ב ר מ א ד ב פ י ך ו ב ל ב ב ך ל ע ש ת ו או: הרבוע של 14 הוא 196, ואם נוריד את 4 הפנות נקבל 192 נקודות: כ י ה מ צ ו ה ה ז א ת א ש ר א נ כ י מ צ ו ך ה י ו ם ל א נ פ ל א ת ה ו א מ מ ך ו ל א ר ח ק ה ה ו א ל א ב ש מ י ם ה ו א ל א מ ר מ י י ע ל ה ל נ ו ה ש מ י מ ה ו י ק ח ה ל נ ו ו י ש מ ע נ ו א ת ה ו נ ע ש נ ה ו ל א מ ע ב ר ל י ם ה ו א ל א מ ר מ י י ע ב ר ל נ ו א ל ע ב ר ה י ם ו י ק ח ה ל נ ו ו י ש מ ע נ ו א ת ה ו נ ע ש נ ה כ י ק ר ו ב א ל י ך ה ד ב ר מ א ד ב פ י ך ו ב ל ב ב ך ל ע ש ת ו בכלל, המלה נצבים מבקשת ציור ועיצוב – ואלה שני העיצובים הסימטריים שלה. אפשר לומר שצורה אחת נקראת "לא בשמים היא" והצורה השניה "לא מעבר לים היא". נשים לב שברבוע המקוטע הרבוע הפנימי הוא אותיות שלום. ו הפנות של המשולש המקוטע והמשולש הפנימי = 578 = הרבוע הכפול של טוב (סוד השם הטוב – אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", יחוד שמים וארץ). וביחד עם ח הפנות של הרבוע המקוטע והרבוע הפנימי = 1352 = הרבוע הכפול של הוי' (שבמספר קטן = טוב-אהוה). ג צירי המשולש = 882 = הרבוע הכפול של שם אהיה ("אהיה אשר אהיה"). אלכסון הרבוע = 1444 = 38 ברבוע. תרגיל לילדים: מצאו אלול גם במשולש וגם ברבוע. תן לחכם ויחכם עוד. [11]. שניהם – ברית מילה בר מצוה – מתחילים בר (כמו בראשית – "אני היום ילדתיך", לידת העולם כולו), ברור הבר מן הפסולת. ברית מילה בר מצוה = 1040 = מ פעמים הוי' ב"ה. בפרשת נצבים יש מ פסוקים (ד התבות הראשונות של הפרשה – "אתם נצבים היום כלכם" – מסתיימות ב-ם, וכך יש ריבוי מ-ם בפסוקי נצבים. האות מ = 40 אך במספר סדורי היא האות ה-יג), ודוק. [13]. חבור המלים תורה-תשובה-גאולה יוצא מספר מושלם – 1369, לז ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מספר האותיות בפרשה שלפני עשרת הדברות. "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" היא "רוחו של משיח", גאולה, והמים הם תורה ("אין מים אלא תורה") ותשובה (כמאמר חז"ל שמים כאן הם תשובה). זו שלישיה מאד מוצלחת. וראיה מתוך הפרשה: 1369 = "וישמענו אתה ונעשנה" (שכתוב פעמיים). יש כאן רבוע של אותיות – 16 אותיות = 4 ברבוע. פנות הרבוע = 121 = 11 ברבוע. והכל = 37 ברבוע. שלשת השרשים: 4 11 37 = 52, בן, הוי' הוי'. "וישמענו" = "ונעשנה" ע"ה, ללמד שהעשיה לגמרי לפי השמיעה. "ונעשנה" = 481, מספר ההשראה ה-16 = 13 פעמים 37. "וישמענו אתה" = 888 = 24 פעמים 37. תן לחכם ויחכם עוד. [14]. הרמז הבא הוא מהפנינים הכי יפות בתורה: בשמים = מעבר לים, והיות שכל אחד מהם הוא רבוע כפול של יד, ביחד הם כח ברבוע, "פעלת צדיק [לחיים]". [15]. "מי עלה שמים וירד" = ה פעמים קנה. "עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה" = ז פעמים קנה. משה נתנבא ב-זה וכאשר הוריד את התורה לישראל קיים "אמת קנה ואל תמכר" ("משה אמת ותורתו אמת"), ודוק. [16]. מכיון שהמיעוט הראשון של חז"ל הוא בעלי גאוה, צריך לומר שהתגרים הם בעלי תאוה. לפי מה שיתבאר בהמשך, על היחס בין תורה שכתב לתורה שבעל פה, תורה שבכתב – עם כל הקיצור שלה – מבטלת את הגאוה, היא תורת משה הענו מכל אדם. לעומתה, תורה שבעל פה וריבוי היגיעה בה מתישה את כח היצר – את ההתפשטות של התהו בלשון איז'ביצא – כמאמרי חז"ל המרובים בענין, דוגמת "אם פגע בך מנוול זה [התאוה] משכהו לבית המדרש". התגרים הם ההולכים אחרי עיניהם, ובסופו של דבר התאוה הכי חמורה מכל התאוות היא תאות ממון, הפוגעת לפעמים גם ברבנים, לומדי תורה. בדרך כלל אצלם הגאוה – תאות כבוד – ותאות הממון הולכות יחד. [18]. "קרוב אליך הדבר מאד" = 625 = 25 ברבוע (5 בחזקת 5) = מאד (אדם) במילוי: מם אלף דלת (נמצא ש"קרוב אליך הדבר" = חלק המילוי של מאד, אותיות מתפלל, והוא עולה י"פ נח-חן). "קרוב... מאד" = שמחה = "סוד הוי' ליראיו" וכו'. "קרוב אליך... מאד" = 414 = אור אור = אור אין סוף = מקור חיים וכו'. [19]. במאמר "כוונת ברית מילה" בספר אשא עיני, על פי הפסוק "מי יעלה לנו השמימה" (וביאורו בחסידות), המלה "לנו" רומזת להתקשרות לעם ישראל. בפסוקי ששי המלה "לנו" חוזרת בהדגשה ארבע פעמים – "מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו... מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו...". כל לנו בגימטריא אלהים, והתיקון הוא "אני אמרתי אלהים אתם". Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד