חיפוש בתוכן האתר

ז תשרי תשס"ח - גדולה תשובה - דף 5 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ז תשרי תשס"ח - גדולה תשובה
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
כל הדפים

ורמזים: הוא יחיה עולה בגימטריא אדם (בסוד שם מה). אדם הוא גם כינוי ליוסף הצדיק (עליו נדרש בגמרא הפסוק "טמאים לנפש אדם", וכן כי אדם במספר קדמי עולה יוסף) וגם לדוד המלך (בסוד אדם-דוד-משיח, כאשר עיקר וראשית תיקון חטא אדם הראשון – שהכחיש את אשמתו וכפר בטובה מתוך רגש אשמה מקולקל – הם על ידי דוד המלך, שהרים ידיו ואמר "חטאתי להוי'"). אצל יוסף – שהשביר בר לכל הארץ, ואמר לאחיו "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" – האדם היינו "הוא [את נפשו] יְחַיֶה" ואילו אצל דוד האדם היינו "הוא יִחְיֶה", כששתי המדרגות הן בסוד "אתם [לשון רבים, על דרך 'ועמך כֻלם צדיקים', צדיק עליון וצדיק תחתון שיש בכל אחד] קרויים אדם". בריבוע פרטי "הוא יחיה" עולה 351 (כאשר יחיה – העולה גל, סוד לג בעומר, היום ה-יז מסוף הספירה – בריבוע פרטי עולה יז בריבוע) – המשולש של 26 – ואם כן ב המדרגות של "הוא יחיה" ו"הוא [את נפשו] יחיה" עולות כמנין שבת (ה'יהלום' של 26, שם הוי' ב"ה, שעל כן מפורש בזהר כי שבת היא "שמא דקודשא בריך הוא"), בה נאמר "למען ינוח שורך וחמֹרך", בחינות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כנודע, וד"ל.]

 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו (חיו) [הוא] יחיה".

במימרא האחרונה, שכנגד החסד, מובא הפסוק שנזכר גם במימרא הקודמת, שכנגד הנצח. על אף שעל הדף מצוין כאן לפסוק השני שביחזקאל, הרי בפשטות מדובר באותו פסוק (משום שאין שינוי בנוסח ל"הוא את נפשו יחיה") – זו העליה מהנצח אל שרשו שבחסד. כפי שכבר הוסבר, מימרא זו שייכת לקו החסד, המכונה "חד אריך", ממנו באה אריכות הימים, והוא תכונתו של אברהם אבינו, "האדם הגדול [הארוך] בענקים".

במ"א נאמר כי "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו" – האריכות באחד שייכת גם היא לעבודת "אחד היה אברהם". תשובה, במובנה העמוק, היינו שינוי מודעות – הכרה נעלית יותר בגדולת ה', ומתוך כך שינוי ותיקון הליכות חייו של האדם שאינן מתאימות לגדולת ה' (כנודע מרבינו סעדיה גאון כי "כל ימיו בתשובה" הוא מתוך ההכרה המתחדשת בכל יום בגדולת ה', הדורשת לשוב בתשובה על עבודת ה' של אתמול, שלא היתה ראויה לגדולתו המוכרת כעת). וכך, "גדולה תשובה" היא השרש ל"כל המאריך באחד" – התשובה ממלאת בדעת ובתוכן את חיי האדם, ומאפשרת לו להאריך בהשגת אחדות ה' וגדולתו. תשובה כזו מאריכה את ימיו ושנותיו של האדם – היא מאריכה וממלאת תוכן את קיום המצוות באופן של "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" (כאשר הימים היינו לבושי הנפש, בסוד "בא [מלובש] בימים" האמור באברהם אבינו) וכן מאריכה ומפתחת תמיד את השינויים והשיפורים שעושה האדם בחייו (היינו ש"ימיו ושנותיו" הם העבודה הסדירה והיום-יומית, בדרך בהירה של אור ישר, והעבודה של השינוי וההיפוך, בדרך של אור חוזר – מה שיורד מלמעלה, באור ישר, מאיר כיום, בבהירות, וגם קצר ומידי, כראוי לפעולה אלקית, ואילו השינוי המתחולל מלמטה, בדרך אור חוזר, הוא קשה ודורש זמן רב).

אחרי שבע המימרות (שסדרן הוא תפארת-מלכות-גבורה-יסוד-הוד-נצח-חסד, דבר הדורש התבוננות), לפני הברייתא של רבי מאיר, יש הפסק בעוד ענין של תשובה, המדגיש את אהבת ה' אלינו וחסדיו עמנו – כהמשך למימרא האחרונה שכנגד החסד:

אמר רבי יצחק אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר "וקח טוב", ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". שמא תאמר פרי חובה, תלמוד לומר "ארפא משובתם אהבם נדבה".

יש לראות כי ארבע המדרגות המנויות כאן – "מתפייס ממנו בדברים... מחזיק לו טובה... מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים... 'אהבם נדבה'" – מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: "מתפייס ממנו בדברים" מכוון כנגד ה תתאה שבשם, "מלכות פה", עלמא דאתגליא – עולם הדיבור; "מחזיק לו טובה" מכוון כנגד ה-ו שבשם, כללות המדות הטובות (שעיקרן ויסודן הוא הכרת-החזקת טובה, כנודע), בהן נוקט ה' כלפי בעל תשובה; "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים" מכוון כנגד ה עילאה שבשם, מקור עבודת הקרבנות, עבודת ה"רצוא" שבנפש, בסוד "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף"; "אהבם נדבה" היינו העליה למקור קו הימין ב-י שבשם (כאשר עבודת הנדבה היא עבודה "על מנת שלא לקבל פרס", וכנ"ל). ולסיכום:

י             "אהבם נדבה"

ה                        "כאילו הקריב פרים"

ו             "מחזיק לו טובה"

ה                        "מתפייס ממנו בדברים"

העליה בארבע הדרגות הללו מאפשרת (בסוד "כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש") להגיע לעצם עבודת התשובה – שלמעלה משם הוי' ב"ה – בה עוסקת הברייתא של "גדולה תשובה" (שתוכנה נלמד מהפסוק בו סיימה העליה, "ארפא משובתם אהבם נדבה"):

תניא היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו", "מהם" לא נאמר אלא "ממנו".

לפירוש מימרא זו מובאים בגליון הש"ס לרעק"א דברי רבי מנחם עזריה מפאנו, בעל העשרה מאמרות, מקובל גדול מגורי-גורי האר"י: "הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין ח"א פ"ד [צ"ל פי"ד] כתב פירוש חלקם בברית האלה להיות ערבים זה לזה הוא הנמחל בזכותו, עכ"ל". לרבי עקיבא איגר הוקשה מדוע תשובה של אדם אחד תגרום לכך שה' ימחל גם לאחרים, ותירוצו של המקובל הרמ"ע מפאנו – שהמחילה לאחרים היא רק על ערבותם-מעורבותם בחטאו של אותו אדם, ולא על חטאיהם שלהם – התקבלה על דעתו. אמנם, לא נראה כי פירוש זה יתקבל על דעתו של רש"י, או של כל מי שעוסק בפשט הסוגיא, ובודאי שהמהר"ל – המעמיק בענין זה בנתיב התשובה פ"ג – לא סבר כפירוש זה. הפשט הפשוט הוא שאכן ה' מוחל לכל העולם כולו, על כל חטאיו ושיבושיו, בשל תשובתו האמיתית של אדם יחיד.

וההסבר: כבר נתבאר שכל דבר שה' עושה הוא עבור תכלית, ומה תכלית הבריאה כולה? ה' ידע שרוב הנבראים לא יהיו צדיקים, ואדרבה, רובם יהיו רשעים (וטוב להם, היינו שעדיין יש בהם ניצוץ טוב, כמבואר בתניא), בפרט משום שה' ברא את עולם העשיה ש"רובו רע והרשעים גוברים בו". אף על פי כן נברא העולם, מתוך הציפיה לצדיק שיעמוד בעולם (באופן של "'מי יתן טהור מטמא' זה אברהם מתרח") – "אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם" (רש"י לבראשית ו, ו). לפי זה, בטרם בא הצדיק לעולם – בטרם בא אברהם ונטל שכר כל הדורות שהיו מכעיסים ובאים לפניו – מתוח דין קשה על העולם, אך ברגע שמגיע אותו צדיק מתברר שכל הסיפור היה כדאי, שהבריאה הגיעה אל תכליתה, וממילא מנקודת המבט האלקית הכל נהפך לטוב. בסגנון אנושי בוטה, כאשר הכל מצליח ומגיע אל תכליתו ה' 'תופס מצב רוח', כביכול, ורוח של שמחה ומחילה מציפה את כל העולם, שהתברר כי היתה הצדקה לבריאתו. כך נראה כי "מוחלין לכל העולם כולו" כולל גם את הגוים – אלה שאינם נכללים בערבות ההדדית אודותה מדברים הרמ"ע מפאנו ורעק"א.

עם זאת, אפשר לתאר את היחוד של עם ישראל בתהליך זה – ומתוך כך גם לתת מקום לסברת הרמ"ע ורעק"א – כמערכת העצבים של העולם כולו. עם ישראל הוא שיעור קומה שלם, עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והמדרגה הפנימית ביותר בשיעור הקומה הזה היא מערכת הגידים הלבנים – מערכת העצבים (ובמושגי הקבלה והחסידות – המכנות את חלקי הנשמה הפנימיים, המלובשים בגוף, נפש-רוח-נשמה – מערכת העורקים המחזירה את הדם ללב היא סוד חיבור הנפש בגוף, הגידים בהם מורגש דופק הדם מן הלב מכילים את הרוח, ואילו מערכת העצבים היא כלי לנשמה). מערכת העצבים היא דימוי נאה לערבות ההדדית של עם ישראל – מערכת העצבים פועלת במהירות רבה (באופן חשמלי, בשאיפה למהירות האור), ועל כן בחסידות מתוארת פעולתה ככזו שלא לוקחת זמן בכלל, כמתאים לממד הנשמה. יש לומר כי פעולת הקישור של מערכת הגידים הלבנים בשיעור הקומה של עם ישראל – פעולת הערבות ההדדית – מתפקדת כזרז (קטלזיטור) לכך ששמחת ההגעה אל התכלית, מתוך תשובתו של היחיד, תכלול את המציאות כולה ותגרום למחילה לעולם כולו.

הקושיא של רעק"א – דווקא ביחס ל"גדולה תשובה" זו – נוגעת לכך שכאן אכן נחשף כוחה העצמי של התשובה עצמה, למעלה מכל תולדותיה שנמנו קודם לכן. רק רבי מאיר, שלא עמדו על סוף דעתו, מסוגל להגיע בדבריו למהותה העצמית של התשובה. בלשון הקבלה, שרשו של רבי מאיר הוא בחכמה עילאה, והוא המתייחד עם כח התשובה של בינה עילאה (ומכאן גם הקשר של דבריו למימרא "גדולה תשובה שמביאה את הגאולה", שכנגד היסוד, שהרי "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", וד"ל).

 

[עד כאן למדנו, במקיף, את הסוגיא של "גדולה תשובה". שהקב"ה יעזור שנעשה קצת תשובה, אבל הכל "לא לנו". (אחד התלמידים שאל איך עושים תשובה) – השאלה הבאה בגמרא היא "תשובה היכי דמי". בכל אופן, משתדלים להגיע לחיות – כאשר גם אם מקור החיות הוא בדבר אחר (בבחינת "יְחַיֶה") זה טוב, משום שהחיות באה מעצם הלימוד – "כי הם חיינו". אם הלימוד מחיה את הלומד, הוא ודאי גם יפעל את פעולתו כך שהכל יתקיים במציאות.]

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com


 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com