ד. פסח, ספירת העומר, מתן תורה

פירוש אחד של אדמו"ר האמצעי מקשר גם הוא את הימים שבפסוק לאירועים היסטוריים של עם ישראל, אך אין המדובר בתקופות שונות אלא בשלושה אירועים כלליים החוזרים על עצמם בעבודת האדם בכל שנה ושנה – יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה. הופעת חגי האביב בתוך חדש תשרי, עליו מפרש אדמו"ר הזקן את הפסוק הזה, היא תופעה של התכללות, כאשר מתברר שהחדש השביעי – "כל השביעין חביבין" – כולל בתוכו גם את כל מה שהיה בחדשים שקדמו לו. וכך, לפי פירושו "יחַינו מיֹמים" היינו יציאת מצרים וספירת העומר, הקשורות ליום הראשון וליום השני של ראש השנה, ו"ביום השלישי" היינו מתן תורה (בו נאמר בפירוש "ויהי ביום השלישי"), הקשור ליום כיפור.

הקשר המובן והברור ביותר הוא בין מתן תורה ליום כיפור, שהרי ביום כיפור ירד משה מהר סיני כשהלוחות השניים בידיו – בסיום ארבעים הימים הראשונים ממ"ת עד לקבלת הלוחות הראשונים (אותם שבר בירידתו מההר), ארבעים הימים השניים בהם התנפל לפני ה' בתפלה שיסלח על חטא העגל, וארבעים הימים האחרונים (כהקדמה להם נאמר לו "פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשֹנים") – ויום כיפור אף מכונה מתן תורה של בעלי תשובה (והתבוננות זו צריכה ללוות את האדם ביום הקדוש). כל עם ישראל (למעט שבט לוי) חטא בעגל, מי פחות ומי יותר, ועל כן כולנו בעלי תשובה, והתורה הקיימת לעד, עליה אנו שומרים, היא דווקא התורה שנתנה ביום כיפור. אחרי התשובה זוכים לתורה חדשה, שיש בה גם מעלות עצומות ביחס ללוחות הראשונים (כמבואר בדברי חז"ל), וזו היא תורת יום כיפור. כך, ביום כיפור מתפללים ומתוודים, ותוך כדי כך צריכים לחשוב שמקבלים את התורה החדשה. ואכן, "תורה חדשה" שמגלה משיח (שאינה תורה אחרת, ח"ו, אלא הממד הפנימי ביותר של תורתנו הקדושה) היא תורתם של בעלי תשובה, שהרי פסק הרמב"ם "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – הגאולה תלויה בתשובה, ועם "ומיד הן נגאלין" זוכים גם מיד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (והכל מתחולל בעיצומו של יום הכיפורים, "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו").

בנוסף לקשר הברור בין יום כיפור למתן תורה יש לפרש גם את הקשר בין שני ימי ראש השנה ליציאת מצרים וספירת העומר: ביום הראשון של ראש השנה יש שחרור משעבוד, כיציאת מצרים, כשעיקר החידוש הוא שאין אנו יותר עבדים לעבדים. השחרור של עם ישראל הוא הזיהוי מי הוא המלך האמיתי, הזיהוי ש"ה' הוא המלך" (כמו שמדפיסים היום על חולצות). הבירור שה' לבדו הוא המלך, ואין לנו מלך זולתו, הוא עבודת ראש השנה והוא פעולה של יציאת מצרים – של שחרור משעבוד לכל מלך אחר המשתלט עלינו. בירור זה הוא יסוד הכל, בו נהיה עם ישראל לעם ובו פותחת השנה, אבל מיד לאחריו – ביום השני של פסח, וכפי שמתברר כאן גם ביום השני של ראש השנה – מתחילת עבודת ספירת העומר. עבודת הספירה היא תיקון המדות – אחרי ההכרה שאין חשובה ממנה כי רק ה' הוא המלך, בה ממליכים את ה' ("אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"), צריך לתקן את המדות, להתאים את עצמנו להיות אזרחים במלכותו של ה'. שני התהליכים הללו מתחוללים בסמיכות ובהמשך אחד – ביומים סמוכים, הן בראש השנה והן בחג הפסח – ולאחריהם מגיע שלב שלישי, נבדל, של מתן תורה (כנ"ל על היחס של ג"פ "קדוש").

במושגי הספירות, יציאת מצרים היא יציאה מהגלות של כנסת ישראל – ספירת המלכות (וכנ"ל שיציאה זו היא גופא בנין המלכות – המלכת ה' לבדו ויציאה מכל שעבוד לזולתו). תיקון המדות שלאחר מכן שייך למדרגה אחת גבוהה יותר (שעדיין יש לה ערך למדרגה הראשונה) – מדות הלב, פרצוף ז"א. מתן תורה שייך לספירת החכמה ("אורייתא מחכמה נפקת") – זו עליה שבאין ערוך, אל המוחין בעצם. לעליה שבאין ערוך ביום הכיפורים, העליה ל"תורה חדשה" ונבדלת, זוכים על ידי עבודת התשובה. בזהר נאמר כי "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיבותא" – המשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה, ולא רק את הרשעים, כדי להפוך את כולם לבעלי תשובה. תופעה זו בולטת ביום הכיפורים, בו מתודים כולם – מקטן ועד גדול, מרשע ועד צדיק – "על חטא..." (= כסא הכבוד, אליו מגיע הוידוי שלאחר התשובה, כמבואר במ"א). אז, אחרי שכולם נעשים בעלי תשובה באמת, זוכים לקבל את התורה החדשה מפי משיח.

ה. פסוקי דזמרה, קריאת שמע, עמידה

פירוש נוסף של אדמו"ר האמצעי אומר שאת הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" חווים בכל בקר בעבודת התפלה לה'. ידוע שהתפלה מתחלקת לארבע עליות – ארבע שליבות סולם התפלה ("'סֻלם' דא צלותא", כמפורש בזהר) – כנגד ארבעת עולמות אבי"ע. הקרבנות הם "תפלת העשיה", פסוקי דזמרה "תפלת היצירה", ברכות ק"ש וק"ש "תפלת הבריאה" ועמידה (שהיא עצם התפלה) היא "תפלת האצילות". זמן התפלה הוא הזמן בו יש להתחיות, כאשר "יחַינו מיֹמים" היינו החיות לה זוכים במדרגות-הימים של פסוקי דזמרה וקריאת שמע, ו"ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" היינו החיות לה זוכים בתפלת העמידה (כשבפשטות במדרגת העשיה עדיין לא מורגשת חיות, אין עדיין התפעלות וחויה פנימית באמירת הקרבנות, והיא מבוססת על קבלת עול גרידא, כאשר "עקימת שפתיו הוי מעשה", ועל כן אין מדרגה זו מופיעה בפירוש בתוך הפסוק).

אם בפירוש הקודם הובן כי העליה בפסוק היא מלכות-מדות-מוחין, כאן העליה היא בסדר של יצירה-בריאה-אצילות. גם כאן, עולם האצילות הוא קדש נבדל לגמרי מבריאה-יצירה, השייכים עדיין לעולמות התחתונים (וכנ"ל בסדר של "קדוש׀ קדוש קדוש"). כאשר הנשמה עולה בכוונותיה בעולמות יצירה ובריאה (בעוד הגוף נשאר למטה, בעולם העשיה) קיימת עדיין הרגשת 'אני' בחויה הפנימית, ולכן יש גם ערך בין שני העולמות, אך בעולם האצילות אין יותר הרגשת 'אני' כלל. רק על מדרגת האצילות נכון לומר "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו", כאשר בתפלת העמידה עומד האדם "כעבדא קמיה מריה" נוכח פני ה' ממש, ושוב כלל אינו מרגיש את מציאות עצמו כדבר נפרד. ובפשטות, בפסוקי דזמרה וק"ש וברכותיה מתבוננים בה', משבחים אותו, אבל עדיין לא עומדים מולו ממש בשפיכת הנפש "נכח פני א-דני". עולמות יצירה ובריאה מכונים עדיין "רשות הרבים" – יש בהם תחושה של ריבוי, של מציאות נוספת מלבדו יתברך – ורק עולם האצילות הוא "רשות היחיד" ליחידו של עולם, שם עומדים "לפניו" ממש (כאשר נשמות דאצילות זוכרות את קיומן בבטול במדרגה זו, כמאמר אליהו ואלישע הנביאים "חי הוי' אשר עמדתי לפניו").

במושגים פנימיים, עבודת ההתבוננות מתחילה בפסוד"ז, בהם מתבוננים באור אין סוף הממלא כל עלמין – התבוננות בנוכחות ה' בתוך המציאות הנראית והמורגשת (כולל הרגשת ההשגחה הפרטית על כל צעד ושעל בחיים), הופעת ה' בתוך טבע המציאות. כשעולים מעולם היצירה לעולם הבריאה, לק"ש וברכותיה, ההתבוננות היא באור אין סוף הסובב כל עלמין, שלמעלה מכל המציאות (גם זו התבוננות, אך גבוהה יותר, עד אין סוף). כך, כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בטלה כל המציאות – "כולא קמיה כלא חשיב". ההתבוננות באוא"ס הממכ"ע משותפת לכל אדם, כאשר גם גוי יכול להתבונן באלקות שבמציאות, בעוד שההתבוננות באוא"ס הסוכ"ע מיוחדת (בנתיים) לישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו" (ורק לע"ל ישיגו זאת כל העולם ויהיה "הוי' אחד", כפירש"י עה"פ). כל התבוננות נוגעת גם למח וגם ללב – ההתבוננות במח מולידה, באופן טבעי, תולדה בלב (וכך אחרי "שמע ישראל וגו'" מגיעים ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). עם זאת, כל עבודת ההתבוננות – בראש ובלב – היא עדיין "תפלת הישיבה", עדיין אין בה את תחושת העמידה לפני ה' ממש, וממילא ה'אני' אינו מתבטל לגמרי. בפסוד"ז ובק"ש וברכותיה אין פניה אל ה' ישירות, חושבים ומדברים עליו, אבל לא אליו. לעומת זאת, התפלה עצמה – תפלת העמידה, תפלת האצילות – היא עליה באין ערוך ממש, לעמוד נוכח פני ה' ממש ולשפוך לפניו את הלב. לכן, מבואר בחסידות, המלה העיקרית בעמידה היא "אתה" – פניה לנוכח, לעצמותו יתברך שלמעלה מכל גילוי אור.

בהקבלה לימי ראש השנה ויום כיפור (בהתאמה גם לפירוש הקודם של אדמו"ר האמצעי) – בימי ראש השנה ממליכים את ה' ומתקנים את המדות כדי להיות ראויים להיות נתיניו, אך בכללות עדיין זו רק שאיבת חיות והארה מגילויי ה' (אוא"ס הממכ"ע ואוא"ס הסוכ"ע), אך ביום כיפור זוכים לעמוד מול ה' ממש.

הקבלת הסדר של ימי ראש השנה ויום כיפור לתפלה שבכל יום מתאימה ומתבקשת מאד, משום שיש בדורנו יהודים רבים אשר, לדאבוננו, באים להתפלל בבית הכנסת רק שלושה ימים בשנה – בימי ראש השנה וביום הכיפורים (וישנם כאלו הבאים לתפלה רק "אחת בשנה", ביום הכיפורים). גם מי שמציאות כזו רחוקה ממנו, צריך בעת הליכתו בימים הקדושים לבית הכנסת להתקשר לכל עם ישראל וחשוב מאד שיתבונן בכך כי כעת הוא זמן יחיד בשנה בו יתכן שרוב עם ישראל נמצא עמו בבית הכנסת. לפני כל תפלה צריך להתקשר לכל עם ישראל – כהנהגת האריז"ל לקבל קודם התפלה את מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" – כדי שהתפלות תקובלנה ברצון. אך הדבר בולט במיוחד ביום כיפור, בו התפלה פותחת ב"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", וללא נוכחותם התפלה אינה תפלה – "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית" (כאשר חלק מההתקשרות אל אותם יהודי-יום-כיפור היא ההכרה שהם מתפללים לפני ה' ממש, "אחת בשנה", בפניה ישירה לעצמותו יתברך, והלואי שגם אנו נזכה יום אחד בשנה לחויה כזו של תפלה). שלושת ימי התפלה בשנה הם, בלי שום ספק, ימי ר"ה ויו"כ – "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו".