שיחה שלישית:

כל שנה מזכירים שהרש"ש אומר שח"י אלול זה היום הראשון של בריאת עולם התהו. כ"ה אלול זה ראשית בריאת העולם שלנו, ושבוע קודם זה ראשית בריאת עולם התהו – המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור. העבודה של תיקון עולם התהו והכנסת האורות דתהו בכלים של עולם התיקון זה עבודה ששייכת לפרשה שלנו, כפי שהוזכר, ובפרט ח"י אלול זה תיקון המלך הראשון – בלע בן בעור. ידוע ממורנו הבעל שם טוב הענין של "את זה לעמת זה עשה האלהים" וכי כל דבר שיש בקליפה צריך ללמוד ממנו ולעשות לעומתו גם בקדושה. דוגמה חריפה ומפורסמת לזה היא דברי רבי פינחס מקוריץ שהסביר שמכיון שכל דבר צריך להיות בקדושה צריך גם ללמוד ולקחת מהכפירה עצמה, והיכן היא הכפירה בעבודת ה'? במה שעוסקים בו כל הערב – גמול דלים. בנתינת צדקה צריך להיות 'כופר' – לא להגיד שאם היהודי הזה עני ה' רצה כך, והוא צריך להיות עני עד שה' ידאג לפרנס אותו, אלא צריך לקחת אחריות ולדאוג לו. 'לכפור' בכך שזה רצון ה' ואחריות של ה' ולדעת שאם לא תדאג לו הוא ימות ברעב ואתה תהיה אשם בזה. כיוצא בזה גם סוגית הבטחון שעוסקים בה כעת. כל הזמן אומרים שאי אפשר לסמוך על הצבא, וזה פשוט, אבל צריך לדעת שגם על הקב"ה אי אפשר לסמוך – כאן צריך 'כפירה', צריך לקום ולדאוג בעצמנו לבטחון, ואם לא עושים זאת אז האחריות לדברים שקורים היא עלינו. לאור זאת, צריך להתבונן מה התיקון והעבודה של בלע בן בעור בקדושה (האריז"ל אומר שבלע בן בעור קשור לבלעם בן בעור – ש"לא קם בישראל כמשה" אבל באו"ה קם, "ומנו? בלעם" – זה תיקון משמעותי, וכדלקמן עוד). צריך לומר ששני בעלי יום ההולדת הם ביחד התיקון של בלע בן בעור – הבעל שם טוב זה עבודת בלע בקדושה ואדמו"ר הזקן זה עבודת בעור בקדושה.

מה זה התיקון של "בלע"? זה כמובן בבליעה של קדושה – "בלע המות לנצח". זה גם מסביר למה בלע זה בלעם – מ היא האות הראשונה של מות כמפורש בכמה מקומות בזהר (כדוגמת זה ש"וירא פינחס" היינו שראה מ מרחפת באויר, וההיפוך של בלעם היינו עבודת "בלע המות לנצח" (בלע המות אותיות בלעם תהו = מחיה מתים, ודוק). כל מה שהבעל שם טוב בא לפעול בעולם זה "בלע המות לנצח" (תיקון חטא הבל ומותו בידי קין, "בלע המות לנצח" ר"ת הבל, ונצח = הבל "פנים ואחור"). הוא אמר שבא להחדיר חיות בעבודת אלול, טריות בכל היהדות. דבר לא טרי הוא מת (מקולקל, בלי טעם ובלי ריח, כנ"ל), והבעל שם טוב בא להחיות את העצמות היבשות. מי שחי בדרך הבעל שם טוב כבר יש אצלו "בלע המות לנצח" – לא שייכת אצלו מיתה בשום נקודה בעבודתו, הוא חי בכל, חיים נצחיים. לפני הסתלקות הבעל שם טוב הוא אמר לתלמידיו שלא יתפללו כי חבל על הזמן, זה לא יעזור, וגער במי שרצה להביא לו רופא – האם אתה חושב שאני כמו כל אחד, ששייכים אצלי חולי ומיתה גשמיים שצריכים רופא?! הפנימיות של זה שגער בתלמידיו שהם חוששים שימות – זה אומר שלא הפנימו את כל העבודה שלו, "בלע המות לנצח", כך שלא שייך אצלו כלל ועיקר ענין המיתה. כמו שהרבי אומר שהגאולה האחרונה היא גאולה-שאין-אחריה-גלות לא במובן הטכני (שלא תהיה אחריה גלות), אלא שזו בעצם גאולה כזו שלא שייך שתהיה אחריה גלות, כך גם החיות שמחדיר הבעל שם טוב זה חיות כזו שלא שייך אחריה מיתה, חיות כזו שענינה "בלע המות לנצח".

ההסבר של עבודת "בלע" של הבעל שם טוב היה פשוט, אבל בשביל להסביר את עבודת "בעור" של אדמו"ר הזקן נצטרך להעמיק יותר (וזה גם השלמה עיקרית למה שדובר בח"י אלול):

שרש בער הוא שרש חשוב בתורה. המשמעות של לבער היא גם לכלות ולשרוף, אבל גם לאכול – בהמה מתורגמת "בעירו" בגלל שהיא אוכלת (בהמה אוהבת לאכול, לא יודעת לעשות דברים אחרים), וגם בתורה לשון זו היא אכילה של בהמה ("ובער בשדה אחר"). יש קשר בין בלע (בליעה) לבין בעור (ביעור ואכילה), בשני השרשים יש שתי אותיות משותפות – בע (ואף האות השלישית בכל שרש – לר – מתחלפות באותיות למנ"ר כנודע), לשון מבעה, זה השן ההולכת ואוכלת בארבעה אבות נזיקין (היא תמיד מבקשת לאכול, בעי בארמית לשון בקשה, ובעצם יש כאן בעיה חמורה, שרש כל הבעיות שבעולם, המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור). גם בפרשה שלנו חוזר ענין הביעור – "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי", וחלק מהביעור הזה הוא פשוט לאכול את המעשרות. ענין האכילה הוא עבודה חשובה, כנ"ל, ויש גם בזה "ואכלתם את כל העמים". יש שבעה שרשים שכל צירופיהם בעלי משמעות (ושרש בלשון הקדש), ושרש בער לא אחד מהם, אבל הוא הכי קרוב לזה – חמשה מתוך ששת צרופיו הם בעלי משמעות (רבע, בער, ערב, רעב, עבר; יש גם קשר – מי שרעב אוכל-מבער, והכי טוב לאכול אוכל ערב, עם טעם טוב) והששי הוא שם בתורה (ברע). בשביל לדעת את הסדר שלהם לפי חכמת הצירוף צריך לשייך את שלשת האותיות לחב"ד – בדרך כלל ר שייכת ל"ראשית חכמה", ב ל"בינה" ו-ע לדעת (הכוללת את כל ז הספירות התחתונות, שכל אחת כלולה מ-י והכל עולה ע). לפי זה הסדר כנ"ל: רבע בחסד ("רובע ישראל", זה השפעה ונתינה), בער בגבורה (יסוד האש המבער), ערב בתפארת (טעמים ערבים), רעב בנצח, ברע בהוד, עבר ביסוד (שם העבירה היא פגם הברית). כל זה היה בשביל להעמיק קצת בשרש הזה, ולראות שבער שייך לגבורה שענינה לבער את הרע – הענין בו נרצה להעמיק.

בשביל להעמיק בענין הביעור נביא עוד תורה של הבעל שם טוב (כש"ט ע) על המראה הראשון של משה רבינו, רבן של כל הנביאים, שיש בו בעירה – "והנה הסנה בער באש והסנה איננו אוכל [קשר בין בעירה לאכילה]. ויאמר משה אסורה נא ואראה... מדוע לא יבער הסנה":

מהבעש"ט [שמעתי בשם מורי] וירא ה' כי סר לראות, כי [היה] משה רבינו ע"ה ירא שמא הוא קליפה, עד שאמר משה משה, אז אמר הנני. והענין, כי משה שמו כולל כל העולמות, ולכך שמו הוקשה לו. והענין, כמו שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח ו[כל הנביאים] טובים ורעים, כך אות מ' מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים ג"כ. ואות ש' כולל כל הרוחות, ואות ה' הנשמות, ולכך שמו הוקשה לו, ודרשו חז"ל מנורה שקלים החדש ר"ת משה כו', אבל באמת שמו עצמו הוקשה לו, ששמו כולל כל מיני טוב ורע ג"כ, זה היה תמיה לו איך שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא א', טוב ורע שהם ב' הפכים, והוא היחוד, וכן ג"כ שמו משה ג"כ כולל הכל ואיך נעשה היחוד על ידו. וזה שאמרו בש"ס משה רבכם קוביוסטוס.

אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו ופרעה הקריב כו', או ע"י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג, ונעשה זה בכל העולמות התענוג ע"י הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עליה ג"כ, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און. וכן מחשבה רעה הוא כסא על דבר הנ"ל. וז"ש משה פעם א' לא אמר הנני, שהיה תמיה לו איך נעשה יחוד, כי כשנגלה בסנה, מדריגה תחתונה, נפתחו כל מקורות עליונות עד למטה, ומה טעמא לא יבער הסנה, שיכלו ויתבערו הרע שהוא הסנה עד שא"ל פעם ב' משה, שנעשה עי"ז יחוד וחיבור וקישור מדריגה תחתונה בעליונה כו', אז אמר הנני [ודפח"ח כי קצרתי].

הבעל שם טוב מלמד שהדבר שמשה לא יכול היה להשיג – לפחות בראשית דרכו – הוא איך העולם כולו יפה (בסגנון שאמרנו בח"י אלול), עם הטוב ועם הרע, ולא שהרע מתבטל אלא הכל נשאר. משה רבינו התקשה במראה הסנה, איך השכינה כוללת את הטוב והרע, והכל בוער אבל הרע לא מאוכל ונשרף. על דרך זה גם התקשה בעצמו, בשמו משה (וזה רמוז בכך שהתקשה במנורה-שקלים-החדש) – ידע שהוא כולל את הכל, את הטוב ואת הרע. על זה כתוב "משה רבכם קוביוסטוס" – יש בו גם את הצד השלילי. יש שני פירושים בקוביוסטוס – או גונב נפשות או משחק בקוביא. צריך להגיד שיש את שניהם למעליותא בדמות של משה, ושל משה בכל דור – הוא גם גונב נפשות בקדושה וגם מהמר בקדושה. בגלל שמשה הוא התקשה לא ענה כאשר ה' קרא לו "משה" – חשב שה' מתכוון רק לטוב שבו והוא כולל הרי גם את הרע, והרע "איננו אוכל". ורק כאשר ה' קרא "משה משה", כל המשה, גם הטוב וגם הרע, אז "ויאמר הנני". זה עוד פירוש מקורי ב"משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו". מכיון שאחד הפירושים הוא שזה קאי על ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" מסתבר שהמשה השני, שהוא ה'שלילי', בולט יותר ויותר בהתפשטות של משה – בכל דור הוא יותר 'גונב נפשות' ויותר 'מהמר'.

על כל פנים, מה שלמעלה מהשגת משה בראשית דרכו זה איך השכינה נושאת שני הפכים בנושא אחד, את הטוב ואת הרע, והרע איננו אוכל. איך הרע נכלל ונשאר בעולם? זה הביטוי המפורסם של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב" (ר"ת הכל – הכל ברא לכבודו ר"ת הבל כידוע מהרה"ק מרוזין, והיינו "הכל הבל", וד"ל; יחד, הרע כסא לטוב הכל ברא לכבודו יוצרים שלמות של 729, זך בריבוע [ט בחזקת ג, ג בחזקת ו] = "לא תרצח" = קרע שטן = פסח מצה מרור וכו', וד"ל; ראשי התבות = פחד, ושאר האותיות = יראת הוי', ז בריבוע פע' אחד, סופי התבות: 73, חכמה, ו-37, הבל [חכמה במספר סדורי], נמצא שב"הכל ברא לכבודו" הר"ת = הס"ת – הבל – והאמ"ת = 252 = 7 פע' 6 בריבוע, יברכך וכו', ודוק). הבעל שם טוב מסביר כאן שזה בשני אופנים – או על דרך "ופרעה הקריב", שהרע רודף את הטוב ודוחף אותו לעלות לקדושה, או בכך שהצדיק רואה את מעשי הרשעים ונהנה מכך שהוא לא כזה, שאז הרע הוא בידור בעבור הצדיק. אפשר לחשוב שזה אותו ענין, שבסופו של דבר הרע נעשה כסא לטוב, אבל כעת נסביר שזה שני ענינים שונים בתיקון הרע והעלאתו.

נקודת ההסבר של מה שדובר בח"י אלול, שמצד אחד צריך להיות "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", איך שכל העולם של ה' (עם הרע שבו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה") הוא יפה ונעים, ומצד שני "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", שייכת לענין הזה. איך אפשר לדבר על זה שהרע עולה ונעשה כסא לטוב, אבל נשאר חלק מהתמונה – מה עם "ובערת הרע מקרבך"? זה ביטוי שמופיע עשר פעמים – מצד ענינו (ז"פ "ובערת הרע מקרבך", פעמיים "ובערת הרע מישראל" ופעם אחת "ובערת דם הנקי מישראל") – כולן בחומש דברים, דווקא לדור שנכנס לארץ (וראה עוד לקמן). הרי יש דבר פשוט, שצריך לבער את הרע ולכלות אותו. גם המלך שמעמידים תפקידו לבער רוצחים, "קוצים אני מכלה מהכרם", ואיך אפשר להגיד שהרע נשאר תמיד והכל חלק מהעולם הטוב והיפה של ה' ש"לית אתר פנוי מיניה"?! צריך להגיד ששתי המדרגות שהבעל שם טוב מתאר, בהן הרע נעשה כסא לטוב, הן מדרגות של הבדלה והמתקה, אבל לפניהן צריכה לבוא עבודה של הכנעה – עבודת "בעור" של ביעור הרע כפשוטו. יש ממד של הרע שכן כלה ונעלם, זה ממד דמיוני בעיקרו, אבל נגדו צריך להלחם. אחרי שמכניעים ומבערים את הרע – את החלק הדמיוני שבו – אז מתגלה כיצד החלק האמיתי שלו ממלא תפקיד בעולם. הבעל שם טוב אומר ש"כמעט נעשית לו עליה", וצריך להגיד שבאמת יש לו עליה עד רמה מסוימת (כמו שיש מאמרי חסידות שהמן עולה עד דרגה מסוימת, בזכות זה שעם ישראל קבל ממנו את פורים, ורק משם ואילך דוחים אותו – יש עליה מסוימת לרע, רק שלא עולה להיות כמו הטוב ממש, כמו שניתן היה לטעות). בהתחלה התפקיד שלו זה להבדיל את הטוב מתוך הרע, להבחין עד כמה הטוב נבדל ממנו דרך הרדיפה שלו – "ופרעה הקריב" את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. אחר כך, יש המתקה של הרע – כשהצדיק עושה מהרע צחוק ושעשוע, כשזה הכל בידור בשבילו, זה המתקה (זה שאומרים שצריך לגרש את הערבים מארץ ישראל זה רק בתנאי שנוכל להמשיך לצחוק מהרע מרחוק – אחרת אין טעם). זה ההסבר הפשוט לכל "האופן בתוך האופן" שהתבאר – שבאופן החיצוני זה ההכנעה, לבער את הרע כפשוטו, וזה לגמרי מחובר עם האופן הפנימי שרואה איך "הרע כסא לטוב" ויש הבדלה והמתקה.

נסיים עם הפרצוף של "ובערת..." – לשון שחוזרת עשר פעמים בתנ"ך, הכל בספר דברים, כנ"ל. נאמר את זה בקיצור, כי זה דברים פשוטים:

חכמה: "ובערת הרע מישראל" בזקן ממרא (אורייתא מחכמה נפקת, פגיעה בעיני העדה).

בינה: "ובערת הרע מקרבך" בנביא שקר (מקור הנבואה בבינה).

דעת: "ובערת הרע מקרבך" בעדים זוממים (עדות שייכת לדעת).

חסד: "ובערת הרע מקרבך" בבן סורר ומורה (התגברות ההורים על האהבה לילד; חסד להרוג אותו זכאי שלא ימות חייב).

גבורה: "ובערת דם הנקי מישראל" ברוצח במזיד שברח לעיר מקלט וצריך להוציאו משם ולהרגו (רצח בגבורה, עיקר הביעור שעושה המלך).

תפארת: "ובערת הרע מקרבך" בגונב נפש (קוביוסטוס; בחינת שבעים נפש דיעקב, תפארת-גופא, משה מלגו ויעקב מלבר; ב-ז מצות בני נח איסור גנבה בתפארת-גופא).

נצח-הוד-יסוד: כולם עניני עריות – נו"ה זה "ובערת הרע מקרבך" בנערה המאורסה בכלל ובנערה המאורסה שנאנסה בעיר ("על דבר אשר לא צעקה"). יסוד זה "ובערת הרע מישראל" באשת איש.

מלכות: "ובערת הרע מקרבך" בעבודה זרה (מרד במלכות ה'; אחת מע"ז זה מולך).