חיפוש בתוכן האתר

כד טבת תשס"ח - ביתר - דף 3 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד טבת תשס"ח - ביתר
Page 2
Page 3
Page 4
השלמות
Page 6
כל הדפים

 

ידוע שבשנה רגילה יש 70 ימים בין חנוכה לפורים, ובשנה מעוברת, כמו השנה, יש 100 ימים. כ"ד טבת בשנה רגילה זה אחרי כ"א ימים ופורים זה עוד מ"ט ימים (ג"פ 7 ואח"כ ז"פ 7). כלומר, עד היום הזה השלמנו את הג"ר, ואחר כך יש את הז"ת. כל התקופה הזאת היא חיבור בין ה-ו ל-ה עילאה בניסי ה', ובתוך תקופה זו גופא, זה בדיוק היום של חיבור הג"ר לז"ת (בתקופה שכל ענינה חיבור המדות למוחין, שני האורות בתוך הנפש גופא). אצל אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, היו שלוש כתות: כתה ראשונה היו בקיאים בכל ספרי הנגלה, ש"ס ופוסקים, כתה ב' היו בקיאים גם בכל ספרי הקבלה, זהר וכתבי האריז"ל וכל ספרי הקבלה, וכתה ג' היו בקיאים גם בכל ספרי החקירה – מה שדברנו כעת, על חקירה אלקית, בזה היו צריכים להתמחות אחרי כל הקבלה, כשכמובן גולת הכותרת של החקירה זה מו"נ, וידוע שהרבי הצ"צ למד חברותא עם בנו, הרבי מהר"ש, כמה שנים את מו"נ על פי קבלה וחסידות, ולצ"צ עצמו יש "ספר החקירה" שכתב במטרה מיוחד. הוא  נתן פעם הוראה לחסידים העולים ל"כתה ב'" אצלו, שכאשר מתחילים ללמוד עץ חיים שיתחילו הלימוד מהיכל ז' בע"ח (בו יש שבעה היכלות). מי שזוכר, היכל ז' מתחיל מנין שהנפש של היהודי היא חלק אלוה ממעל, כמו שהתניא מתחיל, ומביא את הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רצה שכל יהודי יהיה אלקים (רק אחרי החטא "אכן כאדם תמותון"). כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא גם עכשיו, בעולם הזה, שימשך גם למטה – כימי השמים על הארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", שגם כאן יהיו חיים נצחיים. כך ה' רצה, רק הפסדנו זאת בגלל החטא, ש"אכן כאדם תמותון". כך מתחיל ההיכל הזה, וגם בהתחלה יש נושא חשוב. קודם כל הוא מביא כללים גדולים, מה זה הוי', מה זה נרנח"י, מה זה דצח"מ, לכן על פי פשט צריך להתחיל שם.

שם הוא כותב שבין כל שתי מדרגות צריך להיות ממוצע – בין דומם לצומח יש אלמוגים, בין צומח לחי יש "אדני השדה", בין החי לבין האדם יש קופים. זה תחלת לימוד הקבלה – דבר ראשון צריך לדעת שיש ממוצע בין חיה לאדם, והממוצע זה קוף. היום, בתרבות של היום, זה מזכיר משהו – מעורר את כח המדמה הלא מתוקן, אבל יש דברים בגו. יש מדרש בחז"ל, מדברי רבותינו הקדושים, שהצאצאים של קין, אחרי שהוא חטא ורצח את אחיו, התדרדרו והפכו להיות קופים. רואים בחז"ל בפירוש שמבן אדם אפשר להיות קוף. האריז"ל כותב שהקוף זה הממוצע בין החי לבאין האדם. אם אפשר לרדת בסולם של הדצח"מ, גם אפשר לעלות מוקף לאדם. מה זה קוף? יש ביטוי בחז"ל שהיפי של שרה הוא "כקוף בפני אדם". קוף זה חיקוי, כמו שמשתמשים היום (יש אומרים שיש מלים בלועזית שלקוחות מלשון הקדש, מיהודית, ואחד מהם זה "קופי", העתקה, שנגזר מקוף). יש חיקוי מסולף וזול, אבל היום כל הטכנולוגיה הוא נסיון ש"עתיק" – לשון העתקה – יהיה יותר אמין, יותר דומה לעולם העליון שהוא ה"עתיק" של העולם התחתון. למה מביאים את זה? קודם כל, כי זה החידוש הראשון שתופסים כשמתחילים ללמוד קבלה לפי הוראת בעל ההילולא.

נחזור לגמרא שלנו, בפרק "חלק". כשהגמרא מדברת על תחית המתים, תוך כדי הדיון ב"תחית המתים מן התורה מנין?", יש כמה סיפורים של גוים/גויות/אפיקורסים שבקשו מחז"ל דוגמה או משל איך אפשר להאמין בתחית המתים, ואחד הדברים שכתובים שם קשור לאחד מ-כב פסוקים שם, אולי העיקרי ביותר, הפסוק מישעיהו "הקיצו ורננו שוכני עפר" (פסוק אותו מביאים תמיד כשמדברים על תחית המתים), שלפניו כתוב "יחיו מתיך". מישהו שואל שם בפרק חלק, היתכן שהקב"ה יברא לע"ל שוב את בני האדם, ישחזר אותם מן העפר, הרי הם עפר. אחרי החטא של אדם הראשון כתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – עכשיו הם בגדר עפר, היתכן שה' יקח את העפר הזה וישחזר את זה לשיעור קומה של אדם כמו שהיה קודם? התשובה היא שקל וחומר – אם אתה מאמין בתורה, ולכתחילה כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", אז תאמין שעכשיו, כשהוא כבר היה במציאות פעם אחת, ודאי שהקב"ה יכול לשחזר אותו ולברוא אותו פעם שניה מן העפר. כך הסוגיא שם.

מה לומדים מכאן? שתחית המתים זה קשור דווקא עם יצירת האדם מן העפר, כמו שהפסוק אומר – "הקיצו ורננו שוכני עפר". הפסוק הזה, "וייצר", שה' יצר את האדם מן העפר, זה פסוק בסיפור השני של מעשה בראשית. זה גם כן הפעם הראשונה שיש לשון יצירה בכלל – שה' יוצר. בסיפור הראשון של מעשה בראשית יש רק לשונות בריאה או עשיה, ואין יצירה. כל מי שלומד קבלה יודע שיש עולמות בריאה-יצירה-עשיה, אבל במעשה בראשית – בסיפור הראשון – יש רק בריאה ועשיה (עד החיתום, שהכל הולך אחריו, "אשר ברא אלהים לעשות"), ואין יצירה. יצירה מופיעה רק בסיפור הראשון, ועיקר היצירה זה "וייצר [עם שתי יודין, שני יצרים, שתי יצירות, גם שני אורות] הוי' אלהים [כד טבת הוא היום ה-הוי' אלהים מתחלת השנה, שם מלא] את האדם עפר מן האדמה". בקהלת כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – אפילו גלגל חמה ה' עשה מן העפר. אחרי החטא כתוב, כמו שאמרנו קודם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אבל לפני החטא כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". לומדים מכאן שיצירה זה מעפר. כל הדימוי הזה, שכל המציאות היא מן העפר – איזה עפר היולי, שהכל היה ממנו והכל שב אליו – זה חידוש של יצירת האדם. כל פעם שצריך לברך במשך היום, כמה פעמים, "אשר יצר", ראוי להשפיל את עצמך כעפר – זה חלק מכוונת ברכה זאת, "ונפשי כעפר לכל תהיה". יצירת האדם זה מהעפר.

מה לגבי הסיפור הראשון של מעשה בראשית? שם "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" – זה הכל בריאה. הרמב"ן כותב לגבי בריאה שאין לך בלשון הקדש – יהודית (כד טבת) – מלה שמשמעותה להוציא דבר מלא דבר, לעשות מאינו ישנו, חוץ מהשרש ברא. האם בסיפור הראשון האדם נברא מן העפר? רש"י כותב, וכך הפשט, שהסיפור השני הוא פירוט של הראשון. אבל האם משמע בסיפור הראשון שה' ברא את האדם מעפר? לכאורה זה נגד האמונה של בריאה יש מאין – במעשה הראשון ה' בורא כל יום דברים יש מאין. יש לשון שהאדם הוא "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא" – יציר כפיו זה, כמו הפיוט ב"כל נדרי", "כחומר ביד היוצר". הקב"ה לוקח אותנו עפר מן האדמה, וכדימוי של כלי חרס – גם קשור לשפלות, "כחרס הנשבר", ככה צריכים להרגיש – הוא עושה אותנו. כל זה הוא מושג יצירת האדם, אבל כשאומרים בריא הזה לא שה' לקח עפר ושם אותו על גלגל היוצרים, אלא הפשט שברא אותו יש מאין – דבר מלא דבר. כך, לכאורה, מאמינים על כל מעשה בראשית – שה' ברא יש מאין. אם נתבונן, וזה דבר גדול מאד מאד, הדימוי של יצירת האדם כפי שהאומן היוצר עושה כלי מעפר – "ואד יעלה מן הארץ", לחלוחית שתעשה את העפר ראוי לגיבול, ואז אפשר לקחת את חומר הגלם וליצור משהו. זה דימוי שלם של יוצר, לא יש מאין אלא יש מיש – יש חומר גלם, עפר, שצריך להרטיבו, ואחר כך לקחת וליצור אדם. זה ראש אחר לגמרי. הראש של הסיפור השני, שצריך להרטיב את האדמה ואז לעשות אדם – כמו מי שעושה פסל, רק שהחידוש אצל הקב"ה שהוא "צר צורה בתוך צורה" ("צור עולמים", "אין צור כאלהינו", "'אין ציר כאלהינו' שצר צורה בתוך צורה") – זה ראש של יצירה יש מיש. ליצור את האדם עפר מן האדמה, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", ראש של עולם היצירה – זה ממוצע בין הבריאה לבין העשיה, ממוצע בין לומר שאדם נברא מלא-דבר, בן רגע, יש מאין ואפס המוחלט, לבין לומר שהאדם יצא מהקוף. זה נקודה עמוקה מאד, וחשובה לענין הבנת תחית המתים וחיים נצחיים.

צריך להבין שיש שלוש רמות – שלושה עולמות – בריאה, יצירה, עשיה. בריאה בקבלה וחסידות זה יש מאין ואפס המוחלט, כפי שהרמב"ן כותב על "בראשית ברא אלהים". הבעל שם טוב אומר שהבריאה הזאת לא חד-פעמית, לפני 5000 שנה, אלא כל רגע מחדש, לגבי כל הנבראים כולם. אבל יש יצירה – לקחת אדמה, להרטיב אותה, ולעשות כמו יוצר ולהוציא אדם. קודם עושה את גופו, ואחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" (זה החידוש שלו, כפי שכתוב) – זה משהו אחר לגמרי, זה יצירה. אבל עשיה זה לקחת דבר שהוא כמעט גמור ולשכלל אותו. ההבדל בין יצירה לעשיה שיצירה זה מיש ליש, מיש אחד ליש אחר, ולא רואים את הדמיון – לוקחים חומר גלם, כמו עפר (קליי בלועזית), ובסוף זה גוף אחר – ואילו עשיה זה לקחת משהו שהגיע לרמה מסוימת ולקדם אותו עוד שלב, לשכלל אותו. אחת הדוגמאות זה לקחת לא קוף, אלא אדם ממש, אבל כל זמן שיש לו ערלה על הברית הוא קוף, וברגע שאני לוקח את הערלה וכורת אותה אני הופך אותו לאדם – מגלה אצלו צלם אלקים, "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם" – אומות העולם הן קופים, וברגע שאתה מהול יש לך צלם אנוש. זה נקרא לעשות – "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", היא היתה קיימת קודם, וצריך רק פעולה קטנה לעשות אותה כלי, מה שהיא ראויה להיות, רק להביא אותה לתכליתה, להרות ולהוליד. זה עשיה, לקחת דבר שהוא כמעט ולקדם ולשכלל אותו עד הסוף. ההגדרות בחסידות, וזה יסוד גדול וכלל גדול בגלל, שבריאה זה "יש מאין", יצירה זה "יש מיש", אבל כמו מחמר גלם לעשות צורה, לעשות מאדמה בן אדם, ועשיה זה מה שנקרא התפתחות והשתכללות.

חידוש העולם, בתפיסה האלקית של התורה, זה שכל הקומות קיימות בעת ובעונה אחת. עולם הבריאה זה השכל, עולם היצירה זה הרגש ועולם העשיה זה המעשה. חושי השכל – ראיתו ושמיעתו – משדרים בתדר של בריאה יש מאין. הלב, לב בשר – עפר, חומר, שכל הזמן צריך ליצור בתוכו דברים חדשים. המעשים זה שכלול – היום עשיתי כך וכך, ומחר אנסה לעשות יותר טוב. היום אני קוף, מחר אני צריך להתפתח, להשתכלל, להיות בן אדם. עוד מעט, בשבוע הבא, יש את ההילולא רבא של הרבי ר' זושא. לפני שהיה הולך לישון כל לילה היה אומר – היום הייתי לא בסדר, אבל מחר זושא יהיה בסדר. זה הווארט של רס"ג שהבעל שם טוב מצטט, שהיום לגבי אתמול לא הכרתי אותך, הייתי חיה, אבל מעלת האדם זה הדעת שבו, היום אני בן אדם שצריך להכיר אותך. צריך להתפתח מקוף לבן אדם. כל יום הוא קוף בפני האדם שצריך להיות מחר – זה התפתחות. אם כן, הראש של ההתפתחות זה העולם התחתון, העולם שלנו, עולם העשיה. העפר זה הממוצע. נבין עכשיו עוד דבר – כשמתחילים ללמוד את הקבלה לפי הוראת אדמו"ר הזקן, שהדבר הראשון שתופס זה שיש קוף בין האדם לבין החיה, הוא אומר שזה נקרא סוד הממוצע. החידוש שלו שבין כל שתי מדרגות חייב להיות ממוצע, וגם בין "אתם קרויים אדם" לבין הקב"ה יש משה רבינו והתפשטותו בכל דור, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (ו"אז ישיר משה", מכאן לתחית המתים מן התורה). גם בעולמות, עולם היצירה זה ממוצע – לכן בסיפור הראשון יש או בריאה או עשיה, והחידוש של הסיפור השני שפתאום יש ממוצע באמצע.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com