בע"ה

כ"ו מנחם-אב ע"ח – כפר חב"ד

שבע כפולות

שיעור בסמינר לב לדעת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מסגרת ה"ראה" של חדש אלול

ראית ההתהוות ושמיעת המציאות

אנחנו היום בפרשת "ראה". אדמו"ר הזקן אמר שצריכים "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע[ב]. הפסוק מתחיל בלשון ראיה – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – אבל תיכף, הפסוק הבא אומר "את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וגו'" והפסוק שאחריו "והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם". כלומר, הענין מתחיל בראיה אבל ממשיך בשמיעה. וליתר דיוק, מתחיל בראיה בלשון יחיד, "ראה", וממשיך פעמיים בשמיעה לשון רבים – "אשר תשמעו... אם לא תשמעו".

בקבלה וחסידות ראיה ושמיעה הן חכמה ובינה. ראיה היא יעוד הגאולה, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[ג], "[ונגלה כבוד הוי'] וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[ד] – משיח הוא ראיה. מה ההבדל בין שני החושים האלה, ראיה ושמיעה?

על ראיה, שהיא חכמה, כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[ה], והראיה עצמה היא בחינת נולד (יש מאין), כמ"ש "והחכמה מאין תמצא"[ו]. הראיה היא חוית התהוות – משהו חדש מתהווה, נולד, "הרואה את הנולד", "מאין", "מאין באת"[ז]. אדמו"ר הזקן מביא זאת בספר התניא[ח] ואומר "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שכל אחד צריך להרגיש איך הוא מתהווה בכל רגע מאין. שמיעה, לעומת זאת, היא חווית מציאות קיימת[ט] – לשמוע את התדרים מתוך מציאות מסוימת, מתוך אדם מסוים, לקלוט אותו, את מצבו בהוה. שמיעה היא כח הקליטה בנפש – לקלוט את המציאות, להפנים. אם כן, לסיכום, ראיה רואה את ההתהוות ושמיעה קולטת את המציאות.

ראיה – יחיד, שמיעה – רבים

שוב, בפסוקים כאן כתוב "ראה" בלשון יחיד, סימן שבפסוק הזה כל עם ישראל הוא "כאיש אחד"[י] ממש – פונים לכל עם ישראל ואומרים "ראה" ולא 'ראו' (ומהמשך הביטוי, "ראה אנכי נתן לפניכם", ולא 'לפניך', מוכח ש"ראה" פונה לכל עם ישראל יחד). מה "ראה"? "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"[יא], "אנכי" של מתן תורה, "אנכי הוי' אלהיך"[יב] שקראנו בפרשת ואתחנן, כאשר משה רבינו חוזר על מעמד הר סיני. את אותו "אנכי מי שאנכי" צריך לראות.

אותו "אנכי" "נֹתן לפניכם היום" את הבחירה החפשית לבחור בין שני ניגודים, שני הפכים, שהם "ברכה וקללה". צריך להסביר מה הן הברכה והקללה, אבל בכל אופן בהן כבר כתוב "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו...". השמיעה היא לשון רבים – כל אחד שומע לפי הכלים שלו, כלים לשון רבים, כל כלי הוא אחר. הראיה כאן היא חוויה של הכלל – כלל ישראל צריך לראות. בשביל להביא את הגאולה הכלל צריך לראות את ה"אנכי מי שאנכי", את ההתהוות החדשה של העם כולו, של העולם כולו.

חזרה לראיה בחדש אלול

לפי הקבלה, לכל חדש יש חוש[יג]. חוש הראיה, כנגד שבט ראובן, שייך לחדש תמוז, וחוש השמיעה, כנגד שבט שמעון, שייך לחדש אב. עכשיו אנחנו לקראת סיום חדש השמיעה. באמת, בפרשת ואתחנן, שקראנו בשבת נחמו, אחרי תשעה באב, כתוב "שמע ישראל", ובפרשת עקב, בשבת שעברה, כתוב "והיה עקב תשמעון" – הכל מתאים לחדש אב, חדש השמיעה. אבל כאן פתאום חוזר לראיה, "ראה", ואז חוזר לשמיעה – מחבר את השמיעה לראיה, "ראה... ברכה אשר תשמעו" ("והקללה אם לא תשמעו")[יד].

מה היא ראיה זו, שבאה דווקא בסוף שני החדשים שכנגד ראיה ושמיעה, לקראת ראש חדש אלול? תמיד פרשת ראה קשורה לר"ח אלול, למה היא חוזרת לראיה? כתוב[טו] שמשה רבינו רצה לומר לנו 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', אבל לא היינו ראויים. אותו דור – הדור השני, שנכנס לארץ – הוא כבר דור של עולם הבריאה, עולם בו "אמא מקננא בכורסיא"[טז], דור של שמיעה ולא של ראיה ("אבא מקנן באצילות"[יז]). הדור הראשון שייך ל"וכל העם רֹאים את הקולֹת"[יח], גם חיבור שמיעה וראיה, אבל העיקר בו הוא הראיה. הדור שנכנס לארץ, שכבש את הארץ, הוא דור של שמיעה. בדור של משיח – הדור שלנו בעז"ה, "[ראה אנכי...] היום" (ראה ר"ת "ראה אנכי... היום"[יט]) – צריך להתעצם עם ראיה, "עין בעין יראו", "וראו כל בשר יחדו", "ראה אנכי [... היום]".

שוב, לפני אלול, או בר"ח אלול, קוראים את ה"ראה" הזה. אחר כך, לפני ר"ה, בסוף אלול, תמיד קוראים את פרשת "נצבים", "אתם נצבים היום כֻלכם"[כ]. כלומר, חדש אלול מוקף מ"ראה" עד "נצבים". גם שם חוזר פסוק – לא הראשון בפרשה, אבל מהעיקריים בפרשה – "ראה נתתי לפניך היום וגו'"[כא]. מאד דומה, אבל יש דיוקים של הבדל – כאן "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" ושם "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". המקרא שם ממשיך מהו הטוב שעל ידו זוכים לחיים ומהו הרע שעל ידו בא היפך החיים, ומסיים "העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"[כב] – "נעוץ סופן בתחלתן", "ובחרת בחיים" (של ה"ראה" השני) ב"הברכה והקללה" (של ה"ראה" הראשון).

הופעות "רְאֵה" בתורה

כמה "רְאֵה" יש בתורה? היום קל לבדוק – פותחים את המחשב ורואים שיש בדיוק 15 פעמים "רְאֵה" בלשון צווי (יש הרבה "ראה" בלשון-ניקוד אחר), י-ה פעמים, "ביה הוי' צור עולמים"[כג]. י-ה הוא שם של ה', שלפי הקבלה הוא אבא ואמא יחד ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"[כד], אותיות י-ה של שם הוי' ב"ה), או שם של החכמה בפני עצמה. רק בחומש דברים, משנה תורה, יש שבע פעמים "רְאֵה"[כה], "כל השביעין חביבין"[כו]. בחומש בראשית יש ארבע פעמים[כז], בחומש שמות ארבע פעמים[כח], ובשני החומשים ויקרא-במדבר אין אפילו "רְאֵה" אחד. 4-4-7[כט], סה"כ 15.

יש כלל גדול בחז"ל ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[ל] ו"הכל הולך אחר החיתום"[לא]. ה"ראה" הראשון הוא "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'"[לב]. מי אומר זאת? יצחק אבינו. את התורה קבלנו "מפי הגבורה"[לג]. "אנכי" של "ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה", הרומז ל"אנכי" של מתן תורה (כנ"ל, וכפי שיוסבר עוד), הוא כנגד ספירת הגבורה. למי יצחק אומר "ראה ריח בני וגו'"? כאילו לאויר[לד], דהיינו לגילוי השכינה השורה בנוכחות יצחק אבינו (גילוי שרש נשמתו הוא, כאילו שאומר לעצמו). "ריח שדה" היינו "ריח גן עדן" (סוד "רגע באפו"[לה] של יצחק, מדת הגבורה והאף, למעליותא), מקום שרש הנשמות (ריח גן עדן = נשמה). המשך הפסוקים הוא "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'. ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'". כתוב שברכות יצחק כאן הן הכי גבוהות ועצמיות בתורה, המשכת העצמות ממש, דווקא כי הוא לא יודע את מי הוא מברך – בא מרדל"א, מ"רישא דלא ידע ולא אתידע". הוא אומר לעצם נעלם, "ראה", אין פה בדיוק מושא. זו תחלת כל ה"ראה" בתורה – חיבור חוש הראיה לחוש הריח, סוד אות ה-י (חכמה, ראיה) וקוצו של י (כתר, ריח[לו]) בשם הוי' ב"ה.

מה הסיום, החיתום? "הכל הולך אחרי החיתום". החיתום הוא "ראה נתתי לפניך היום וגו'" בנצבים. שני האחרונים מבין י-ה ה"רְאֵה" בתורה הם שני ה"ראה" שנותנים ברירה ובחירה בין שני הפכים – ה-יד וה-טו לפי סדר התורה, הששי והשביעי לפי סדר משנה תורה. שוב, חשוב ששני ה"ראה" האלה הם בעצם ה'מקיף', ה'מסגרת' נקרא לזה, של חדש אלול[לז]. או, בסגנון אחד, הם השער להכנס לאלול ואחר כך השער לצאת מאלול לתוך תשרי, לתוך הימים הנוראים (ידוע[לח] שאלול לפי הקבלה כולל גם את עשרת ימי תשובה – "אני לדודי ודודי לי"[לט] ר"ת אלול וסופי תיבות יייי, רמז לארבעים ימים מר"ח אלול עד יום כיפור. כלומר, עשרת ימי תשובה בעצם רמוזים במלה "לי", שגם היא עצמה שוה יייי, הכל כלול בעשי"ת).

התחדשות והתחזקות – אופנים של התהוות

ידוע[מ] שיש בחסידות שני עמודי תווך של עבודת ה' – התחדשות והתחזקות. מוסבר בחסידות שעיקר ההתחדשות הוא בחדש ניסן, חדש האביב, חג הפסח, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון היא לכם לחדשי השנה"[מא] – מקור ההתחדשות הוא בראש חדש ניסן. לעומת זאת, התחזקות היא בתשרי. יש גם התחדשות – ב"תקעו בחדש שופר"[מב] יש גם "חדשו מעשיכם" אבל העיקר הוא "שפרו מעשיכם"[מג], "מצות היום בשופר"[מד]. השופר מתחיל בר"ח אלול, יום ראשון הקרוב – נשמע את קול השופר, קול מעורר הכוונה לשוב אל ה' בחדש הרחמים כאשר המלך בשדה. השופר אומר "שפרו מעשיכם" – לא להתחדש אלא להתחזק.

לאידך, סימן התקופה הזו הוא דווקא "ראה", ולכאורה ענינה של ראיה הוא התחדשות – ראית הנולד, המתהווה-מתחדש יש מאין – ולא התחזקות (שנוגעת למצב קיים, כמו השמיעה, כנ"ל)[מה]. אלא מה? גם בהתהוות, דבר יכול להתהוות בצורה פתאומית, שינוי מהות מן הקצה אל הקצה, בהרף עין – יש מאין[מו] – והוא גם יכול להתהוות לאט-לאט, יחסית. כלומר, בשלבים מצטרפים, אחד אחרי השני. ההתהוות בשלבים, אפילו שלבים קטנים – מי שיודע קצת מתמטיקה, זו עשית אינטגרל – היא צירוף הרבה קטעים קטנים, אפילו אפסיים, אבל בסוף יוצא משהו מאד גדול, משהו אחר לגמרי. לא חויה "מן הקצה אל הקצה". ההתהוות התמידית, מה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[מז], היא הסוג השני – התהוות של התחזקות בעצם[מח].

"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" – שינוי עקבי בצעדים קטנים

"'תקעו בחדש שופר' – שפרו מעשיכם"? מהי תודעת ההשתפרות? מהי התחזקות? לא צעדים ענקיים, לא צעדי ענק, אלא כל יום קצת יותר טוב מאתמול. כמו שרבי זושא מאניפולי היה אומר בקריאת שמע שעל המטה – 'היום זושא לא היה בסדר, אבל מחר בעזרת השי"ת זושא יתחיל להיות בסדר'. זהו עיקר קריאת שמע שעל המטה, מחר קצת יותר טוב.

חסידים לומדים את התניא לפי השיעורים היומיים שהרבי הקודם קבע בחת"ת, וכל אלול הוא באגרת הקדש שנושאה העיקרי צדקה, לכן צריך לעשות הרבה צדקה בזמן הזה. אחד מסימני אלול[מט] הוא ר"ת "איש לרעהו ומתנות לאביונים"[נ], להרבות בצדקה ("עד דלא ידע"[נא] – כמו בפורים – כמה נשאר לו, אם בכלל, בכיס). מה כתוב בתניא על צדקה? אדמו"ר הזקן מסביר[נב] את מאמר חז"ל "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"[נג]. צריך לתת דווקא בהרבה פעמים. הוא שוקל שם – שקול בהלכה – אם מוטב לתת הרבה בבת אחת, או פרוטה אחר פרוטה. עדיף פרוטה אחר פרוטה, אבל שיהיה רצוף – עד שהנתינה הופכת להיות דבר 'עצמי', כל רגע עוד פרוטה[נד]. כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, אפילו יותר גדול מלתת מליון בבת אחת. זו התחזקות, אבל היא התהוות ("תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם", היינו חידוש בדרך שיפור, התחדשות בדרך התחזקות, עבודת אלול-תשרי). שוב, יש התהוות בדרך של התחדשות לגמרי, יש מאין, ויש התהוות בדרך של התחזקות.

דוגמה נוספת יש במה שהרמב"ם כותב על תיקון המדות[נה]: איך אדם עושה תיקון מדות? יש אחד שמשתדל – וכך באמת צריך – לעשות מעבר וקפיצה, דילוג ערך בבת אחת מן הקצה אל הקצה. אבל כדי להגיע לאיזון האמתי, הדרך הממוצעת, צריך לחזור לאמצע לאט-לאט – לא רק לחזור לאמצע לאט-לאט, מי שמגיע לאמצע הוא חכם, אבל החסיד (אנחנו רוצים להיות חסידים) בכל מדה קצת נוטה מהאמצע[נו]. יש מדות שהחסיד נוטה עד הקצה האחרון, כמו גאוה וכעס, בהן פוסק הרמב"ם[נז] "לא מיניה ולא מקצתיה"[נח]. בכל אופן, עיקר ההשתנות כדי להגיע לאיזון הנכון (לאחר הדילוג הראשון) נעשה לאט-לאט – שינוי יותר פנימי ועצמי – וזו עבודת הימים האלה.

אם כן, מצד אחד יש עבודת "ראה", לראות התהוות, וכמו שהעולם מתהווה גם אני מתהווה – "אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל" – לראות התהוות ולהצטרף אליה, אבל בדרך של שופר, של שיפור, של צעדים קטנים אבל עקביים, של "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

קליטה בזכות השפלות

נסיים את הנושא הזה בעוד ווארט: הראיה של חוית ההתהוות בצעדים מודגשת בכך שמיד היא מתחברת עם השמיעה – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה... את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וגו'".

אמרנו ששמיעה היא קליטה, ואצל מי שזוכה לקלוט היא גם שמחה – כי בינה היא אמא בקבלה, "אם הבנים שמחה"[נט], כשאני משיג משהו אני שמח – אך הבינה היא עוד משהו. כתוב בזהר שכשם שיש אמא עילאה, בינה, כך יש אמא תתאה, המלכות, שפנימיותה שפלות. כידוע, יש תלות – סוד "הא בהא תליא" (אמא עילאה, הא עילאה, אמא תתאה, הא תתאה) – בין השפלות (של הקדושה) והשמחה[ס]. כמו דוד המלך, שהכי שמח כאשר הוא רוקד עם ארון הקדש, "עבדו את הוי' בשמחה"[סא], וגם הכי בשפלות, "והייתי שפל בעיני"[סב] – הא בהא תליא[סג].

המלה "תשמעו" בגימטריא שפלות. בשביל לקלוט, לשמוע טוב, בשביל שמה שאני רואה יהפוך להיות אני – שההתהוות תהפוך להיות אני, שאני אתהוה (שוב, בצעדים קטנים, בהשתפרות של שופר) – זקוקים לשפלות. הכל תלוי בשפלות האדם, במלכות שלו, בדוד המלך שבו, שדוד המלך הוא בעצם מלך המשיח. המלה משיח היא אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים), אבל מעבר לשמחה שלו, כתוב שהתכונה עיקרית של משיח היא הענוה שלו, השפלות שלו. כך כתוב ב"היום יום"[סד], ספר קטן בו אסף הרבי את הפתגמים הכי חשובים של החסידות.

ב. ברכה-טוב-חיים

זוגות פסוקים ברמב"ן

נחזור לשני הפסוקים: יש לנו פסוק בתחלת אלול, הפסוק של פרשת השבוע – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", ה"ראה" ה-14 בתורה, הששית במשנה תורה – ואחר כך הפעם ה-15, "ראה נתתי וגו'", בסוף אלול. נאמר סימן פשוט שלהם:

הרמב"ן מונה חמשה זוגות פסוקים חשובים, ואפילו אומר שטוב לומר אותם כל יום (יש נוהגים לומר אותם ב"מעמדות", בחב"ד לא נוהגים) – פסוק אחד של שבע מלים ושני עם שתים עשרה מלים. סגולה שמובאת בסידורים בשם הרמב"ן. לדוגמה, הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'"[סה], הוא בן שבע מלים והפסוק האחרון בתורה, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[סו], הוא בן שתים עשרה מלים. גם ב"ויהי בנסֹע הארֹן"[סז], שני פסוקים שהם ספר בפני עצמו[סח], הפסוק הראשון הוא עם שתים עשרה מלים והשני עם שבע.

יש עוד כמה דוגמאות חשובות לתופעה זו, וגם בשני הפסוקים שהזכרנו כעת יש אותה תופעה חשובה – ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" יש שבע מלים וב"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" שתים עשרה מלים. זיווג יפה של ה"ראה" בתחלת אלול וה"ראה" בסוף אלול, לקראת ראש השנה, "אתם נצבים היום".

"בטח בדד עין יעקב"

בכל אופן, זוגות המושגים בשני הפסוקים שונים – בפרשתנו הזוג הוא "ברכה וקללה" ובפרשת נצבים יש שני זוגות, "את החיים ואת הטוב", החיוביים, "ואת המות ואת הרע", השליליים. אם כן, יש זוג אחד של מושגים שנקראים ברכה-קללה, וכמובן צריך לבחור את הברכה, זוג שני של חיים-מות וזוג שלישי של טוב-רע. צריך להבין את היחס בין הזוגות, ולמה הזוג הראשון בפני עצמו, ברכה-קללה, ושני הזוגות הבאים כתובים יחד, "את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". הפסוק אומר בפירוש שאם אתה רוצה חיים תעשה טוב – החיים תלויים בטוב – וההיפך ח"ו תלוי ברע. יש הסבר פשוט, אבל בכל אופן צריכים להבין בפנימיות את שלשת הזוגות האלה – ברכה-קללה, חיים-מות, טוב-רע.

יש הוראה של חז"ל "סימנים עשה"[סט], צריך לעשות לכל דבר סימן כדי לזכור אותו טוב. הסימן להנ"ל הוא פסוק של משה בסוף התורה, "בטח בדד עין יעקב"[ע]. המלה בטח – מלה אהובה, שגורה בפי כל – היא ר"ת ברכה-טוב-חיים. כמה בטח שוה בגימטריא? צריך לשבת בארץ לבטח[עא], להיות פה בטח. ה"בטח" תלוי בכך שממקדים את הראיה בצד הטוב, הצד החיובי, של ברכה, טוב וחיים. כמה שוה? אם תעשו חשבון תראו שברכה-טוב-חיים שוה 312, שבפסוק של "בטח בדד עין יעקב" היינו "עין יעקב".

מספר זה עצמו הוא יב פעמים הוי', בגימטריא חדש – יש בו "תקעו בחדש שופר", החדש של השופר, של הימים האלה. מהו חדש? יב צירופי הוי', לשון התהוות. במעגל השנה יב החדשים הם יב שלבים פרטיים של התהוות, כל הזמן התהוות (משנה לשנה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה"[עב], עולה בספירלה תדיר). כל יב הצירופים השונים של שם הוי' ב"ה שוים "עין יעקב", שוים בטח, כלומר, ברכה-טוב-חיים. הפסוק אומר "בטח [ר"ת ברכה-טוב-חיים] בדד עין יעקב [בגימטריא ברכה-טוב-חיים]" – מה עושה המלה "בדד" בתוך הרמז? אומרת שצריך להתמקד רק בצד החיובי, דווקא בו, "בטח בדד", רק ברכה-טוב-חיים ולא ההיפך. ככה צריכה להיות "עין יעקב", ובאמת שוה "עין יעקב" – "עין יעקב" היינו העין שלו, מה הוא מסתכל, מה הוא רואה בחיים[עג].

"הרע כסא לטוב"

זהו רמז מאד יפה ומכוון. בכל אופן, הוא לא עונה על השאלה העיקרית ששאלנו – איפה למקם את הזוגות האלה לפי הספירות, לפי כחות הנפש?

איפה הברכה? רוצים להתמקד על הברכה, "את הברכה אשר תשמעו", "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" – איזו עבודה אני צריך לעשות כדי להתעצם עם הברכה, גם במובן של הסתכלות על הברכה וגם הגעה לזיהוי מלא עם הברכה? אותו דבר לגבי חיים – כולם רוצים חיים, "מאן בעי חיי? כנוף ואתו כולי עלמא"[עד] ("מאן בעי חיי" = אלול אלול אלול, זה הזמן), איפה בנפש עבודת ההזדהות עם החיים? ואיפה הטוב?

שוב, החיים הם לעומת המות, הטוב לעומת הרע והברכה לעומת הקללה. מצד אחד, "בטח בדד עין יעקב", צריך להסתכל רק על הצד החיובי. מצד שני, יש כלל גדול של הבעל שם טוב ש"כיתרון האור מן החשך"[עה] – "הרע כסא לטוב"[עו], לפעמים צריכים את הרע כדי להבליט את הטוב. "הרע כסא לטוב" הוא בטוי מאד חשוב של הבעל שם טוב.

חיים-מות בנצח

מבין הזוגות שאמרנו כרגע, ברכה-קללה, חיים-מות וטוב-רע, מפורש בפשטות בספר יצירה שחיים ומות הם הזוג של ספירת הנצח. בספר יצירה[עז] יש שבע תמורות (כנגד "שבע כפולות"[עח], בגדפרת) – "תמורת חכמה אולת" בחסד, "תמורת עושר עוני" בגבורה, "תמורת בנים [זרע] שממה" בתפארת, "תמורת חיים מות" בנצח, "תמורת ממשלה עבדות" בהוד, "תמורת שלום מלחמה" ביסוד ו"תמורת חן כעור" במלכות. יש הרבה זוגות מושגים, אבל מבין הזוגות שלנו, סוד "בטח בדד" (שצריך עוד להרחיב), יש רק אחד שאפשר להקביל, למקם, לפי המפורש בספר יצירה, חיים ומות.

איפה הוא ממוקם? בנצח. פשוט, נצח הוא חיים נצחיים. גם נצחון – לנצח את המות, לנצח את מלאך המות – ואז זוכים לחיים נצחיים. שוב, זוג זה, תמורה בלשון ספר יצירה, שייך לנצח.

מהו נצח בנפש? נאמר בקיצור, אנחנו מסבירים שנצח בנפש הוא בטחון פעיל[עט]. גם על פי פסוק שקראנו בפרשת עקב, לא לומר ח"ו שכחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[פ]. צריך לקום וליזום דברים גדולים, לעשות, מתוך בטחון שה' נותן לי – נוסך בי – את הכח האין סופי שלו. ה' רוצה שאני אהיה הצנור, שדרכי יעבור הכח שלו, כדי להצליח לעשות חיל – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". ככה, עם הבטחון הפעיל של הנצח, זוכים לחיים. יש גם בטחון סביל, של ההודפ. מהו בטחון סביל? 'יהיה טוב'. "טראכט גוט וועט זיין גוט", "חשוב טוב יהיה טוב". בטחון פעיל הוא "קום עשה", מתוך בטחון שה' יתן לך את הכח, וכדברי המלאך לגדעון, "הוי' עמך גבור החיל"[פא]. חיל שיוצא לקרב צריך בטחון פעיל. דוד המלך לוחם מלחמות ה' – צריך להיות מודע שאלה מלחמות ה', ושאת הכח מקבלים מה'. ככה זוכים לחיים. אז יש לנו זוג אחד.

ברכה-קללה ביסוד

שוב, הפרשה שלנו מתחילה ב"ברכה וקללה" – איפה הברכה? במה תלויה בנפש ההתעצמות עם הברכה? אפשר ללמוד מתוך הפסוק: אמרנו קודם שבפסוק הזה יש שבע מלים, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", וכתוב[פב] שהן כנגד הז"ת – שבע מדות הלב:

"ראה" כנגד ראובן, או אפילו אברהם, חסד – אברהם אותיות ראה-בם. הבן הראשון של יעקב אבינו הוא ראובן, לשון ראיה. ענף החכמה בלב הוא חסד – אז גם חסד הוא ראיה. "אנכי" כבר גבורה, כנ"ל ששמענו "אנכי מי שאנכי" מפי הגבורה, מדת יצחק. מוסבר באריכות – לא נאריך – כיצד כל מלה בפסוק כנגד אחת הספירות לפי הסדר. "נֹתן" בתפארת, "לפניכם" נצח, "היום" הוד, והעיקר שרוצים כעת – "ברכה", ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[פג], "ברכות לראש צדיק"[פד]. לפי הסדר, "הקללה" היא מלכות.

אמנם, ידוע בקבלה – במיוחד בכתבי האריז"ל – ששרש המלכות בתוך היסוד, עטרת היסוד. בברית מילה מגלים את העטרה, שהיא שרש המלכות כפי שהיא נמצאת בתוך הזכר, בתוך הז"א. כשלוקחים את הלולב והאתרוג בחג הסוכות יש שלשה הדסים כנגד חג"ת, שתי ערבות כנגד נו"ה, לולב שהוא היסוד ואתרוג שהוא המלכות, אבל הוא לא המלכות בפני עצמה אלא עטרת היסוד, כך כותב האריז"ל[פה], בדיוק כמו בפסוק שלנו. כלומר, מכאן אפשר ללמוד בפשטות, שהזוג "ברכה וקללה", ובפרט הברכה, הוא ספירת היסוד.

תיקון הברית – נאמנות והתקשרות לצדיק

ענינו של היסוד הוא תיקון הברית. ידוע בכל הספרים הקדושים שהעבודה העיקרית של חדש אלול היא תיקון הברית. מהו תיקון הברית בפנימיות? האמת של היסוד. הפנימיות של ספירת היסוד היא מדת האמת. מהי אמת? להיות אמתי לעצמי ולהיות נאמן לחבר שלי. אם אני נשוי – החבר הכי טוב הוא אשתי, כתוב "האשה הטובה היא החבר הטוב"[פו], ובעצם "כל ישראל חברים"[פז]. תיקון הברית היינו הנאמנות, מדת האמת וגם מדת ההגשמה שלי, של עצמי. זהו מקור הברכה. ומי שפוגם בברית, ולא מגשים את עצמו, ולא נאמן לחברים – החל מאיש ואשה, "זכו שכינה ביניהם"[פח] – זהו היפך הברכה, "הקללה".

אם כן, בשביל לזכות בברכה ולהתעצם-להזדהות עמה נצרכת מדת האמת. מה עוד צריך? התקשרות לצדיק. "ידע איניש בנפשיה" שאני לא מאה אחוז בסדר בברית, אף אחד, במיוחד בדור שלנו. אז מה צריך? להתקשר לצדיק. בשביל לקבל ברכה צריך להיות קשור מאד ל"צדיק יסוד עולם". על ידי ההתקשרות לצדיק, הצדיק של הדור, גם מגלים בתוכי את נקודת הצדיק שבי, "ועמך כֻלם צדיקים"[פט]. נקודת הצדיק שבי נקראת צדיק תחתון וצדיק הדור שאני מתקשר אליו נקרא צדיק עליון – בנימין ויוסף. מפורש בחסידות ש"ועמך כלם צדיקים" כתוב על שני צדיקים אלה, "מעוט רבים שנים", צדיק עליון וצדיק תחתון. העיקר להכיר צדיק עליון ולהתקשר אליו מאד, וכך לקבל ברכה, "ברכות לראש צדיק" – לכן המלה הששית בפסוק שלנו היא "ברכה", מדת הצדיק.

ריבוי ומיעוט

יש בגמרא[צ] לשון "קלי", שפירושו – כך רש"י כותב בגמרא – הוא 'מעט'. מה אני יכול ללמוד מזה? "קלי" הוא השרש של קללה. בהרבה מאד מקומות "ברכה" היא התרבות – "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[צא] וכיו"ב. מהי ברכה? התפשטות, התרחבות, התרבות. "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'"[צב]. הברכה המקורית לאדם, שכוללת את כל הברכות בתורה, היא "פרו ורבו". למה? כי ברכה היא התרבות. וממילא, מהי קללה? ההיפך – להתמעט, לא להתרבות ח"ו. "לא יהיה בך עקר ועקרה"[צג] – עיקר הקללה הוא "עקר ועקרה", ועיקר הברכה הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ". זו, כמובן, תכונה של ספירת היסוד.

יש בגמרא[צד] שתי דעות איך דורשים את כל התורה כולה. מדת היסוד היא מדת הכל, "כי כל בשמים ובארץ"[צה]. רבי ישמעאל, שאנחנו אומרים אותו בבקר – בתפלת שחרית – דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט. אבל רבי עקיבא דורש את כל התורה כולה בריבוי ומיעוט[צו]. "ברכה וקללה" הן ריבוי ומיעוט. יש גם מיעוט של קדושה. מיעוט של "פרו ורבו" הוא רע, קללה, היפך הברכה. אבל יש גם מיעוט של קדושה.

אמרנו שהמלה "קלי" בגמרא היא מעט, ככה רש"י אומר. מהו "קלי" בקבלה? יכול להיות קיצור של קליפה, אבל מה יכול להיות עוד כר"ת, משהו טוב? יש כאלה שאומרים את כל ששת הצירופים של "לישועתך קויתי הוי'"[צז] והר"ת של כל אחד מששת הצירופים הם שם קדוש בקבלה[צח] – קלי ר"ת "קויתי לישועתך הוי'". בברית צריך את המעט הזה, לכרות את הערלה ולהישאר מעט, וגם "כי אתם המעט מכל העמים"[צט], "שממעטים את עצמכם"[ק].

מהי דוגמה של שלבים מצטברים, קטנים, שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול? "מעט מעט אגרשנו מפניך"[קא], גם ירושת ארץ ישראל היא "מעט מעט". "מעט מעט" עולה רחל[קב], בנין פרצוף רחל, בגימטריא דמעה-דמעה, כוונת תיקון רחל בקבלה[קג]. ועוד נאמר "טוב מעט [= ז פעמים טוב] לצדיק [= יב פעמים טוב] מהמון רשעים רבים"[קד]. אם כן, יש גם "קלי" טוב.

בכל אופן, הפשט של ברכה וקללה הוא התרבות לעומת ההיפך. עיקר הקללה של עם, ר"ל, שהוא מתמעט. ה' רוצה שנתרבה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו" – לרדות ב"דגת הים", עלמא דאתכסיא, וב"... כל הרמש הרמש על הארץ", עלמא דאתגליא, כלומר על כל הבריאה כולה. צריך "פרו ורבו", זו ברכה.

טוב-מות בהוד

אם כן, דברנו על החיים שבנצח והברכה שהיא בעיקר תכונת היסוד, כמו שרמוז בפסוק שלנו – מה לגבי הטוב? הברכה והקללה הן זוג שמופיע בפסוק בפני עצמו ואילו החיים והמות והטוב והרע הם שני זוגות באותו פסוק, סימן שהם זוג. אם חיים ומות הם נצח, מה מתבקש? כדי שתהיה פה שלישיה – שתמיד מורכבת מזוג ועוד אחד בפני עצמו, כמו סגול – מתבקש שיהיה בהוד, אבל זו הקבלה שכבר לא פשוט להבין. להבין שחיים בנצח וברכה ביסוד – פשוט. עכשיו צריך להבין איך טוב ורע שייכים להוד, ואז תהיה לנו שלישיה של "המעשה הוא העיקר"[קה] – המעשה הוא נצח-הוד-יסוד, כוחות המעשה, המוטבע שבנפש.

הפסוק הכי חשוב של טוב ורע הוא בתהלים – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[קו]. יש בו שלשה דברים, שלשה שהם ארבעה. בעבודה הפסוק מתחיל "סור מרע", אחר כך "עשה טוב", ותכלית הפסוק היא "בקש שלום", אך ב"בקש שלום" גופא יש שני שלבים – "בקש שלום", במקומו, "ורדפהו" במקום אחר[קז]. "ורדפהו" היינו "בקש שלום" בעצמה הרבה יותר גדולה, בהרבה יותר מסירות נפש, מאשר ה"בקש שלום" בפני עצמו. בכל אופן, יש כאן שלשה-שהם-ארבעה דברים.

נחזור לספר יצירה: אמרנו ששם חיים הם תכונת הנצח. מה לגבי שלום? איפה היה שם השלום? "תמורת שלום מלחמה" ביסוד. גם כמו שלום בין בני זוג, שלום בין אנשים – שלום הוא היסוד, הצדיק. בהתבוננות כעת היסוד הוא הברכה, אבל בספר יצירה היינו "תמורת שלום מלחמה" – כמו "עזר כנגדו"[קח] בבית, או "זכה עזר" או "לא זכה כנגדו להלחם בו"[קט]. זהו יסוד בספר יצירה, מלחמה ושלום, והיסוד של כל התורה כולה הוא "הברכה והקללה" של הפסוק שלנו. אם "בקש שלום" הוא יסוד, מה הם "סור מרע ועשה טוב"? היחס בין "סור מרע" ל"ועשה טוב" הוא שמאל וימין – "סור מרע" בשמאל ו"עשה טוב" בימין. אם "בקש שלום" הוא יסוד, באמצע, אז מה צריכים להיות "סור מרע ועשה טוב"? ומה הוא "ורדפהו"? "ורדפהו" צריך להיות עטרת היסוד, שהזכרנו קודם, וצריך לומר ש"סור מרע ועשה טוב" היינו הוד (שמאל) ונצח (ימין).

איזה צירוף עושה הסדר כאן? עכשיו צריך קצת להכיר את חכמת הצירוף[קי]. ברור שהצירוף של "סור מרע ועשה טוב בקש שלום" הוא שמאל-ימין-אמצע. איך אני יודע ש"סור מרע" בשמאל? כתוב בתניא[קיא] שהכח המניע את כל מצוות עשה הוא חסד, אהבה, ואת כל מצוות לא תעשה הוא גבורה, יראה – ימין ושמאל. גם הענפים שלהם, נצח והוד, הם ימין ושמאל. אז הצירוף הוא שמאל-ימין-אמצע ("ורדפהו" היינו ההתעצמות עם האמצע) – היו (שלש אותיות בשם הוי'). מי שמכיר את חכמת הצירוף יודע שכל אחד מששת הצירופים של אותיות יהו מאיר ומחיה אחת משש מדות הלב, אחד מהו"ק (ו קצוות), והצירוף של "סור מרע ועשה טוב בקש שלום", שמאל-ימין-אמצע (לא משנה אם "סור מרע" הוא בינה, גבורה או הוד – הוא שמאל – ו"עשה טוב" הוא ימין), הוא הצירוף של ספירת ההוד. כלומר, כל העבודה של הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום" היא עבודה של הוד. יש פה גם הוד, גם נצח וגם יסוד – אבל בכללות, הכל יחד, זו ספירת ההוד. והיינו כמבואר במ"א[קיב] שמוסר (כולל ספרי מוסר ותנועת המוסר) הוא בהוד, מוסר היינו "סור מרע ועשה טוב", הזוג של טוב ורע (סוד עץ הדעת טוב ורע שאסור לאכול ממנו, "סור מרע" כולל – בעולם הזה[קיג] – גם את הטוב שבו).

ג. שבעה זוגות מושגים

אם כן, יש לנו את השלישיה הזו – שני הפסוקים של "ראה", ה"ראה" של תחלת אלול וה"ראה" של סוף אלול – כנגד נצח-הוד-יסוד. יפה, יש לנו שלשה, אבל אם רוצים להשלים את ההתבוננות כנגד שבעת זוגות המושגים של ספר יצירה (שבע כפולות כנ"ל), צריך להגיע לשבעת הזוגות העיקריים של עבודת הנפש שיש בתורה. נושא מאד חשוב אצלנו[קיד] – נעשה בקיצור נמרץ:

אמת-שקר בתפארת

אצל הראשונים קוראים לחכמת הקבלה "חכמת האמת" – כל התורה היא אמת, אבל את "נשמתא דאורייתא" מכנים "חכמת האמת" – ואחד הזוגות בפנימיות התורה הוא "איהו אמת, איהי אמונה"[קטו]. אחד הפירושים שהתורה היא "אמת", "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[קטז], ו"איהי אמונה" היינו כנסת ישראל, הכלה של שיר השירים. אנחנו אמונה והתורה היא אמת, ובשרש – אצל קוב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" – יש גם אמת וגם אמונה, הכל אחד. כמו חתן וכלה, שבשותף השלישי הם אחד, הכל אחד, ואחר כך מתחלקים לחתן וכלה. לפעמים כתוב גם הפוך, שהתורה היא כלה – "מורשה קהלת יעקב"[קיז], "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה'"[קיח] – ואנחנו החתן, אבל בדרך כלל הפוך. "איהי אמונה" – אנחנו מאמינים בה' דרך התורה, מאמינים באמת.

לכל אחד צריך להיות צד נגדי, כמו חיים-מות, ברכה-קללה, טוב-רע. מה היפך האמת? פשוט – שקר. "מדבר שקר תרחק"[קיט], יש יג דרשות חז"ל על הפסוק[קכ]. באלול מאירות יג מדות הרחמים[קכא], ואחד מסודות יג מדות הרחמים הוא יג דרשות בגמרא על "מדבר שקר תרחק", שכל אחת הלכה בתורה. מיסודי היסודות של התורה, "מדבר שקר תרחק", כמו "סור מרע".

איפה נשים את הזוג של אמת ושקר? הייתי יכול לומר 'ראה אמת' – תסתכל רק על האמת, לא על השקר. אין כזה פסוק (הכי קרוב הוא "אמת קנה ואל תמכֹר"[קכב]), אבל אותו הגיון. מחפשים כעת את הזוגות העיקריים לפי אותו הגיון. יש ברכה וקללה, חיים ומות, טוב ורע, ויש גם אמת ושקר. איפה צריך להיות? "תתן אמת ליעקב"[קכג], צריך להיות בתפארת. יש מה שאמרנו קודם, שאמת היא פנימיות היסוד, אבל שרש היסוד בתפארת – "אלה תולדֹת יעקב יוסף"[קכד], "גופא ובריתא חשבינן חד"[קכה]. בדרך כלל אמת בקבלה סתם היא תורה, "אין אמת אלא תורה"[קכו], שהיא עמודא דאמצעיתא, עץ החיים שהוא תפארת. לפי זה אמת-שקר צריך להיות בספירת התפארת.

אמונה-כפירה במלכות (מלכות בית דוד – אמונה בהשגחה וקבלת היסורים)

מה לגבי אמונה? "איהו אמת איהי אמונה", ולכן אם אמת-שקר בתפארת האמונה היא כנסת ישראל, הכלה, "איהי", המלכות האמתית. אמרנו שהקללה, בת הזוג של הברכה, היא עטרת היסוד, אך יש גם את המלכות בפני עצמה, שעיקרה אמונה. כמו שראינו בזוג אמת-שקר, מה היפוכה של האמונה? כפירה.

כתוב ש"לא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בקוב"ה ובמלכות בית דוד"[קכז]. איך מסביר הבעל שם טוב הקדוש? קוב"ה הוא בורא עולם, עצם מציאות ה'. מהי מלכות בית דוד? אומר הבעל שם טוב[קכח] שהיא האמונה בהשגחה פרטית, שכל דבר שקורה אתי – ובפרט יסורים – הוא בהשגחה פרטית. גם משהו קטן שלא כפי שאני רוצה – לדוגמה, שאני מושיט יד לכיס ומוציא מטבע שלא רציתי[קכט] – הוא יסורים. אחד שעברו עליו ארבעים יום בלי יסורים כבר קבל שכרו[קל], אין אחד כזה. אם אתה חכם אתה מכיר שהיסורים הם בהשגח"פ והם מעוררים אותך לתשובה. כעת, חדש אלול, זמן התשובה – מי שמאמין בזאת וחי זאת כל דבר מעורר אותו לתשובה, ובפרט היסורים, דברים שלא כמו שרציתי, אפילו דבר הכי קטן. אם הולך כמו שרציתי – אין כל כך גילוי ה'. אם לא כמו שאני רוצה, לא אני עשיתי – מי עשה? השטן? ח"ו, הקב"ה. אין שטן, אני השטן, היצר הרע. אם הדבר הכי קטן מעורר אותי לתשובה זו אמונה במלכות בית דוד – כך מפרש הבעל שם טוב, מהכללים הכי חשובים של תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב.

זו מלכות בית דוד – "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[קלא]. נעשה תשובה ונבקש את ה' ואת דוד המלך – חיתום קידוש לבנה, "הכל הולך אחר החיתום", שאנחנו דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה[קלב], וההתחדשות היא "אחר ישובו וגו'". איפה ההשגחה הפרטית? איפה קורים כל הדברים הקטנים? למה קשור לדוד בכלל? כל ספר תהלים עוסק בכך, כל החיים של דוד. דוד הוא נפל ("בר נפלא"[קלג]) – כל רגע הוא מת (בקרבו), יש לו יסורים. היסורים הם ביום, וחז"ל אומרים[קלד] שכל לילה יש לו חלומות זועה, כל הזמן. איך הוא מכיל את היסורים והסיוטים? איך הוא חי איתם? בזכותם הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[קלה], "דוד מלכא משיחא" – כל דבר קטן כזה מחזק אצלו את ההתקשרות לעצמות ה', בהכרה שהוא עושה לי את הדברים האלה כדי לעורר אותי. מהו "בר נפלא"? שנופל בשביל להתחיות. זו התהוות בשלבים. כל רגע, כל אינפיניטסימל (מה שדברנו לגבי אינטרגלים), כל רגע הוא מתהווה מחדש, דווקא בזכות האמונה בהשגחה פרטית, ביסורים קטנים. מי שממלא את העבודה שלו ביסורים קטנים לא זקוק, חלילה, ליסורים גדולים – כך אומר הבעל שם טוב. מי שלא מקבל את הרמז, אטום וסתום ליסורים הקטנים, הם לא מספיקים כדי לעוררו לתשובה, יתכן שח"ו יצטרך ליסורים יותר גדולים. כדאי להאמין במלכות בית דוד. הוא אומר אפילו יותר חזק, שזו כל הגאולה. ברגע שאנשים יחליטו לחיות בתודעה שאמרנו כרגע – זו הגאולה, כפשוטה.

אם כן, מהי המלכות, מדת דוד, במבנה שלנו? אמונה בהשגחה פרטית לעומת כפירה. מהי התפארת? או אמת או שקר. שוב, "איהו אמת, איהי אמונה"[קלו].

אור-חשך בחסד

אז יש לנו כבר חמשה זוגות – אמת ושקר בתפארת, חיים ומות בנצח, טוב ורע בהוד (חידוש, לפעמים אנחנו ממקמים טוב ורע בגבורה[קלז], אבל כעת מקמנו בהוד, לפי ההגיון שצריך להיות כנגד החיים והמות, כמו בפסוק, והרי ההוד הוא כח הביצוע של הגבורה, "המעשה הוא העיקר" ביחס לזוג טוב-רע), ברכה וקללה (של הפסוק שלנו) ביסוד, אמונה וכפירה במלכות. מה נשאר לנו? חסד וגבורה.

עוד יותר בקיצור: כתוב שחסד הוא אברהם, "אברהם התחיל להאיר"[קלח], "מי העיר ממזרח"[קלט] ו"אל תקרי 'העיר' אלא 'האיר'"[קמ] – הוא זוג אור-חשך, וכתוב בו "כיתרון האור מן החשך" כנ"ל (עד אברהם היה העולם ממשש באפלה). זהו זוג של היום הראשון של מעשה בראשית, היום של אברהם אבינו, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[קמא] שדורשים[קמב] על "אברהם התחיל להאיר".

בעבודה, מי שרוצה אור צריך לעסוק בהרבה אהבה וחסד – תאהב את ה' ואת הבריות (כל מה שה' ברא לכבודו) ותעשה חסד ואז תזכה לאור. תפארת היא רחמים – תרחם על הבריות ותזכה לאמת. מלכות היא שפלות – תהיה בשפלות ותזכה לאמונה (שפלות = ח פעמים אמונה). כל אחד מהדברים קשור לתכונה הפנימית של אותה מדה. באותו אופן, כדי לזכות לטוב (מהזוג טוב-רע) צריכים עבודה של תמימות. כאן הטוב והרע הם הליכה, כמו "הולך בתֹם ילך בטח"[קמג]. ההליכה אצלנו מתחילה מרגל שמאל דוקא[קמד], "הולך בתֹם" היינו רגל שמאל ו"ילך בטח" היינו רגל ימין. צריך ללכת בדרך ה' בתמימות, וככה מקיימים את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"

טהור-טמא בגבורה

אחרון חביב, מה יש בגבורה? זוג מושגים שדברנו עליו בשיעורים האחרונים[קמה] – בגבורה, שהיא ענף הבינה, יש את הזוג של טהור-טמא. "יראת הוי' טהורה עומדת לעד"[קמו] – הדבר הטהור בנפש הוא מדת היראה, כך כתוב בתהלים. שוב, צריך להאריך בענין, אבל זו הנקודה. יש גם קדושה, אבל כאן מדברים על טהרה. להיות טהור, יהודי טהור, או להיות טמא – קשור גם לכשרות, יש בהמה טהורה ויש בהמה טמאה – הטהרה, המטבח, "שלחן בצפון"[קמז], כשרות המאכלים, אחד ממבצעי הרבי, בגבורה[קמח]. מקור הטהרה בבינה, באמא (סוד מקוה טהרה ביסוד אמא), והבינה מתפשטת עד הוד, אבל כתוב "אני בינה – לי גבורה"[קמט].

הפסוק העיקרי למדה זו הוא "יראת הוי' טהורה עומדת לעד". המשך הפסוק הוא "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו", היינו "משפט – רחמי"[קנ] בתפארת, בה מדת האמת ("תתן אמת ליעקב") והאמת היא כאשר "צדקו יחדו", כל הפרטים מתמזגים ומתאימים זל"ז, מדת התפארת (כפי שלמדנו בשיעור שלשוםקכב). נמצא שמגבורה, "יראת הוי' טהורה" באים לתפארת, "משפטי הוי' אמת".

סיכום שבעת הזוגות

יש עוד הרבה מאד מה לומר בנושא זה, וכמובן גם בלי סוף רמזים יפהפיים בזוגות האלה[קנא], אבל רק נחזור עליהם: אור-חשך בחסד, תלוי באהבה; טהור-טמא בגבורה, תלוי ביראה; אמת-שקר בתפארת, תלוי ברחמים; חיים-מות בנצח, תלוי בבטחון פעיל; טוב-רע בהוד, תלוי בתמימות; ברכה-קללה הם היסוד, הברכה תלויה באמת של היסוד, לאמת את עצמי, להתקשר לצדיק ועל ידי זה לגלות את ניצוץ הצדיק שבי; אמונה-כפירה במלכות, תלוי בשפלות.

ולסיכום:

עד כאן, שנזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. מט"ו באב, מחמשה עשר באב, כבר מאחלים כתיבה וחתימה טובה[קנב] – שנזכה כולנו, כל עם ישראל, ל"כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה", שיהיה "בחדש שופר", "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם", שנתקשר לצדיק. לחיים לחיים.