בע"ה

מוצאי כ"ו תמוז ע"ח – כפר חב"ד

בר מצוה זושא-מיכאל שי' מימון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. למה לא היית זושא?

אדמו"ר הזקן והרבי ר' זושא – דעת וכתר

לחיים לחיים, לחיים זושא. זושא שלנו נקרא על שם הרבי ר' זושא. ידוע מה שכותב עליו הרב המגיד לבנו רבי אברהם – הוא משווה אותו לאדמו"ר הזקן, שניהם היו ידידים בלב ובנפש, והוא כותב שהחכמה-בינה-ודעת של אדמו"ר הזקן אין לשער, אבל הרבי ר' זושא כבר עלה למעלה מזו הדרך. הוא קשור לכתר.

לפי זה אפשר להתבונן בווארט – אולי הכי מפורסם – של הרבי ר' זושא: הוא אמר שכאשר אבוא לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו אלא למה לא היית זושא. מיהו משה רבינו? אדמו"ר הזקן – חכמה-בינה-ודעת עד אין סוף, חכמה אלקית, ורבי זושא כבר עלה מזו הדרך. בעצם הוא בחינת משיח, כי ההבדל בין משה רבינו למשיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[ב] – הוא בין הדעת לכתר. ניצוץ משה רבינו שיש בכל יהודי הוא הדעת[ג], היכולת להתקשר לקב"ה – "אתה הראת לדעת... וידעת היום והשבת אל לבבך..."[ד], "דע את אלהי אביך"[ה]. משיח הוא מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת. לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו אלא למה לא היית זושא. לפי הפשט זה בא לומר שלכל יהודי יש את השליחות המיוחדת שלו, שהיא המלכות שלו, ו"אין מלכות נוגעת בחברתה"[ו] (לא רק שאסור להשיג גבול אלא שאי אפשר להשיג גבול), שעל כן כל אחד מתוקן מחברו, כמבואר בתניא[ז]. אבל בכללות אפשר להסביר כמו שהסברנו כרגע – שיש נשמות שבעיקר שייכות לדעת ויש נשמות שבעיקר שייכות ללמעלה מטעם ודעת. כל אחד צריך לקבל משניהם.

על מלך המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[ח] – הוא עצמו מתחיל משכל, "ישכיל עבדי", אבל מגלה שכבר עלה למעלה מזו הדרך, "ירום ונשא וגבה מאד" (גם הרבי ר' זושא זי"ע 'פעם' היה רב, כידוע המופת שבזה, שאף אחד לא זכר זאת!). כמובן שמשה רבינו, וכמוהו אדמו"ר הזקן, הוא בעל מסירות נפש בעד עם ישראל. כל אחד כלול משניהם, ובכל זאת אלה שני עמודי תווך עליהם הבנין, בנין מלכות ישראל, עומד (והם סוד יכין ובעז, יכין בחינת דעת ובעז בחינת מסירות נפש שלמעלה מן הדעת).

לא-זושא וגלוי הא-ל בזושא

מה ההבדל בין זושא למשה? נעשה חשבון. זושא שוה שם ש-די, "שאמר לעולמו די"[ט]. יש עוד פירוש – "שדי באלקותו לכל בריה ובריה"[י]. מהו די? הוא-הוא הדבר שאמרנו, לכל יהודי יש את הבחינה המיוחדת שלו, כל אחד מתוקן מחברו – וכשתבוא לשמים ישאלו אותך על מילוי התפקיד המיוחד שלך, בהתאם לכושר המיוחד שלך. זהו הענין של זושא, בגימטריא ש-די, "שדי באלקותו לכל בריה ובריה". משה עולה 345 ו-זושא 314 – מה ההפרש? לא. כלומר, כמה שוה משה? לא-זושא! משה הוא משהו אחר וזושא הוא משהו אחר. לכן באמת לא ישאלו אותו למה לא היית משה, כי משה הוא לא-זושא... ישאלו למה לא היית זושא.

אבל אפשר לכתוב לא גם הפוך, שם א-ל – ההפרש בין זושא ל-משה הוא א-ל, כידוע[יא] שמשה עולה "אל שדי". כתוב "אני אמרתי אלהים אתם"[יב] – ה' אומר לנשמות ישראל שרציתי, וככה גם עתיד להתקיים בפועל ממש, שאתם תהיו אלקים. אלקים היינו ריבוי של שם א-ל – לכל יהודי יש נקודה של א-ל. אצל מי רואים זאת בפירוש? אצל יעקב אבינו – "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[יג]. בתוך השם ישראל יש אותיות א-ל, שם א-ל, וגם בשם השני של הבר-מצוה, מיכאל, יש א-ל. א-ל הוא גם האור המיוחד שיש בכל נשמה – "אל הוי' ויאר לנו"[יד] – הענין שלו, החוש שלו, עליו ישאלו אותו האם מלאת את התפקיד שלך, שרק אתה יכול למלא. לפי זה, זושא וא-ל הם באמת משה. כלומר, ברגע ש-זושא יגלה את הא-ל שבו זהו משה עצמו – לא צריך להיות משה אלא להיות זושא, לגלות את שם א-ל שבו, ואז הוא גדול כמו משה רבינו, שוה למשה רבינו, "שוין בקומתן" (וכמו שיתבאר ענינו לקמן).

קרבן מיכאל – קירוב הכחות והחושים לאלוקות

מיכאל הוא המלאך המליץ טוב על עם ישראל, המלאך של עם ישראל, כמפורש בספר דניאל[טו] – שמיכאל הוא השר שלכם, השר של עם ישראל. מהו מלמד טוב? מהו מליץ על כל אחד ואחד? בדיוק את הדבר הזה. הוא מגלה את הנקודה המיוחדת של כל אחד ואחד, שבה הוא למעלה מכולם ואין כיוצא בו, וכך הוא מעלה אותו לקרבן. כתוב שמיכאל הוא כהן גדול בשמים, שמעלה את נשמות הצדיקים[טז] – כמו הכהן שמקריב את הקרבנות. "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה וגו'"[יז] – גם "מן הבהמה" צריך להעלות את הקרבן, כל אחד עם הבהמה שלו, אחד הוא שור, אחד הוא עז ואחד הוא כבש, וגם מן ה"אדם", כל אחד גם ב"אדם" שלו הוא משהו אחר. אדם הוא נפש האלקית ובהמה נפש הבהמית – וכל אחד משהו אחר. מהי העלאת קרבן? להעלות נשמה מעולם הבריאה לעולם האצילות[יח]. ירידה זו צורך עליה – שרש הנשמות בבריאה וצריך להעלותן לעולם האצילות, וזו הקרבתן על גבי המזבח, שנעשית על ידי המלאך מיכאל.

מיכאל הוא נוטריקון "מי כמכה באלם [הוי']"[יט] ("מי כמכה באלם" = יצחק = ח"פ הוי', כמבואר הקשר בין המלאך מיכאל ליצחק אבינו בסוד העקדה, העלאת יצחק על גבי המזבח להיות עולה תמימה לה'[כ]) – הוא מכיר ומתקשר לכל ה'אל'ים שבכל אחד ואחד מישראל ומעלה אותם לה', מכליל את כולם ב"הוי'", היינו שמעלה אותם לעולם האצילות, עולם היחוד, ששם "הוי' אחד" ו"אין עוד מלבדו". הוא מכיר בדיוק את הא-ל שיש בתוך כל יהודי, בזה הוא מלמד וזכות וכך הוא לוקח אותו ומעלה אותו קרבן לה'. מהו קרבן? חוץ מאש שעולה לשמים, קרבן הוא קירוב כל הכחות[כא]. לאדם יש הרבה כחות – כח התענוג, כח הרצון, שכל ומדות, מחשבה דבור ומעשה. את כל הכחות צריך להעלות ולקרב לה'. אפשר לקרב את כל הכחות שלך לה', רק אם אתה מוצא את הא-ל שבך, את נקודת האלקות שבך. אז גם את התענוג, הרצון, השכל, המדות, המחשבה, הדבור והמעשה – הכל אפשר להקריב, כלומר לקרב, לקב"ה.

ב. אדם שלם

כמה שוה יחד זושא-מיכאל? זושא שוה שם ש-די ו-מיכאל שוה 101, "מאין" ("והחכמה מאין תמצא"[כב], "אשא עיני אל ההרים מאין יבֹא עזרי"[כג]) – יחד 415, שוה קדושה, שוה מעשה ("המעשה הוא העיקר"[כד]), שוה חשמונאי (שהוא צדיק גבור, כמבואר אצלנו בשיעורי חנוכה[כה]).

אדם שלם

נתבונן בכמה דברים טפה יותר מורכבים במספר 415:

ביטוי אחד, חשוב מאד, מראה לאן צריך להגיע זושא-מיכאל – וממנו נלמד כולנו – הוא אדם שלם. שלם הוא שע נהורין ו-אדם הוא אותו אדם עליו כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", תחלת חומש ויקרא, תורת כהנים. אמרנו שצריך להקריב את כל הכחות לה' – להשלים את עצמו לה'. מהו שלם? יש הרבה פירושים.

בארבע העליות של כנסת ישראל – "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי"[כו] – הדרגה הכי גבוהה היא "תמתי", שמשלימה עצמה אלי. יש פירוש נוסף של חז"ל[כז] ש"תמתי" היינו "תאומתי", אבל עיקר הפשט שהיא משלימה את עצמה אלי – כך אומר הקב"ה. בכך שהיא משלימה את עצמה אלי היא משלימה גם אותי עצמי – פועלת שלמות בי – כך אומר הקב"ה. זו המדרגה הכי גבוהה, ומי שיש לו דרגה זו של "תמתי" הוא אדם שלם.

אדם שלם שוה זושא-מיכאל. מתוך הגימטריא הזו אנו לומדים שיש לו את הכח לגלות את ה"אדם שלם" שבו. אדם שלם ר"ת אש – הפשט הפשוט של קרבן, צריך לעבוד את ה' כאש להבה, "רשפיה רשפי אש שלהבת יה"[כח]. אבל האש שלו מביאה אותו להיות אדם שלם.

אדם שלם – משפיע ומקבל

יש עוד פירוש בחסידות מהו אדם שלם. כמובן, הזמן הכי טוב להתבונן מהו אדם שלם הוא בר מצוה. עד כאן הוא גם היה אדם – איש לא היה, אבל אדם הוא מהלידה – אבל להיות אדם שלם שייך לגמר כניסת הנפש השנית, הנפש האלקית לתוך הגוף, מה שקורה עכשיו. עכשיו ראוי להתבונן בביטוי "אדם שלם".

יש פירוש אחד בחסידות[כט] ש"אדם שלם" היינו אדם שכולל בעצמו גם משפיע וגם מקבל. אדם שלם הוא על דרך "אתר שלים". כתוב[ל] שהשכינה שורה רק במקום שלם. מקום שלם הוא כמו המלה "אחד" – אח-ד, שבתוך האחדות גופא, ה' שהוא אחד יחיד ומיוחד, יש את הפן הזכרי (אח) ויש גם את הפן הנקבי (ד)[לא]. כדי להיות אחד צריך להיות עם שני הפנים, להיות אתר שלים, מקום שלם, בו שורה מה שלמעלה משניהם – העצמות, היחיד. כתוב שגם "אדם שלם" הוא אותו דבר – אחד שמגלה בעצמו גם את צד המשפיע וגם את צד המקבל שבו, וששני הצדדים האלה בתוכו יהיו "שוין בקומתן", פרצוף הכתר, "כתר אחד לשניהם"[לב].

שלש עליות "רצוא" וברביעית חזרה ל"שוב" (התאחדות ברצון להשפיע)

בעצם, "אדם שלם" זה הוא גופא הפירוש של "תמתי". הרי מהן ארבע העליות של כנסת ישראל[לג]? "אחֹתי" כנגד פרצוף נה"י, "רעיתי" כנגד פרצוף חג"ת, "יונתי" כנגד פרצוף חב"ד ו"תמתי" כנגד פרצוף הכתר – שיש כבר כתר אחד לשניהם.

מה ההבדל? בכל שלש העליות הראשונות, "אחתי רעיתי יונתי", פני המלכות עדיין כלפי מעלה – המלכות היא בעליה, ועליה היא גם הסתלקות ב"רצוא", בלי "שוב". ברגע שהמלכות, שהיא אנחנו, כנסת ישראל, וכך כל יהודי, כל נשמה, כל א-ל (כל יהודי הוא א-ל), מגיעה לפרצוף הכתר, "תמתי", עושה 'אחורה פנה' – אז פניה כלפי מטה, בדיוק כמו פני המשפיע, הז"א, קוב"ה. לכן כתוב בחסידותלב שמדרגה זו נקראת "תמתי" על שם אמירת הקב"ה שכבר יש לנו אותו רצון.

עד כה הרצון שלי, המשפיע, היה לרדת – להשפיע, להוריד אור – ורצונך שלך, המלכות, המקבל, היה להסתלק ב"רצוא". שיא ה"רצוא" של המקבל הוא "יונתי", פרצוף חב"ד, לכן כתוב "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני"[לד] – שיא ההעלאה של המלכות הוא מתוך התבוננות ודבקות העינים, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[לה], ומתוך כך היא פועלת גם אצל הז"א, נגד רצונו, "הרהיבֻני", התרוממות וגם תנועת הסתלקות. אני לא רוצה להתרהב, להתרומם ולהסתלק מן התחתונים, לכן "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני" – העינים שלך העלו אותי גבוה. זו "יונתי" (לשון אונאה לז"א).

כשמגיעים ל"תמתי" את גם משלימה אותי – שהרצון האמתי שלי הוא "שוב", דירה בתחתונים – וגם את הופכת להיות "תאומתי". מוסבר בחסידותלב – מה ההבדל בין סתם אח ואחות לתאומים? סתם אח ואחות יצאו מאותו רחם, אותו מקור, אבל לא אומר שאין להן נטיות שונות – יתכן אח אחד עם נטיה אחת, נטיה לחסד, ואח אחר שיצא מאותו אם אבל הטבע שלו הוא אחרת, טבע של גבורה ואש, לא של חסד והמשכה כמים. אבל שני תאומים נולדו ממחשבה אחת של ההורים שלהם, כמו שלמדנו לאחרונה[לו] הרבה על סוד הצלם, מה שנמשך לילדים על ידי מחשבת ההורים – אם הם תאומים הנטיה שלהם אותה נטיה.

כמו שהנטיה של האח כאן, הז"א, היא הנטיה להמשיך ולגלות אור למטה – הוא רוצה שאור האצילות יגיע ויחדור לתוך העולמות התחתונים בי"ע ויהפוך גם אותם לעולמות אלקיים, גם התאומה שלי רוצה אותו דבר, רק בבחינה, ב'סגנון', שלה. עדיין יש לה את העצמאות שלה, אבל ככלל אנחנו עם "כתר אחד" – רצון אחד – "לשניהם", רוצים אותו דבר. זה מה שהכי משמח את הקב"ה, לכן זו תכלית עלית בת הזוג של הקב"ה, הנוקבא, להיות "תמתי" – גם משלימה אותי וגם תאומתי, שני הפירושים הם בעצם אותו דבר.

"אתר שלים"

שוב, בדרגה הזו האדם הוא "אדם שלם". מה החידוש של אדם שלם? שאז "שכינתא שריא". כמו על בני זוג, כאשר יש "אתר שלים" אזי שכינתא שריא – "זכו שכינה ביניהם"[לז], וכך אצל כל אחד. עד שזושא יתחתן יש עוד כמה שנים, בע"ה, וגם עד החתונה הוא צריך להיות "מכון לשבתך" [לח]של הקב"ה, והשכינה שורה על "אתר שלים".

בתניא הביטוי הזה מופיע בפרק לב, הפרק של אהבת ישראל, סימן שהסגולה העיקרית לכך שכל אחד יזכה לדרגת "אתר שלים" היא קיום מצות אהבת ישראל בשלמות, באמת, שאז הנשמות מתחברות ונעשות יחד "אתר שלים". אבל גם האדם בתוך עצמו, צריך להיות אדם שלם – "אתר שלים" – הווארט הוא שכח המשפיע אצלו וכח המקבל אצלו נעשים שוין בקומתן, על דרך כל ההסבר שהסברנו ב"תמתי".

ג. "רסיסי לילה"

אחרי כל זה נסיים עם עוד גימטריא של זושא-מיכאל – גימטריא קצת מפתיעה, אבל מאד חשובה: הסיום של אותו פסוק של ארבע עליות המלכות – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – הוא "שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה". נעשה את הגימטריא של הביטוי החותם את הפסוק, כמה שוה "רסיסי לילה"? [415.] יפה. יש הרבה גימטריאות, אבל זו הכי מצאה חן בעיני. צריך להתבונן מהם "רסיסי לילה" ולמה פסוק זה, מפסוקי השיא של שיר השירים, חותם בביטוי זה.

"אני ישנה ולבי ער" – כל הכחות בגלות ופנימיות היחידה ערה

הפסוק הוא: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוֻצותי רסיסי לילה". "אני ישנה ולבי ער" – "'אני ישנה' בגלותא"[לט], אנחנו לדאבוננו עדיין בגלות. מתי עם ישראל בגלות? כאשר עיקר הרצון שלו בעיני העולם הזה, ולא עיקר רצונו לדבוק באלקות. פשוט מאד. גאולה היא יקיצה – להיות ער, שכל שיעור הקומה של האדם-האומה יהיה ער. מהו ער אצל יהודי? שכולו דבק באין האלקי – זה מה שמענין אותו, כל השאר טפל. אם הוא צריך לאכול, לישון, זה לגמרי בדיעבד. מי שעיקר ענינו בחיים הוא הגשמיות – נשמתו בגלות.

ככה כנסת ישראל אומרת על עצמה, "אני ישנה", אני עכשיו במצב של גלות, ואף על פי כן "ולבי ער". הגלות – העלם הכחות של הקדושה, ועוד יותר מכך שמתחלף, במקום לדבוק בה' לדבוק בגשמיות – מגיעה רק עד התענוג שבנפש, ועד בכלל, מלמטה למעלה. כל אותן מדרגות שאמרנו קודם – תענוג, רצון, שכל, מדות, מחשבה, דבור ומעשה – הן בגלות, הכל בהעלם. היות שהכל בהעלם מצד הקדושה הכל בגלוי כלפי החיצוניות, עד כדי כך שיש יהודים שלא הולכים בדרך התורה והמצוה, ואז אפילו כח המעשה שלהם אינו בקדושה. כאן אנחנו כוללים את כל עם ישראל. קודם דברנו על כל פרט ופרט בפני עצמו, אבל כאן הפסוק אומר בשם כנסת ישראל כולה "אני ישנה" – כל הכחות בגלות, כולל המעשה, כי לא מקיימים את המצוות. גם מי שמקיים את המצוות יתכן שדבורו לא במקום, והמחשבה ודאי לא במקום, המדות והשכל והרצון והתענוג – אבל לפחות המעשה בסדר, "מצות אנשים מלֻמדה"[מ]. רובו ככולו בגלות, ויש אנשים שגם המעשה בגלות, ובגדול, בכללות, הכל בגלות – אבל עדיין "לבי ער".

מה זה "לבי ער"? פנימיות היחידה. התענוג והרצון הם חיצוניות היחידה. גם חיצוניות היחידה שבנפש בגלות, אבל יש נקודה עצמית – שנקראת פנימיות היחידה – הדופק הפנימי של האמונה הפשוטה של היהודי. כמו שרבי אייזיק מהומיל היה מסביר[מא], הדופק הפנימי של היחידה הוא "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט"[מב], הכל בהרף עין.

הרף עין

נאמר עוד גימטריא. כמה שוה הרף עין? זושא מיכאל. יש שני מאמרים של הרף עין:

הווארט הראשון – "ישועת הוי' כהרף עין"[מג]. מהו "הרף עין"? הפסוק שהזכרנו קודם – "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני", להרפות את העין, לבטל את רצונך של עליה מפני רצון ה' ב"שוב", "ישועת הוי' [לשון שעיה ופניה] כהרף עין".

הווארט השני הידוע – "העבר אין, העתיד עדיין, ההוה כהרף עין". ידוע[מד] שהבינוני של התניא – שזושא יהיה בינוני של תניא – הוא מלשון זמן בינוני. אצל הראשונים יש עבר-בינוני-עתיד – כל מהות הבינוני שהוא "הרף עין". בכל חלקיק שניה, הרף עין, הוא עובד את ה', שם הוא מכיר את ה', שם הוא נדבק בה'. ה"הרף עין" ב-ע מביא אותו ל-אין ב-א, "אַין מזל לישראל".

מדרגות של דופק

שוב, "אני ישנה" – מה ישן אצלי? התענוג ישן אצלי, הרצון ישן אצלי, השכל ישן אצלי, המדות, המחשבה, הדבור והמעשה – הכל ישן, הכל בהעלם. אבל "לבי ער", והיות ש"לבי ער" בעזרת ה' יתברך אני עתיד להתעורר באיזה שלב. ברגע שאני מתעורר – מה שהרמב"ם מבטיח "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[מה], זו הבטחה שעם ישראל באיזה שלב יתעורר. כמובן, צריך לנסות לעזור לתהליך לקרות. אבל ה' מבטיח, והרמב"ם פוסק להלכה, שבאיזה שלב נתעורר – כי כל הזמן "לבי ער".

אז, באותו הרף עין בו מתעוררים, שמתחילים להתעורר, שומעים את הקול – "קול דודי דופק". מי שומע את "קול דודי דופק"? הלב שלי כל הזמן דופק. גם כשאני ישן – הלב דופק. בתוך הדופק הפנימי של הלב אני שומע את ה"קול דודי דופק" וקורא לי.

כתוב בזהר הקדוש[מו], שיש דופק של הלב ויש דופק של היד. כשאנחנו עמוק בתוך הגלות, כמו המלך הדר, הדופק של היד גם מת, גם נעלם – אין דופק ביד – ועדיין דופק הלב קיים. חוץ מדופק היד יש עוד דופק, דופק הלב. לכן המלך הדר בתורה לא מת[מז], אבל בדברי הימים הוא כן מת[מח]. עזרא, שכתב את דברי הימים, ידע רק למדוד את דופק היד – בו הוא מת. אבל משה רבינו, שכתב את התורה, רגיש לדופק הפנימי של הלב, שם הוא לא מת, שם "לבי ער".

אבל יש עוד דופק – "קול דודי דופק". "קול דודי דופק" ר"ת קדד, כמו ר"ת "קול דממה דקה"[מט], "דתמן אתי מלכא"[נ], גילוי האצילות. אותו "קול דודי דופק", שמתלבש בדופק של "ולבי ער", קורא לי ואומר "פתחי לי אחֹתי".

עלית המלכות: "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"

"אחֹתי" היינו עלית המלכות כנגד פרצוף הנה"י של האצילות, שם היא מולידה נשמות של רוח בנרנח"י, נשמות עם מחשבה טובה לעבודת ה', כמבואר כל זה בקונטרס ההתפעלות עם הביאור של רבי הלל[נא]. כשהיא עולה ל"אחֹתי" זוכים ל"מחשבה טובה" – מחשבה שנוגעת לי באמת. מחשבת ה', ההתבוננות, היא לא סתם ללמוד משהו – לא מחשבה קרה – אלא מחשבה טובה. זו בחינת רוח, מה שנולד מבחינת "אחֹתי".

אחר כך עולים עוד יותר גבוה, ל"רעיתי", כנגד פרצוף חג"ת – שם נולדות נשמות שבבחינת נשמה, נשמות שיש להן אהבה ויראה בעצם, כמבואר בתניא[נב]. זוכים לאהבת ה', אהבה שכלית, על פי התבוננות.

עולים עוד מדרגה, ל"יונתי", כנגד פרצוף חב"ד – שם נולדות נשמות שבבחינת חיה, נשמות של כוונה שבלב. לפי איך שהוא מסביר בקונטרס ההתפעלות[נג], כוונה שבלב היא דרגה יותר גבוהה מאשר דחילו ורחימו. שוב, עיקר הכוונה שבלב הוא כמו שהסברנו קודם על "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני" – דבקות ותשוקה עצמה שבאה לידי ביטוי בעינים לדבוק בה', הכל בהעלאה.

אחר כך, לא להסתפק בשלש המדרגות של העלאה, "אחתי רעיתי יונתי", צריך להגיע ל"תמתי" (כמו שהסברנו מהי "תמתי", אדם שלם). ולסיכום:

העליה החמישית – בחינה שניה של "עטרת בעלה"

את כל זה אומר הקב"ה כדי לקיים את סוף הפסוק, מה שיהיה בביאת המשיח, כשנגיע ל"תמתי". מה ה' רוצה מזה? מה תכל'ס? התכלית שאני רוצה לתת לכם, להעניק לכם, את הטל שלי ואת רסיסי הלילה שלי – "שראשי נמלא קוצותי רסיסי לילה". זה מה שאני רוצה לתת לך, אהובתי. סימן שזה כאן הדבר הכי עמוק והכי נשגב. כל עליות המלכות, כל מה שאנחנו מתפללים שיתקיים בימות המשיח – שנזכה לקבל את הטל מתוך הראש של הקב"ה, ועוד יותר, את ה"רסיסי לילה" (שיותר מהטל) שב"קוצותי רסיסי לילה". את כל הדרוש הזה – שרובו ככולו על פי קונטרס ההתפעלות – אנו זוכים ללמוד בזכות זושא-מיכאל, בגימטריא "רסיסי לילה".

מה הווארט? אחרי שעולים עד "תמתי", "כתר אחד לשניהם", יש עוד עלית המלכות – היא לא גומרת שם. הרי כתוב "אשת חיל עטרת בעלה"[נד]. ב"אשת חיל עטרת בעלה" גופא יש שתי מדרגות. יש מה שהיא עולה, כ"אשת חיל עטרת בעלה", יותר גבוה מז"א לגמרי – יותר מ"תמתי", "לא זז מחבבה עד שקראה אמי"[נה], שהיא עולה ומתייחדת עם פרצוף אמא, "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[נו]. אז היא גבוהה מז"א לגמרי, יותר מ"תמתי", אבל עדיין פחות מאבא. מהו אבא? תורה. לכן היא עדיין צריכה לקבל מהתורה, בסוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[נז], הרי "אורייתא מחכמה נפקת"[נח].

אבל אחר כך יש לה עוד עליה, בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", שהיא עולה עד לפנימיות הכתר – הכתר הכללי, לא הכתר דז"א. פנימיות הכתר הכללי, עתיקא, יותר גבוהה מאבא, יותר גבוהה מהתורה. אדרבא, אז התורה מתקשרת לקוב"ה דרך הנשמות, ש"מחשבתן של ישראל", נשמות ישראל, "קדמה לכל דבר"[נט], בסוד "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[ס]. אל תקרי "מורשה" אלא "מאורשה"[סא] – כלומר, התורה מאורשה, היא הכלה ואנחנו החתן, החתן משפיע לכלה ובמדרגה זו מי שהיתה עד כה הכלה הופכת לחתן.

למעלה מ'משפיע' ו'מקבל'

הכלה היא אנחנו, כנסת ישראל, וכל העליות שלנו – "אחתי רעיתי יונתי תמתי" וגם אמא, שהיא כבר "עטרת בעלה", אנחנו כלה. בדרגת "תמתי" אנחנו תאומה של החתן, אבל עדיין מקבלת, עדיין כלה. אבל כשעולים לפנימיות הכתר, מצד אחד המקבל העיקרי הופך להיות משפיע לתורה – התורה למטה מנשמות ישראל במדרגה זו – אבל בעצם שם היא כבר טועמת את טעם האדם השלם שאנו צריכים להיות בעולם, ה"אתר שלים" ששם שורה עצמותו יתברך. כי עצמות הקב"ה היא בעצם למעלה ממשפיע ומקבל, כמו שגם דובר אצלנו הרבה פעמים – לא לחשוב שכל הקבלה, ובוודאי לא כל החסידות, היא רק איזה 'רצון להשפיע' ו'רצון לקבל'. אלא שאנחנו שואפים להגיע לדרגה של "אתר שלים" בו שכינתא שריא, שכינתא ממש היינו עצמות אור אין סוף, מלכות דאין סוף, שלמעלה ממשפיע ומקבל. כמו שעצמותו יתברך נבדל לגמרי מעצם המושגים משפיע ומקבל – בדרך הזו, עתיקא, פנימיות הכתר, נעתק ונבדל בעצם ממשפיע ומקבל. ומי שראוי לקבל מבחינה זו הוא האדם השלם. מה הוא מקבל? טל ורסיסי לילה.

כאן קוב"ה (שאומר לכנס"י "שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה") הוא מה ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[סב], ועוד יותר – מה ש"ז"א ועתיקא כולא חד", כמו שמסביר רבי אייזיק[סג]. הוא ה"דודי" של שיר השירים, ה"דודי" של "קול דודי דופק" – ואף שלמטה הוא הדוד של הרעיה (שהם פרצופי ז"א ונוק', משפיע ומקבל), בשרש הוא למעלה ממשפיע ומקבל. התכל'ס היא שתקבלי ממני את הטל שבתוך הראש שלי, את רסיסי הלילה שעל הפאות. בשביל זה לחבר'ה שלנו עדיין – כמה מהם – יש פאות ארוכות, כי משתוקקים ל"רסיסי לילה".

ענג ושעשועים – יש ואין

בתענוג העצמי יש גם חסדים וגם גבורות. זו תכלית הדרוש – תענוג שבגדר חסד, חסדים, הוא תענוג שמתיישב בכלי, ותענוג שהוא בעצם גבורה (שיש גם בעצמות), הוא תענוג שלא מתיישב בכלי. הוא כל הזמן ב"מטי ולא מטי", ב"רצוא ושוב". התענוג שמתיישב בכלי נקרא ענג, לעומת התענוג שאינו מתיישב בכלי, שנקרא שעשועים. מה ההבדל בין ענג לשעשועים? בין תענוג לשעשוע? תענוג הוא להרגיש טוב ("אין בטובה למעלה מענג"[סד]) – תענוג, כיף. שעשוע, כשמו כן הוא, אינו מיושב – הוא לא יכול להתיישב, הוא שע-שע. שעשועים על משקל נענועים[סה] – נע לכאן ולכאן, הוא בתנועה, "כל חי מתנועע"[סו], לא שקט. שבת היא תענוג, היא ישוב, היא מנוחה – "באת שבת באת מנוחה"[סז].

אבל יש משהו שלא שבת אלא שעשוע – יותר משבת, מצד הגבורות. הרי לעתיד לבוא הגבורות הן אין סוף יותר מהחסדים, בחינת יצחק לעומת אברהם. על התענוג העצמי שמתיישב בכלי כתוב "להנחיל אֹהבי יש"[סח]. יש צדיקים שקשורים בעצם ל"יש האמתי". יש צדיקים שקשורים בעצם לאין האלקי, כמו אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, וככה לסירוגין מדור לדור (כמבואר אצלנו באריכות במ"א[סט]). נשמות של יש – תכליתן היא "להנחיל אֹהבי יש", תענוג המתיישב, כמו שבת. זהו ענג וזהו טל – "שראשי נמלא טל". הטל הוא הענג, התענוג העצמי שמתיישב.

אדמו"ר הזקן – ענג, אדמו"ר האמצעי – שעשועים

שוב, שני הדברים האלה שורים רק על "אתר שלים", על אדם שלם. יש את הענג ויש את השעשוע. בעצם, הענג יוצא מהשעשעים, שע ר"ת שעשעים ענג, בסוד "יש [ענג] מאין [שעשעים]"[ע]. על השעשועים כתוב ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים [שם הגבורה, לשון רבים, שעשעים] בציון'[עא]"[עב]. אצל אדמו"ר האמצעי זו התכלית. אדמו"ר הזקן אומר באגרת הקדש שלעתיד לבוא כן תהיה מנוחה – כך כותב בפירוש[עג]. כלומר, יש סוף ל"אין להם מנוחה". אצל אדמו"ר האמצעי הווארט ש"אין להם מנוחה" כפשוטו – צדיקים אין להם מנוחה אף פעם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, "ילכו מחיל אל חיל", כי אדמו"ר האמצעי הוא בחינת שעשוע, "רסיסי לילה".

שוב, זו תכלית הדרוש, שטל הוא ענג עצמי ורסיסי לילה הם שעשועים עצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו". אם זושא-מיכאל שוה "רסיסי לילה" סימן שיכול להשיג זאת, אך לשם כך הוא צריך להיות "אדם שלם". בכחו לעבור את כל המדרגות הנ"ל (אחתי, רעיתי, יונתי, תמתי, עטרת בעלה בשתי הדרגות), ואז הוא נעשה אדם שלם וזוכה להמשכה של "ראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה", קודם טל, ענג, ואחר כך, התכלית, הדרגה העצמית שלו, רסיסי לילה, שעשועים. הוא שייך ליצחק ("מי כמכה באלם", נוטריקון מיכאל, כנ"ל) אותיות קץ-חי[עד] ורבקה אשתו סוד "קצתי בחיי"[עה] – שניהם "קוצותי", "קוצותי רסיסי לילה".

שעשועי "רסיסי לילה"

מהשעשועים שבביטוי "רסיסי לילה": ראשי התבות רל = 230 = י פעמים חיה; אמצעי וסופי התבות סיסי ילה = 185 = ה פעמים יחידה. יש כאן משחק, שעשוע, של שם י-ה, "שלם וחצי", השם של "שכינתא שריא", וחיה-יחידה, סוד ה-לם של הצלם, סוד "וצדיק באמונתו [ב אמונות[עו]] יחיה"[עז], "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[עח]. השעשוע הוא מי גבוה ממי, החיה או היחידה, וכידוע שיש בזה שתי דעות[עט], ו"אלו ואלו כו'" (מצד היש האמיתי, הטל, המנוחה, פשיטא שהיחידה היא מעל לחיה, אך מצד האין האמיתי, "רסיסי לילה", "אין להם מנוחה", אין זה פשוט כלל, ועד שכל הרף עין עולים זה מעל זה, שזה גופא סוד התנועה המתמדת של "ילכו מחיל אל חיל", וד"ל).

"רסיסי לילה" בזמן הגלות

מהם רסיסי לילה? לילה הוא הגלות. הפסוק מתחיל "אני ישנה" – מתי אדם ישן? בלילה – ונגמר "רסיסי לילה". ברור שיש כאן תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן". כשמתבוננים בעצם מהות הגלות, "אני ישנה", זהו הלילה, השינה. מחברים זאת לתכל'ס של הכל, להגיע ל"רסיסי לילה" – עכשיו, כשאתה ישן, תגיע. מתי רסיסי הלילה באים? מתוך השינה, אתה במטה ויורדים עליך "רסיסי לילה".

איך אני יודע שהולכים יחד ה"אני ישנה" ו"רסיסי לילה"? כי יחד הם משלימים (בחינת אדם שלם) – לא סתם למספר שהוא רבוע, 841, 29 ברבוע, אלא שהוא גם מספר השראה, 441, אמת ועוד 400 – מספר השראה של אהיה, "אהיה אשר אהיה"[פ], מספר מאד מושלם.

מהם "רסיסי לילה"? בתוך הלילה – אנחנו עדיין בתוך הלילה – זוכים ל"רסיסי לילה", שעשועי המלך בעצמותו, להם זוכה רק אדם שלם, ואמרנו ששייך דווקא לאנשי האין האמתי. אנשי היש האמתי זוכים בטל, אך בשביל רסיסי לילה צריך להיות "גארניט מיט ניט", אין לחלוטין.

לרסס את הלילה

מה הפשט "רסיסי לילה"? לרסס את הלילה. יש ליהודי, לזושא מיכאל ששוה "רסיסי לילה", כח לרסס לרסיסים את הלילה, עד שיקוים "לילה כיום יאיר"[פא]. לרסס את הלילה. ה' ברא עולמות והחריבן[פב], שבר את העולמות הראשונים – שבירת הכלים לרסיסים – ומזה יצא הלילה. הכל כדי שיבוא יהודי אחד, שליהודי הזה קוראים מלך המשיח, וירסס את הלילה.

אין כיף (לא ענג אלא דווקא שעשועים) כמו לרסס את הלילה. בשביל מה צריך לילה? בשביל מה צריך עולם הזה? בשביל מה צריך את כל זה? רק בשביל השעשוע העצמי – שעשוע שלא מתיישב – של ריסוס הלילה. אפשר לעשות מזה משחק מחשב... משחק "רסיסי לילה". מה קורה כשמרססים את הלילה? מה זה לרסס את הלילה? היום במדע מדברים על האריג של היקום (the fabric of the universe), שהוא הלילה (קשור לחמר החשוך ולאנרגיה החשוכה, הצד האפל, הפלא, של המציאות כולה). מה קורה כשאני מרסס אותו? יש גם ריסוס נגד חידקים, יש כמה פירושים של ריסוס. תן לחכם ויחכם עוד.

שנזכה לרסס את הלילה, אבל זה רק כשנגיע לאין האמתי, כמו אדמו"ר האמצעי. שוב, אלה השעשועים העצמיים של שכינתא שריא על אתר שלים, אדם שלם, בגימטריא זושא מיכאל. לחיים לחיים.

כל ימי ההולדת שיש כאן – לחיים, מזל טוב!