בע"ה

כ"ט תמוז ע"ח – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (13)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. התחדשות והתחזקות

מאמר הזהר על "בטחו בהוי' עדי עד"

צהרים טובים לכולן. נתחיל בעמ' סו בספר – מתחילים פרק חדש, פרק ה, שמתחיל נושא חדש. טוב שבהשגחה פרטית מתחילים משהו חדש, לכבוד בנות המחזור החדש שמצטרפות אלינו היום.

והנה ענין הבטחון נתבאר בדא"ח ע"פ מאמר הזהר בריש פרשת וארא[ב] עה"פ "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ג],

בחסידות[ד], כאשר דורשים על מדת הבטחון, מביאים את מאמר הזהר שנקרא היום. הזהר הוא על הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי בוי' הוי' צור עולמים" – פסוק בספר ישעיהו, שאנחנו אומרים בתפלה כל יום, בסוף "ובא לציון". יש רמז ידוע[ה], שהפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" שוה בגימטריא "ביאת המשיח" – פסוק משיחי, יש בו בשורה של גאולה. צריך להבין כאן בפסוק מה פירוש "עדי עד" ולמה הוא תולה – כנתינת טעם – שהבטחון עדי עד הוא "כי ביה הוי' צור עולמים". צריך גם להבין למה כאן – פעם אחת בתנ"ך – מחברים את שם י-ה לשם המלא הוי'.

לפני שנקרא מהספר, נקדים כאן את לשון הזהר במלואה:

בִּטְחוּ בַהוי' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ הוי' צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַהוי', כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ. אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי...

כִּי בְּיָהּ הוי' צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַהוי' עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ הוי'. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר.

כעת נקרא מהספר, בו משולבים גם משפטי ביאור בתוך לשון הזהר, וכמו תמיד נרחיב ונסביר.

בטחון דורש התחזקות

ופרש הזהר: "'בטחו בהוי'', כל בני עלמא בעיין לאתתקפא ביה [כל בני העולם – כולנו – צריכים להתחזק בו, בקב"ה. חשוב כאן שתרגום הזהר, עוד לפני שמתרגם מילולית את המלה "בטחו" – שיש לה תרגום מדויק בארמית, כפי שנראה – הזהר אומר שהכוונה היא להתחזק.]

([שוב, הוא כותב ש"בטחו בהוי'" אומר קודם כל להתחזק בה' – "לאתתקפא ביה". מה אני לומד מכך?] 'הבטחון הוא ענין התוקף וההתגברות העצומה'[ו] [בשביל לבטוח צריך תוקף והתגברות, ומכאן נלמד שאמונה אינה כך – אמונה לא דורשת תוקף והתגברות.])

[נחזור ללשון הזהר: כל בני העולם צריכים להתחזק] בקודשא בריך הוא ([לפי הקבלה מקיימים כל מצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". מה פירוש? הפשט הוא ה', קוב"ה, ואנחנו, כנסת ישראל, שכינתיה. אבל בלשון הקבלה[ז] כנסת ישראל היא המלכות דעולם האצילות וקוב"ה הוא פרצוף ז"א בעולם האצילות, המדות. כשיהודי פשוט אומר 'הקב"ה' הוא מתכוון לעצמות ה', אבל לפי הקבלה כשאומרים קוב"ה – הקב"ה בארמית – מתכוונים לפרצוף ז"א, ה'פרצוף' של המדות שבלב, אהבה-יראה-רחמים וכו'. כתוב כאן שאדם צריך להתחזק עם תוקף והתגברות להתקשר לה', בקוב"ה, שבאותיות של קבלה הוא] בחינת ז"א, המדות העליונות דעולם האצילות)

בטחון בארמית – שרש רחץ

ולמהוי רחצנו דלהון ביה [תרגום: 'ושיהיה בטחונם בו'.],

כאן הזהר משתמש במלה שהיא תרגום בטחון בארמית – "רחצנו". מתי אומרים זאת? בפתיחת ארון הקדש, בה אומרים "ביה אנא רחיץ" – 'בו, בה', אני בוטח'. כולן זוכרות את התפלה בפתיחת ארון הקדש, המקום העיקרי בו משתמשים בביטוי זה. אם כן, כאן כתוב בזהר שצריך להתחזק בקדוש ברוך הוא ושיהיה הבטחון שלנו – של כל עם ישראל, כל באי עלמא, כל באי העולם – רק בו. עד כאן משפט אחד של הזהר.

בטחון בארמית הוא משרש רחץ, כפי שאולי דברנו גם בשיעורים הקודמים. הסברנו[ח] שאמונה היא ניקוי ראש – מושג של נקיון, "ונקה"[ט] – ורואים שבטחון הוא עוד יותר, לשון רחיצה. לא מובן מאליו הקשר בין בטחון לבין רחיצה, אבל בארמית שרש בטח הוא שרש רחץ.

נשים לב ששרש רחץ (298) משלים את בטח (19) לערך של שטח (317). בטח-שטח מתחלפים גם בחילוף ב-ש באתב"ש. בשלישית המושגים היסודית, נקודה-קו-שטח[י], האמונה היא סוד 'נקודה' ואילו הבטחון הוא סוד 'שטח'[יא]. הקו, שבין נקודה לשטח, הוא סוד תקוה לשון קו, קו וחוט של תקוה, כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים[יב]. כאן רואים ששרש התקוה הוא בין האמונה לבטחון, כח הממשיך מאמונה לבטחון, סוד ההיולי שבין האין ליש. ידוע[יג] שהקו נמצא בסכנת שבירה. כאשר קו התקוה נשבר הוא נופל למטה מהבטחון, ואז שיקומו הוא על ידי בטחון הנאחז בסבה (בניגוד לבטחון הגמור, שאין לו שום אחיזה גלויה במציאות, כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים הנ"ל).

התחזקות והתחדשות – תשרי וניסן

נחזור לכך שבטחון מתחיל מהתחזקות. זהו רעיון חדש, שלא דברנו עליו עד כה. יש בעבודת ה' שני עמודי תווך שתמיד מדברים עליהם ומשווים ביניהם – התחזקות והתחדשות[יד]. עוד כמה דקות אנחנו נכנסים לראש חדש, חדש מנחם אב. ראש חֹדֶש הוא ענין ההתחדשות – משהו חדש, ראש חָדָש. מתי היהודי מתחזק ומתי הוא מתחדש? מה הקשר בין שני המושגים האלה?

ההרגשה ש'אני מתחדשת' אינה הרגשה ש'אני מתחזקת' – זו הרגשה אחרת לגמרי. כש'אני מתחזקת' הכוונה שיש בסיס קיים, אני מרגישה שהוא קצת חלש, קצת רעוע, וצריך לחזק את הקיים, לחזק את עצמי. התחדשות הכוונה "פנים חדשות באו לכאן"[טו] – אני עכשיו אדם חדש.

בבעל תשובה, למשל, יש את שני הפנים. יש בחינה של התחדשות, כמו שהרמב"ם כותב[טז] שמי שעושה תשובה באמת נעשה אדם חדש, מישהו אחר, לא אותו אדם שהיה קודם. יש בכך פן של התחדשות. היום משתמשים הרבה בביטוי 'להתחזק' – אני מתחזק, הוא מתחזק. מה פירוש? שהוא מתחזק בתורה ומצוות. שהוא היה קצת רפוי, קצת חלש, ועכשיו הוא מתחזק – יותר יראת שמים, יותר הידור בקיום המצוות. גם זו תשובה, כשאדם מתחזק, ואדרבא – זו תשובה גדולה.

אנחנו אומרים[יז] שהעבודה העיקרית של חדש ניסן – ובהמשך לו של כל חדשי הקיץ – היא התחדשות, כי בתורה כתוב על ניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[יח]. מה פירוש "החדש הזה לכם"? ההתחדשות שלכם-שלנו היא בעיקר ניסן, חדש הגאולה, חדש האביב (לשון צמיחה ופריחה מחדש) – אז גם הטבע מתחדש, הכל מתחדש, ה' מחדש את פני האדמה, וגם אנחנו מתחדשים, צומחים מחדש. לעומת זאת, התחזקות היא בעיקר בחדש תשרי, "ירח האיתנים"[יט] (איתן הוא לשון חוזק[כ]). ראש השנה, יום כיפור וגם חג הסוכות – כל חגי החדש השביעי – הם בעיקר התחזקות. אבל חדש ניסן הוא בעיקר התחדשות. אלה זוג מושגים מאד חשובים בעבודת ה'. כמובן, ניסן ותשרי (ובעקבותיהם הקיץ והחורף) מלמדים בכללות על התחדשות והתחזקות, אבל כל יום אפשר להתחדש וכל יום צריך להתחזק.

אמונה ובטחון בכחות הפנימיים של הנפש

אנחנו יודעים שיש בנפש שלשה עשר כחות פנימיים[כא], שביניהם גם אמונה וגם בטחון. תרשים כחות הנפש אמור להיות כאן אצל כל בת. אמרנו להחזיק אצלכן מהשיעור הראשון – כנראה הבנות הותיקות כבר כל כך בקיאות שלא צריכות להחזיק... אבל כדאי שלבנות החדש יהיה דף עם התרשים ביד. יש עשר ספירות, אבל כאשר מונים גם כתר וגם דעת יש 11, ומכיון שהכתר מתחלק לשלשה ראשים יש כבר 13 כחות של פנימיות הנפש. נחזור בקיצור על מבנה הכחות הפנימיים של הנפש, שצריך להיות כאן לכל בת – כדי לחזור ולצייר בראש:

כמו שרואים בתרשים, הכח הכי גבוה הוא כח האמונה. הבטחון ממוקם בפנימיות ספירת הנצח, כמו שכתוב בפירוש, וגם בפנימיות הספירה המקבילה – בת הזוג של הנצח – ספירת ההוד. פנימיות ההוד היא תמימות, ואנחנו מסבירים לאורך כל המאמר כאן שתמימות גם היא סוג של בטחון, אבל בטחון יותר סביל, יותר נקבי. הבטחון של הנצח הוא יותר זכרי – לקום ולעשות דברים שקשה לעשות, לקחת יזמה.

אמת – מדת הצדיק

תחת הנצח וההוד, שהם שני סוגי הבטחון, באה ספירת היסוד – ה"צדיק יסוד עולם"[כב]. לכל אחד יש נקודת צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[כג]. כאשר אומרים 'צדיק' מיד חושבים על כך שאני עצמי צריך להיות קשור לצדיק. כמו שאני צריך להיות קשור לה' במודעות שלי, כך אני צריך גם להיות קשור לצדיק במודעות. הצדיק-היסוד בא אחרי שתי מדות הבטחון. פנימיות היסוד הוא מדת האמת, כמו שבזהר אומרים "זכאי קשוט", "צדיק אמת".

מה משמעות מדת האמת כפנימיות היסוד-הצדיק? כל מה שהצדיק הוא עושה הוא אמתי, כמובן. מעבר לכך, הצדיק הוא אמתי גם במובן שהוא מאמת את דבריו, הוא מגשים את השאיפות והחלומות שלו (יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", הוא "בעל החלומות"[כד], הוא "בעל" על החלומות שלו, לאמת ולהגשים אותם במציאות). לאמת משהו הכוונה להגשים אותו בפועל, במציאות, שהדברים לא ישארו בתיאוריה. אם יש הבטחה, הבטחתי לעשות משהו – אני צריך לקיים את ההבטחה. קיום ההבטחה היינו אימות. אדם אמתי כל הזמן פועל בשביל לאמת את הדברים הטובים שיש לו בלב ובשכל.

אם כן, האמונה היא הכח הכי גבוה. כשחושבים על הספירות חושבים גם על כיוונים – יש קו ימין, קו שמאל ואמצע. הכח הכי גבוה, שגם נמצא בקו האמצעי, הוא אמונה. אחר כך מגיעים, קרוב לסוף, לנצח והוד מימין ומשמאל. נצח והוד הן כמו שתי הרגלים, רגל ימין היא הנצח, בטחון פעיל, ורגל שמאל היא בטחון סביל, ההוד, שנקראת גם תמימות. באמצע, ביניהן, בסוד הברית – ברית היא התקשרות – מדת היסוד, שהכח הפנימי שלה נקרא אמת.

בשביל מה אומרים זאת? התחלנו לדבר על התחדשות לעומת התחזקות. אמרנו שהתחדשות היא ניסן והתחזקות היא תשרי. במעגל השנה ניסן ותשרי עומדים אחד מול השני, החדש הראשון והחדש השביעי. מבחינת הכחות הפנימיים, ניסן הוא חדש האמונה ותשרי הוא חדש האמת[כה]. אחד הפסוקים שאומרים לפני תקיעת שופר בראש השנה הוא "ראש דברך אמת"[כו]. בניסן מתחילים מהנקודה הכי עליונה, "החדש הזה לכם".

התחדשות ויציאה מהתדמית מכח האמונה

באיזה כח בנפש אדם מתחדש? אמרנו שהתחדשות היא כמו פתאום להיות אדם חדש, משהו חדש – לא להיות כבול בעבר שלי, לצאת מהעבר לגמרי. זו עבודה של "החדש הזה לכם", "חדש האביב"[כז], לחדש את פני האדמה שלי. אדמה היא גם מלשון דמיון – איך אני מדמה את עצמי, יש לכל אחד תדמית. התחדשות היא יציאה מהתדמית הקודמת על מי אני ומה אני ואיך אני נראה. אני משהו אחר – אני לא כבול, אני לא מחויב, אני לא משועבד לתדמית הקודמת שלי. זה דבר מאד חשוב. באיזה כח בנפש תלויה ההתחדשות? זו אחת מסגולות האמונה שלנו.

אמונה, כמו שלמדנו כאן[כח], היא גם להאמין בה' וגם להאמין בעצמי. באמונה אין גבולות. יש מאמר חז"ל[כט] לפיו "המקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור" – אם הוא באמת חושב ומכוון באותו רגע 'אני צדיק גמור' – היא מקודשת. בכלל נושא מענין, שפעולת קידושין היא מבחן פסיכולוגי איפה אדם נמצא, באיזה מצב הוא נמצא – דווקא בהקשר של קידושין אומרים בגמרא שאפשר להשתנות ברגע אחד. בלשון הזהר, "בשעתא חדא וברגעא חדא"[ל], אפשר לעשות תפנית ולשנות את המהות-התדמית מהקצה אל הקצה, אפילו שהיה רשע גמור. כנראה שהכלה אותה הוא רוצה לקדש פועלת בו פעולה זו, תשובה שבן רגע מתהפך מהקצה אל הקצה. אף על פי שמכירים את הבחור הזה כרשע גמור, אבל הוא אומר "הרי את מקודשת לי [כמובן, בהסכמתה] על מנת שאני צדיק גמור" – אם איני צדיק גמור את לא מקודשת אבל אם אני צדיק גמור את מקודשת – אם היא מסכימה, והוא באמת חושב ככה, היא מקודשת, הקידושין תופסים. מה הכוונה? באמת הוא צדיק גמור. זו הדוגמה הכי קיצונית של התחדשות.

מאיפה באה כזו יכולת, להתהפך בן רגע מרשע גמור לצדיק גמור? מאמונה. אנחנו מאמינים שאין לה' גוף ולא דמות הגוף. אחד הפירושים של אמונה הוא שאמונה היא לא-תמונה[לא] – אם נחליף את ה-א ב-ת, שני קצות האלף-בית, אמונה הופכת ל-תמונה[לב], אבל אמונה בה' היא בלי תמונה. דווקא משום כך האמונה יכולה להפוך את התמונה מהקצה אל הקצה (על דרך "כח המניע הבלתי מתנועע"[לג]). תמונה היא-היא התדמית שהזכרנו קודם. אמונה עושה הכל כחומר גלם ביד היוצר. בעצם באמונה אין לי שום תדמית, שום צורה. אם אני מאמין בעצמי – אני יכול בן רגע להפוך כל צורה וכל תמונה מדומה למשהו אחר לגמרי.

לכן אמונה היא באמת המקום הכי גבוה בנפש, שנקרא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע, לא יודע מי הוא ומה הוא. מה הכוונה? הוא לא יודע כי יכול להיות כל דבר – הפוטנציאל שם הוא אין סופי. הוא יכול להפוך לכל תמונה שהוא רוצה.

תדמית ושם פרטי

אחד הדברים שנותן לאדם תדמית הוא השם שלו. אם קוראים לבת שרה – היא שרה. גם כאשר היא לא חושבת על שמה – כל הזמן היא שרה. טוב להיות שרה, הצדיקה הכי גדולה. טוב להיות רבקה ורחל וכל השמות הקדושים. בכל אופן, יש בכך הגבלה מסוימת. יש מדרגה בנפש שאין לי גם שם. כמו משה רבינו שבפרשת תצוה אין לו שם[לד] – הוא חוזר לשרש שלו, אין, למעלה משם. חזרה לאותו מקום של אין, "אַיִן מזל לישראל"[לה], היא חזרה לאמונה הפשוטה. מתוך האמונה הפשוטה אפשר, שוב, להוולד בן רגע משהו אחר לגמרי.

יש סיפור מפורסם[לו] על רבי נחמן, שרצה לעלות לארץ ישראל. כדי לעלות לארץ ישראל צריך נס. גם סבא-רבא שלו, הבעל שם טוב, רצה לעלות – הוא הגיע לאיסטנבול, אבל לא הצליח להגיע לארץ. כאשר הנין שלו, רבי נחמן, הגיע לאיסטנבול הוא שיחק איזה משחק, שכנראה בזכותו זכה להגיע כל כך למדת אין ולכן זכה להגיע לארץ. מה היה המשחק? כל יום הוא אמר לאנשים ברחוב שהשם שלו אחר – כל יום שינה את השם שלו. כלומר, הוא הפך להיות כמו חתיכת גומי – חומר גלם, "חומר ביד היוצר" שהזכרנו קודם, שאין לו צורה ואז גם אין לו הגבלה. אחד שיש לו הגבלה – גם בשמים יש עליו הגבלות, גזרות, לאן הוא יכול להגיע, לאן הוא לא יכול להגיע – אבל אם הוא הופך להיות היולי, כמו שאין לו הגבלות לגבי הזהות של עצמו גם אין עליו מגבלות בכלל.

עד כאן קצת טעם והבנה מאיפה באה התחדשות.

התחזקות מכח האמת

אבל יש עוד מדה – התחזקות. צריך להסביר למה מאמר הזהר הכי חשוב על בטחון, שכעת אנו קוראים, אומר שצריך התחזקות – שכל באי עולם צריכים להתחזק ולבטוח בקוב"ה. להתחזק פירושו להיות אמתי. כמו שהתחדשות קשורה לאמונה התחזקות קשורה לאמת. כמו שאמרנו קודם, אמת היא התוצאה של בטחון. לכן אמונה היא הפנימיות של ניסן, ובעקבותיו של כל חדשי הקיץ, ואמת היא הפנימיות של תשרי, ובעקבותיו של כל חדשי החורף.

אמונה יחסית יותר נקבית, יותר שייכת לאשה, ובטחון – בפרט הבטחון הפעיל – הוא יותר גברי, יותר זכרי. לכן כתוב בקבלה[לז] שכל חדשי הקיץ, מניסן ועד אלול, הם חדשים של בת, וכל חדשי החורף, מתשרי עד אדר, הם חדשים של בן. חדשי הקיץ הם תיקונים של בת וחדשי החרף תיקונים של בן.

אמת ואמונה

שוב, לכל חדש יש את הכח הפנימי שלו – אחד הכחות הפנימיים שהזכרנו קודם – כאשר בפרט אמונה היא הכח של ניסן ואמת הכח של תשרי. הזהר אומר "איהו אמת, איהי אמונה"[לח]. כעת אנחנו לומדים את המאמר "אמונה ובטחון" אבל אפשר לשקול – אם אשאל עם איזה מלה הולכת המלה 'אמונה', מה מתאים? זוג מלים נקרא 'מכלול'[לט] (לשון ניב, "ניב שפתים"[מ]), מה הזוג של אמונה? כאן מדברים על אמונה ובטחון, אבל סתם ככה הזוג של אמונה הוא אמת.

גם לפי דקדוק, שרש המלה אמונה הוא אמן. ומה שרש המלה אמת בלשון הקדש? גם אמן. אמת היא כמו אמנת, רק שה-נ נופלת מהשרש – כמו במלים בן ובת שהזכרנו קודם. מה השרש של בת? בן. בת היינו צורת הנקבה של בן, כאשר ה-נ נופלת מהשרש. אתן לומדות לשון? בת היא קיצור של בנת. איך אני יודע שבת היתה צריכה להיות בנת? מלשון רבים – בנות, לא בתות. אין פה הרבה בתות אלא הרבה בנות כ"י. מאיפה באה ה-נ? מהשרש, רק שהיא נופלת מהשרש, מתעלמת, נמצאת שם בהעלם. זו דוגמה יפה למושג העלם. כמו שבת היא בנת כך אמת היא אמנת. [אבל ברבים אומרים אמתות.] הרד"ק, בספר השרשים[מא], כותב שצורת הרבים של אמת היא אמנות, כמו בת-בנות. אפילו אם נאמר אמתות, שרש אמת הוא אמן, כדמוכח מהדגש שבתוך ה-ת של אמִתּי-אמתּך, ובלשון הרד"ק "והדגש בהסמכו אל הכנוים יוכיח [ששרש אמת הוא אמן]".

היות שאמת ואמונה הן זוג יש את הביטוי בזהר "איהו אמת, איהי אמונה" – היחס בין אמת ואמונה הוא גם איש ואשה. גם אומר לי שכל חדשי החרף, שתחת האמת של תשרי – "ראש דברך אמת" – הם חדשים של בן, "איהו אמת", וכל חדשי הקיץ, שתחת האמונה של ניסן, הם חדשים של בת, "איהי אמונה".

הקשר בין אמת ובטחון

אם כן, מה אמרנו עכשיו? עוד משהו פשוט ויסודי מאד: שכמו שיש לנו זוג, במאמר כאן, אמונה ובטחון, יש זוג – אולי עוד יותר ראשוני – של אמת ואמונה. לכן, משמע שאמת צריכה להיות קשורה לבטחון – וזה בדיוק מה שהזהר כאן בא לומר.

אומר את הפירוש עוד לפני שנקרא בפנים: הפסוק אומר "בטחו בהוי' עדי עד" – וה"עד" כאן היינו עד שאתה מגיע לתכלית הבטחון, שהיא היסוד, האמת. האמת בפסוק זה נקראת "עדי עד". זו תכלית מאמר הזהר על החלק הראשון של הפסוק – שצריך להתחזק ולבטוח עד שמגיעים ליסוד, לצדיק, גם התקשרות לצדיק, שבנפש היינו עד שמגיעים למדת האמת. מדת האמת כאן היא שלמות הבטחון. כמו שאמרנו בספירות – יש שתי מדרגות בטחון, נצח והוד, והתכלית היא להגיע לספירת היסוד, שהיא האמת. "בטחו בהוי' עדי עד". דרך אגב, זהו כבר מקור מפורש בזהר לאופן בו אנחנו מסבירים את הספירות לפי הפנימיות.

הכחות הפנימיים של חדשי השנה

היות שעוד רגע אנחנו נכנסים לחדש חדש, מנחם-אב, זו הזדמנות – בהשגחה – שנעבור בקיצור על כל החדשים בפנימיות. אנחנו עדיין בתוך חדש תמוז, שפנימיותו יראה בנפש. הסדר הוא לא פשוט, לא לפי סדר הספירות הרגיל. מבנה הספירות הוא שלישיות של ימין-שמאל-אמצע בחב"ד-חג"ת-נה"י (כנ"ל בתרשים). עם זאת, בהקבלת החדשים יש הגיון אחר – לא לפי אותו סדר – וכדי להבין אותו צריך ללמוד בספר סוד ה' ליראיו[מב]. יש שם ציור של מגן דוד גדול, שלפיו אפשר להבין איך כחות הנפש הפנימיים מקבילים לחדשים.

אם מתחילים מניסן, הכח הפנימי הוא אמונה, אבל החדש השני – אייר – הוא לא תענוג אלא שמחה. החדש השלישי, סיון, הוא תמימות. החדש הרביעי הוא תמוז, לו שייך כח היראה. כעת עומדים להכנס לחדש מנחם-אב, החדש החמישי, שהוא שפלות. החדש הזה הוא כביכול הסוף של כל כוחות הנפש. אמונה היא נקודת המוצא של הכל, הנקודה הכי עליונה, וכך כל חדשי הקיץ נמצאים תחת כותרת האמונה, "חדש האביב". לקראת סיום הקיץ מגיעים לנקודה הכי תחתונה, השפלות, שהיא פנימיות המלכות (ו"נעוץ סופן בתחלתן" – אב באביב). כמו שתשעה באב הוא נקודת השפל של כל השנה, ומתוך השפלות פתאום מתרוממים – מגיעים לט"ו באב ו"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"[מג]. דווקא ט"ו באב הוא הזמן בו הבחור, החתן, אומר לכלה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" – כנראה קודם לא היה צדיק גמור, זו תשובה מיוחדת, כאשר בזכות הבת, הכלה, הבחור הופך בן רגע לצדיק גמור באמת, ואז כדאי להתקדש לו. אחר כך חדש אלול, שמזלו בתולה – כבר סימן מובהק שהוא בת – נקרא "חדש הרחמים", ובאמת פנימיותו היא רחמים. אם כן, חדשי הקיץ הם אמונה-שמחה-תמימות-יראה-שפלות-רחמים.

אחר כך מתחילים חדשי החרף מאמת, הפנימיות של תשרי, וכולם תחת הכותרת של אמת, הצדיק, "עדי עד" כאן בפסוק. אחר כך חשון הוא אהבה, כסלו הוא בטחון – המלה כסלו בלשון הקדש היא לשון בטחון[מד] – טבת הוא בטול, שבט הוא תענוג ואדר הוא רצון.

מבין יג הכחות נשאר עוד כח אחד, יחוד, פנימיות הדעת. כאשר יש שני אדרים החדש הנוסף הוא בעצם הפנימיות-הלב של כל הספירות, יחוד, שהכל מתייחד יחד. [החדש הנוסף הוא אדר א' או אדר ב'?] בדרך כלל אומרים שהחדש הנוסף הוא אדר א', אבל יש בכוונות את שניהם. גם בשנה שאין שני אדרים – היחוד הוא הלב של הכל, הכלל הכולל של הכל. ולסיכום:

???להכניס כאן הציור???

שוב, במבט ראשון לא היתה שום הבנה למה החדשים מסודרים לפי סדר זה. זהו לימוד חשוב מאד לכל הבנות, להבין את ההגיון של הסדר.

יש רק עוד נקודה חשובה לעניננו כשאמרנו את כל החדשים האלה: הרי יש שני סוגי בטחון – בטחון ותמימות, נצח והוד – ובחדשי השנה הם היו בכסלו וסיון. בטחון, שהוא הבטחון הפעיל, היה בכסלו, החדש השלישי לתשרי. בטחון פעיל הוא השלישי – שלישי הרבה פעמים הוא המשלים – לאמת היותר זכרית של תשרי. ואילו החדש המקביל, סיון השלישי לניסן, לאמונה, הוא תמימות – הבטחון הנקבי. מסתדר מאד יפה – הבטחון של הבת, שנקרא תמימות, הוא השלישי לניסן, לאמונה, והבטחון הפעיל של הבן הוא השלישי לתשרי.

ב. בטחון מתוך התקשרות לצדיק

אחרי ההקדמות האלה נמשיך לקרוא בפנים. קצת הסברנו את הקשר בין אמונה להתחדשות – חוזרים לאמונה ומתחדשים – אבל עדיין לא הסברנו מהי התחזקות, השייכת לבטחון. למה היינו צריכים להסביר שצריך לבטוח בקוב"ה ולתרגם לאותיות הקבלה, שכאן הכוונה לז"א, למדות? למה חשוב שהבטחון הוא דווקא במדות? ההסבר יצא מתוך מאמר הזהר.

"עדי עד" – עד מדת היסוד

אני ממשיך לקרוא בפנים:

[אומר הזהר:] אי הכי [שכולנו צריכים להתחזק בקוב"ה ולבטוח בו,] מהו 'עדי עד', אלא בגין דיהא תקפא דבר נש באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא, אקרי 'עד' [נאמר "עדי עד" בשביל שתוקף האדם – שוב, בטחון הוא תוקף בנפש – יהיה באותו מקום שהוא מקום הקיום והקישור של הכל, המקום שנקרא "עד". מהו המקום-הכח בנפש בו הכל מתקיים והכל מתקשר? היסוד – התמצית והריכוז של כל המדות. יש שש מדות – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד. בחמש המדות הראשונות, חסד עד הוד, יש מושג שלכל מדה יש חסד אחד, אור פרטי אחד שמאיר בה. אבל אחר כך, כל חמשת האורות האלה מתרכזים ומתקשרים במדת היסוד. לכן הוא מסביר כאן שעיקר הבטחון צריך להיות "עדי עד", עד שמגיעים למקום בנפש של "עד" – "עד ועד בכלל" – שהוא מקום הקיום והקישור של הכל, מקום הברית.]

והא אוקמוה כמה דאת אמר 'בבקר יאכל עד'[מה] [הזהר אומר שכבר נלמד-הוסבר במקום אחר שה"עד" הוא היסוד. אותו "עד" כתוב בברכת יעקב אבינו לבנימין הצדיק, הוא אומר עליו "בבקר יאכל עד". הפשט הפשוט בפסוק הוא ש"עד" היינו שלל[מו] – שהוא ינצח את מלחמותיו ויאכל שלל. חז"ל[מז] דורשים את הפסוק "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" גם על המזבח – "זאב" הוא כינוי למזבח ו"יאכל עד" היינו הקרבנות. אבל כאן הזהר אומר ש"יאכל עד" היינו התקשרות לצדיק, למדת היסוד. זו כוונה של ארוחת בקר – ארוחת בקר היא התקשרות לצדיק. צריך לחשוב אחר כך מהן ארוחת צהרים וארוחת ערב, אבל ארוחת בקר היא להתקשר חזק-חזק ל"צדיק יסוד עולם", "בבקר יאכל עד".].

הנאמנות הבלתי-משתנה של היסוד

והא עד אתר דאחיד לכל סטרין [אותו "עד" הוא מקום שאוחז בכל הצדדים. אולי דברנו על כך ש-ד בארמית היא ז בעברית – "אחד" הוא לשון אחוז. היסוד אוחז בכל הצדדים. מה פירוש? כל אחת מהספירות הקודמות של הלב, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, היא צד בפני עצמו, כיוון בפני עצמו. גם בנפש, יש אדם עם נטיה לחסד, יש אדם עם נטיה לגבורה וכו' – לכל אחד יש את הסטרא, הנטיה, האישית הפרטית שלו. אבל יש אחד שמאחד את כל הנטיות, את כל הצדדים – הצדיק. גם בנפש יש צדיק, ויש גם צדיק בדור שמחבר את כולם. שוב, המקום הזה הוא המקום שאוחז ומאחד את כל הצדדים,] לסטרא דא ולסטרא דא לאתקיימא ולאתקשרא קשרא די לא תעדי כו' [לצד זה ולצד זה, להתקיים ולהתקשר בקשר שלא יסור. כאן כנראה הזהר דורש לשון נופל על לשון – "עד" על "לא תעדי".]

קודם כדי להבין את המלה "עד" הוא מביא – גם קצת מפתיע – את הפסוק "בבקר יאכל עד". בארמית "עד" היא לשון הסרה. הוא כותב כאן שהמקום המדובר, "עד", הוא מקום בו מתקשרים כל הצדדים, הכל מתקיים. קודם אמרנו שאחד מפירושי היסוד הוא קיום הבטחה, דבר מתקיים. כמו שאומרים 'הרבי הבטיח הרבי יקיים' – איפה הרבי הבטיח? בנצח והוד, "בטֻחות"[מח], שני הבטחונות. הדחף להגשים ולקיים בפועל הוא היסוד. לכן כאן הזהר משתמש בלשון קיום וקישור – שביסוד כל הצדדים מתקיימים ומתקשרים – והוא אומר שזהו קשר שלא יוסר.

יש כאן לשון נופל על לשון, במשמעות הפוכה – מגיעים למקום של "עד", ואותו עד "לא תעדי". קשר אמתי הוא גם נצחי. זהו קשר בין יסוד (שפנימיותו אמת) לנצח. אם הקשר מפסיק הוא 'מכזב' – כזב הוא ההיפך מאמת. נחל שמפסיק לזרום, אפילו אחת לשבע שנים, נקרא נחל אכזב[מט]. להיות אמתי פירושו לא לאכזב. להיות אמתי היינו להיות נאמן. כמו בין שני בני זוג – מהי נאמנות? לא לאכזב אחד את השני, להיות נאמן. זו תכונה של היסוד. כאן יש תופעה של לשון נופל על לשון הפוך, שהמקום שנקרא "עד" אינו מכזב, יש בו קיום וקשר שלא יוסר, שלא יפסיק לעולם.

בטחון מכח התקשרות לצדיק

עד כאן היה ציטוט מהזהר בלשון ארמית, ובסוגריים כאן כתוב הפירוש:

(היינו ספירת היסוד דז"א [הבטחון הוא עד שמגיעים לספירת היסוד, קישור כל מדות הנפש.], [כאן יש עוד ביטוי בארמית, לשון הזהר, אבל בתוך הביאור שלנו:] כנישו דכל נהורין[נ] דז"א [היסוד מכניס ומרכז את כל האורות דז"א. קודם הזהר אמר שצריך להתחזק בקוב"ה – דהיינו בזעיר אנפין – וצריך שהתחזקות זו תהיה "עדי עד", עד שמגיעים ליסוד, לאמת. באותיות של שם הוי' ב"ה, זעיר אנפין הוא האות ו. הגימטריא של ה-ו היא שש, ובז"א יש באמת שש מדות. ו היא ו החבור – מה היא מחברת? ה עילאה ו-ה תתאה. בשם הוי' ב"ה ה-ו, הז"א, מחבר בין אמא לבת, בין ה עילאה ל-ה תתאה. האמא והבת הן גם שתי מדרגות תשובה – תשובה עילאה היא תשוב ה עילאה ותשובה תתאה היא תשוב ה תתאה[נא]. תשובה תתאה היא תשובה מיראה ותשובה עילאה היא תשובה מאהבה ושמחה רבה. למה זה חשוב? תיכף נראה.],

[ה-ו, הז"א, כונס את כל האורות של ז"א, ובכך גם מגשים את כח החבור של ה-ו, הכח] המקשר אמא עילאה לאמא תתאה ועי"כ מקשר אוא"ס ב"ה לעולמות התחתונים בי"ע [כל זה כדי להבין של"צדיק יסוד עולם" יש כח לקשר בין ה' לבינינו, בצורה הכי פשוטה. מי הוא הצדיק? "ממוצע מחבר", זהו הביטוי[נב]. בין מה למה הוא מחבר? בספירות היסוד הוא האמת, האימות, של כח ה-ו דז"א לחבר בין ה עילאה ו-ה תתאה. אבל יותר בהרחבה, בהפשטה, היסוד, הצדיק, מחבר בין ה' ממש – לא רק אמא (ה עילאה), אלא אור אין סוף ממש – לעולמות התחתונים (לא רק מלכות, ה תתאה), בהם אנחנו נמצאים, עד העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו. זו "פעֻלת צדיק לחיים"[נג] – הפסוק שמסביר בשביל מה צריך צדיק ומה הוא פועל.]. והוא בסוד 'וצדיק יסוד עולם'[נד], דהיינו שהבטחון תלוי בהתקשרות אמיתית, ובתקף רב, לצדיק אמת שבדור ודוק [כל זה הפירוש.]).

תכלית הווארט כאן היא שיחסית אמונה ובטחון הן התקשרות – גם אמונה היא התקשרות – לה' ולצדיק. אמונה היא התקשרות לה', "וצדיק באמונתו יחיה"[נה], אבל בטחון הוא התקשרות לצדיק. עד כאן דברנו על בטחון בה' ובטחון עצמי, אבל היום מתחדש לנו עוד משהו מאד חשוב – שתכלית הבטחון היא לבטוח-להדבק בצדיק, להתקשר לאותו אחד שמקשר בין עליונים ותחתונים, בין העליון שאין למעלה הימנו לתחתון שאין למטה הימנו. ודאי שלכל אחד יש צדיק בתוכו, אבל גם יש צדיק אחד בדור שצריך להתקשר אליו. שוב, יחסית, גם אמונה וגם בטחון הם התקשרות – אמונה היא התקשרות לה' ובטחון הוא התקשרות לצדיק, על דרך כמו "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[נו]. כך יוצא מדברי הזהר הללו.

בטחון – התקשרות לה' בדרגת "הנגלֹת"

עד כאן למדנו את הזהר על החלק הראשון של הפסוק, "בטחו בהוי' עדי עד", ועיקר החידוש היה מהו "עדי עד", עד שמגיעים ליסוד, למדת האמת. מה עם המשך הפסוק, "כי ביה הוי' צור עולמים"? הזהר ממשיך:

'כי ביה הוי' צור עולמים', והוא אתר גניז וסתים (אבא ואמא עילאין [כעת נבין יותר למה היה חשוב לומר שמדרגת הבטחון היא בז"א, כי כעת הזהר יסביר שהמדרגות שמעל הבטחון הן י-ה, חכמה ובינה, ויחסית ל-ו הן מקום גנוז וסתום, "אתר גניז וסתים", "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[נז], י-ה שלא מתגלות לנו.]).

וע"ד [הזהר מדגיש שוב:] 'בטחו בהוי' (דז"א) [צריך לבטוח במה שגלוי לנו. המדרגה הגלויה היא הנהגת ה' את העולם – היא צריכה להיות גלויה לנו, צריך להתבונן בה, לראות השגחה פרטית. אנחנו ברגעים האחרונים של חדש הראיה (החוש של חדש תמוז, לפי ספר יצירה) – מה צריך לראות? השגחה פרטית, איך ה' מנהיג את העולם. מהן ההנהגות של ה'? החסד, הרחמים – כל שש מדות הלב נקראות "הנהגות". למעלה מהמדות כבר לא מדובר באופני הנהגת ה' את העולם, אלא ב"אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[נח] – חכמה ובינה הן אלפים שנה שלפני הבריאה, לא הנהגה. בבטחון צריך להתקשר להנהגה של ה' את המציאות, שנקראת ז"א (והרמז: "אל כל החיים יש בטחון"[נט] – חיים בגימטריא הנהגה). צריך להגיע עד תמצית הנהגה זו, ספירת היסוד, שהיא –] עדי עד' [י-ה הם למעלה מהבטחון, למעלה מז"א, במקום גניז וסתים.], עד הכא אית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה [עד כאן – עד הז"א, הנהגת ה' את העולם – יש רשות לכל אדם להסתכל, וכמו שיש לו רשות להסתכל יש לו גם חובה לעשות זאת. הוא צריך להתבונן ולהסתכל איך בורא עולם נמצא אתנו כאן ומנהיג כל מה שקורה בעולם.],

מכאן ולהלאה [למעלה מז"א, למעלה מההנהגה,] לית ליה רשו לב"נ לאסתכלא ביה [אין רשות לאדם להסתכל שם, האדם לא יכול לראות – כביכול – מה קורה בין ה' ובין עצמו. מה קורה למעלה מההנהגה? אפשר לומר שהיחס בין י-ה ל-וה, בין "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ל"והנגלֹת לנו ולבנינו"נז, הוא בין "אור המאיר לעצמו" ל"אור המאיר לזולתו"[ס]. משה רבינו בקש מה' לראותו – לראות אותו כפי שכביכול הוא נמצא בינו לבין עצמו, להיות אתך כמו שאתה לבד, לא כמו שאתה מנהיג את העולם. לראית מנהיגות ה' בעולם משה זכה – "וראית את אחֹרי"[סא], האחור של ה' הוא הנהגתו את העולם[סב] – אבל "ופני לא יראו", כל זמן שאדם בגוף לא יכול לראות את הפנים, את ה' בינו לבין עצמו. משה רואה את ה', כמו שאומרים היום, 'עם הכובע' של בורא עולם ומנהיג עולם. יש לה' תפקיד – שהוא קובע – וכשהוא בתפקיד של ז"א, של בורא עולם, כל אחד חייב לראותו ולהתבונן בו. אבל יש את ה' לא בתפקיד, בלי הכובע של בורא עולם – משה רבינו רצה לראות זאת, ולא זכה בחייו, רק בסוף. אבל כאן בזהר כתוב שלכל אדם אסור להתבונן במדרגה זו:] דהא איהו גניז מכלא,

ומאן איהו 'יה הוי'' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ('צור עולמים' [באמת מאותו מקום הכל הצטייר, כי י-ה הם אבא ואמא. אף על פי ששם ה' לא ב'כובע' של בורא עולם, באמת לאמתו – כפי שאבא ואמא מולידים את המציאות, והכל מצטייר ברחם האם – הכל מצטייר משם. כך הוא דורש לשון "צור", לשון ציור[סג]. כל ההויה מתרקמת שם, אבל אין לי רשות להסתכל שם. אחרי שהמציאות נולדה, וה' מנהיג אותה, עלי להסתכל ולהתבונן. אבל איך שהכל נוצר, כאילו ביחוד הנעלם בין אבא ואמא, אין לי רשות להסתכל – למעלה מההשגה שלי.]) ולית מאן דקאים על ההוא אתר [אין אף אחד שיכול לעמוד – כלומר להשיג – את אותו מקום.]".

עד כאן, כל הפסקה הזו, היא ציטוט של הזהר עם הפירוש שלו. אמרנו שזהו המקור העיקרי בזהר למדת הבטחון.

סיכום ביאור הזהר

יצאו פה שתי נקודות:

הנקודה של החלק הראשון של הפסוק, "בטחו בהוי' עד עד", היא שהבטחון צריך להגיע עד "עד", עד צדיק האמת. ממילא, יש כאן חבור בין בטחון לאמת, והבנה שאמונה היא משהו אחר. היות שהוא כותב שהבטחון – "בטחו בהוי' עדי עד" – דורש תוקף והתחזקות בנפש, אני יכול להבין שהדבר המקביל הוא התחדשות ושהיא שייכת לאמונה. זו נקודה אחת שהסברנו באריכות.

נקודה שניה שכתובה כאן, שהבטחון – המגיע עד הצדיק – כולו בתחום הנגלה. יש נסתרות ויש נגלות, ומהחלק השני של הפסוק לומדים שהבטחון שייך בנגלות, וצריך לדעת שלמעלה מהנגלות יש נסתרות, ובנסתרות אין לי רשות להסתכל. אני כן צריך לדעת שקיים ממד נסתר, כמו "בית היוצר" – אבא ואמא עילאין – בו באמת הצטיירו כל העולמות, "צור עולמים". אבל העבודה שלי היא להתקשר לה' בתוך העולמות, לאחר שנבראו ונולדו העולמות שמה להתקשר, בבטחון, להנהגת השי"ת.

ג. בטחון מתוך ישות דקדושה

חוזק הבטחון – מתוך ה'יש' של המדות

נקרא עוד פסקה אחת:

בדא"ח [בחסידות[סד]] בא פרוש הזהר הנ"ל שהבטחון החזק שודאי ימלא השי"ת את חסרונו וכו' שייך רק מצד הרגשת ה"ישות" דקדושה של המדות העליונות

ראינו כעת בזהר שבטחון הוא התחזקות. גם בכל המאמר עד כה היה ברור שבטחון הוא משהו חזק. לאורך כל המאמר הבטחון החזק הוסבר כבטחון שה' יעשה את הטוב הנראה והנגלה, שה' ימלא את בקשתי כפי שאני מצייר אותה. עד כאן הקשר בין חוזק לבטחון היה שאיני משאיר, כביכול, לה' לעשות כטוב בעיניו – מבלי להתערב בעניניו, מבלי לדעת מה יהיה, וממילא באופן בו אני קצת רפוי – אלא שאני בוטח חזק שיהיה טוב, שהחולה שאני מבקש עליו רחמים יתרפא. אין לי ספק וספק ספיקא שהחולה שאני מתפלל עליו יתרפא רפואה שלמה בפועל ממש.

עד כאן הוסבר כך החוזק של הבטחון, בניגוד לאמונה, בה אני מאמין שמה שה' יעשה הוא הכי טוב (בלי שום ציור או ודאות שלי). מהו בטחון של צדיק? הוא קם בבקר, אין לו פרוטה לפורטה לקנות משהו, לשים לחם על השלחן, והוא בוטח שה' יתן לו. באמת ה' מזמין לו. על כך כתוב שהצדיקים אוכלין מן, "לחם מן השמים... דבר יום ביומו"[סה] – הוא יוצא בלי כלום, רגוע, עם בטחון חזק שיהיה טוב, "שודאי ימלא ה' חסרונו וכו'", וכך באמת קורה כל יום.

החידוש של הזהר הוא שבטחון חזק כזה שייך רק מצד הרגשת הישות דקדושה של המדות העליונות. דברנו על בטחון – בטחון חזק שיהיה טוב, או בטחון סביל מצד ההוד או בטחון פעיל מצד הנצח, שאצא החוצה לשוק ואשתכר כמה פרוטות – והחידוש כאן שהבטחון הזה שייך רק ל"והנגלֹת", הישות של המדות העליונות. על אהבת ה' כתוב 'יש מי שאוהב', וגם על יראה כתוב 'יש מי שירא'[סו]. הנגלות הן יחסית הישות של הקדושה, יחסית לנסתרות, החל מהבטול של החכמה – פנימיות החכמה – שהוא יחסית אין.

אמונה ובטחון – אין ויש

כאן חוזרים לעוד שני מושגים של אמונה ובטחון – אין ויש[סז]. היות שהבטחון הוא בז"א, "הנגלֹת", איפה האמונה כאן? הוא לא דבר על אמונה בכלל. אבל האמונה רמוזה בנסתרות. אמרנו שאמונה היא רדל"א. האין של האמונה גם מאיר בפנימיות השכל דווקא. על כך כן דברנו בשיעורים הקודמים[סח], שפנימיות השכל היא 'אין' יחסית ללב, שהוא 'יש'.

כאן הזהר אומר שכל הבטחון של "בטחו בהוי' עדי עד", התחזקות בה', בא מצד ה'ישות' של הקדושה. ההתחזקות גם נותנת לי 'ישות', דהיינו בטחון חזק שיהיה טוב כפי שאני רוצה. הבטחון הוא "עדי עד", עד שבאמת הדבר מתממש – החולה מתרפא ויש לחם לאכול. אם הבטחון הוא מצד הישות של הקדושה. מכאן מובן שהאמונה היא 'אין' (אף שהזהר לא השתמש במלה אמונה). בחסידות אכן מבואר ש'אין' הוא מקום שאין בו השגה – כפי שכתוב כאן בזהר, שבנסתרות אין לי השגה, איני יכול להסתכל שם. אחד מפירושי אמונה הוא לשון "מעשה ידי אמן"[סט], אמנות[ע]. כאן היה כתוב בזהר שמקום האמנות הוא גם מקום האבהות והאמהות של הקב"ה, איפה שהעולמות נוצרים, "צור עולמים" – מקום האין, הנסתרות, מוחין בעצם, אתר שנקרא "גניז וסתים".

בפסקה שאנחנו קוראים עכשיו יהיה כתוב שהלימוד מהזהר הזה הוא שהבטחון הוא ממקום הישות דקדושה. איך אני יודע שבטחון וישות הולכים יחד? מהפסוק שכבר ראינו כמה פעמים – "אל כל החיים יש בטחון". כמו שכתוב "יש בטחון" כך האמונה היא אין – "אין מזל לישראל"לה. יחסית האין הוא בנסתרות והיש הוא בנגלות.

בטחון מתוך הרגשת אהבה

איך אני יודע שישות שייכת למדות, לרגש?

(ע"ד הרגשת אהבת אוהב נאמן. הבטחון שייך לאחר ש"שמע" כעין "הבטחה" מצד אוהבו [שכאן הוא] השי"ת [כמו 'אם הרבי מבטיח הרבי מקיים' – אני בוטח בה' כאילו שמעתי בעצמי שה' מבטיח שיהיה טוב. אל תדאג, תהיה לך פרנסה, תהיה בריאות – הכל יהיה בסדר. כאילו אני שומע זאת, וסומך עליו שבאמת כך יהיה.]).

אמרנו קודם שכאשר אני אוהב אזי 'יש מי שאוהב' – אני מרגיש את עצמי אוהב. יש משהו אחר, שאני אוהב "כמים הפנים לפנים"[עא] – אני אוהב כי אני מרגיש שמישהו אוהב אותי.

אחת הבעיות הגדולות בנפש, שיכולה לגרום הרבה תסכולים ומשברים, היא שילד לא מרגיש אהבה, לא מרגיש שההורים אוהבים אותו, לא מרגיש שה' אוהב אותו. זו בעיה שיכולה להמשיך לגיל מבוגר – יש אנשים שחושבים שה' לא אוהב באותם ר"ל, דמיון משובש לגמרי. חשוב לדעת זאת, גם כשרוצים לעזור למישהו. בדרך כלל הבעיה היא שאדם לא מרגיש ולא הרגיש מספיק אהבה, לא מרגיש שאוהבים אותו. הרגשת אהבה – בין שאוהבים אותי, וגם שאני אוהב את הזולת – היא יש, יש ויש, "יש מי שאוהב" ו"יש מי שאהוב".

"בטח בה לב בעלה" – עבודה ובטחון מהרגשת אהבה

כתוב בחסידות כלל גדול, שאם אני מרגיש שמישהו אוהב אותי חזק – אני בוטח בו. כמו שכתוב באשת חיל, "בטח בה לב בעלה"[עב] – הבעל הטוב בוטח באשת החיל. הוא גם מכיר שהיא אשת חיל באמת, שאפשר לבטוח בה, וגם בפנימיות בוטה בה כי הוא מרגיש שהיא אוהבת אותו. ב"אשת חיל" זו דוגמה מצוינת – "אשת חיל מי ימצא ורחֹק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". השלל הוא ה"עד", "בבקר יאכל עד" – היא עובדת קשה בלילה ובבקר יש מה לאכול, "בבקר יאכל עד".

בכל אופן, הפשט שהיא אשת חיל, מאד מסורה, מאד מעשית. חשוב מאד להכיר בכך שה"אשת חיל" עובדת קשה, אבל מה מניע אותה לעבוד קשה? למה שאשה תעבוד קשה? כל אשה נשואה שואלת מדי פעם – למה אני עובדת כל כך קשה? התשובה שהיא מאד אוהבת את בעלה, וכמובן, גם מאד אוהבת את הילדים שלה. את אשת חיל מניעה אהבה, והבעל מרגיש לא רק שהיא סופר-מוכשרת, אלא סומך עליה כי מרגיש שהיא אוהבת אותו. כך גם לגבי הקב"ה – ככל שמרגישים שהקב"ה אוהב אותי כך בוטחים בו יותר.

הכל כאן ישות, ואם מדובר בדבר טוב – זו ישות דקדושה. יש כאן מישהו שאוהב אותי, ואני אוהב אותו חזרה – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – ואני בוטח בו כי אני מרגיש חזק שהוא אוהב אותי.

נשמות גבוהות חסרות בטחון

נמשיך במה שכתוב כאן, על פי הסבר החסידות למאמר הזהר שצוטט:

[כל תיאור הבטחון החזק הוא לגבי נשמות ששרשן באותו מקום גלוי, המקום של "והנגלֹת", מקום הישות דקדושה.] משא"כ בנשמות גבוהות ביותר, כמשה ויעקב [כעת יש עוד חידוש מופלא. החסידות באה להסביר למה היו נשמות מאד גבוהות – כיעקב אבינו ומשה רבינו – שבעת סכנה מסוימת במקום לבטוח בה' ברחו. הרי אצל הקב"ה אין סכנה, הוא יתברך יכול לעשות מה שהוא רוצה – אני בוטח בו במאה אחוז שיעשה טוב, אז לשם מה לקום ולברוח? זו קושיא מאד חזקה בחסידות, שמקשים ומתרצים סביב דברי הזהר הללו. למה יעקב ברח מלבן? למה משה רבינו ברח מפרעה?], ששרשם למעלה מהדמות דז"א, אלא בעצם "הנסתרות להוי' אלקינו"[עג] דאו"א [בחינת אין.],

לא שייך אצלם בטחון גלוי בכל עניני העוה"ז [חידוש מאד גדול: יש נשמות שמצד שרש נשמתן באין האלקי לא שייכות לבטחון בענינים גשמיים. פלא, עד כאן חשבנו שחייבים לבטוח בה' – ודאי 99% אחוז מאתנו חייבים לבטוח בה' – שיהיה טוב הנראה והנגלה. והנה, חידוש גדול, יש נשמות שאין להן – מצד מעלתן – את הבטחון שיהיה לי מה לאכול, כי הן לא שייכות לישות דקדושה בכלל. יש צדיק שלא שייך לענינים גשמיים, מופשט מהמציאות, והדבר בא לידי ביטוי בכך שלפעמים הוא בורח, כאשר יש סכנה.]

(שבטלים לגמרי לגבי עניני עלמא דאתי [הם בטלים לעולם הבא, כבר בעולם הבא, ועולם הבא הוא], עלמא דקשוט [עולם האמת. העולם הזה הוא עולם השקר, וכתוב "מדבר שקר תרחק"[עד] – הם בתנועת התרחקות מהעולם הזה, ולכן אין להם שום ענין בפרנסה או בריאות בעולם הזה. הם בורחים מהעולם.]),

[שוב, המקום שלהם הוא ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" וכו'] ושע"כ "ויברח משה מפני פרעה"[עה] וכן "ויברח הוא (יעקב) וכל אשר לו וגו'"[עו] [יש רק שני "ויברח" בתורה.] ולא בטחו שודאי יצילם השם [איך ברחו? אם היו במקום הישות של הקדושה לא היו בורחים, אלא בטוחים שודאי ה' יעזור להם ויציל אותם.].

משה רבינו – ללא חוש בעולם הזה

[שאלה: נראה שמי שאין לו בטחון בסוף צריך לעבוד יותר קשה...] תיכף נראה. בכל אופן, המשיח אינו כזה. אם כבר הזכרנו זאת, נאמר ווארט מפורסם בחסידות[עז] – היו שלשה שהיה להם חוש בעולם הזה ושלשה שלא היה להם חוש בעולם הזה. השלשה שהיה להם חוש בעולם הזה הם אדם הראשון, רבי שמעון בר יוחאי והבעל שם טוב. בין השלשה שלא היה להם חוש בעולם הזה נמצא האריז"ל, ומי שמסר לנו שמועה זו (הרש"ג, רבי שמואל גרונם אסתרמן, המשפיע בתומכי תמימים ליובאוויטש) אמר שאיננו זוכר את השנים האחרים.

כנראה שעוד אחד מאלה שאין להם חוש בעולם הזה הוא משה רבינו. למשה אין לו חוש בעולם הזה, ובכל זאת דואג לצרכי עם ישראל, אך הדבר מאד קשה לו, לא טבעי לו לדאוג לענינים גשמיים. משה רבינו אומר "מאין לי בשר"[עח], לא בראש שלי בשר בכלל, אבל כמנהיג ישראל הוא ודאי צריך לדאוג לצרכי עם ישראל (בפרט שמשה רבינו הוא "אוהב ישראל"[עט]), ולכן כל פעם ה' עושה נס (כמו שהיה בהנהגת משה במדבר). אפשר להבין שאחד כמו משה רבינו לא יכול להכנס ולהיות המנהיג בארץ ישראל – אין לו חוש בעולם הזה – אלא אם כן מכח האמונה שלו הוא יהפוך להיות מישהו חדש. גם המישהו החדש הוא משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[פ], אבל במהדורה הקיימת הוא לא יכול – כמו האריז"ל, "מאין לי בשר".

היו שלשה שהיו "אין וועלט אויס וועלט", בתוך העולם ומחוץ לעולם בו-זמנית. העיקרי בהם הוא מורנו הבעל שם טוב, לכן בדורות האחרונים הוא מצוין כבעל החוש בעולם הזה. יחד עם היותו "מעלה מעלה עד אין קץ" הוא גם "מטה מטה עד אין תכלית"[פא] – אחוז גם למעלה וגם למטה בו-זמנית, באותו רגע. ככה יהיה גם משיח. בכל אופן, יש נשמות שאינן כאלה – הן רק למעלה, ולא למטה, ומשה רבינו הוא כנראה אחד מהן. משה נתן את התורה דווקא כי הוא למעלה, במקום התורה. הוא אחז וכבש מהמלאכים את התורה, "ויֹרד עֹז מבטחה"[פב], "אין עז אלא תורה"[פג] – הוא הוריד אותה מלמעלה עבורנו, הוריד למטה כפי שהיא למעלה, גם למטה היא עדיין למעלה.

החסיון שלמעלה מהבטחון

יש כאן עוד ענין. בפרק הקודם במאמר, פרק ד, הוספנו לאמונה ובטחון גם תקוה – אמונה-בטחון-תקוה – כאשר תקוה היא סוג של בטחון, שקובע ברכה לעצמו. כעת מוסיפים עוד מלה של אמונה – מלה מאד חשובה, חסיון. יש "לחזות בנעם הוי'"[פד] ויש "לחסות בהוי'"פה – ז-ס מתחלפות במוצא השינים. הפסוק אומר "טוב לחסות בהוי' מבטֹח באדם" – יותר טוב לחסות בה' מאשר לבטוח. רואים כאן שחסיון-בטחון הולכים יחד, כאשר מובן שחסיון הוא סוג של אמונה. אני חוסה במקיף – באיזה מקיף? מקיף של אמונה:

אמנם "חסיון" ב"צלא דמהימנותא" [אני חוסה תחת צל האמונה. מי שמאמין בה' חוסה בצל האמונה.] – אמונה בה' – יש להם [לאותן נשמות גבוהות, כמשה רבינו ויעקב אבינו.], ואדרבה היא מעולה לגבי מדת הבטחון הנ"ל [תוך כדי הבריחה שלהם – כאילו חסרון, שאין להם בטחון – הם חוסים בצל האמונה, והחסיון שלהם בצל האמונה הוא מעלה גדולה יותר מהבטחון.], וכמ"ש "טוב לחסות בה' (דאו"א) מבטוח באדם (דז"א)[פה].

כאן הפסוק מתפרש על פי קבלה[פו] וחסידות[פז]. קודם אמרנו שקוב"ה הוא ז"א, אבל כאן הפסוק אומר "טוב לחסות בהוי' מבטֹח באדם". מה הפשט? שטוב יותר להאמין בה', מאשר לבטוח באדם – גם אדם הוא חלק מעלמא דשקרא, אי אפשר לסמוך עליו, מי שלא יהיה. אבל הנה, בא הפירוש הקצת-מפתיע, שכל הפסוק הולך על ה', רק ש"אדם" הוא ז"א, אדם העליון – והבטחון בה' הוא בטחון באותו אדם עליון – ואילו החסיון בה' הוא באבא ואמא, הנסתרות. החסיון באמונה של אבא ואמא טוב יותר מהבטחון בז"א – זהו פירוש הפסוק באותיות של קבלה וחסידות. טוב לחסות בה', בנסתרות, מלבטוח באדם, שגם הוא ה', אבל הוא המדות של ה', הישות של הקדושה.

כמו שאמרנו קודם – הבטחון בה' נובע מהרגשה כמה ה' אוהב אותי, ולכן אני בוטח בו. יוצא כאן עוד משהו חשוב: אמרנו קודם כמה חשוב שאדם ירגיש שאוהבים אותו, אבל יש נשמות שלמעלה מזה – בכלל לא צריכות להרגיש שמישהו אוהב אותי, הן קשורות לה' באופן אחר לגמרי.

השראת האמונה בבטול

מדת נשמות אלו היא מדת הבטול העצמי [אנחנו מחפשים זוגות מושגים. כמו שאמונה הולכת עם אמת, לא רק עם בטחון, כך אחד הדברים שהולכים עם בטחון, חוץ מאמונה, הוא בטול. בטול ובטחון הם צמד של ב-ב. התורה מתחילה ב-ב של "בראשית". חז"ל[פח] אומרים שה-ב של בראשית היא ברכה, כפי שלמדנו כבר במאמר[פט], וגם היה כתוב שה-ב היא בטחון – ה-ב היא גם בטול. למה בטחון ובטול הם זוג? כי על פי פשט בטחון ובטול הם דבר והיפוכו – בטחון הוא הרגשת יש של קדושה ובטול בדיוק הפוך, אין דקדושה. יש נשמות של בטחון באדם, בטחון בה', בז"א, ויש נשמות של בטול, שאין להן בטחון אבל הן חוסות בה', בצלא דמהימנותא. בעומק, שני הפכים אלו משלימים זה את זה, ולכן הם זוג, וכפי שעוד נראה בהמשך המאמר.],

וכמו שאמר משה רבינו ע"ה "ונחנו מה"[צ] [מתי הוא אמר "ונחנו מה"? כשבקשו לחם, רצו בטחון שיהיה להם מה לאכול. זו פרשת המן. (ישנם יהודים שאומרים פרשת המן כל יום.) משה אומר להם "ונחנו מה" – אנחנו לא שמה בכלל. אנחנו חיים, גם אני וגם אהרן וגם כולנו, וכמו שאנחנו חיים – מן הסתם נמשיך לחיות בחסדי השי"ת. צריך לאכול? אנחנו בכלל לא שם. אנחנו באין, מאמינים בה' – אמונה אותיות "מן הוא"[צא], מאמינים. ה' מוריד לחם מן השמים, וצריך להאמין חזק – "דבר יום ביומו", אי אפשר לבטוח. יש דברים שקורים "דבר יום ביומו" ונותנים הרגשת בטחון – השמש עולה כל בקר, ונותנת תחושת ודאות שגם מחר היא תעלה. אחרי הרבה ימים מרגישים כך גם בנוגע למן, אבל בתחלה, וכן ראוי בהמשך, העיקר הוא להרגיש את החידוש "דבר יום ביומו" – המן הוא עדיין בגדר אמונה, "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא", אותו "מה" של משה, שלא נמצא בגשמיות בכלל.],

[שאלה: אפשר לפרש "ונחנו מה כי תלינו עלינו", לשון בטחון, "בצל שדי יתלונן"[צב]?] "בצל שדי יתלונן" הוא יותר לשון אמונה מאשר לשון בטחון, היינו החסיון בצלא דמהימנותא כנ"ל. אבל ב"ונחנו מה" משה רבינו בעיקר אומר – 'איננו במקום הזה כלל, שצריכים בטחון שיהיה לחם על השלחן'. היום אומרים שרוצים בטחון שנוכל לגמור את החדש. הראש הזה, שחייבים להיות עם בטחון שיש לי איך לגמור את החדש, לא שייך למשה רבינו וכיוצא בו. לא שכולם כך, יש מעטים מאד, אבל חשוב לדעת שישנם מעטים שהם ככה – שהצרכים הגשמיים לא בראש שלהם בכלל.

שבה [במדת הבטול הנ"ל] שורה האמונה הטהורה ב"אחד האמת" ב"ה ["אחד האמת" מתלבש דווקא בבטול של החכמה, כפי שאומר הרב המגיד ואדמו"ר הזקן מביא בשמו בתניא[צג].] שלמעלה מעלה מ"צרכי עמך ישראל מרובים"[צד] [לכן משה רבינו לא רצה לקבל את השליחות, לכן היה המשבר של "שלח נא ביד תשלח"[צה] – ה' שולח אותו לדאוג לעם שלם, והוא בכלל לא שם, הדאגה הגשמית לא בראש שלו. הוא במקום של ה"צלא דמהימנותא", שם יש גילוי של "אחד האמת", שה' אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו ממש.] ([למה "צרכי עמך מרובים", הצרכים הגשמיים, שהעם התלונן כל הזמן שאין לנו מים ואין לנו לחם?] בהיות "דעתם קצרה" [מוסבר[צו] ש"צרכי עמך מרובים" כי "דעתם קצרה" – אין להם דעת שלמה, ולכן צריכים הרבה דברים בגשמיות. אם היתה להם דעת כמשה רבינו לא היה צריכים שום דבר.] מלהכיר ב"אחד האמת" ב"ה [שמתגלה בפנימיות החכמה, הבטול בנפש.], כמבואר בדא"ח וד"ל).

הכניסה לארץ דורשת בטחון

אם כן, בפסקה הזו הוספנו שהבטחון הוא במקום היש של הקדושה, המדות, ולמעלה ממנו יש את מקום האין, מוחין בעצם, שעיקר הנקודה שלהן הוא נקודת הבטול של החכמה, בה שורה "אחד האמת". לנשמות מבחינה זו אין בטחון במובן הרגיל. מה כן יש להן? חסיון, הן חוסות תחת צלא דמהימנותא. עדיין צריך הרבה להסביר מהו החסיון – בפעם הבאה אי"ה.

בסוף רואים שמשה רבינו כאן מוריד את המן, דואג, אוהב ישראל. אבל בשביל להכנס לארץ, עם כל הגשמיות כאן, צריך בטחון. כל הראש כאן בארץ הוא ראש של בטחון. המרגלים לא רצו להכנס לארץ – זהו חטא המרגלים, תשעה באב – ומשה רבינו אומר בפרשת דברים, שבוע הבא, "גם בי התאנף הוי' בגללכם"[צז] שלא אכנס לארץ. הפסוק כתוב בהקשר לחטא המרגלים, ומקשים המפרשים – הרי משה לא נכנס לארץ בגלל מי מריבה, כמעט ארבעים שנה אחר כך, ומה הקשר לחטא המרגלים? מסבירים שבדקות הבעיה של משה רבינו היא בעית המרגלים – הם מהטעם שלהם, לא רצו להכנס לארץ, והוא מצד עצם נשמתו, פשוט לא שייך.

תפלות לצורך התחדשות

מכאן אפשר להבין למה משה התפלל 515 תפלות כדי להכנס לארץ – לא רק כדי שה' יתן לו להכנס, אלא שכולי האי ואולי הוא עצמו יתחדש על ידי כך, אם הוא יהיה אדם אחר ממילא הגזרה תתבטל. הגזרה היתה עליו, משה כ"הוא גואל ראשון", אבל לא על משה כ"הוא גואל אחרון".

מה לומדים מכאן? שכדי להתחדש – לא להתחזק – צריך הרבה להתפלל. תוך כדי התפלה חוזרים לרדל"א, משם אפשר להתחדש. כתוב[צח] שאם משה היה מתפלל עוד תפלה אחת כן היה עובד, אבל הוא הגיע עד 515 (כמנין "ואתחנן", כמנין תפלה) ועדיין לא עבד.

בכל אופן, ב"ה אנחנו כבר פה, בארץ – עכשיו אנחנו צריכים את משיח, שגם יהיה פה אתנו בגלוי. שיהיה חדש טוב, חדש של גאולה, שיתהפך. שנגיע לשפלות של הקדושה, ומתוכה יוולד מלך המשיח בתשעה באב.